יום ראשון, 10 בינואר 2010

עידן ההקלטות מאחורינו: עם המנצח ליאון בוטשטיין


"כבר 25 שנה שהגיל הממוצע של המאזינים לתחנות המשדרות מוסיקה קלאסית בארצות הברית קבוע: 51. כלומר, זה לא שחובבי המוזיקה הקלאסית נולדו בעשורים הראשונים של המאה הקודמת והם הולכים ומתים, אלא הקהל של המוסיקה הזו תמיד היה מבוגר יחסית ובשל" 

"במשך שלושים-ארבעים שנה היתה תחרות בין ההקלטה לקונצרט החי, אבל עידן ההקלטה תם. יש הקלטות כמובן, ואנשים קונים, אבל זה כבר לא במרכז. עם השנים הבנו שגם מהבחינה המוסיקלית הטהורה, בקונצרט יש משהו שאין בשום הקלטה"

"אני אוהב מאוד, למשל, כשמוחאים כפיים באמצע היצירה. אני בעד תגובה ספונטנית. אני קצת אלרגי לכל חוקי הקונצרט. בימי מוצרט ציפו מהאנשים להריע באמצע יצירה אם נתנו סולו מבריק, כמו בקונצרט ג'אז של היום. צריך אמנם שקט, כי רוצים להתרכז, אבל הגישה הפוריטנית מוגזמת לפעמים"

מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בז' בחשוון תשס"ח, 19.10.2007, בכותרת "הסימפונית הבלתי גמורה"

לא שהשמיים וכל צבאם נפתחו ביום חמישי שעבר על ראשם של יושבי אולם הנרי קראון בתיאטרון ירושלים; לפחות לא יותר מכפי שהם נפתחים בקונצרטים טובים אחרים. ולא שאיזה פגאניני ירד, רכוב על ענן ורוד, היישר ממקום מנוחתה-עדן של נשמתו וכישף את הנוכחים בצלילים שלימדוהו מלאכים. קונצרט פתיחת העונה של 'התזמורת הסימפונית ירושלים, רשות השידור' לא אירח סולן נוצץ וגם לא סולן בלתי נוצץ, ואף דרש מהקהל, במחציתו השנייה, האזנה מרוכזת ליצירה תובענית בת שעה שלמה שספק אם מישהו מהמאזינים שמע מעודו, סימפוניית עזראל של יוזף סוק. ובכל זאת אקורד הסיום המתחטא של היצירה כמו פתח בגוויעתו פקק של סכר, ומחיאות הכפיים נפלו על האולם כשיטפון. בעמידה. דקות ארוכות. מחיאות כפיים של אולם מלא מהרגיל, שהיה להן פירוש אחד ברור: תודה מהירושלמים לַתזמורת על שהיא פה, איתם, אף על פי כן ולמרות הכול. על שפתחה, בַּשיניים ובציפורניים, אחרי משברים ותחת איומי סגירה שטרם פסקו, את העונה ה-70 שלה.

