הכתבה הופיעה במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בי"ד בתשרי תשס"ז, 6 באוקטובר 2006. כל הזכויות שמורות לצור ארליך ולעיתון מקור ראשון.
הגיע הזמן לפוצץ את הבועה. את הבועה שעוטפת ישראלים ותיקים וגורמת להם לחשוב שעולי רוסיה יוצרים לעצמם בועה תרבותית, גטו מתנשא דובר רוסית. לגלות, במפתיע, שדווקא העולים הם אלה שעשויים להחזיר את התרבות הישראלית אל הישראליות האבודה שלה. אל מה שהיא תיכננה להיות. אל הייחודיות שהיתה יכולה להיות לה.
הזֶמר, השירה והתיאטרון הישראליים, שלושתם נולדו בחיקה של התרבות הרוסית, עם כוונות להצמיח ממנה גם שורשים יהודיים. אבל בארץ קרה מה שקרה: הזֶמר העממי פגש את הפופ המערבי; השירה עברה בשנות החמישים לתחום ההשפעה הפוסט-מודרני, והפכה בחלקה לשפת סתרים של קבוצה קטנה שאיבדה קשר עם הציבור; והתיאטרון, איך לומר, שכח מה זה להיות יהודי.
בשלושת התחומים האלה פועלים פה עתה אמנים יוצאי התרבות הרוסית, שלא רק מתרגמים את התוצרים הרוסיים לעברית, אלא יוצרים יצירה מקומית, מקורית, בכלים הרוסיים. פתאום יש לנו כאן מעבדה חיה שמלמדת איך היתה התרבות הישראלית נראית כיום אילו המשיכה ללכת במסלול שהתחילה בו.
*
"ההשתלבות בתרבות העברית, מתוך השורשים ה'רוסיים' שלנו, היא בשבילנו הדבר הכי טבעי", אומר סשה קרופיצקי. "זה הפטריוטיזם, האכפתיות ממה שקורה בארץ, התחושה שבארץ כולנו חיים יחד ושעלינו לחלוק את מה שיש לנו עם אחינו. לכן אנשים עובדים קשה ליצור בָּארְד עברי, על אף שיש להם על זה רק הוצאות. זו הסיבה שלמרות שבכל רחבי העולם מהגרים מרוסיה יוצרים היום בארד ברוסית, בישראל יש ניסיון ליצור בארד בשפת המקום".
מהו הבָּארְד הזה, שקרופיצקי (43), זמר בארד בשעות הפנאי ודיקאן פרויקט 'נעלה' בשעות העבודה, מדבר עליו? זו תרבות שנולדה כתגובת נגד למשטר הסובייטי. שירה 'ספרותית' מולחנת, שהשיבה בברית המועצות רוח אסורה: שירים על הפרט, על רגשות שבחוצפתם הם בלתי סוציאליסטיים, על אהבה, על חופש, ואפילו, שומו שמי הקרמלין, על אמונה באלוהים. בדרך כלל הכותב הוא גם המלחין, הזמר והמלווה בגיטרה. הבארד הופץ במחתרת, נחגג בפסטיבלים סודיים ביערות, והפך לשפה המשותפת של עשרות מיליוני אזרחים סובייטים משכילים שסלדו מהקומוניזם.
קרופיצקי נזרק בצעירותו מלימודי הדוקטורט שלו בגלל פעילותו הציונית. פעילות הבארד שלו באותם ימים היתה לגביו חלק בלתי נפרד מהפעילות הציונית: שתיהן, הוא מסביר, היו מחתרתיות ולא חוקיות, ושאפו לאותו כיוון – החירות. הוא זוכר פסטיבלי בארד ביערות עם רבבות משתתפים שבנו ערי אוהלים, ועם שוטרי חרש שלפעמים סיכלו את האירוע. "הפעלנו מועדון בארד תוך משחקי חתול ועכבר עם השלטונות. חילקנו קלטות, ארגנו הופעות. רבים מהפעילים היו יהודים, וכשהחלה העלייה המועדון הפסיק לפעול".
אבל הבארד הוא בעל נשמה ציונית גם באופן אחר. כי מהו הבארד אם לא גלגול של תרבות ה"מסביב למדורה", ותרבות הזֶמר האיכותי-אמנותי – שני יסודות שאפיינו את התרבות הישראלית בימי ראשיתה, בימי ההשפעה הרוסית שלה, אך כמעט נעלמו ממנה. קחו את שני אלו, הוסיפו להם את התהליך העולמי של היווצרות ה'יוצר-מבצע', וצקו על זה מצרך נדיר בתרבות הישראלית: הצבת חלופה לתרבות השלטת והִתְגָרוּת בתכתיב הפוליטי של החלונות הקובעים – והנה לכם הבארד הרוסי. לייסד פה היום תרבות של בארד עברי פירושו למחוק מהמוזיקה הישראלית בוויש אחד גדול עשרות שנים של פופיזציה, להשתיל במקומן עשרות שנים חסרות של התפתחות טבעית, ליישר את הבלורית והתואר שהתקמטו ולהמשיך ללכת כאילו כלום.
בישראל היתה לשירת הבארד קריירה של אורח מזדמן. בשנות השישים חזר ארצה שליח המוסד בברית המועצות יעקב שרת. הוא גילה שם את העולם המחתרתי של הבארד, התלהב, ותירגם שירים נבחרים. זה היה גרעינו של המופע המצליח מ-1969 'הלוך הלכה החבריה". ב-1989 הופיע תקליט הבכורה של ארקדי דוכין, שהוקדש לשירי הבארדיסט המוכר מכולם, ולדימיר ויסוצקי. מהתקליט הזה זכור בעיקר שיר קליל יחסית, 'טמבל'. כוכב 'הלוך הלכה החבריה', ליאור ייני, שב אף הוא בתקליט משירי ויסוצקי ב-1995. "אולי נעשֶה עוד תקליט כזה", ייני אומר היום. מה מושך אותו בבארד? "אני פשוט אוהב את זה. דברים יפים, כנים, אמיתיים, לא רק מסחריים".
עיקר פעילות הבארד בישראל כיום הוא כמובן בשפה הרוסית. בכינרת, בכרמיאל ובעוד מקומות נערכים פסטיבלים בהשתתפות אלפים. בברית המועצות פסטיבלים כאלו היו הסוד המשותף של שכבת האינטליגנציה שסלדה מהמשטר. "שירי הבארד סייעו להרבה אנשים בעמידה פנימית נגד התרבות הרשמית המוכתבת שבכלי התקשורת, ואיחדו עשרות מיליונים", מסביר זאב גייזל, לשעבר אסיר ציון וכיום מתמטיקאי ופעיל מרכזי בתרגום ובהפצה של הבארד העברי. "הם מעוררים הזדהות ורגש לאו דווקא ניתן להגדרה; מין נוסטלגיה למשהו שאינו קיים". גם עתה, בארץ, הבארד הוא מוקד הזדהות של העולים מהשכבות המשכילות. אחד האבות-האגדות של הבארד, יולי קים, חי כיום בארץ.
הבארד בעברית, לעומת זאת, עוד בחיתוליו, אך הוא עקשן גדול. מרק פביס לקח על עצמו לגדל אותו. הוא מאתר אמני בארד עם נכונות לשיר בעברית וחושף אותם לקהל דובר העברית באמצעות המופע שהוא יזם, שאף מלווה בתקליטור – 'כל עוד הארץ תנוע'. "בארד הוא לא רק תרבות, אלא גם דרך לומר דברים, להעביר ניסיון אישי", אומר פביס. "חשוב לנו לשתף את דוברי העברית במה שחשוב לנו כל כך".
