יום כביסה: איך גיליתי מי הייתה (באמת) הצדקת הכובסת

מאת צור ארליך. פורסם במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ח בשבט תשס"ה, 28 בינואר 2005.

ביום ההילולה של מרים הצדקת הכובסת היו ברזי השמיים פתוחים, ומים קרים ניתכו ארצה וכיבסו את עין הארץ. דרי בית הקברות בהר המנוחות שבירושלים מתחו היטב את שמיכות האבן הלבנות שלהם מעל לראש ותחת הבהונות. אך דרי העולם הזה, ובפרט דרותיו, לא חרדו ולא יראו ממי המבול ומיום הכביסה הקר, נהרו במאותיהם לבית העלמין, והניחו למטריותיהם ולבגדיהם להתכבס. כ"ד בטבת, יום ההילולה של מרים הכובסת, אין כמוהו מדי שנה לגשם ולקור – אך אין כמוהו גם להתברך ולהיפקד בבנים בתפילה על קבר, ואין כמוהו לעקרות לראות ישועות.
לפני עשור לא ידע עוד איש כמעט את שמה של מרים, ועתה, בדרך נעלמה, היתה לשם דבר. מודעות צנועות בעיתונות החרדית מבשרות מבעוד יום על יום הפטירה של הצדקת הכובסת. שלטים מאירי עיניים מורים את הדרך אל קבר הצדקת מרים בת מֶמֶה מזרחי שבחלקת העדה הפרסית, סמוך לכניסה לבית הקברות הענק. המצבה מסוככת בגג אזבסט, שהיה לגיבורו האמיתי של אותו יום סוער.
מהנוסח שעל המצבה אפשר ללמוד אך מעט על אותה צדקת שנגלתה פתאום. מרים מזרחי בת עזיז וממה נפטרה לפי המסופר במצבה בכ"ד בטבת תשכ"ו, כלומר לפני 39 שנה. מדוע היתה לצדקת, מהן סגולותיה ומדוע כדאי להירטב ולהתכבס בתוך בגדיך ולבוא אל קברה – את זאת אין המצבה מספרת. גם ספרים של סיפורי צדיקוֹת וצדיקים אינם מספרים עליה דבר. ואף האנשים והנשים שטרחו ובאו עם מטרייה בידם האחת, וספר תהילים שבו צָרור גם פתק ובו שמות עקרות המבקשות להיפקד בידם השנייה – גם הם יודעים למסור רק פרטים מקוטעים ומעורפלים על חייה של מרים הכובסת.

ישועות בגשם

אומרת אחת, חבושת פאה, שכבר אינה באביב שנותיה ובאה להתפלל למען צעירות ממנה: "היא היתה כובסת בבתים במאה שערים, ובין השאר בבית של האדמו"ר רבי שלוימקה מזוועהיל (מבוטא זְבִיל). היא היתה עקרה, וביקשה מהאדמו"ר ברכה. האדמו"ר ראה ברוח הקודש שנגזרה גזירה והיא לא תלד, ובירך אותה שתשע שנים אחרי מותה, מי שתבוא לקברה ותתפלל תיפקד בבנים".
ומספרת אחרת, צעירה ממנה, שאולי על ישועתה שלה היא מבקשת: "היא היתה מברכת בחייה לזיווגים. מרוב הצדקות שלה, הרבי הבטיח שמי שיבוא לקבר שלה ייוושע".
אחרות יודעות עוד פחות. רובן במעילים ובחצאיות פשוטות, בנעלי שבת שאינן הולמות את החורף או בנעלי התעמלות אורתופדיות. אשכנזיות בדרך כלל, שלא כמו מרים הכובסת עצמה. אחרות, לאו דווקא דתיות, באו כי שמעו על הכובסת ועל הנסים שהיא עושה. אשה תמירה בשיער ארוך וגולש מספרת שהכובסת כיבסה אצל סבתה. גם גברים מעטים יש, והחרדים שבתוכם משתדלים להתקבץ מצדו האחד של הקבר. אחד מהם, דוד, המלווה את בתו, יודע לספר על צניעותו של הצדיק מזוועהיל, שהיה מתחפש לפשוט-עם. חתולים שהיו תיקונים של נשמות היו מסתובבים בדירתו ונשמעים לפקודותיו. "מרים הצדקת היתה משמשת אצלו. כובסת. ישבה לו ובכתה לו שהיא רוצה ילדים. הוא בירך אותה שמי שיבוא אל קברה ויתפלל יזכה לבנים. תתפלל גם אתה. להתפלל תמיד טוב, תמיד כדאי".
