ללא מילים: התרבות הישראלית בראי השפה; מאת עמליה רוזנבלום וצבי טריגר; דביר, תשס"ז, 350 עמ'
מאת צור ארליך. פורסם בעיתון מקור ראשון, כ"ו באב תשס"ז, 10.8.2007. כל הזכויות שמורות לצור ארליך ולמקור ראשון.
קשה להאמין, אבל לפני שנים מעטות אנשים דיברו, ועיתונאים כתבו, בלי להשתמש כמעט במילים 'שקיפות', 'התנהלות', 'ממקום של', 'לעבוד מול', 'לסיים', 'אליטה', 'הזוי', 'מכמיר לב'. צבי טריגר ועמליה רוזנבלום מצאו שהמילה 'התנהלות', למשל, לא הופיעה כלל בעיתון 'הארץ' ב-1994, ואילו ב-2005 היא נזכרה שם ב-1,498 פריטים. המילה היתה קיימת כמובן גם ב-1994, אבל באותם ימים בני אדם "פעלו", "התנהגו", ואיש לא חשב שהם "התנהלו". אבל 'התנהלו' זה לא בדיוק 'התנהגו' ו'פעלו', אלא יש בה מין אמירה על האופי המנהלתי-בירוקרטי-עקמומי בדרך פעולתם של בני אדם. ואלמלא היתה האמירה הזו ביטוי להלך רוח נרחב, או היה בה מענה לצורך של שכבה רחבה בחברה, המילה 'התנהלות' לא היתה תופסת. זוהי ההנחה שבבסיס ספרם של טריגר ורוזנבלום, 'ללא מילים'.
'ללא מילים' הוא ספר שנון, מקורי ומעורר מחשבה. רוזנבלום וטריגר, היא פסיכולוגית והוא משפטן ושניהם סופרים, עשו בחוכמה כשהתמקדו בו ברובד המשמעותי והמעניין של השתנות השפה: לא בסלנג, שאנשים משתמשים בו מתוך שעשוע או מתוך תחושת השתייכות לקבוצה מסוימת, אלא במילים שנתפסות בעיני הדוברים כרגילות וטבעיות לחלוטין, אף שלפני שנים ספורות עוד לא עלו כלל על לשונם.
חלקו העיקרי של הספר הוא כעין מילון, שכל ערך בו – למשל: פינוק; פיצוצייה; פלצני; פרגיות – מכיל שני מאמרים קצרים: אחד של רוזנבלום ואחד של טריגר. האידיאולוגיה של שניהם זהה, והם אינם מבקשים להסוות זאת. רוב הערכים בספר מנסים לבסס את הטענה שהשפה הישראלית היא סימפטום, גילוי חיצוני, לתרבות גזענית, לוחמנית, שוביניסטית בשני המובנים של המילה (לאומנית ושונאת נשים), אלימה, מוכוונת שיווק ופרסום, מכורה לצרכנות ובעלת הערכה עצמית נמוכה (זו האחרונה מתבטאת בהחדרתם של ביטויים באנגלית לכל מקום שעניינו יוקרה).
כל זה מגובה במבוא תיאורטי – בעיקר מעולם הניאו-מרקסיזם, הפמיניזם וביקורת התרבות – וברכיב סטטיסטי-עובדתי: השוואה בין מספר ההופעות של מילה מסוימת ב'הארץ' ב-1994 וב-2005. אך הסטטיסטיקה מלמדת רק על עצם תפוצתה של המילה ועל הרחבת משמעותה, לא על הסיבות לכך. את הסיבות הללו מספקים המחברים באופן משכנע ומאתגר בדרך כלל. כאן מקילה עליהם בחירתם לעסוק במילים מסוימות ולא באחרות. אין במילון משפחה ענפה של מילים שיצאו מבתי המדרש של התקינות הפוליטית, האפליה המתקנת והתעמולה הערבית וכבשו את השפה העברית – מ"הכיבוש" ו"הגדה", דרך התיאור האוטומטי של גבר כ"שעיר" ו"מסוקס" ועד הקונוטציה המעליבה המלווה כיום את המילים "אשכנזי" ו"גפילטע פיש". ובמקרים שמילים מהמלאי הזה חודרות אל דפי הספר, הן מקבלות ניתוח פתלתל שיוביל לתוצאה הרצויה.