"כל עוד הארץ תנוע" הן מילות הפתיחה של אחד משירי הבארד המפורסמים, 'תפילתו של פרנסואה ויון' מאת בולאט אוקוג'אווה בתרגום יעקב שרת. המנגינה – מאותן מנגינות רוסיות רוויות ערגה. הנה ראשיתו של השיר הלא ממש מרכסיסטי: "כל עוד הארץ תנוע, כל עוד אור שמש קורן, / אשא תפילה אליך: תן, תן לַכול מה שאֵין. / ראש לחכם על כתפיים, סוס למוג לב אנא שלח, / תן למאושר רוב כסף – ורק אותי אל תשכח. // אשא תפילה אליך: עולם ומלואו בידְך. / לצמֵא השלטון והכוח שלח הנאָה ושִמחה. / תן לַנדיב קצת מרגוע, עד לַיל יחמוק חרישי; / מלוא כפרה תן לקין, ורק אל תשכח גם אותי".
פביס מדווח על הזמנות שהם מקבלים לאירועים, ועל התעניינות גוברת ותגובות נרגשות. כך זה גם נראה בערב 'כל עוד הארץ תנוע' בירושלים, לפני חודשים אחדים. ההתרגשות בלטה יותר בקרב המבצעים על הבמה: כמצופה מילדי אמא רוסיה, הם שופעים רגשנות, השתפכות הנפש ויראת כבוד כלפי השירים.
*
מעט יוצאות דופן בערב הירושלמי ההוא היו שתיים חפות ממבטא רוסי, שבמקום הייסורים הכנים, הדרמטיות והמיית הלב הרוסיות בלטה בשירתן חדווה קלילה. אלו הן חדוה גולדשמידט ונעמי אורן; אולי זמרות הבארד היחידות בעולם שאין להן שורשים רוסיים. שתיהן שותפותיו של סשה קרופיצקי להרכב המבצע שירי בארד ברוסית ובעברית. שתיהן היו כבנות עשרים, בתחילת דרכן העצמאית, כשהגיע גל העלייה של 1990, ונטלו חלק פעיל במאמץ הקליטה. ההרכב נוצר כשהן וקרופיצקי היו מדריכים ב'גשר עלייה': מחלקה של ארגון 'גשר' שפעלה לקירוב בין ישראלים ועולים.
השיר שתפס לראשונה את חדווה גולדשמידט ברשת הבארד היה שיר הערש הבארדי 'זליונאיה קרטה', כלומר מרכבה ירוקה. היא היתה אז בתחילת עבודתה עם צעירים עולים, וערב שליחות לרוסיה. אחר כך באו הפעילות ב'גשר עלייה' וההרכב. באחת ההופעות שלהם, באירוע פנימי ב'גשר', היא גם הכירה את בעלה לעתיד, הבמאי לעתיד גלעד גולדשמידט. הוא ראה, והתעניין מי זאת. המרכבה הירוקה תצוץ אצלם עוד בהמשך: 'מרכבה ירוקה' הוא שם סרטו החדש של גולדשמידט, העוסק בעולה צעיר המגלה ערב חתונתו שאינו יהודי לפי ההלכה. השיר מלווה את הסרט.
"היה חשוב לנו שיהיה בסרט קטע של תרבות, של שיר, של משהו שנטוע בחייו של הגיבור", היא מסבירה. "אנשים בישראל לפעמים לא מבינים את העומק והעושר של התרבות הרוסית. חושבים שהכול מסתכם בשפה, אוכל ושתייה. זה בהחלט אחד המניעים שלי לנסות לחשוף ישראלים ותיקים לבארד.
"קורה הרבה שברגע שאני פוגשת יוצאי רוסיה ומספרת להם שאני עוסקת בבארד נפערות להם העיניים ונופלות כל המחיצות. כאן ההבדל הגדול בין הבארד לבין ה'שירים הרוסיים' שאנחנו כישראלים מכירים, 'קטיושקה' וכל השאר. מעבר לכך שהם ברמה נמוכה בהרבה משירי הבארד, הם גם מזוהים עם המשטר הסובייטי. כששרנו שירים כאלה בפני עולים הם התחרפנו. פניהם חוורו". זאב גייזל מנסח את זה כך: "אנשים חושבים שהם משמחים אותי כשהם שרים לי 'קאלינקה' ושאר שירי הצבא האדום. כשזה קורה אני פשוט יוצא. זה כמעט כמו לשיר ליהודי יוצא גרמניה את 'הורסט וסל'"(שיר המזוהה עם גרמניה הנאצית).
אצל נעמי אורן, שותפתה של גולדשמידט, ההיכרות עם הבארד היתה חלק מהתאהבות כללית בשפה הרוסית. התאהבות שהחלה כשלימדה עולים צעירים באולפן. מאז כרוכים חייה בשפה הרוסית. "השירים התחברו לכל לימוד הרוסית ולכל הנסיעות שלי לרוסיה, וראיתי שזה קוד תרבותי של שיח עם אנשים משכבת האינטליגנציה. יש בשירים האלה משהו מאוד לא בנאלי; מימד אוניברסלי שמדבר להרבה אנשים. כבש אותי גם הדמיון לסוג מסוים של שירים ישראליים. תמיד חשבתי שהתרבות של השירה מסביב למדורה היא המצאה ישראלית, ופתאום מתברר שזה הגיע משם".
חשוב לך להכיר את זה ליותר ישראלים?"לפני 15 שנה הייתי אומרת – מאוד מאוד, כי זה יכול לשבור סטריאוטיפים שליליים על עולים. היום אני חושבת שרוב הישראלים כבר מודעים לעושר התרבותי של עולי רוסיה, אם כי לא לעומק. מאוד משמח אותי לראות ישראלים במופעים האלה".
ואילו ליורי ליפמנוביץ (38) ממועדון הבארד העברי-רוסי 'זמרת הארץ' לא אכפת במיוחד אם ישראלים יכירו בארד או לא. חשוב לו יותר המסר שהוא מעביר במעין-בארדים שלו. למשל, אחד הבתים של 'אני מאשים': "פושעים, הסתכלו בעינֵי השכול, / בפני האבל הרכינו ראשים, / כל עוד השלום, האליל האכזר של השמאל, / דורש קורבנות חדשים".
הדגש ב'זמרת הארץ' הוא בשירים אקטואליים, לעתים קרובות סאטיריים, שבניגוד לבארד המסורתי אינם נמנעים מלהיות פוליטיים במפורש. האנטי-קומוניזם של הבארד הקלאסי מיתרגם אצלם לאנטי-שמאלנות מקומית. בשש שנות קיומו של המועדון הופיעו שני תקליטורים בעברית, נערכו מופעים ברחבי הארץ, אורגן מדי שנה פורים-שפיל, וגם הופיעה כתבת מגזין ב'הארץ'. בפתחה הזהירו העורכים את הקוראים, שהתרגלו מן הסתם ש'שירי מחאה' הוא ביטוי נרדף ל'שירי שמאל', שעליהם להצטייד בקיבה חזקה.
"מאז שאני זוכר את עצמי שיחקתי בחריזה ברוסית", מספר ליפמנוביץ כשהוא נשאל מהיכן יכולת החריזה העברית שלו. "בעברית בהתחלה לא העזתי, אבל ברגע מסוים זה פשוט פרץ החוצה". חריזה מפתיעה מאפיינת את שירי הסאטירה האקטואלית העבריים בבלוג של שאול רזניק, סטיריקן ב'ווסטי'. במעין קינה לנפתלי הרץ אימבר, למשל, חרז את יהודה סעדו עם פועַל עברי: "אוי, מוקדם גן עדנה נסעת! / לו היית חי, עטור שיבה, / שר היית עם יהודה סעדו / ב'כוכב נולד' את 'התקווה'". "השפה הרוסית מוסיקלית ומאפשרת חריזה משוכללת, בניגוד לאנגלית למשל, ובדומה לעברית", מסביר רזניק.