פרקי תהילים בקולות דקים, רכים, מיוסרים, שבורים לפעמים, מתחטאים, קולות נשים שמתחננות להיות לאמהות, מתחרים בקול הגשם התוקף ושוכך חליפות. מבין קולות התהילים העולים מדבוקת הנשים שתחת הסככה ושסביב לה, צפים לרגע קולות רמים יותר, קטעי משפטים של תפילה אישית. "שיגדלו לעבודת השם יתברך". "ברכה וישועה". "שמשיח יבוא". קבוצה גדולה של נשים הגיעה, ומנהיגתה, אשה כבת שישים בעלת קול עמוק וצרוד, קוראת פרקי תהילים בקול שמדביר את שאר קולות הנשים. אחרי התהילים היא עוברת להקראת שמות נשים המבקשות להתברך, ולבסוף ניגשות אליה נשות הקבוצה, וגם נשים אחרות המנחשות את סגולותיה, והיא מניחה ידיה על ראשיהן ומברכת.
"אנחנו מבני-ברק, ויש לנו ארגון של תהילים ושיעור שמירת הלשון", היא מספרת לאחר מכן. "אנו מתכנסות כל יום. ובשיעור אנחנו מבקשים על כל מי שחולה ועל כל מי שזקוק לזיווג וכל מי שחשוך בילדים. ואנחנו זוכים בישועות גדולות. כל יום, כל יום יש. אחת נפקדה, אחת התארסה, אחת חיתנה בת, אחת היתה חולה והתרפאה". ומי היתה מרים? "היא היתה כובסת אצל אחד האדמו"רים. לא היו לה ילדים. היא כל הזמן ביקשה ממנו שיתפלל בשבילה, והוא אמר לה שֶלָה יבואו לבקש שהיא תתפלל".
לא רחוק יש עוד סבתא שמברכת את כל מי שמבקשת. הגשם בהפוגה, ושתי נשים עומדות בצד, פניהן אל על. האחת שפתיה חשוקות, השנייה צועקת אל הקדוש ברוך הוא. מתחננת על נפשה בפני אל נוכח, שומע. בבקשה, היא צועקת, בבקשה. גם מי שאינו מאמין בכוחה של אשה שנפטרה, או בכוחו של כל אדם אחר, מת או חי, להיות שליח אצל ריבונו של עולם ולשכנעו לסייע לאדם זה או אחר; גם מי שאינו מאמין שהאל זקוק לתפילות כדי להחליט מי מברואיו יבורך ויתרבה; גם מי שאינו מאמין באלוהים כלל – אף אחד מאלו לא יישאר שווה נפש מול ריכוז גדול כל כך של רצון ושל ייסורים, מול קולקציה כזו של תקווה ואמונה ושברונות לב.
"אני יודעת שהרבה באו לפה וראו ישועות", מספרת אשה בלבוש חרדי. לראות ישועות הוא המונח השולט בשטח. אף אחת מהנוכחות לא ראתה ישועה כזו בעיניה. כולן שמעו מכאלה ששמעו. אחת מספרת ששמעה על "מישהי שהיתה עקרה 12 שנה, ואחרי העלייה לקבר נכנסה להריון". עם שהשעות עוברות, הקהל גדל אך גם הממטרים הולכים ותוכפים. דף עף ונדבק לבסיסה של מצבה שכנה, וממנו מבצבצות מילים רטובות: שמות. רבקות ואסתרות ושרות, אבל גם ענת. זו אינה המצבה של בעלה של מרים. אין בסביבה מצבה הנושאת את השם מזרחי. כיצד ביקשה צדקת כמותה מהאדמו"ר להיפקד בבנים אם לא היתה נשואה? ואם היתה נשואה, היכן קברו של בעלה? עוד תעלומה, לעת עתה.

