היום הארוך בשנה: סיפור אמיתי

מאת צור ארליך
הופיע במוסף דיוקן של מקור ראשון, י"ג בניסן תשס"ח, 18.4.2008, במסגרת פרויקט "המסע ששינה את חיי".

ב-20 ביוני, כמעט היום הארוך בשנה, יש זמן להרבה דברים לקרוֹת. קל וחומר אם זהו 20 ביוני של שנת 2002 דווקא, שנה שאכן נטו לקרות בה הרבה דברים מסוג מסוים. בפעם הבאה שאתם יוצאים ב-20 ביוני 2002 לנופש קצר במלון, או לחתונה, או לשניהם ביחד, כדאי שתיקחו אתכם מזוודה עם כמה מצבי רוח להחלפה. על כל צרה שלא תבוא.

20.6.2002 היה יום חמישי. חיכתה לנו לינה, שקיבלנו במתנה, במלון בחוף הרצליה. 20 ביוני, אותו יום עשיר באירועים כאמור, הוא גם היום האחרון בשנת הלימודים בתיכון, קרי חופש לאשתי. אני לקחתי יום חופש. לאותו ערב נקבעה לא רחוק מדי מהרצליה חתונתה של בת הדודה דפי. כשאתם מקבלים לילה במלון, מוטב שתחגגו את הרומנטיקה של עצמכם ולא של זוג אחר; אבל ככה יצא, ובעצם למה לא להרגיש כמו החתן והכלה? לטייל על יד הים, להצטחצח במלון, לקפוץ לחתונה, של זוג אחר אמנם, ומשם לנסוע יחדיו לחדר במלון יקר. לגן האירועים שהחתונה עמדה להיערך בו קראו הגן של דודו, או הבאר של סבא, או הפרדס של החותנת, או הקליפה של הפקאן, או משהו אחר מהסוג הזה, כלומר שֵם עם שורשים עבותים מפלסטיק ואחלה אוכל.

לבוקרו של אותו יום חמישי זומנו לאירוע נוסף, במרכז ירושלים: סקירת מערכות אחרונה לעובר הבכור שלנו. כן: דפי מתחתנת, ואילו אנחנו עומדים לחתום את פרק הזוג בחיינו ולהיות לשלושה. היינו אז בחודש השמיני, והעובר שיגר כבר מזמן רמזים דקים לכך שהוא עובּרה, אבל סירב בתוקף להצהיר על כך רשמית. שכן לילך שלנו היתה צנועה כבר משחר היווצרה, ורגליה היו, אולטרה-סאונד אחר אולטרה-סאונד, מהודקות היטב זו לזו, נוצרות סוד. והנה בבוקר זה, 20 ביוני, י' בתמוז תשס"ב, ארבעים יום קודם יציאת הוולד, ראינו שוב על המסך את צלליתה המתנועעת, גם את פניה יכולנו כבר לנחש, ואף רגליה הותירו מרווח סביר ביניהן, והפעם לא נותר מקום לספק. יש לנו בת. וחוץ מזה, היא גם בריאה ושלמה.

זה היה לוח הזמנים המקורי של אותו יום. אבל באו הפיגוע של שלשום והפיגוע של אתמול והוסיפו עליו וגרעו ממנו. הפיגוע של שלשום, יום שלישי, אירע בבוקר באוטובוס קו 32א, שירד מגילֹה לכיוון מרכז ירושלים. ליד בית-צפאפה עלה עליו מוחמד אל-ראל מאוניברסיטת א-נג'אח שבשכם ולמותניו חגורת נפץ. הוא התפוצץ בצומת פת. 19 איש נהרגו. ראש הממשלה אריאל שרון נראה בטלוויזיה סוקר שורה ארוכה של שקים שחורים ואטומים באתר הפיצוץ ואז מסנן: "והם עוד רוצים מדינה!". רוורס מדיני קצר מועד, שפיות זמנית שהמציאות הלא-שפויה גירתה בו לרגע. שמות הטבוחים פורסמו בהדרגה. ביום רביעי לקראת צהריים פורסם שמו של בעלה של החברה-שלי-לשעבר. אותו ואת האלמנה הצעירה שלו ראיתי בפעם האחרונה שנה וחצי קודם לכן, בחתונתם. אשתי, שמכירה אותה, פגשה אותה גם אחר כך מפעם לפעם. עכשיו יש לנו פגישה משולשת. היום, יום חמישי, אחרי סקירת-המערכות של העוברה. ניחום אבלים.