*
והנה גלשנו מבארד לשירה. האמת היא שהספרותיות של הבארד, ומנגד המוסיקליות של השירה הרוסית והשפה הרוסית, הופכות את התחומים הללו לדומים מאוד. בתרבות הישראלית אין הרבה קשר בין המוזיקה הקלה, ממלכתם של הזמרים, לבין השירה הכתובה. וזו בדיוק התרומה שמציעה כאן התרבות הרוסית: לקרב את הממלכות הללו זו לזו. להחזיר לשירה הכתובה את המוזיקה שבה, את הכיף והנגישות והפופולריות; ולהחזיר לזמר ולפזמון את כבודן של המילים, את המורכבות והעומק.
עולים עם ותק צנוע בשפה העברית מצליחים להוציא מן העברית פעלולי חריזה ולשון שמעטים הישראלים שיכולים להשתבח בהם. הם נוטלים חלק פעיל בניסיונה של קבוצת משוררים ישראלים להשיב את הכבוד האבוד של השירה המחורזת והשקולה. "אני משתאה בכל פעם לשיעור הגבוה של כתבי היד שמגיעים מדוברי רוסית", אומר המשורר דורי מנור, עורך כתב העת 'הו!' המזוהה עם המאבק הזה. "אפשר כמובן לומר שזה בזכות ההיכרות האינטימית עם שירה, שאופיינית להם. אבל נראה לי מהותי יותר לזכור שהשירה העברית המודרנית בראשיתה כל כולה טבלה במרחצאות סלאביים. מִדור ביאליק, דרך רחל והמודרניסטים, ועד דור הפלמ"ח. אצל חלק מהכותבים ילידי רוסיה שכותבים בעברית אני רואה המשכיות אורגנית ומשכנעת לשירה העברית כפי שהיא היתה מתפתחת תיאורטית, אלמלא ההשפעה האמריקנית והאירופית-גרמנית בשנות החמישים".
אלי בר-יהלום יסכים כנראה עם כל מילה. בר-יהלום (38), מרצה חיפני לחשיבה מתמטית, הוא דוגמה לטשטוש הגבולות שבין בארד לשירה, טשטוש שיש עמו כאמור בשורה אפשרית לזמר העברי ולשירה העברית. הוא משורר שכותב שירה רוסית ושירה עברית מהסוג היותר נגיש ומהנה. הוא גם יוצר-מבצע של בארד עברי. בערב של 'כל עוד הארץ תנוע' הוא היה המנחה, ובתקליט האחרון של 'זמרת הארץ' הוא ביצע כמחצית השירים. לא במקרה, השירים הללו גם מופיעים כשירים 'ספרותיים' בספרו העומד לצאת לאור.
הוא עלה ארצה בגיל שש וגדל כישראלי לכל דבר, אך כשהחלה עליית שנות התשעים גילה את הצד הרוסי שבתוכו. מנגד הוא גם התוודע למה שבעיניו הוא הצד הכמו-סובייטי של התרבות הישראלית: הכְתבה מלמעלה של התרבות. כוונתו למהפכני שנות החמישים, חבורת 'לקראת' של נתן זך וממשיכיה, שפסלו את האמצעים המוזיקליים המסורתיים של השירה.
"הפוליטרוקים האלה קטעו את הסינרגיה הטבעית שבין צורה, תוכן ורעיון בשיר. הם כתבו גט לצד המאגי בשירה; לשקילה ולחריזה, אבל לא רק להן. הם אמרו שזה מיושן ועכשיו זה אסור, ואם אתה כותב כך אסור לך להיכנס להיכל השירה, ומותר לך רק לכתוב 'פזמונאות' פשטנית. ישראל מתגלה כמערכת די דיקטטורית, והשירה היא רק דוגמה: מישהו לוחץ על כפתור, ומחליט מה ייחשב שירה ויפורסם בכתבי העת ומה לא. משוררי החרוז והשירה המאגית, המוזיקלית, נותרו לפעול בגטאות תרבותיים".
כאן נכנסת לדעתו ההשפעה הברוכה של הרוסית. "רוסיה שימשה האלמנט המשמר לצורניות, המאגיות, של השירה, כדי לאפשר לה להתעורר עכשיו בארץ מחדש. אולי הטפטוף של השירה הבארדית, והשירה הרוסית בכלל, לישראל לאורך השנים היה מין אינפוזיה לשעת חירום, שהחולה יחזיק מעמד, והמהפכה האמיתית מגיעה עכשיו, כשגדלים הילדים של עליית שנות התשעים. הם הפצצה המתקתקת. אנשים ששפתם עברית, אך הרקע התרבותי הרוסי מעשיר אותה, והתרבות הקיימת בארץ לא מספיקה להם".
"השירה הרוסית מעולם לא באמת נטשה את המשקל והחריזה", מסבירה סיון בסקין (30), ילידת ליטא, מהבולטים שבמשוררים העבריים של העלייה האחרונה. "הסיבה העיקרית לכך, לדעתי, היא ההיקסמות מהשפה, מהמשוררים שיצרו בה, ובעיקר מהאפשרויות הרבות למשקלים וחריזות וירטואוזיים שהיא מציעה. משורר כותב רוסית שמוותר על העושר הזה משול לטַבח שמִגְוון עצום של מרכיבים באיכות מעולה עומד לרשותו, והוא מתעקש להכין פתיתים אפויים של אוסם. לפעמים צריך גם את זה, אבל לאורך זמן זה יוצר תחושה של החמצה. מי רוצה לחיות ככה?"
גם לחינוך הרוסי היא נותנת קרדיט. "אהבת הספר נחשבה שם לערך בפני עצמו. היינו לומדים שירים בעל פה בבית הספר, והם נעשו חלק מאיתנו. הייתי חשופה שם לידע תרבותי רב יותר – ולו משום שהספרות העולמית היתה נגישה ומתורגמת היטב. במעבר לכתיבה בעברית היה לי בונוס: בעברית כל זה נשמע כל כך רענן, שאני לא מפסיקה להתלהב".
"לא שיחקתי שש-בש בטיולי כיתה, / לא הייתי מֶלח, שַמנה, סלתה, / או מוצר בסיס אחר עבור ארצי היפה. / הייתי שישים אחוז כוהל, עם טעם מר של תרופה". כך מתחיל אחד השירים של בסקין. היא משקיפה על הישראליוּת מבחוץ וגם מבפנים, נוכחת וזרה, וזה מסביר חלק מהתועלת שבקריאת השירים הלכאורה-היתוליים שלה.
את מנסה להפוך את קריאת השירה ודקלום השירה ללחם חוקו של כל ישראלי אינטליגנט, כפי שזה ברוסיה?
"בהחלט. אני לא משלה את עצמי לגבי הסיכויים, אבל זאת השאיפה. אני חושבת שבהזנחת השירה אשמים, במידה מסוימת, גם המשוררים עצמם, שרבים מהם הלכו לכיוונים של כתיבה סתומה, לא מובנת, לא מצלצלת, ולא נותרת בזיכרון – וכאן שוב נכנס העניין של החרוז והמשקל, תומכי הזיכרון האולטימטיביים. חשוב לי יותר שאנשים יקראו את לאה גולדברג ואת רחל מאשר אותי, אבל אם מישהו צריך אותי כדי להתחיל לקרוא שירה – אני כאן כדי לתת לו את השמחה וההתלהבות שבשירה".
*
שכרון המעמקים שמשרה עליך החלל החצוב באבן של אולם 2 הקטנטן בתיאטרון החאן, מכין אותך רק מעט להלם הטוטליות ששחקני תיאטרון 'מיקרו' עומדים להנחית עליך. בלי רעש ופעלולים. גם בלי נסיינות-יתר פוסט מודרנית מבלבלת. פה מדבר המשחק. המשחק והחיים. ההתמסרות המוחלטת של השחקנים לדמויות. ההקשבה עד כאב לעצמם ולהתרחשות. הנהימות שעד קצווי העצב, טעמי המקרא שמתגנבים אל הדיבור, הכינור החי המאלתר ברקע. המבטא הרוסי של השחקנים. יעקב ורחל שעל הבמה, ליד הבאר בחרן. התרמית. הנכונות להיות מרומה. שבע השנים. הקושי הנורא שבהיות יעקב, רחל, לאה, יוסף, לפני ארבעת אלפי שנים והרגע הזה ממש. הקהל הצעיר, הנרעש ונפחד. הטוטליות היהודית של החלקיקים האלמנטריים, הקדמוניים. הטוטליות הרוסית של המשחק. תודה לכם שבאתם להצגה 'נדרים'.