אלה היו צריכים להיות ימים טובים לתזמורת הרדיו הלאומית של ישראל. המשבר הניהולי הגדול והשערורייתי של ראשית העשור, שהוביל לקיצוץ-בהסכמה בשכר הרעב של הנגנים, לחקירות של רשות המסים, להתפטרות ההנהלה וכמעט לסגירת התזמורת – חלף עבר. בהנהלה חדשה, ותחת כנפיו של מפרק-מפעיל, היא הגיעה לאיזון תקציבי. אך צרה חדשה באה. באביב האחרון הודיעה המממנת העיקרית, רשות השידור, על הפחתה דרמטית בהקצבה שהיא מעניקה לתזמורת, ואף איימה להפסיק לחלוטין את העברת הכספים אם גופים אחרים, כמו עיריית ירושלים ומשרד התרבות, לא יגדילו את חלקם שלהם. כעת הנושא תלוי ועומד בבית המשפט, מפני שתקצוב התזמורת הוא תפקידה של רשות השידור על פי החוק המכונן אותה. הפוגרום התרבותי שמתכננת הרשות בניסיון לעצור את קריסתה הכספית שלה, כולל כידוע לא רק את חיסול התזמורת הירושלמית שבחסותה, אלא גם אגרוף בפניהם של המאזינים בארץ כולה: ביטול תחנת 'כל המוסיקה'.
נגני הסימפונית בילו את תחילת הקיץ בהפגנה מוסיקלית מול משרדי רשות השידור. חלקם החלו לחפש פרנסה חדשה. אבל על הבמה, בבגדי הערב השחורים של קונצרט פתיחת העונה, הם נראים מאוששים. מאושש היה, כבר בשיחתנו יום קודם לכן, גם המנצח של הערב, ליאון בוטשטיין. מאושש ואף אופטימי. בוטשטיין (60), המנהל המוסיקלי בהתנדבות של התזמורת מאז החל שיקומה ב-2003, מגיע לכאן עשר פעמים בשנה. בשאר הזמן הוא מנהל את התזמורת הסימפונית האמריקנית שמושבה בניו-יורק, עומד בראש קולג' 'בארד' הסמוך ופסטיבל המוסיקה שלו, עורך רבעון מקצועי למוסיקה, ואף אוחז בעוד כמה שרביטים. את עונת ה-70 החגיגית בירושלים הוא פותח כאילו ברור שהכול עוד יסתדר.
בכלל, בניגוד גמור לקינות המקובלות, בוטשטיין מאמין שתור הזהב של המוסיקה האמנותית, ה'קלאסית', רק מתחיל עכשיו. אפילו העובדה שאולמות הקונצרטים מאוכלסים בעיקר בראשים מלבינים אינה מדאיגה אותו. כדי להסביר את שלוותו, הוא שולף נתון שאומר הכול: "כבר 25 שנה שהגיל הממוצע של המאזינים לתחנות המשדרות מוסיקה קלאסית בארצות הברית הוא באופן קבוע 51. כלומר, זה לא שאנשים שנולדו בעשורים הראשונים של המאה הקודמת אוהבים מוסיקה קלאסית והם הולכים ומתים, אלא הקהל של המוסיקה הזו תמיד היה מבוגר יחסית, וכשאנשים מתבגרים הם מצטרפים לקהל הזה. ובל נשכח שכיוון שתוחלת החיים עלתה, קהילת שיער השֵיבה היא הקהילה הצומחת ביותר בעולם".
- ולמה אנשים מתקרבים למוסיקה הזו רק כשהם מגיעים לגיל העמידה?
"כי כשאתה מבוגר אתה מבין את החיים באופן מורכב יותר. לכן, גם בקריאה ובהאזנה שלך אתה מחפש משהו בשל יותר רגשית. קח למשל את סימפוניית עזראל שננגן מחר. היא מבטאת את האבל של המלחין יוזף סוק על מות חותנו, (המלחין) דבוז'ק, ועל מות אשתו לאחר מכן, ועושה זאת בעוצמות שאי אפשר לבטא בשיר של שלוש דקות עם הדגשה של הקצב, וגם לא במנגינה עצובה אחת. זה דיאלוג פנימי שעליך להביע את כל גווניו. אגב, בחרתי את היצירה הזו כי השבוע חל יום השנה למותה של בתי, שנהרגה כשהיתה בת שמונה. כך שליצירה יש משמעות בשבילי. את זה אי אפשר להכניס לתוך קטע פשוט. זה בעל רוחב גדול. אנשים בגיל העמידה חיים את הזמן אחרת. ילד קורא ספר קצר, ומבוגר צולל לרומאן ארוך".