כשאתה חי בשנת 2002, וכמעט בכל יום אתה שומע על אומללים נוספים שהצטרפו לרשימת קורבנות השלום, אתה לומד לבנות סביבך ציפוי. אתה קורא את הסקירות הקצרות על הילדה שנהרגה ביום ההולדת שלה ועל הצעיר שעמד להתחתן בעוד שבוע, וחורק שן, ובולע את המלח שבגרון, ופוקח עיניים סביבך באוטובוס לראות מי שמֵן שלא כדרך הטבע – וחי את חייך. אבל לפעמים מגיע איזה פיגוע שחורך לך את הציפוי ופוער בו חור ומכניס לך דרכו אגרוף. כי הנה, אתה מתרווח לך במשפחתך המאושרת, ומחר סקירת מערכות ובערב חתונה ובית מלון, ומי שלפני שנים אחדות היתה עשויה להפוך לאשתך היא עכשיו אלמנה והחיים שלה גמורים. המחשבות המופרכות רצות, ואתה יודע שהן אוויליות אבל חושב אותן: שאם היית נוהג פעם אחרת, האיש הצנום והעדין הזה שנהרג לא היה מתחתן עם מי שהתחתן, ולא היה גר בשכונת גילה, ולא היה עולה בבוקר הזה על האוטובוס הזה. והנה מערבולת הטרור לקחה גם אותך איתה באחד משובליה.

ניחום האבלים לא היה פגישה משולשת. דירת הוריו של החלל היתה מלאה מפה לפה. המקומות ליד אלמנתו היו רוב הזמן תפוסים בידי חברותיה. היא ישבה שם כמו שיושבים רבים מאבלי הפֶּתע, כלומר הפוך לגמרי מהציפיות: שקטה, עניינית, נורמלית להחריד. מספרת פרטים על השעות הארוכות שבין החשש הראשון לגורלו של הבעל לבין הזיהוי באבו-כביר. ההלם יבוא אליה אחר כך. או שבא כבר קודם. היא אמרה משהו לאשתי על האובדן שחוותה. על אי האפשרות להתחיל מחדש. או אולי על ההכרח להתחיל מחדש. אינני זוכר מה. לבסוף גם אני מצאתי משהו לומר לה. אינני זוכר מה.

זהו הפיגוע של שלשום. היה גם הפיגוע של אתמול. עוד פיגוע חודר שריון-נפש. הוא אירע בצידה השני, הצפוני, של ירושלים. בטרמפיאדה של הגבעה הצרפתית, מקום ההמתנה הקבוע שלנו, תושבי יישובי בנימין. בשבע בערב רץ אל תוך הממתינים מחבל ופוצץ עצמו. נועה אלון, הגננת שלי מעפרה, השכנה של הוריי ועד לפני שנים אחדות גם שלי, המתינה שם עם בתה פנינה אייזנמן ונכדיה שגיא וגל. הם באו להשתתף באירוע מוסיקלי שנועה ערכה לילדי הגנים בעפרה. נועה וגל, הסבתא הלא-זקנה והנכדה הקטנה, היו שתיים מתוך שבעת ההרוגים. פנינה ושגיא נפצעו. בערב שמענו על הפיגוע. בבוקר, בדרך, שמענו שזו היתה נועה. נועה שגיננה אותי וגיננה עוד עשרים ומשהו שְנָתונים אחריי ושלא היה מי שיגונן עליה, נועה התוססת והדעתנית שמצחיק היה לשמוע את הכתבים ברדיו מציגים אותה כ"הסבתא". אחר כך נמסר שההלוויה תהיה היום אחר הצהריים בעפרה. במלון קיבלו את הודעת הביטול שלנו ואפילו לא דרשו דמי ביטול. והנה לנו תבניתו המלאה והסופית של יום החמישי הארוך הזה, יום שכולם נקבצו ובאו לו: התינוקת של מחר, הפיגוע של שלשום, הפיגוע של אתמול, החתונה של היום.