להקת התיאטרון 'מיקרו' היא בעצם מעבדה לחיפוש מהותו של התיאטרון היהודי בשיטות רוסיות. 'נדרים' הוא שלב בחיפוש הזה. הוא מבוסס על הרומאן 'יוסף ואחיו' של תומאס מאן. "ניסינו כאן לחפש את היסודות הכי נקיים, הכי קדומים, של הדמות היהודית", מסביר יפים ריננברג (26), שחקן 'מיקרו' והמתרגם שלו, המגלם את יעקב אבינו. "לגלות את ההבנה הראשונה של מושגים כמו אהבה, או אלוהים, תוך התעלמות מהידיעות המוקדמות שלנו. במהלך העבודה נוצרה אצל השחקנים תחושה של נגיעה במשהו מאוד יסודי, שאין בו גוונים. שמחה היא שמחה, כעס הוא כעס. כשהתנקינו מהסטנדרטים הפסיכולוגיים המערביים, כשנחלצנו מהנחות היסוד האירופיות, החילוניות, של התיאטרון העולמי, מהגינונים המקובלים ומההסתרות, גילינו משהו מאוד יהודי בתוך הישירות הזו".
'הבימה', התיאטרון העברי המודרני הראשון, קם ברוסיה כלהקה-קולקטיב שיישמה שיטת משחק רוסית, ובפרט שיטת סטניסלבסקי התובענית, כדי לחקור מהו תיאטרון יהודי. לא נשאר מזה הרבה ב'הבימה' של היום, אך 'מיקרו' הירושלמי ממשיך בדיוק מהנקודה שבה 'הבימה' נטשה את הניסיון ההוא. 'מיקרו' התחיל כסטודיו ללימודי משחק שניהלה הבמאית אירנה גורליק. התלמידים היו עולים, ואסכולת המשחק – רוסית: שוב אותה שיטת סטניסלבסקי, הדורשת מהשחקן להיות חוקר של המציאות, ולשקע את חייו הרגשיים בתוך המשחק שלו. מטעמים דומים, התיאטרון נדרש בשיטה זו להתבסס על להקה קבועה, שחבריה גדלים ומתפתחים יחד. כך קרה שבסיום הלימודים הפך הסטודיו, על תלמידיו ומורתו, ללהקת תיאטרון.
הם משחקים בהתנדבות, ונאלצים להתפרנס מעבודות אחרות. ושוב, הטוטליות: מדי יום הם מקדישים כשש שעות לחזרות ולמפגשים של הלהקה. התיאטרון מיישם עקרונות נוספים מבית היוצר הרוסי. למשל הנחיותיו של במאי האוונגרד מאיירהולד, שכל הצגה שתיאטרון מעלה צריכה להיות שונה לחלוטין בשפתה התיאטרלית מקודמתה, ושהקהל צריך לבוא להצגה לא כדאי ליהנות אלא כדי להתעורר למחשבה.
'מיקרו' אינו מציג מחזות מן המוכן, אלא מעבד חומרים ספרותיים ומקורות יהודיים לשפת התיאטרון. היהודיות שלו, כדאי אולי לציין, אינה מתבטאת בהקפדות הלכתיות כמו הפרדה בין נשים לגברים, אלא ברבדים המהותיים יותר תיאטרלית. החיפוש של 'מיקרו' אחר התיאטרון היהודי האבוד החל בבניית מחזה על פי הרומאן 'שונאים, סיפור אהבה' של יצחק בשביס-זינגר. השחקנים שימשו גם מקהלה, ששרה תפילות מהמחזור. "התחלנו לחשוב מה צריכה להיות מקהלה יהודית", מספר ריננברג. "לא רצינו את הפתרון הקל, לשיר כמו בבית כנסת. אני לא יכול לומר שמצאנו תשובה מוחלטת. חוק גדול במסורת הרוסית הוא שאין תשובות. אם תיאטרון חושב שהוא כבר יודע איך לעבוד, סימן שחייו היצירתיים לא נגמרו. אנחנו מציגים את 'שונאים, סיפור אהבה' כבר שלוש שנים, ואף הצגה אינה זהה לקודמתה. החיפוש חשוב מהביצוע.
"אחרי שעשינו את זינגר שאלנו את עצמנו – או-קיי, אנחנו משחקים יהודים, ושרים מהמחזור היהודי, אבל האם תיאטרון יהודי הוא רק תכנים יהודיים? לכן המחזה הבא שלנו, 'פרידה מדון ז'ואן', עסק בהנגדה בין דון ז'ואן, המיתוס הקלאסי של התיאטרון המערבי, לבין שיר השירים. אחר כך בא 'נדרים'.
"השלב הבא שלנו הוא השלמה ל'נדרים'. כי הרי יהודי, כפי שאנו מכירים אותו כיום, הוא בדיוק ההפך מהאדם התנ"כי חסר המסכות והגינונים ש'נדרים' מציג. לכן בנינו מחזה, שכנראה ייקרא חכמי חלם, על פי טקסטים חסידיים של החוזה מלובלין ושל מרטין בובר, אגדות חכמי חלם של בשביס-זינגר וסיפורי הרשלה. שילוב בין המוניות יהודית מצד אחד, ופילוסופיה ומיסטיקה יהודית מצד שני. שני קצוות שמתחברים יפה מאוד בתוך היהדות. זה מחזיר אותי כל הזמן למה שהרמב"ם כותב, שכשאתה קטן אתה מקיים מצוות כפשוטן, כשאתה גדל אתה חוקר ומגיע לגבהים, עד שאתה מגיע לרובד העליון שהוא שוב ההבנה שאתה מקיים את המצוות פשוט כדי לקיים מצוות. ההבנה שצריך לעבור את כל הסיבובים כדי להגיע לפשטות".
גם את מסורת המשחק היהודית הם מחפשים. "יש מעט טקסטים של מחזות יהודיים קדומים, מימי הגאונים דרך ספרד בתור הזהב ואיטליה של הרנסנס, ועד המחזאות הדתית של רמח"ל, אבל אלו טקסטים. ותיאטרון אינו טקסטים, אינו ספרות, וקשה למצוא תיאור של המעשה התיאטרלי היהודי. יש תיאורי פורים שפיל, אך הם מאוחרים. אצל הקדמונים יש טקסט שאפשר להגדירו כאב הקדמון של התיאטרון היהודי: סדר העבודה של יום כיפור. עשייה תיאטרלית למטרות דתיות, מאוד עמוקה, מאוד מעניינת. דרך חיפושים כאלה אנחנו מנסים למצוא משהו. מה נמצא אני לא יודע, כי אנחנו בתוך התהליך".
יוזמות תיאטרליות בציבור הדתי, כמו תיאטרון תאיר, קשורות לדעתך בחיפוש הזה?
"טוב שיש יוזמות כאלה. היהדות חטפה טראומה מהתיאטרון היווני. התיאטרון הצטייר כתמצית היוונות, וזה גרם להתנזרות יהודית מתיאטרון, וחבל. כי אתה מסתכל על רשימת השחקנים הגדולים של ראשית המאה ברוסיה ורואה שחצי מהם הם יהודים מומרים. הרי מאפיינים אותנו, היהודים, היכולת להזדהות והחיפוש הרוחני. אני לא יודע אם הניסיונות העכשוויים תמיד מעמיקים, ואם הם מחפשים גם את מה שמעבר לתכנים יהודיים. הניסיונות להתחבר לשורש של התיאטרון היהודי, למשל הצגת 'צחות בדיחותא דקידושין' של יהודה סומו (בן המאה ה-16) בתיאטרון תאיר, משמחים וטובים מאוד. אני עובד על דברים כאלה, למשל על חידוש מסורת הפורים שפיל. מסורת נפלאה של מאות שנים שנעלמה. אעבוד בשמחה עם כל גוף שירצה לעשות פורים שפיל. יכול לצמוח מזה תיאטרון יהודי אמיתי".