הלפיד עבר לאסיה

הצמיחה היא לדעתו גם גיאוגרפית. "איש לא שם לב שהשוק הצומח ביותר של המוסיקה הקלאסית הוא בסין ובמזרח הרחוק. זו התפרצות ממש. היפנים, הסינים והדרום-קוריאנים הצילו את המוסיקה הקלאסית בעשורים האחרונים. בלעדיהם היינו פושטים את הרגל. הם אימצו את המוסיקה המערבית ועשו זאת באופן מבריק. בקונסרבטוריון שאני מנהל, חצי מהתלמידים אסיאתים. והם מנגנים למופת. סע לווינה כתייר; ממה מתפרנסת וינה? מוסיקה, קונצרטים, מוצרט. מוצרים של מוצרט, סוכריות מוצרט, אבל מי ממלא את אולמות האופרה והקונצרטים? תיירים ממזרח אסיה".
- זו ברכת הכפר הגלובלי?
"לא רק. הדבר היפה במוסיקה הקלאסית הוא שיש משמעות, אך המשמעות חמקמקה ואתה יוצר אותה. מאזינים בני תרבויות שונות יוצקים במוסיקה הקלאסית את המשמעויות שלהם. הקשבה לסימפוניה שונה מקריאת רומאן; יש אמנם היגיון של תחביר ומבנה, אבל את הסיפור עצמו אתה יוצר כשאתה מאזין. וזה מחזיר אותנו לעניין הגיל. כי את זה מבוגרים יכולים לעשות".
- גם בני שלושים-ארבעים הם בעלי יכולת ליצוק משמעויות ולהבין מורכבויות – ועדיין, לפחות בארץ, אנשים משכילים בגילים האלה קוראים ספרות גבוהה, הולכים לתיאטרון, רואים סרטי איכות, ורק בתחום המוסיקה רובם מסתפקים בז'אנרים נמוכים.
"זה נובע בין השאר דווקא מכך שמוסיקה היום כל כך זמינה, צריך רק ללחוץ על כפתור ולצרוך אותה. הנגישות הזו, שעכשיו היא נחלת כולם ולא רק נחלת המשכילים והמעמדות הגבוהים, וההתפצלות החדה שחלה במאה העשרים בין מוסיקה קלאסית למוסיקה פופולרית, גרמו למוסיקה האמנותית להידחק לפינה. בתחומי תרבות אחרים זה קרה באופן הרבה פחות חד. הבעיה האמיתית היא איך לעודד את הבוגרים הצעירים לבוא לקונצרטים. זה כמו אדם שאף פעם לא היה בבית כנסת. כשבאים, מה עושים? מתי עומדים? מתי יושבים? המוסיקאים לא עבדו מספיק כדי למשוך את הקהל לקונצרטים. זה נתפס כקצת יבש, קצת מפחיד".
- ולך יש דרך קצת יוצאת דופן להתמודד עם זה.
"כן. לא לנסות להיות פופולרי ולהתמקד במוכר ובאהוב, אלא להפך - לחדש ולעורר סקרנות סביב נושא מסוים. לתת לקונצרט היגיון של תערוכה במוזיאון. בתזמורת כאן אני עושה את זה בעיקר בסדרת 'תגליות מוסיקליות'. קונצרט הפתיחה, למשל, הוא למעשה על יצירתה של הזהות הצ'כית. או קונצרט שהיה על הקשר בין דיקטטורה למוסיקה. בניו-יורק ערכתי פעם קונצרט על היחסים בין יהודים ושחורים. הקישור שיש בכל פעם בין מוסיקה לתחום נוסף מושך אל האולם גם אנשים שההתעניינות שלהם היא בדרך כלל לא במוסיקה, אלא באותם תחומים נוספים".
כל קונצרט בסדרת 'תגליות מוסיקליות' נפתח בהרצאה של בוטשטיין, שופעת הברקות ואנקדוטות, בשפה האנגלית. בוטשטיין מציג את הסדרה כהצלחה. "פיתחנו בהדרגה אמון עם הקהל, ונראה לי שבנינו לתזמורת עתיד יציב, שיש תפנית. היא עומדת לצאת ממצב הפירוק. יש אוצר גדול של מוסיקה נהדרת שאנשים לא זוכים לשמוע. ירושלים היא עיר בירה עולמית, שראויה למוסדות תרבות ברמה בינלאומית – מוזיאונים, וגם תזמורת. כבר עכשיו סדרות של קונצרטים שלנו משודרות במאתיים תחנות רדיו בארצות הברית; זה בזכות הקסם שירושלים מהלכת על האמריקנים, אבל כמובן אם היינו מנגנים מה שתזמורות אחרות מנגנות, לא היו משמיעים דווקא אותנו. הקונצרטים מסוג זה יעניקו לירושלים גם ערך תיירותי; תייר מפאריס או מלונדון לא יבוא לשמוע מוסיקה שהוא יכול לשמוע גם בבית, אבל יימשך לירושלים כעיר שבה הוא יכול להיחשף להפתעות".