מסענו המשיך אפוא לעפרה. הלוויה כפולה. הספדים בחצר בית הכנסת המרכזי, שבה רק שבועיים קודם לכן ספדו לארז רונד, שגם לאמא שלו, חיה, יצא להיות גננת שלי אי אז בימים, ארז רונד שנרצח בנוסעו לא הרחק מעפרה. מעפרה נסענו, עם הוריי, במכונית שלהם, לחתונה. הגענו מוקדם יחסית, ועצי הגן נצצו, והתקרובת היוקרתית לבלבה, וגמרתי אומר לא לומר לחתן-כלה לירון ודפי כלום על היום המקולל שעבר עלינו, מי יודע, אולי ביום החתונה הם לא שמעו חדשות, הבה נשמח ביום השמח בחייהם ונחייך כמה שאפשר. כיוון שהכיפה שעל ראשי היתה אותנטית ולא היו שם רבות שכמותה אף נבחרתי לשמש עֵד. בדרך הקשה למדתי שסושי, לפחות סושי כשר, הוא דבר מגעיל, שכן נתקעתי עם אחד כזה נגוס למחצה בידי, לבלי יכולת להיפטר ממנו, בעודי מוזעק לחתום על הכתובה.

היה שמח שם, בפרדס של סבא או בבאר של דודו או בגן של הפקאן או בקליפה של החותנת. דפי שלנו היא בת-דודה שנייה שקיבלה תקן של בת-דודה ממש בשל חביבותה ובשל דלדול חמור באגף המשפחתי שהיא משתייכת אליו, הנובע מההיסטוריה האירופית של שנות הארבעים המוקדמות. מהצד שלה, כלומר שלנו, הגיעו קרובים מגרמניה ומקנדה שלא ראינו מאז ימי הקנצלר שמידט. מצד החתן ואביו, שהוא קצין מודיעין בכיר שזה עתה פרש, הגיעו קצין מודיעין ראשי ואולי אפילו ראש אמ"ן ועוד הרבה רבי-פלאפלים שנהנו ממאכלים שאיני יודע את שמותיהם האיטלקיים והצרפתיים אבל פלאפל הם לא. וגם מפקדת הבסיס שלי לשעבר, ובעלה הג'ינג'י המפורסם.

אולי אוסיף עוד ואספר, אף שהדבר יהא עליכם לטורח, שפירות השלום השביעונו גם בשעה האחרונה של אותו 20 ביוני. המשבֵּת, הוא האימובלייזר, שנכפה על מכוניות ישראל מאז החלה הרשות הפלשתינית לגונבן בהמוניהן, השבית את שמחתנו, כי הוא יצא מכלל שליטה ומכוניתם של הוריי לא יכלה לזוז. שעה עייפה או שעתיים עייפות, אל תוך 21 בחודש, חיכינו לאנשי שירות הדרכים, ואלו הגיעו לבסוף ונטרלו את המשבת. בזמן ההמתנה שמענו גם על הפיגוע של היום: החוליה שפרצה אותו ערב לבית משפחת שבּו באיתמר ורצחה את האם רחל, את ילדיה נריה, צבי ואבישי ואת מפקד כיתת הכוננות המקומית יוסי טוויטו.

נסענו לעפרה, ומשם לביתנו, וכך בא אל סופו המסע שלא שינה את חיי, אבל ראה איך משתנים חייהם של מי שהיו קרובים אליי ושל מי שיהיו קרובים אליי. ראה איך נולדים ומתחתנים ואיך נרצחים ומתאלמנים. מסע של יום אחד בתוך הגיהנום של 2002, השנה ששכחנו כבר ב-2005.