הזֶמר, השירה והתיאטרון הישראליים, שלושתם נולדו בחיקה של התרבות הרוסית, עם כוונות להצמיח ממנה גם שורשים יהודיים. אבל בארץ קרה מה שקרה: הזֶמר העממי פגש את הפופ המערבי; השירה עברה בשנות החמישים לתחום ההשפעה הפוסט-מודרני, והפכה בחלקה לשפת סתרים של קבוצה קטנה שאיבדה קשר עם הציבור; והתיאטרון, איך לומר, שכח מה זה להיות יהודי.
בשלושת התחומים האלה פועלים פה עתה אמנים יוצאי התרבות הרוסית, שלא רק מתרגמים את התוצרים הרוסיים לעברית, אלא יוצרים יצירה מקומית, מקורית, בכלים הרוסיים. פתאום יש לנו כאן מעבדה חיה שמלמדת איך היתה התרבות הישראלית נראית כיום אילו המשיכה ללכת במסלול שהתחילה בו.
*
"ההשתלבות בתרבות העברית, מתוך השורשים ה'רוסיים' שלנו, היא בשבילנו הדבר הכי טבעי", אומר סשה קרופיצקי. "זה הפטריוטיזם, האכפתיות ממה שקורה בארץ, התחושה שבארץ כולנו חיים יחד ושעלינו לחלוק את מה שיש לנו עם אחינו. לכן אנשים עובדים קשה ליצור בָּארְד עברי, על אף שיש להם על זה רק הוצאות. זו הסיבה שלמרות שבכל רחבי העולם מהגרים מרוסיה יוצרים היום בארד ברוסית, בישראל יש ניסיון ליצור בארד בשפת המקום".
מהו הבָּארְד הזה, שקרופיצקי (43), זמר בארד בשעות הפנאי ודיקאן פרויקט 'נעלה' בשעות העבודה, מדבר עליו? זו תרבות שנולדה כתגובת נגד למשטר הסובייטי. שירה 'ספרותית' מולחנת, שהשיבה בברית המועצות רוח אסורה: שירים על הפרט, על רגשות שבחוצפתם הם בלתי סוציאליסטיים, על אהבה, על חופש, ואפילו, שומו שמי הקרמלין, על אמונה באלוהים. בדרך כלל הכותב הוא גם המלחין, הזמר והמלווה בגיטרה. הבארד הופץ במחתרת, נחגג בפסטיבלים סודיים ביערות, והפך לשפה המשותפת של עשרות מיליוני אזרחים סובייטים משכילים שסלדו מהקומוניזם.
קרופיצקי נזרק בצעירותו מלימודי הדוקטורט שלו בגלל פעילותו הציונית. פעילות הבארד שלו באותם ימים היתה לגביו חלק בלתי נפרד מהפעילות הציונית: שתיהן, הוא מסביר, היו מחתרתיות ולא חוקיות, ושאפו לאותו כיוון – החירות. הוא זוכר פסטיבלי בארד ביערות עם רבבות משתתפים שבנו ערי אוהלים, ועם שוטרי חרש שלפעמים סיכלו את האירוע. "הפעלנו מועדון בארד תוך משחקי חתול ועכבר עם השלטונות. חילקנו קלטות, ארגנו הופעות. רבים מהפעילים היו יהודים, וכשהחלה העלייה המועדון הפסיק לפעול".
אבל הבארד הוא בעל נשמה ציונית גם באופן אחר. כי מהו הבארד אם לא גלגול של תרבות ה"מסביב למדורה", ותרבות הזֶמר האיכותי-אמנותי – שני יסודות שאפיינו את התרבות הישראלית בימי ראשיתה, בימי ההשפעה הרוסית שלה, אך כמעט נעלמו ממנה. קחו את שני אלו, הוסיפו להם את התהליך העולמי של היווצרות ה'יוצר-מבצע', וצקו על זה מצרך נדיר בתרבות הישראלית: הצבת חלופה לתרבות השלטת והִתְגָרוּת בתכתיב הפוליטי של החלונות הקובעים – והנה לכם הבארד הרוסי. לייסד פה היום תרבות של בארד עברי פירושו למחוק מהמוזיקה הישראלית בוויש אחד גדול עשרות שנים של פופיזציה, להשתיל במקומן עשרות שנים חסרות של התפתחות טבעית, ליישר את הבלורית והתואר שהתקמטו ולהמשיך ללכת כאילו כלום.
בישראל היתה לשירת הבארד קריירה של אורח מזדמן. בשנות השישים חזר ארצה שליח המוסד בברית המועצות יעקב שרת. הוא גילה שם את העולם המחתרתי של הבארד, התלהב, ותירגם שירים נבחרים. זה היה גרעינו של המופע המצליח מ-1969 'הלוך הלכה החבריה". ב-1989 הופיע תקליט הבכורה של ארקדי דוכין, שהוקדש לשירי הבארדיסט המוכר מכולם, ולדימיר ויסוצקי. מהתקליט הזה זכור בעיקר שיר קליל יחסית, 'טמבל'. כוכב 'הלוך הלכה החבריה', ליאור ייני, שב אף הוא בתקליט משירי ויסוצקי ב-1995. "אולי נעשֶה עוד תקליט כזה", ייני אומר היום. מה מושך אותו בבארד? "אני פשוט אוהב את זה. דברים יפים, כנים, אמיתיים, לא רק מסחריים".
עיקר פעילות הבארד בישראל כיום הוא כמובן בשפה הרוסית. בכינרת, בכרמיאל ובעוד מקומות נערכים פסטיבלים בהשתתפות אלפים. בברית המועצות פסטיבלים כאלו היו הסוד המשותף של שכבת האינטליגנציה שסלדה מהמשטר. "שירי הבארד סייעו להרבה אנשים בעמידה פנימית נגד התרבות הרשמית המוכתבת שבכלי התקשורת, ואיחדו עשרות מיליונים", מסביר זאב גייזל, לשעבר אסיר ציון וכיום מתמטיקאי ופעיל מרכזי בתרגום ובהפצה של הבארד העברי. "הם מעוררים הזדהות ורגש לאו דווקא ניתן להגדרה; מין נוסטלגיה למשהו שאינו קיים". גם עתה, בארץ, הבארד הוא מוקד הזדהות של העולים מהשכבות המשכילות. אחד האבות-האגדות של הבארד, יולי קים, חי כיום בארץ.
הבארד בעברית, לעומת זאת, עוד בחיתוליו, אך הוא עקשן גדול. מרק פביס לקח על עצמו לגדל אותו. הוא מאתר אמני בארד עם נכונות לשיר בעברית וחושף אותם לקהל דובר העברית באמצעות המופע שהוא יזם, שאף מלווה בתקליטור – 'כל עוד הארץ תנוע'. "בארד הוא לא רק תרבות, אלא גם דרך לומר דברים, להעביר ניסיון אישי", אומר פביס. "חשוב לנו לשתף את דוברי העברית במה שחשוב לנו כל כך".
"כל עוד הארץ תנוע" הן מילות הפתיחה של אחד משירי הבארד המפורסמים, 'תפילתו של פרנסואה ויון' מאת בולאט אוקוג'אווה בתרגום יעקב שרת. המנגינה – מאותן מנגינות רוסיות רוויות ערגה. הנה ראשיתו של השיר הלא ממש מרכסיסטי: "כל עוד הארץ תנוע, כל עוד אור שמש קורן, / אשא תפילה אליך: תן, תן לַכול מה שאֵין. / ראש לחכם על כתפיים, סוס למוג לב אנא שלח, / תן למאושר רוב כסף – ורק אותי אל תשכח. // אשא תפילה אליך: עולם ומלואו בידְך. / לצמֵא השלטון והכוח שלח הנאָה ושִמחה. / תן לַנדיב קצת מרגוע, עד לַיל יחמוק חרישי; / מלוא כפרה תן לקין, ורק אל תשכח גם אותי".