האומנם עקרה?

כולם פה במעילים, חוץ מאחד. מבוגר מכל הנוכחים. עומד בצד, לא מתפלל, מחכה לקרובות משפחה שהוא מלווה בביקורן בעיר. בלי מטרייה, אבל עם כובע, שתחתיו, כך יתברר בשבוע הבא, אין כיפה. זהו אפרים ארז, בן 74. אם ראיתי ישועה על קברה של מרים, אפרים הוא הישועה. ישועתו של עיתונאי רטוב שעלול לחזור לביתו ובידו רק פיסות מידע מבולבלות.
כי אפרים הכיר את מרים הכובסת. אביו הכיר אותה עוד בכורדיסטן. כשהיה אפרים ילד, ברובע היהודי שבירושלים העתיקה, היא היתה בת בית אצל הוריו. שם משפחתו המקורי היה כמו של מרים, מזרחי, אך זהו שם נפוץ אצל עולי כורדיסטן, ואין ביניהם קשר משפחתי. אפרים מזרחי עִברֵת את שמו לארז, ואילו אביו יהודה עברת לארבלי, על שם עירו אִרביל שבכורדיסטן העיראקית.
כשנפלה העיר העתיקה במלחמת השחרור לחם אפרים בן ה-16 באחת היחידות במערב העיר. אביו יהודה ושאר הגברים תושבי הרובע נלקחו בשבי הירדני למשך כשנה. אמו של אפרים ושמונת אחיו ואחיותיו, כמו גם תושבים רבים אחרים וכמו תושבי גוש עציון שנפל, הועברו לשכונת קטמון שהתרוקנה מערבייה. המשפחה שוכנה יחד עם עוד כמה משפחות בדירה בבניין דירות ערבי. הרחוב נקרא, לכבוד פליטי גוש עציון, רחוב הקיבוצים, ולאחר זמן קצר שונה שמו לשמו הנוכחי, רחוב הל"ה, על שם המחלקה המפורסמת שנחלצה לעזרת הגוש הנצור ונספתה בדרך. מרים שוכנה בחדר בווילה נטושה לא הרחק משם.
יהודה ארבלי מתגורר כיום לבדו בַּדירה ברחוב הל"ה. בן 93, משערים במשפחה. הדירה כפי שהיא היום, על ריהוטה הספרטני, יכולה לשמש מוזיאון חי הממחיש כיצד נראתה דירה ירושלמית בימי הצנע של שנות החמישים. היא משומרת, ואילו זיכרונו של יהודה ארבלי קצת פחות. הוא מספר על מרים, ובנו אפרים ארז מסביר לפעמים את הדברים, שאת חלקם הוא שומע עתה לראשונה, ומחזיר אותם למסלולם.
"מרים הגיעה לארביל מכורדיסטן האיראנית כשהייתי עוד בחור", מספר ארבלי. "הביאו אותה לבית הכנסת. היא היתה לבד, ורצתה לעלות לירושלים. ראתה אנשים שהולכים, והלכה איתם. זה היה עוד לפני המאורעות. היא נכנסה לגור ב'הכנסת אורחים', בחדר קטן וחשוך. חוּשָה. היא היתה דתייה יותר מדי, והציעו לה לעבוד במאה שערים. היתה הולכת ברגל כל יום למאה שערים ולבית ישראל, לעבוד אצל משפחות. אנחנו באנו לירושלים אחר כך. שכרנו מערבי אחד חדר ליד 'הכנסת אורחים'. אלו היו בתים של יהודים, שלקחו אותם ערבים כשגירשו את היהודים, ולרחוב קראו רחוב היהודים.