שהפילהרמונית תמחזר

ועדה בראשות יעקב פרי, שבדקה השנה את מצבן של הסימפונית ירושלים ושל תזמורת ירושלמית נוספת, 'הקאמרטה', חשבה אחרת. היא החליטה אמנם להמליץ על המשך קיומן בנפרד של שתי התזמורות, אך ציינה את הירידה המתמדת בהצלחתה המסחרית של הסימפונית. הנתונים אכן אינם מלבבים. רק 21 אלף כרטיסים נמכרים בשנה – פחות מ-400 נוכחים בקונצרט ממוצע. ברומזה בעיקר ל'תגליות מוסיקליות' העירה הוועדה כי "נראה שהשילוב בין סגנון הניהול האמנותי הנוכחי לבין תזמורת אשר נאבקת על קיומה ועל קהל מאזיניה, אינו מן המוצלחים".
בוטשטיין סבור שהוועדה, שלא אוישה בידי מומחים למוסיקה, לא נהנתה ממידע מספק. "הרגשתי גם שהיתה קבוצה שפעלה נגדי, והשפיעה על הוועדה. התשובה שלי לטענות הללו היא שבישראל יש הרבה תזמורות טובות, ובראשן הפילהרמונית, שכולן מגישות בעיקר את הרפרטואר הסטנדרטי - וישנה התזמורת שלנו. תזמורת ברמה בינלאומית, בעלת מסורת של שבעים שנה, שכבר מהקמתה היו לה כמה מטרות מיוחדות. ראשית, קידום המוסיקה המקומית; ושנית, כמו הרבה תזמורות רדיו באירופה – להרשות לעצמה להיות הרפתקנית יותר בתכנים. במדינה קטנה, שיש בה הרבה תזמורות טובות, למה שאחת מהן לא תיתן משהו שונה?"
אבל למה בכלל למוסיקאי כמוהו, ששום דבר לא חסר בקריירה שלו, להכניס ראש בריא למיטת התככים והקנאה שלנו? ובאמת לא חסר לבוטשטיין כלום. הוא עומד בראש אחת התזמורות הבולטות בארצות הברית, ומחזיק בשורה של עיטורים ופרסים, בהם למשל פרס האקדמיה האמריקנית לאמנויות ולספרות על תרומה מיוחדת לאמנות. בשנה שעברה היה מועמד לפרס אמי על הקלטה מצטיינת. בגיל 23 עשה היסטוריה כשהיה לאדם הצעיר ביותר שנתמנה אי פעם לנשיא קולג' אמריקני. בקולג' שהוא עומד בראשו כיום, ומשמש בו פרופסור, נמצאים אולמות קונצרטים ואופרה שתוכננו בידי פרנק גרי, מהמפוארים ביותר באמריקה. בוטשטיין גואל ללא הרף יצירות נשכחות ומקליט אותן עם תזמורות אמריקניות ואירופיות. לאחרונה נשא בפני בכירי האו"ם הרצאה בנושא "מדוע מוסיקה חשובה". וחוץ מהקריירה הוא גם נשוי להיסטוריונית ברברה הַשכל ואב לשלושה, לבד מהבת שנהרגה. בתו הבכורה התחתנה השבוע.
מה אפוא לו ולמלחמות הישרדות עם רשות השידור ושאר צרות ישראליות? הנקודה היהודית, אלא מה. נוסחת 'סבא שלי היה רב' עולה אצלו בריבוע: סבא של סבא שלו היה הרב הראשי של מוסקבה, בימיו של אחד הצארים. משפחת אביו היא ניצולת גטאות ורשה ולודז'. "דודי וסבי אהדו מאוד את ז'בוטינסקי. כילד הלכתי כל שנה לדינר של התנועה בניו-יורק, אם כי הוריי כבר לא היו שותפים לדעות הללו. הלכנו לבית כנסת קונסרבטיבי, אף שהוריי, אולי כאנשי מדע, לא היו יהודים מאמינים. היו לנו בבית קופות כחולות של הקרן הקיימת ואווירה ציונית. אבי למד בגימנסיה העברית בלודז' ודיבר עברית. כך שזה טבע שני אצלי. ובכל זאת, כל השנים לא היה לי קשר מקצועי לישראל.
"ב-2001 הוזמנתי לראשונה לנצח בישראל, בקונצרט לרגל יום השואה. בהמשך, כשהחלה התסבוכת בתזמורת, הנגנים היו צריכים להצביע על מועמד למנהל מוסיקלי, ומישהו העלה את שמי - כי דיברתי רוסית והנגנים הרוסים זכרו זאת לטובה. בסופו של דבר הוחלט לבקש ממני לקבל את התפקיד. כדי לסייע לתזמורת במצבה הכלכלי הקשה, אני לא לוקח שכר. אני ממלא את התפקיד אך ורק בגלל שזו ישראל וירושלים, ומתוך הכרת תודה על כך שיש לי הזדמנות לתרום למדינת ישראל".