פביס מדווח על הזמנות שהם מקבלים לאירועים, ועל התעניינות גוברת ותגובות נרגשות. כך זה גם נראה בערב 'כל עוד הארץ תנוע' בירושלים, לפני חודשים אחדים. ההתרגשות בלטה יותר בקרב המבצעים על הבמה: כמצופה מילדי אמא רוסיה, הם שופעים רגשנות, השתפכות הנפש ויראת כבוד כלפי השירים.
*
מעט יוצאות דופן בערב הירושלמי ההוא היו שתיים חפות ממבטא רוסי, שבמקום הייסורים הכנים, הדרמטיות והמיית הלב הרוסיות בלטה בשירתן חדווה קלילה. אלו הן חדוה גולדשמידט ונעמי אורן; אולי זמרות הבארד היחידות בעולם שאין להן שורשים רוסיים. שתיהן שותפותיו של סשה קרופיצקי להרכב המבצע שירי בארד ברוסית ובעברית. שתיהן היו כבנות עשרים, בתחילת דרכן העצמאית, כשהגיע גל העלייה של 1990, ונטלו חלק פעיל במאמץ הקליטה. ההרכב נוצר כשהן וקרופיצקי היו מדריכים ב'גשר עלייה': מחלקה של ארגון 'גשר' שפעלה לקירוב בין ישראלים ועולים.
השיר שתפס לראשונה את חדווה גולדשמידט ברשת הבארד היה שיר הערש הבארדי 'זליונאיה קרטה', כלומר מרכבה ירוקה. היא היתה אז בתחילת עבודתה עם צעירים עולים, וערב שליחות לרוסיה. אחר כך באו הפעילות ב'גשר עלייה' וההרכב. באחת ההופעות שלהם, באירוע פנימי ב'גשר', היא גם הכירה את בעלה לעתיד, הבמאי לעתיד גלעד גולדשמידט. הוא ראה, והתעניין מי זאת. המרכבה הירוקה תצוץ אצלם עוד בהמשך: 'מרכבה ירוקה' הוא שם סרטו החדש של גולדשמידט, העוסק בעולה צעיר המגלה ערב חתונתו שאינו יהודי לפי ההלכה. השיר מלווה את הסרט.
"היה חשוב לנו שיהיה בסרט קטע של תרבות, של שיר, של משהו שנטוע בחייו של הגיבור", היא מסבירה. "אנשים בישראל לפעמים לא מבינים את העומק והעושר של התרבות הרוסית. חושבים שהכול מסתכם בשפה, אוכל ושתייה. זה בהחלט אחד המניעים שלי לנסות לחשוף ישראלים ותיקים לבארד.
"קורה הרבה שברגע שאני פוגשת יוצאי רוסיה ומספרת להם שאני עוסקת בבארד נפערות להם העיניים ונופלות כל המחיצות. כאן ההבדל הגדול בין הבארד לבין ה'שירים הרוסיים' שאנחנו כישראלים מכירים, 'קטיושקה' וכל השאר. מעבר לכך שהם ברמה נמוכה בהרבה משירי הבארד, הם גם מזוהים עם המשטר הסובייטי. כששרנו שירים כאלה בפני עולים הם התחרפנו. פניהם חוורו". זאב גייזל מנסח את זה כך: "אנשים חושבים שהם משמחים אותי כשהם שרים לי 'קאלינקה' ושאר שירי הצבא האדום. כשזה קורה אני פשוט יוצא. זה כמעט כמו לשיר ליהודי יוצא גרמניה את 'הורסט וסל'"(שיר המזוהה עם גרמניה הנאצית).
אצל נעמי אורן, שותפתה של גולדשמידט, ההיכרות עם הבארד היתה חלק מהתאהבות כללית בשפה הרוסית. התאהבות שהחלה כשלימדה עולים צעירים באולפן. מאז כרוכים חייה בשפה הרוסית. "השירים התחברו לכל לימוד הרוסית ולכל הנסיעות שלי לרוסיה, וראיתי שזה קוד תרבותי של שיח עם אנשים משכבת האינטליגנציה. יש בשירים האלה משהו מאוד לא בנאלי; מימד אוניברסלי שמדבר להרבה אנשים. כבש אותי גם הדמיון לסוג מסוים של שירים ישראליים. תמיד חשבתי שהתרבות של השירה מסביב למדורה היא המצאה ישראלית, ופתאום מתברר שזה הגיע משם".
חשוב לך להכיר את זה ליותר ישראלים?"לפני 15 שנה הייתי אומרת – מאוד מאוד, כי זה יכול לשבור סטריאוטיפים שליליים על עולים. היום אני חושבת שרוב הישראלים כבר מודעים לעושר התרבותי של עולי רוסיה, אם כי לא לעומק. מאוד משמח אותי לראות ישראלים במופעים האלה".
ואילו ליורי ליפמנוביץ (38) ממועדון הבארד העברי-רוסי 'זמרת הארץ' לא אכפת במיוחד אם ישראלים יכירו בארד או לא. חשוב לו יותר המסר שהוא מעביר במעין-בארדים שלו. למשל, אחד הבתים של 'אני מאשים': "פושעים, הסתכלו בעינֵי השכול, / בפני האבל הרכינו ראשים, / כל עוד השלום, האליל האכזר של השמאל, / דורש קורבנות חדשים".
הדגש ב'זמרת הארץ' הוא בשירים אקטואליים, לעתים קרובות סאטיריים, שבניגוד לבארד המסורתי אינם נמנעים מלהיות פוליטיים במפורש. האנטי-קומוניזם של הבארד הקלאסי מיתרגם אצלם לאנטי-שמאלנות מקומית. בשש שנות קיומו של המועדון הופיעו שני תקליטורים בעברית, נערכו מופעים ברחבי הארץ, אורגן מדי שנה פורים-שפיל, וגם הופיעה כתבת מגזין ב'הארץ'. בפתחה הזהירו העורכים את הקוראים, שהתרגלו מן הסתם ש'שירי מחאה' הוא ביטוי נרדף ל'שירי שמאל', שעליהם להצטייד בקיבה חזקה.
"מאז שאני זוכר את עצמי שיחקתי בחריזה ברוסית", מספר ליפמנוביץ כשהוא נשאל מהיכן יכולת החריזה העברית שלו. "בעברית בהתחלה לא העזתי, אבל ברגע מסוים זה פשוט פרץ החוצה". חריזה מפתיעה מאפיינת את שירי הסאטירה האקטואלית העבריים בבלוג של שאול רזניק, סטיריקן ב'ווסטי'. במעין קינה לנפתלי הרץ אימבר, למשל, חרז את יהודה סעדו עם פועַל עברי: "אוי, מוקדם גן עדנה נסעת! / לו היית חי, עטור שיבה, / שר היית עם יהודה סעדו / ב'כוכב נולד' את 'התקווה'". "השפה הרוסית מוסיקלית ומאפשרת חריזה משוכללת, בניגוד לאנגלית למשל, ובדומה לעברית", מסביר רזניק.
*
והנה גלשנו מבארד לשירה. האמת היא שהספרותיות של הבארד, ומנגד המוסיקליות של השירה הרוסית והשפה הרוסית, הופכות את התחומים הללו לדומים מאוד. בתרבות הישראלית אין הרבה קשר בין המוזיקה הקלה, ממלכתם של הזמרים, לבין השירה הכתובה. וזו בדיוק התרומה שמציעה כאן התרבות הרוסית: לקרב את הממלכות הללו זו לזו. להחזיר לשירה הכתובה את המוזיקה שבה, את הכיף והנגישות והפופולריות; ולהחזיר לזמר ולפזמון את כבודן של המילים, את המורכבות והעומק.