"במאה שערים היא עבדה כל היום. עשתה כביסה וניקיון בבתים, לקחה קצת כסף. היו נותנים לה על העבודה סכום מסוים, והיא הסכימה לקחת רק רבע. היא היתה כבר מבוגרת. עלתה ארצה מבוגרת. בעלה נפטר בכורדיסטן האיראנית. אחיו של הבעל התאסלם, ולכן לא הסכים לחלוץ לה (וכך היא נשארה עגונה. צ"א). היא ברחה משם ובאה לארביל. שם פגשנו אותה".
וכך, מבלי משים, שחרר יהודה ארבלי את פצצת המידע שלו. סיפור מרים שינה כיוון באחת. מסיפור צדיקים ישן על עקרה שלא נפקדה אך בירכה אחרים, הפך סיפורה של מרים לטרגדיה הלכתית-אישית. מסיפור אגדה נוסח 'צאינה וראינה' עברנו לגלגול של 'קוצו של יו"ד' ליל"ג, או אפילו לגרסה המזרחית של 'תהילה' לעגנון. לא עקרה לפנינו, אלא מסורבת ייבום וחליצה.
"היא נהגה להתארח אצלנו בשבתות", ממשיך ארבלי. "בפסח היא הביאה איתה את המצה השמורה שלה, שקנתה במאה שערים. אכלה רק את זה, ותמרים וביצים ותפוחי אדמה. הילדים היו מקבלים ממנה חתיכה מהמצה. לא נגעה במאכלים של אחרים". לא ברור למה, מסביר אפרים. אולי משום שרצתה הכשר למהדרין אך לא רצתה להעליב את מארחיה.
למה אומרים עליה שהיתה צדקת? אתם חשבתם שהיא צדקת?
ארבלי: "היא לא היתה לוקחת הרבה כסף, לא מחללת שבת, הולכת לכותל המערבי להתפלל. היתה הולכת לבית הכנסת, לעזרת נשים. רק מעט נשים באות, ואצלה זה היה דרך קבע".
ארז: "כשהכרנו אותה לא ראינו אותה דווקא כצדקת. ידענו שהיא יוצאת דופן. כמעט תמהונית, אבל קצת מוגזם לומר את זה. חיה בדרך הפשוטה והצנועה ביותר. החזירה כסף שלא היתה זקוקה לו".
איך התנהלה אז הכביסה?
"לכל אחד היתה פיילה. מתחתיה היו מדליקים פרימוס. היא היתה משפשפת בידיים עם סבון".
"היו למרים ידיים נפוחות מרוב כביסה", מוסיף ארז. "כמו ידיים של קוף. הפשטות שלה, זה מה שעשה אותה".
גם בקטמון, לאחר 48', גרה מרים סמוך למשפחה במשך כמה שנים. אבל, מספר ארבלי, "שכנים עשו לה צרות. שמעון הצולע. לא זוכר בדיוק. האשכנזים (שהעסיקו אותה) לקחו אותה אליהם לגור במאה שערים, שלא תצטרך ללכת ברגל מקטמון. המשכנו להכיר אותה, עד שנפטרה. האשכנזים קראו לה מרים הנביאה".
כיוצאת כורדיסטן האיראנית נקברה מרים בחלקה הפרסית, בידי החברה קדישא של העדה הפרסית. "הם הסכימו לקבור אותה ושישלמו בדיעבד על הקבורה, אבל לאשכנזים לא היה כסף", מספר ארבלי, איש כורדיסטן העיראקית. הלכנו, אני וגיסי, בין הבתים בעיר ואספנו כסף. אספנו 400 לירות. הפרסים התפלאו למה לא באנו קודם אם אנחנו משפחה. חשבו שאנחנו המשפחה. הכסף שלנו לא הספיק להם, והם בנו מצבה לא מפוארת".

כך הושעתי את אחותי

"האשכנזים", מעסיקיה של מרים שהכתירוה כצדקת בעלת סגולות, הם היעד המתבקש לאיתור מידע נוסף.