כך הוא למשל המונח הסוציאל-דמגוגי 'קו העוני'. טריגר ורוזנבלום בחרו לטפל בו, אך גייסו אותו לצורכיהם. הם טוענים שזהו מונח קפיטליסטי שנועד להעלים את מספרם האמיתי, הגדול, של העניים, ולפטור את החברה מאחריות כלפיהם, שכן הוא מפריד מלאכותית בין העני שהכנסתו היא סכום מסוים, המוגדר כקו העוני, לבין העני המרוויח שקל אחד יותר. כל מי שיודע כיצד מחושב קו העוני יודע שההפך הוא הנכון: מדובר במושג מניפולטיבי, שנועד להנציח את בעיית העוני ולהטיח בפניה של המדינה את האחריות לפרנסתם של אנשים שסובלים לא ממחסור אלא מקנאה – שכן קו העוני מחושב באופן יחסי, וברגע שישראלי אחד מתעשר, הקו מתרומם אוטומטית ומכניס תחתיו ישראלים אחרים שמצבם לא השתנה.
הטיפול של הצמד במונח 'חופשת לידה' מדגים באופן משווע כיצד אפשר, במאמץ אינטלקטואלי קל, להגיע בשיטות האסוציאטיביות של רוזנבלום וטריגר מכל נתון לכל מסקנה. שניהם רוצים להוכיח ש'חופשת לידה' היא מונח גברי המדכא נשים, אך ההוכחות שלהם הפוכות זו מזו. רוזנבלום מסבירה שחופשה אמורה להיות כיף, וחופשת לידה היא ממש לא כיף, אבל קוראים לה חופשה מפני שאין הכרה בסבלן של הנשים. ואילו טריגר קובע ש'חופשת לידה' קרובה לביטוי 'חופשת מחלה' – "מצב המקודד כפסיבי וחלש, ולכן גם נשי".
בכלל, בעיני צמד המחברים החברה הישראלית מתייגת כל דבר דחוי כ"נשי". אפילו הגבר המזרחי, המקופח כמובן, נתפש לדעתם בישראל כ"נשי" יותר מהגבר האשכנזי. בחיי. ושיא השיאים, רק שתיכנסו לאווירה, מתוך הערך 'חו"ל': רוזנבלום מציינת שהזיהוי בין אדמת מדינת ישראל לאדמת ארץ ישראל הנזכרת בתנ"ך הוא "טענה היסטורית בעייתית".
אבל לא הכול הבלים. הרוב לא. השניים חרדים לגורלה ולעצמאותה של העברית (אף שהחייאת השפה הלאומית עשויה היתה לכאורה להיתפס בעיניהם של השניים עניין ימני מובהק) ומנתחים בחן את הכרסום שמכרסמות בה האנגלית, הגסות, הטיפשות (עיין ערך צורת הנקבה הכפולה "בריתה"), העצלות ("חבל על הזמן" כמעין מפתח מאסטר שמבטל את הצורך לחשוב על מילה מתאימה), וגם – לעתים קרובות זה באמת כך – הדעות הקדומות והשוביניזם.
למשל, על השימוש התכוף בנימוק של "רגשות הציבור", בדרך כלל בפי הציבור הדתי/שמרני, מעיר צבי טריגר "אנו רואים אפוא שלציבור יש הרבה מה לומר על חיינו. אבל מאליה עולה השאלה מה על אותם חלקים בציבור שפוגעים ברגשותיהם של אחרים... בעצם קיומם: נשים, הומואים ולסביות וערבים. להם אין רגשות?" ועל הנוהג הפמיניסטי לומר "אישי" ולא "בעלי" מעירה רוזנבלום שהוא משיג מטרה הפוכה: מטשטש את המצב המשפטי הקיים, העקום, שבו האשה מוגדרת כקניינו של הבעל, במקום להבליטו ולמחות עליו. גם כשרוזנבלום וטריגר שקועים בקידום סדר היום הפוליטי והחברתי שלהם, לא תמיד האבחנות שלהם צפויות. לעתים קרובות הן מספקות, תמורת התרגזות הקורא, חומר מועיל למחשבה.
יישר כוח צור, החכמתני. תודה, אהרלה
השבמחקיישר כוח צור, החכמתני. תודה, אהרלה
השבמחק