עולים עם ותק צנוע בשפה העברית מצליחים להוציא מן העברית פעלולי חריזה ולשון שמעטים הישראלים שיכולים להשתבח בהם. הם נוטלים חלק פעיל בניסיונה של קבוצת משוררים ישראלים להשיב את הכבוד האבוד של השירה המחורזת והשקולה. "אני משתאה בכל פעם לשיעור הגבוה של כתבי היד שמגיעים מדוברי רוסית", אומר המשורר דורי מנור, עורך כתב העת 'הו!' המזוהה עם המאבק הזה. "אפשר כמובן לומר שזה בזכות ההיכרות האינטימית עם שירה, שאופיינית להם. אבל נראה לי מהותי יותר לזכור שהשירה העברית המודרנית בראשיתה כל כולה טבלה במרחצאות סלאביים. מִדור ביאליק, דרך רחל והמודרניסטים, ועד דור הפלמ"ח. אצל חלק מהכותבים ילידי רוסיה שכותבים בעברית אני רואה המשכיות אורגנית ומשכנעת לשירה העברית כפי שהיא היתה מתפתחת תיאורטית, אלמלא ההשפעה האמריקנית והאירופית-גרמנית בשנות החמישים".
אלי בר-יהלום יסכים כנראה עם כל מילה. בר-יהלום (38), מרצה חיפני לחשיבה מתמטית, הוא דוגמה לטשטוש הגבולות שבין בארד לשירה, טשטוש שיש עמו כאמור בשורה אפשרית לזמר העברי ולשירה העברית. הוא משורר שכותב שירה רוסית ושירה עברית מהסוג היותר נגיש ומהנה. הוא גם יוצר-מבצע של בארד עברי. בערב של 'כל עוד הארץ תנוע' הוא היה המנחה, ובתקליט האחרון של 'זמרת הארץ' הוא ביצע כמחצית השירים. לא במקרה, השירים הללו גם מופיעים כשירים 'ספרותיים' בספרו העומד לצאת לאור.
הוא עלה ארצה בגיל שש וגדל כישראלי לכל דבר, אך כשהחלה עליית שנות התשעים גילה את הצד הרוסי שבתוכו. מנגד הוא גם התוודע למה שבעיניו הוא הצד הכמו-סובייטי של התרבות הישראלית: הכְתבה מלמעלה של התרבות. כוונתו למהפכני שנות החמישים, חבורת 'לקראת' של נתן זך וממשיכיה, שפסלו את האמצעים המוזיקליים המסורתיים של השירה.
"הפוליטרוקים האלה קטעו את הסינרגיה הטבעית שבין צורה, תוכן ורעיון בשיר. הם כתבו גט לצד המאגי בשירה; לשקילה ולחריזה, אבל לא רק להן. הם אמרו שזה מיושן ועכשיו זה אסור, ואם אתה כותב כך אסור לך להיכנס להיכל השירה, ומותר לך רק לכתוב 'פזמונאות' פשטנית. ישראל מתגלה כמערכת די דיקטטורית, והשירה היא רק דוגמה: מישהו לוחץ על כפתור, ומחליט מה ייחשב שירה ויפורסם בכתבי העת ומה לא. משוררי החרוז והשירה המאגית, המוזיקלית, נותרו לפעול בגטאות תרבותיים".
כאן נכנסת לדעתו ההשפעה הברוכה של הרוסית. "רוסיה שימשה האלמנט המשמר לצורניות, המאגיות, של השירה, כדי לאפשר לה להתעורר עכשיו בארץ מחדש. אולי הטפטוף של השירה הבארדית, והשירה הרוסית בכלל, לישראל לאורך השנים היה מין אינפוזיה לשעת חירום, שהחולה יחזיק מעמד, והמהפכה האמיתית מגיעה עכשיו, כשגדלים הילדים של עליית שנות התשעים. הם הפצצה המתקתקת. אנשים ששפתם עברית, אך הרקע התרבותי הרוסי מעשיר אותה, והתרבות הקיימת בארץ לא מספיקה להם".
"השירה הרוסית מעולם לא באמת נטשה את המשקל והחריזה", מסבירה סיון בסקין (30), ילידת ליטא, מהבולטים שבמשוררים העבריים של העלייה האחרונה. "הסיבה העיקרית לכך, לדעתי, היא ההיקסמות מהשפה, מהמשוררים שיצרו בה, ובעיקר מהאפשרויות הרבות למשקלים וחריזות וירטואוזיים שהיא מציעה. משורר כותב רוסית שמוותר על העושר הזה משול לטַבח שמִגְוון עצום של מרכיבים באיכות מעולה עומד לרשותו, והוא מתעקש להכין פתיתים אפויים של אוסם. לפעמים צריך גם את זה, אבל לאורך זמן זה יוצר תחושה של החמצה. מי רוצה לחיות ככה?"
גם לחינוך הרוסי היא נותנת קרדיט. "אהבת הספר נחשבה שם לערך בפני עצמו. היינו לומדים שירים בעל פה בבית הספר, והם נעשו חלק מאיתנו. הייתי חשופה שם לידע תרבותי רב יותר – ולו משום שהספרות העולמית היתה נגישה ומתורגמת היטב. במעבר לכתיבה בעברית היה לי בונוס: בעברית כל זה נשמע כל כך רענן, שאני לא מפסיקה להתלהב".
"לא שיחקתי שש-בש בטיולי כיתה, / לא הייתי מֶלח, שַמנה, סלתה, / או מוצר בסיס אחר עבור ארצי היפה. / הייתי שישים אחוז כוהל, עם טעם מר של תרופה". כך מתחיל אחד השירים של בסקין. היא משקיפה על הישראליוּת מבחוץ וגם מבפנים, נוכחת וזרה, וזה מסביר חלק מהתועלת שבקריאת השירים הלכאורה-היתוליים שלה.
את מנסה להפוך את קריאת השירה ודקלום השירה ללחם חוקו של כל ישראלי אינטליגנט, כפי שזה ברוסיה?
"בהחלט. אני לא משלה את עצמי לגבי הסיכויים, אבל זאת השאיפה. אני חושבת שבהזנחת השירה אשמים, במידה מסוימת, גם המשוררים עצמם, שרבים מהם הלכו לכיוונים של כתיבה סתומה, לא מובנת, לא מצלצלת, ולא נותרת בזיכרון – וכאן שוב נכנס העניין של החרוז והמשקל, תומכי הזיכרון האולטימטיביים. חשוב לי יותר שאנשים יקראו את לאה גולדברג ואת רחל מאשר אותי, אבל אם מישהו צריך אותי כדי להתחיל לקרוא שירה – אני כאן כדי לתת לו את השמחה וההתלהבות שבשירה".
*
שכרון המעמקים שמשרה עליך החלל החצוב באבן של אולם 2 הקטנטן בתיאטרון החאן, מכין אותך רק מעט להלם הטוטליות ששחקני תיאטרון 'מיקרו' עומדים להנחית עליך. בלי רעש ופעלולים. גם בלי נסיינות-יתר פוסט מודרנית מבלבלת. פה מדבר המשחק. המשחק והחיים. ההתמסרות המוחלטת של השחקנים לדמויות. ההקשבה עד כאב לעצמם ולהתרחשות. הנהימות שעד קצווי העצב, טעמי המקרא שמתגנבים אל הדיבור, הכינור החי המאלתר ברקע. המבטא הרוסי של השחקנים. יעקב ורחל שעל הבמה, ליד הבאר בחרן. התרמית. הנכונות להיות מרומה. שבע השנים. הקושי הנורא שבהיות יעקב, רחל, לאה, יוסף, לפני ארבעת אלפי שנים והרגע הזה ממש. הקהל הצעיר, הנרעש ונפחד. הטוטליות היהודית של החלקיקים האלמנטריים, הקדמוניים. הטוטליות הרוסית של המשחק. תודה לכם שבאתם להצגה 'נדרים'.