למגיד מזלוטשוב, מאבות תנועת החסידות, היו חמישה בנים. אחד מהם, רבי משה, ישב בעיר זוועהיל, שהיום שְמה באוקראינה נובוגרד וולינסקי, והיה למייסדה של חסידות זוועהיל. שלושה דורות של אדמו"רים לאחר מכן, בראשית שנות העשרים למאה הקודמת, התפוררה החסידות תחת המגף הסובייטי. נטול חסידים לקח איתו האדמו"ר רבי שלוימקה (שלמה) גולדמן מזוועהיל את נכדו מרדכי ועלה לירושלים בשנת תרפ"ו, סוף 1925, כדי להיות בה יהודי פשוט. "את האדמו"רות הוא זרק לים", יגדיר זאת בשיחתנו נינו, האדמו"ר הנוכחי מזוועהיל, הרב אברהם גולדמן.
זמן מה הצליח רבי שלוימקה לחיות כיהודי אלמוני בירושלים. יהודי לא צעיר שבנה במו ידיו צריף בשכונת בית-ישראל – הוא הצריף שבו עתידה מרים הכובסת לכבס את בגדיו. הוא נהג לנסוע מדי יום לכותל באוטובוס, ולשבת להמתין לו על המדרכה ברחוב יפו אם המוכר בחנות הסמוכה לא הוציא לו כיסא. אך לא ארכו הימים וסודו, סוד אדמו"רותו, נגלה. ולא זו בלבד, אלא ששמו החל להישמע מפה לאוזן כבעל מופתים ומרפא חולים. "סבתי היתה על סף עיוורון, והלכה אליו. הוא אמר לה שתבריא, והיא הבריאה", מספר יוסף רוזנפלד, מורה בתלמוד תורה זוועהיל.
בזה אחר זה נתלקטו ירושלמים להיות לחסידיו של רבי שלוימקה, ועשוהו שוב לאדמו"ר. בשנות כהונתו היה בין יוזמי 'המרכז הארצי לטהרת המשפחה'. לפני שישים שנה נפטר. מרים מזרחי, הכובסת השכונתית שנהגה לכבס בביתו, המשיכה לכבס בבתיהם של אדמו"רי זוועהיל. בבית בנו הרב גדליה משה, שהיה אדמו"ר במשך חמש שנים, ואף בבית נכדו, הרב מרדכי.
300 משפחות יש היום בחסידות זוועהיל. כשליש מהן יושבות בביתר-עלית. חסידות קטנה ולה מוסדות חינוך גדולים המושכים אליהם תלמידים גם מחוגים חרדיים אחרים. הבניין הגדול של התלמוד תורה שוכן בקצה שכונת בית ישראל, חולש על כביש מספר אחת המוליך מצפון העיר לדרומה. פנימה, בשכונה הצפופה, נמצא הצריף שבנה רבי שלוימקה, וששופץ בשנים האחרונות ודופַּן בלוחות עץ. לידו בניין הישיבה של החסידות.
תלמידים בישיבה ומורים בתלמוד תורה מדברים על מרים הכובסת בתערובת של יראת כבוד ובדיחות דעת. מרדכי דויטש, למשל, מבקש למסור מספר טלפון שבו מוזמן להשאיר פרטים מי שמעוניין שיתפללו עליו בקברו של רבי שלוימקה בהר הזיתים או בקבר הכובסת: 5829464 -02. "מתקשרים לשם אנשים גם מחו"ל, ורואים ישועות". חברו, מורה אחר, מספר הלצה שכבר שמעתי. לקבר רבי שמעון בר יוחאי מביאים, כידוע, ח"י (18) רוטל (יחידת נפח) שמן – ולקבר מרים הכובסת מביאים ח"י רוטל אבקת כביסה.
סביבי נאספת חבורה של תלמידי ישיבה צעירים. כשרצו לשלם לכובסת על עבודתה, מספר אחד מהם מפי השמועה, היתה אומרת "חראם", אסור, ומסרבת לקבל. מתי התגלתה הכובסת כבעלת סגולה? "הרבה שנים אחרי שמתה. בחלום של מישהו", אומר תלמיד אחר. "לא ידוע של מי. הרבה ראו ישועות". מישהו מכיר אדם שראה ישועות בעצמו? "אני מכיר", אומר אחד בחיוך. "התפללתי על אחותי בקבר של הכובסת, ואחרי שנה נולד לה בן. במקרה התפללתי בדיוק אחרי שהיא התחתנה".