היצירה נגאלה משכחה

בוטשטיין אף הקים למען התזמורת חוג ידידים בארצות הברית, המגייס לה תרומות. הוא אינו חושב שהצורך לגייס כספים הוא מצב של דיעבד. "מוסיקה קלאסית מעולם לא היתה רווחית. היא צריכה להיות מסובסדת באיזשהו אופן, ציבורי או פרטי. כמו שהתרבות היהודית בנתה את מוסד ה'כולל'; כמו שמסבסדים ספרי שירה וספרות יפה כי לא ייתכן שנסתפק רק בעיתונות מסחרית; וכמו שברור שלא מוותרים על תחומי דעת וסוגרים חוגים אוניברסיטאיים כמו לטינית או כמו מכניקת הקוואנטים, רק מפני שהם מובנים למעטים ואין בהם יישום מעשי מיידי. היישומים הפרקטיים של המוסיקה הקלאסית הם יותר חברתיים. זו צורת אמנות שיש לה כוח רגשי עצום. היא בונה ומעמיקה את יכולתו של האדם להרגיש ולחוות. היא מציבה אנדרטה לדמיון האנושי".
- איך אתה מספיק, בין שלל העיסוקים שלך והניהול של שתי תזמורות בשתי יבשות, להתוודע לכל היצירות שאיש לא מכיר ולבחור ביניהן את אלו שכדאי שנכיר?
"מאז ימי נעוריי אני מתמיד באותם תחומי עניין ולא עושה שום דבר אחר. אני רק עובד. ליצירות הנשכחות אני מתוודע אגב קריאה במקורות היסטוריים. אם אני נתקל ביצירה שבזמנה עוררה תגובות רבות, ואנשים כתבו שהיא טובה, אני מזמין את התווים שלה ומעיין בה. לפעמים בשלב הזה אני מאוכזב, אבל לפחות לקחתי משהו שאני יודע ששווה היה לבדוק אותו. ובמקרים אחרים אני רואה שיש לי ביד מציאה.
"למשל, השנה נבצע בניו-יורק, כנראה לראשונה מאז בוצעה באמצע המאה הי"ט, אורטוריה של המלחין היהודי פרדיננד הילר המבוססת על ספר ירמיה ונקראת 'חורבן ירושלים'. קראתי פעם ביקורת שכתב עליה רוברט שומאן. שומאן ידע גם להיות מגעיל – וכאן הוא כתב פנטסטי. לאחר שנים, תוך כדי מחקר על אורטוריה אחרת שביצענו בניו-יורק, קיבלתי ספר חדש וראיתי פרק על הילר מאת שני מלומדים צעירים. נזכרתי במה שכתב שומאן, וקראתי את הפרק. הם כתבו שיש יצירה גדולה, שנשכחה שלא בצדק. הזמנתי את הפרטיטורה ונוכחתי לדעת שאכן כך".
- הנגנים בתזמורת הירושלמית אוהבים את הגישה ההרפתקנית שלך?
"הם מאוד בעד. מוסיקאים הם בדרך כלל אנשים סקרנים מאוד. הם שונאים חזרה ושעמום. בתזמורות הגדולות ישנה אמביוולנטיות ביחס לנגינת אותן יצירות שוב ושוב. יש נגנים שאוהבים את זה, למשל הפילהרמונית של וינה, שידועה לשמצה ככזו. אבל רוב המוסיקאים נלהבים לתגליות. הרבה אנשים חושבים שמוסיקה קלאסית גוססת או לא רלבנטית, ולכן לא כדאי לקחת סיכונים. אם המאזינים רוצים את צ'ייקובסקי, אז ננגן להם את צ'ייקובסקי, שהם מכירים ואוהבים, והם יהיו מרוצים. וכך נוצר תהליך של הצטמצמות. זה כמו שמוזיאון הלובר יסגור את כל האגפים והחדרים עם כל האוצרות, וישאיר פתוחים חדר או שניים עם המונה ליזה וכמה יצירות של פיקאסו. לדעתי קיים מאגר ענק של מוסיקה מהנה וטובה".
- אבל במוסיקה, להבדיל מאמנויות אחרות, יש לרבים קושי ליהנות מיצירה שאינם מכירים.
"מניסיוני שלי, לא. כל עוד אתה מוכן לשבת ולהתרכז בהאזנה. הדבר הטיפשי ביותר שאנשים אומרים הוא 'אני לא מבין במוסיקה קלאסית'. אתה לא צריך להבין. אתה פשוט צריך לשבת ולהגיב. אתה לא צריך להבין באמנות כדי ליהנות מיצירה. אינך צריך להתמחות בספרות כדי לדעת אם אהבת ספר. כך זה גם במוסיקה. יש להגן על המוסיקה הקלאסית מפני מגיניה. מכל הסנובים, ויש הרבה כאלה בסביבה, שאומרים שאם אין לך ידע אתה לא מאזין כראוי. המומחה איננו מאזין טוב יותר מאדם שמאזין בפעם הראשונה. יש גם יתרון באי ההיכרות: בני נוער שבאים לראשונה לקונצרט, זה עושה עליהם רושם חזק מאוד".