להקת התיאטרון 'מיקרו' היא בעצם מעבדה לחיפוש מהותו של התיאטרון היהודי בשיטות רוסיות. 'נדרים' הוא שלב בחיפוש הזה. הוא מבוסס על הרומאן 'יוסף ואחיו' של תומאס מאן. "ניסינו כאן לחפש את היסודות הכי נקיים, הכי קדומים, של הדמות היהודית", מסביר יפים ריננברג (26), שחקן 'מיקרו' והמתרגם שלו, המגלם את יעקב אבינו. "לגלות את ההבנה הראשונה של מושגים כמו אהבה, או אלוהים, תוך התעלמות מהידיעות המוקדמות שלנו. במהלך העבודה נוצרה אצל השחקנים תחושה של נגיעה במשהו מאוד יסודי, שאין בו גוונים. שמחה היא שמחה, כעס הוא כעס. כשהתנקינו מהסטנדרטים הפסיכולוגיים המערביים, כשנחלצנו מהנחות היסוד האירופיות, החילוניות, של התיאטרון העולמי, מהגינונים המקובלים ומההסתרות, גילינו משהו מאוד יהודי בתוך הישירות הזו".
'הבימה', התיאטרון העברי המודרני הראשון, קם ברוסיה כלהקה-קולקטיב שיישמה שיטת משחק רוסית, ובפרט שיטת סטניסלבסקי התובענית, כדי לחקור מהו תיאטרון יהודי. לא נשאר מזה הרבה ב'הבימה' של היום, אך 'מיקרו' הירושלמי ממשיך בדיוק מהנקודה שבה 'הבימה' נטשה את הניסיון ההוא. 'מיקרו' התחיל כסטודיו ללימודי משחק שניהלה הבמאית אירנה גורליק. התלמידים היו עולים, ואסכולת המשחק – רוסית: שוב אותה שיטת סטניסלבסקי, הדורשת מהשחקן להיות חוקר של המציאות, ולשקע את חייו הרגשיים בתוך המשחק שלו. מטעמים דומים, התיאטרון נדרש בשיטה זו להתבסס על להקה קבועה, שחבריה גדלים ומתפתחים יחד. כך קרה שבסיום הלימודים הפך הסטודיו, על תלמידיו ומורתו, ללהקת תיאטרון.
הם משחקים בהתנדבות, ונאלצים להתפרנס מעבודות אחרות. ושוב, הטוטליות: מדי יום הם מקדישים כשש שעות לחזרות ולמפגשים של הלהקה. התיאטרון מיישם עקרונות נוספים מבית היוצר הרוסי. למשל הנחיותיו של במאי האוונגרד מאיירהולד, שכל הצגה שתיאטרון מעלה צריכה להיות שונה לחלוטין בשפתה התיאטרלית מקודמתה, ושהקהל צריך לבוא להצגה לא כדאי ליהנות אלא כדי להתעורר למחשבה.
'מיקרו' אינו מציג מחזות מן המוכן, אלא מעבד חומרים ספרותיים ומקורות יהודיים לשפת התיאטרון. היהודיות שלו, כדאי אולי לציין, אינה מתבטאת בהקפדות הלכתיות כמו הפרדה בין נשים לגברים, אלא ברבדים המהותיים יותר תיאטרלית. החיפוש של 'מיקרו' אחר התיאטרון היהודי האבוד החל בבניית מחזה על פי הרומאן 'שונאים, סיפור אהבה' של יצחק בשביס-זינגר. השחקנים שימשו גם מקהלה, ששרה תפילות מהמחזור. "התחלנו לחשוב מה צריכה להיות מקהלה יהודית", מספר ריננברג. "לא רצינו את הפתרון הקל, לשיר כמו בבית כנסת. אני לא יכול לומר שמצאנו תשובה מוחלטת. חוק גדול במסורת הרוסית הוא שאין תשובות. אם תיאטרון חושב שהוא כבר יודע איך לעבוד, סימן שחייו היצירתיים לא נגמרו. אנחנו מציגים את 'שונאים, סיפור אהבה' כבר שלוש שנים, ואף הצגה אינה זהה לקודמתה. החיפוש חשוב מהביצוע.
"אחרי שעשינו את זינגר שאלנו את עצמנו – או-קיי, אנחנו משחקים יהודים, ושרים מהמחזור היהודי, אבל האם תיאטרון יהודי הוא רק תכנים יהודיים? לכן המחזה הבא שלנו, 'פרידה מדון ז'ואן', עסק בהנגדה בין דון ז'ואן, המיתוס הקלאסי של התיאטרון המערבי, לבין שיר השירים. אחר כך בא 'נדרים'.
"השלב הבא שלנו הוא השלמה ל'נדרים'. כי הרי יהודי, כפי שאנו מכירים אותו כיום, הוא בדיוק ההפך מהאדם התנ"כי חסר המסכות והגינונים ש'נדרים' מציג. לכן בנינו מחזה, שכנראה ייקרא חכמי חלם, על פי טקסטים חסידיים של החוזה מלובלין ושל מרטין בובר, אגדות חכמי חלם של בשביס-זינגר וסיפורי הרשלה. שילוב בין המוניות יהודית מצד אחד, ופילוסופיה ומיסטיקה יהודית מצד שני. שני קצוות שמתחברים יפה מאוד בתוך היהדות. זה מחזיר אותי כל הזמן למה שהרמב"ם כותב, שכשאתה קטן אתה מקיים מצוות כפשוטן, כשאתה גדל אתה חוקר ומגיע לגבהים, עד שאתה מגיע לרובד העליון שהוא שוב ההבנה שאתה מקיים את המצוות פשוט כדי לקיים מצוות. ההבנה שצריך לעבור את כל הסיבובים כדי להגיע לפשטות".
גם את מסורת המשחק היהודית הם מחפשים. "יש מעט טקסטים של מחזות יהודיים קדומים, מימי הגאונים דרך ספרד בתור הזהב ואיטליה של הרנסנס, ועד המחזאות הדתית של רמח"ל, אבל אלו טקסטים. ותיאטרון אינו טקסטים, אינו ספרות, וקשה למצוא תיאור של המעשה התיאטרלי היהודי. יש תיאורי פורים שפיל, אך הם מאוחרים. אצל הקדמונים יש טקסט שאפשר להגדירו כאב הקדמון של התיאטרון היהודי: סדר העבודה של יום כיפור. עשייה תיאטרלית למטרות דתיות, מאוד עמוקה, מאוד מעניינת. דרך חיפושים כאלה אנחנו מנסים למצוא משהו. מה נמצא אני לא יודע, כי אנחנו בתוך התהליך".
יוזמות תיאטרליות בציבור הדתי, כמו תיאטרון תאיר, קשורות לדעתך בחיפוש הזה?
"טוב שיש יוזמות כאלה. היהדות חטפה טראומה מהתיאטרון היווני. התיאטרון הצטייר כתמצית היוונות, וזה גרם להתנזרות יהודית מתיאטרון, וחבל. כי אתה מסתכל על רשימת השחקנים הגדולים של ראשית המאה ברוסיה ורואה שחצי מהם הם יהודים מומרים. הרי מאפיינים אותנו, היהודים, היכולת להזדהות והחיפוש הרוחני. אני לא יודע אם הניסיונות העכשוויים תמיד מעמיקים, ואם הם מחפשים גם את מה שמעבר לתכנים יהודיים. הניסיונות להתחבר לשורש של התיאטרון היהודי, למשל הצגת 'צחות בדיחותא דקידושין' של יהודה סומו (בן המאה ה-16) בתיאטרון תאיר, משמחים וטובים מאוד. אני עובד על דברים כאלה, למשל על חידוש מסורת הפורים שפיל. מסורת נפלאה של מאות שנים שנעלמה. אעבוד בשמחה עם כל גוף שירצה לעשות פורים שפיל. יכול לצמוח מזה תיאטרון יהודי אמיתי".
אין ספק שהרוסים הביאו הרבה מהשורשים המזרח אירופאים שלהם
השבמחק