מהיכל הישיבה נפתחת דלת צדדית לחדר מדרגות בקומה גבוהה של בניין מגורים. זוהי הכניסה לדירתו של האדמו"ר. רבים משחרים לפתחו, והוא מקבל את כולם. אפילו עיתונאים חטטנים שרוצים לשמוע על מרים הכובסת. וכך הוביל אותי המסע בעקבותיה הנעלמות של הכובסת לשלושת רבעי שעה של "יחידוּת" עם האדמו"ר מזוועהיל בכבודו ובעצמו. רב נשוא פנים ומסביר פנים גם יחד, ששנותיו ומעמדו לא השרו עליו כבדות מוגזמת.

שלום שכינה

"לא ידעתי שאי פעם יעשו ממרים הכובסת איזו דמות. היא היתה אשה פשוטה מאוד מאוד", הוא פותח. "אינני יודע אם היא התחתנה פעם. לא היתה לה שום משפחה. אמרו שהיא רווקה, אבל אני לא יכול לקבוע. היא הלכה ברגל לארץ ישראל, וגרה בעיר העתיקה. כשרצו להזמין אותה לכביסה היו מבררים אצל השכנים אצל מי היא כובסת היום, באים לשם ומזמינים אותה.
"בימים ההם, עין לא ראתה מכונת כביסה. גם לא מכונת ייבוש. אבל מקום לייבוש כן היה, לא כמו היום. היתה חצר גדולה וחבלים. יום כביסה היה יום שבו לא אכלו ולא שתו. כולם רצו לכביסות. היו פיילות גדולות ופרימוס גדול שפעל. פעם הכביסה היתה חלק מרכזי בחיים, כי לשכן אחד היו שטעקאלך (אטבים), לשני חבֶל, לשלישי פרימוס, וכדי לעשות כביסה היה צריך לשאול כל דבר משכן אחר.
"מרים דיברה ערבית. אבל נקלט אצלי שאבי שאל אותה פעם באיזו ערמה לשים בגד, כי הבגדים היו מחולקים לערמות לפי השלב בתהליך הכביסה – לפני השפשוף, אחרי השפשוף, אחרי הסחיטה – והיא אמרה לו ביידיש 'שווענק', כלומר לשטוף. היא לא ידעה קרוא וכתוב. כשהיתה צריכה לברך על הלחם, היתה אומרת 'תודה' ומנשקת את הלחם ואוכלת. גם אחרי האוכל: תודה וזהו.
"היא היתה הולכת עם מטפחת, אבל עם צמות גלויות. אמרו עליה שבימים הנוראים, מראש חודש אלול, היא היתה צמה ארבעים ימים רצופים, ואכלה רק בלילות. בדרך כלל היא היתה מקבלת ארוחות מהאנשים שכיבסה אצלם, ובימים הנוראים ראו שהיא יושבת ולא אוכלת. גם לפני פורים היא היתה צמה שלושה ימים. כשהגיעו ימי הרחמים היתה נוסעת הרבה למירון. הלקוחות שלה הכירו בה שהיא אשה מיוחדת וביקשו ממנה שתתפלל עליהם, והיא הסכימה והתפללה בכותל המערבי.
"בתקופת הרב שלוימקה גרנו אנחנו במאה-שערים, בסמטה שבה גר עד היום הרב אלישיב. מרים היתה כובסת גם אצלו. אני לא יודע אם הוא זוכר את זה, ואשתו כבר איננה. מרים היתה כובסת גם אצלנו. אפילו אחרי חתונתי, כשגרתי בשכונת שמואל הנביא, היא עוד הספיקה לכבס אצלי.
"בתקופת הבריטים, כשהייתי נער צעיר ולמדתי בבני-ברק, מרים נשארה לישון בבית הורי, כי היה עוצר ולא הרשו לה ללכת חזרה לעיר העתיקה בסוף יום העבודה. אמי ז"ל סיפרה לי שבבוקר מרים קמה, נטלה ידיים, הרימה ידיים, ואמרה: 'שלום שכינה, שלום אברהם אבינו, שלום משה רבנו', ועוד שלום להרבה צדיקים, ועוד איזה מילים. אחר כך התיישבה לאכול, נישקה את הלחם ואכלה. והלכה ליום העבודה בבית אחר".
מה דעתך על האמונה שהתפשטה בדבר סגולות הקבר של מרים?
"לא שאני מתנגד שילכו לשם, אבל אני לא מחפש את זה. ברוך השם יש הרבה קברים. אני עולה לפעמים לקבר של סבא שלי, לחברון, למירון, אבל לא נוסע לחו"ל כמו שאחרים עושים היום. היום יש אמונה חדשה. אנשים מחפשים ברכות. בפעם הראשונה שעשו טראסק (רעש, מהומה) מהכובסת, לפני אולי עשר שנים, התקבצו הרבה נשים שצריכות להיפקד וביקשו ממני שאבוא. באתי, אמרתי דברי ברכה. ניגשו אלי, בעיקר מבנות עדות המזרח, ורצו ברכות. ברכה ברכה ברכה.
"היום בכלל, כשאני בא לאירוע בעדות המזרח אני לא יכול לצאת מרוב אנשים שמבקשים ברכות. אני מברך, אבל לפעמים אני מתרגז. יש לי משרד; אם יש לך באמת אמונה בברכה שלי, תטרח ותבוא למשרד. אני הרי לא מבקש כסף".
איך התחיל כל הטראסק הזה?
"ניסיתי באמת כמה פעמים לברר. אמרו שמישהו חלם חלום. הצביעו על איזו משפחה מהרכס (שכונת רמת שמואל, המכונה גם רכס שועפאת). זה לא כל כך חשוב לי. אמא שלי רצתה בזמנו להנציח את מרים, וביקשה לרשום אותה על לוח הזיכרון בישיבה. היא התעניינה ואמרו לה שמרים נפטרה בא' בטבת. באולם האוכל של הישיבה יש טבלה גדולה והיא רשומה בה. עכשיו אומרים שזה בכלל כ"ד בטבת. אז אני לא יודע".
אני מציג בפני האדמו"ר את מה ששמעתי מיהודה ארבלי, על דבר עגינותה של מרים. הוא מופתע מעט, אך אינו מתרגש. היו כל מיני גרסאות על חייה, הוא אומר. האם אכן אלמנה שאחי בעלה המיר את דתו ומסרב לקיים טקס חליצה הופכת לעגונה? עקרונית כן, הוא מסביר, אבל משתדלים למצוא כל דרך להקל ולהתיר אותה.

החלום והרוח

מרדכי דויטש, המורה מהתלמוד תורה, יודע לספר כיצד התחיל מה שרבוֹ מכנה הטראסק. "יש שיעור של כמה נשים, שלחלקן לא היו ילדים. אחת מהן, יכול להיות שקוראים לה גברת שְבַדרון, חלמה חלום שיש כובסת ודרכה אפשר להיוושע. היא ביררה, והלכה עם כמה נשים לקבר והן נושעו".
אם היא ביררה ומצאה מי שהסביר לה, סימן שהסיפור היה ידוע עוד לפני החלום.
"אצל ר' שלוימקה הסתובבו עשרות אנשים, נכנסו ושאלו שאלות, ולכן הברכה שהוא נתן לכובסת, שבזכותה ייוושעו אחרות, לא היתה עניין יוצא דופן. כשבאה האשה וסיפרה את החלום, מישהו נזכר בסיפור של הכובסת שכנראה הסתובב שם עוד קודם".
וכך, בעזרתם של מרדכי, של מדריך הטלפון ושל שבדרון לא נכון אחד, הגעתי לבלה שבדרון. האשה שגילתה לעולם את הכובסת.
"יש אצלי, כבר 22 שנה, שיעור לנשים בכל ליל שבת, אחרי הדלקת נרות", היא מספרת. "רבות מהן עקרות, או סובלות מבעיות אחרות. לפני כעשר שנים, אחת המשתתפות, אני לא זוכרת מי זו היתה, סיפרה ששכנה שלה סיפרה לה שחלמה חלום, ובחלומה אמרו לה שתלך לכובסת כי הרב שלוימקה מזוועהיל הבטיח לה שאצלה אפשר לפעול. אמרתי לאחותי שאם אפשר לפעול – ננסה.
"במוצאי שבת ביקשתי מבעלי שיברר. הוא ביקר בחסידות זוועהיל – אנחנו חסידי קרלין-סטולין – ובירר אצל אנשים אם ידוע סיפור כזה. הוא שמע שבאמת היתה כובסת, מרים בת ממה, אשה עגונה שעלתה ברגל מפרס, שלא רצתה לקבל לחם חסד והתחילה לעבוד בבתים בכביסה. בין השאר, אצל הרב שלוימקה. וכשהיא הגיעה לגיל מבוגר היא שאלה את הרב שלוימקה: מי יזכור אותי? הוא הבטיח לה שאפילו אחרי מותה, מי שיבוא אליה ותהיה לו בעיה, היא תוכל לפעול.
"בעלי בירר בחברה קדישא איפה היא קבורה, ומצא שבחלקת הפרסים. ביום ראשון או שני לקחנו טנדר ונסענו לשם עם הנשים. מיד מצאנו את הקבר עם השם. זכרתי את המנהג, ששמים מטבע על הקבר, ואומרים – הנשמה שנמצאת כאן, שתודיע למרים שאנחנו רוצים אותה".
למה לא ישירות לנשמה של מרים?
"הנשמה יורדת רק ביארצייט (יום השנה), וזה לא היה היארצייט. לכן שואלים איזו נשמה נמצאת, ומבקשים ממנה שתודיע לנשמה של האדם שמחפשים שתרד. כל אחת שמה מטבע ואמרה את הבקשה שהיא צריכה. היה נורא מרגש. אמרנו יחד תהילים, הדלקנו נרות וחזרנו.
"הנשים שמעו על זה, ורצו גם הם ללכת. היתה אשה מבינינו שהיתה זקוקה לישועה, והיא ובעלה שיפצו את הקבר. היא לא נושעה אמנם, אבל ארבע-חמש נשים נושעו באותה שנה. ביניהן היתה כלתי, שילדה תשעה חודשים אחר כך, בחג השבועות.
"ביארצייט ארגַנו אירוע באולם 'בית ברכה'. נדהמתי: באו אולי מאתיים זוגות שהיו זקוקים לישועה. היה שם אחד שאמר לנו: שנים אני מחפש את הקבר של הכובסת, וסוף סוף מצאתם. בשנים הראשונות המשכנו לארגן את האירועים האלה. היום אני כבר לא עוסקת בזה".

הפתרון בתחתית העמוד

אלמנה יהודייה צעירה מכורדיסטן נותרת עגונה, משום שגיסה שהתאסלם מסרב להשתתף בטקס חליצה יהודי. היא עולה לארץ ישראל, חיה חיי דוחק בירושלים, נוהגת בעצמה סגפנות ופרישות שעל גבול התמהונות, נוהגת באחרים בנדיבות לב, ושומרת מצוות בדרכה העממית והאדוקה גם יחד. אדמו"ר של קהילה חסידית קטנה, שאת ביתו היא פוקדת לעתים ככובסת, מנחם אותה על ערירותה ומאחל לה שאחרים יתברכו בזכותה. דבר הברכה מתהלך בין החסידים ומכריה של הכובסת, כמו שאר סיפורים קטנים מחצרו של הרב, והולך ומשתכח. חומרי הסיפור עולים בחלומה של אשה ששמעה את הסיפור בעבר ושכחה אותו. היא מספרת את החלום לשכנתה, וזו מספרת לאחרת המחליטה לבדוק – והנה, פלאי פלאים, אמת דבר החלום. קברה של הכובסת הופך לאתר לעלייה לרגל.
זו הדרך שבה הייתי מסכם ומפרש את האירועים והעדויות. היא אינה מחייבת איש. יבנה לו כל אחד, על פי אמונתו והבנתו, את סיפור הכובסת שלו.