ניצחונו של הקונצרט החי

"למוסיקה", ממשיך בוטשטיין, "יש היגיון פנימי, שכולנו גדלנו עליו. למשל, אם אתה שר לילדך שיר ערש ומפסיק באמצע, הילד יידע שהפסקת באמצע. יש למוסיקה 'דקדוק' שמובן לכולנו, וכל עוד היא שומרת עליו, גם מאזין של פעם ראשונה יכול ליהנות".
- זו הסיבה לכך שאתה כולל ב'תגליות מוסיקליות' פחות מוסיקה מודרנית, א-טונלית, כזו שאינה שומרת על ה'דקדוק' המוכר? אתה נוטה ללכת לעבר, למצוא אוצרות ישנים.
"יש סוג מסוים של מוסיקה א-טונלית שכן מדברת אל הקהל, למשל של אלבן ברג, כי היא מולחנת במחוות רומנטיות, ברטוריקה ברורה. המלחינים הכותבים היום ידידותיים למאזין הרבה יותר מהאוונגרד של לפני חמישים שנה. כמובן, יש מודרניזם שהוא עוין לקהל, וזה באמת קשה".
- ואתה נגד מוסיקה כזו?
"לא. אני לא נגד שום מוסיקה, רק נגד מוסיקה רעה. בכל הסגנונות יש מוסיקה רעה וטובה. גם ברוק ופופ. אבל באמת, כאן בירושלים אני פחות נלהב לבצע יצירות שקשה לאהוב או לתפוס בשמיעה ראשונה. אסור להיות עוין לקהל; צריך להיות מזמין. ועם זאת לא צריך להגביל עצמך רק למה שהם מכירים, כי את זה הם יכולים לשמוע בהקלטות שיש להם.
"אגב" – וכאן בא האגב הגדול, שכן בוטשטיין משמיע פה עוד אחת מהאבחנות הלא טריוויאליות שלו לגבי מצבה של המוסיקה – "עידן ההקלטות כבר מאחורינו. וזה דבר שאני אוהב במציאות העכשווית של המוסיקה הקלאסית. לפני חמישים שנה שררה אופטימיות גדולה בקשר להקלטות. היה אז למשל הפסנתרן גלן גולד שהאמין ש'הקונצרט מת, והעתיד הוא בהקלטות, שבהן אני יכול לשלוט לגמרי באמנות שלי, ואני שונא קהל, אני שונא את הרעש ואני שונא שמסתכלים עליי ומסיחים את דעתי'. זו היתה טעות. היום, דווקא מפני שאנו מוקפים במכונות, אנו כמהים למגע אנושי. זו הסיבה שאנשים עדיין הולכים לתיאטרון. זו הסיבה שהמונים הולכים למופע רוק חי. וכך גם במוסיקה הקלאסית. אנשים לא רוצים להיות רק בתוך אוזניות, הרי הם מספיק בודדים גם ככה. בקונצרט אתה פוגש אנשים אחרים שאוהבים דברים שאתה אוהב. אתה נהנה לחוות חוויה אינטלקטואלית עם עוד אנשים שנהנים ממנה.
"במשך שלושים-ארבעים שנה היתה תחרות בין ההקלטה לקונצרט החי, אבל עידן ההקלטה תם. יש הקלטות כמובן, ואנשים קונים, אבל זה כבר לא במרכז. עם השנים הבנו שגם מהבחינה המוסיקלית הטהורה, בקונצרט יש משהו שאין בשום הקלטה. היה לי מקרה עם סגן נשיא ארה"ב לשעבר אל גור. עשינו בניו-יורק קונצרט שבו הוא שימש קריין ביצירה 'דיוקנו של לינקולן' מאת קופלנד. הוא בא לחזרה, עמד על הבמה וחיכה, מפני שתפקיד הקריין מתחיל רק באמצע היצירה. כשעצרתי את התזמורת לתיקונים גור פנה אלי וביקש רשות לומר משהו לנגנים – הוא בטח חשב שכך נהוג – ואמר: 'אתם יודעים, מעולם לא תיארתי לעצמי כמה זה פנטסטי'. הוא כנראה לא היה אף פעם בקונצרט סימפוני. הצליל עוטף אותך. זו הנאה פיזית, וזה דבר שלא עובר בהקלטה. אי אפשר להקליט שום סימפוניה של מאהלר, של בטהובן, ולהשיג את האפקט המלא שלה".
- מצד שני, בקונצרט חי מנועה ממך התגובה הטבעית, הפיזית, למוסיקה. אתה חייב לשבת בשקט במקום, קפוא, גם כשהמוסיקה ממלאת אותך בהתרגשות ובאנרגיה. 
"הו, זה נהדר. אני אוהב מאוד, למשל, כשמוחאים כפיים באמצע היצירה. אני בעד תגובה ספונטנית. אני קצת אלרגי לכל חוקי הקונצרט. במאה ה-18, בימי מוצרט, ציפו מהאנשים להריע באמצע יצירה אם נתנו סולו מבריק, כמו בקונצרט ג'אז של היום. צריך אמנם שקט, כי רוצים להתרכז, אבל הגישה הפוריטנית מוגזמת לפעמים. יש גם משהו במבנה של האולמות שצריך לבחון אותו מחדש. מצד שני, אף אחד לא מתלונן שהוא צריך לשבת בשקט בסרט. אז אולי גם בהאזנה למוסיקה זה אפשרי".
- מה עם לבוש פחות פורמלי של הנגנים? זה אחד הדברים שמרתיעים קהל צעיר.
"בהחלט. בתזמורת שלנו בניו-יורק, למשל, אנחנו מוותרים על הנוהג של עניבה לבנה".
- אכן גמישות נועזת. אגב, בערך שלך בוויקיפדיה האנגלית מסופר שזכית בתואר האדם הלבוש הכי טוב על פני כדור הארץ.
"זו בדיחה, אני לא יודע של מי. זה כנראה מבוסס על כך שאני נוהג לענוד עניבת פרפר, גם ביומיום. כרגע לא, כי אני עם צווארון שלא מאפשר זאת, אבל בדרך כלל".


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה