אוהב, לא אוהב: על שנאה עצמית יהודית

הכתבה הופיעה במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' באביב תשס"ד, 2004. כל הזכויות שמורות לצור ארליך ולעיתון מקור ראשון.

תשעה ימים לאחר טבח הפסח במלון פארק ובעיצומו של מבצע 'חומת מגן' פרסמו מאה אקדמאים מרחבי העולם מכתב גלוי ב'גרדיאן' הבריטי, ובו קראו לקהילייה המדעית באירופה להפסיק את תמיכתה בכל המחקרים הנעשים בישראל. בין חותמי המכתב היו עשרה ישראלים, שהמוכרים שבהם הם הפרופסורים אילן פפה מאוניברסיטת חיפה וטניה ריינהרט מאוניברסיטת תל-אביב. פעילות החרם נגד ישראל באירופה נתפשת כיום בעיני רבים כאנטישמית. האם ניתן, אם כן, לקבוע כי הפרופסורים הישראלים המשתתפים בה לוקים בשנאה עצמית, באוטו-אנטישמיות?
המקרה המדובר, ורבים כמותו, יעלה לדיון ביום עיון שיערוך מכון המחקר 'מרכז אריאל' ביום רביעי הקרוב בנושא שנאה עצמית יהודית. התשובה שתינתן שם לשאלה דלעיל תהיה חיובית. פעילות השמאל הקיצוני בחו"ל, כמו גם קריקטורות המופיעות בישראל ומבזות את הדת היהודית, גילויי הערצה של ישראלים לנשיא מצרים הנאצי-לשעבר אנואר סאדאת, ואפילו החתירה להסכמי שלום עם ערפאת בעת מלחמה – כל אלו, על פי דוברים שונים שעתידים להשתתף בדיון של מרכז אריאל, הם ביטויים של פגם גנטי, מחלת נפש קיבוצית, שממנה סובל העם היהודי זה דורות: השנאה העצמית, והפנמתה של האנטישמיות.
הניסיון להבין את התופעה הזו הוא אחד משני הפרויקטים המרכזיים שנטל על עצמו 'מרכז אריאל' לשנה זו. בעקבות הדיון בשבוע הבא, אומר ראש המרכז, ד"ר אריה סתיו, ייצא לאור ספר.
"התופעה מוכרת וידועה, ונכתבו עליה כמה ספרים, אך מעולם לא נעשה ניסיון להבין אותה בפרספקטיבה המיוחדת של מדינת היהודים", אומר סתיו. "מדינת היהודים, אחרי ככלות הכל, היתה אמורה לחסל את התופעה הזו, שנובעת מרדיפות אנטישמיות ומניסיונות לפתור אותן באמצעות התבוללות או שנאת יהודים ומציאת חן בעיני הגויים. אך זה לא הסתלק. יתרה מזאת, המחוללים העיקריים של האנטישמיות בעולם היום הם רדיקלים ושמאלנים יהודים, ובעיקר השמאלנים בישראל. ציטטות מפיהם נותנות לאנטישמים ומכחישי שואה בסיס להאשים את היהודים בלי להיחשד באנטישמיות.
"אנחנו מנסים קודם כל לקבוע שזו אכן פתולוגיה. שזה אכן מצב ייחודי לעם היהודי. קח למשל את ההתחברות לרוצח היהודים הגדול ביותר מאז היטלר, ערפאת – שמספר האנשים שהוא ואנשיו רצחו בישראל גבוה פי 26 ממספר הנספים באסון התאומים יחסית לגודל האוכלוסייה. עקיבא אלדר המליץ ב'הארץ' שהוא ידליק את האבוקה ביום העצמאות, משום שהוא אבן התשתית לקיומה של מדינת היהודים. משהו כאן לגמרי מטורף. משהו כאן דפוק.
"הקושי העצום כאן הוא שאין דיסציפלינת מחקר מתאימה, לא בפסיכולוגיה ולא בסוציולוגיה, משום שאין בכל תולדות הפסיכולוגיה והסוציולוגיה מצב שבו אפשר לדבר על שנאה של ציבור שלם לעצמו. צריך להניח כלים מתודולוגיים מן התשתית, ואת זה אנחנו נעשה".

מוזיאון השנאהנראה שאין להימלט מהצורך להגדיר מהן אוטו-אנטישמיות, קרי אנטישמיות מצד יהודים, ושנאה עצמית – או לפחות ללקט כמה הגדרות קיימות. ההוגה יחזקאל קויפמן תיעב את האנטישמיות העצמית כפי שתיעב את השנאה העצמית, אך ערך אבחנה חדה בין השתיים וטען כי אוטו-אנטישמיות יכולה לבוא אפילו מתוך אהבה. מסתו 'חורבן הנפש' פורסמה לפני שבעים שנה. אנטישמיות, כתב שם קויפמן, אינה רגש של שנאת ישראל, אלא מערכת צידוקים שכליים לרגש זה. "אנטישמי-מאהבה" יאשים את היהודים באשמות שווא, ויצדיק לפיכך את שנאת ישראל, אך יקרא ליהודים לתקן דרכיהם ולהיות ככל הגויים. כאלה, לדבריו, היו רבים ממצדדי האידיאולוגיה הציונית של "שלילת הגלות". קויפמן הדגים זאת מכותרת חגיגית בעיתון 'דבר' לרגל חג ההסתדרות: "תחיית העם, התחדשות עם פרזיטי".
לעו"ד אליקים העצני יש, בביתו שבקריית-ארבע, מוזיאון. מוזיאון השנאה העצמית היהודית, ובו שפע קריקטורות ומאמרים מן העיתונות הישראלית, מקופל בינתיים בשלושה קלסרים תפוחים, מחכה לגואל שיבנה לו בית וארונות זכוכית. "אנחנו בדרך למלחמת אחים", אומר העצני. "אם איננו רוצים שהמדינה תהרוס את עצמה, שנאכל איש את בשר רעהו, שנגמור כמו בית שני, צריך לעבוד על החולי החברתי הזה בכל החזיתות. מבית המשפט ועד בית הספר. אבל הדבר הראשון הוא לשים מול הפנים ראי, שיראו את הכיעור: מוזיאון, שיהיו בו כמובן גם סדנאות, תערוכות, סיורים, ילדים שמגיעים.
"ראה מה שקרה עכשיו עם יגאל תומרקין. מה טוענים שרת החינוך וחברי ועדת פרס ישראל? 'לא ידענו'. עד שלא שלחתי להם, מתוך אותו מוזיאון, את היצירות שלו עם ראשי החזיר והתפילין, עם הנשים הערומות של בית הדסה, הם לא ידעו. זה לא ידוע לאנשים, כי אנחנו מצניעים את זה".
האם אינך מבלבל בין שנאה לדתיים ואוטו-אנטישמיות? אם מישהו יתבטא בצורה מכוערת כלפי היהודים החילונים, הרי לא תאשים אותו באנטישמיות.
"הכל מתחיל בשנאה החולנית לכל דבר דתי. הרצון הזה לחלל, להכפיש, להשתין על כל דבר שמקודש ושהוא משורשי היהדות. אפשר להתבטא נגד כפייה דתית וכדומה. אבל לקחת חזיר ולהלביש עליו תפילין? טטיאנה סוסקין, שציירה את מוחמד כחזיר, נשלחה לשלוש שנים בכלא, ואילו חזיר עם תפילין זה פרס ישראל".
רבים מדוברי הימין אינם מבחינים בין שמאליות, חילוניות ואוניברסליות לבין שנאה עצמית. יש לכך בסיס שגם אנשי שמאל עשויים להסכים לו, שהרי המחנה הלאומי והדתי אוהב, מטבע הגדרתו, את חיקה של הלאומיות היהודית, בעוד שהשמאל מדגיש את היסוד הקוסמופוליטי, את הרצון להיות ככל העמים. יש כאן גם חלוקת עבודה נוחה: יאשים השמאל את הימין בגזענות, והימין ישיב לו בהאשמה בשנאה עצמית. אלא ששימוש אוטומטי בנשק ה"אתם אכולי שנאה עצמית" כלפי כל עמדה שמאלית או חילונית עלול לרוקן את מושג השנאה העצמית מתוכן.
"שנאה עצמית היא מושג שמשתמשים בו בלי להתעמק די, ביחס ליהודים ששונאים יהודים אחרים", אומר הפסיכולוג פרופ' נח מילגרם. "אנטישמיות היא בעינַי החלת סטנדרטים שיפוטיים שונים על יהודים מכל קבוצה אחרת. הגישה שליהודים אסור מה שלאחרים מותר. ומבחינה זו, גם יהודים יכולים להיות אנטישמים. וכך הוא השמאל הישראלי. הם שונאים לאומיות ישראלית, מסורת ישראלית, כל יהודי ישראלי שחולק עליהם. זו אינה בדיוק שנאה עצמית, שהרי לא את עצמם הם שונאים, משום שהם הוציאו עצמם מן הכלל".
הפסיכולוג פרופ' שלמה שרן מגדיר את השנאה העצמית כדה-לגיטימציה וביזוי של היהודים כעם, אך מוצא אותה גם במעגל רחב יותר: תשוקה בלתי נורמלית ל"נורמליות", ורצון לדחות את הגרסאות המוכרות לחיים יהודיים כשהמטרה אינה לשפר את הקיום היהודי אלא לשים לו קץ. "ככל שישראל דבקה בציפיות ובדרישות של אחרים כדי להיות נורמלית, היא נעשית פחות נורמלית", אומר שרן. כדי שתתפתח שנאה עצמית, הוא אומר, יש צורך ברצון להיטמעות בקרב העמים האחרים, ורצון כזה קיים היום במידה זו או אחרת אצל כל היהודים. אולם "התנאי המספיק לשנאה עצמית הוא לא לסבול את היותנו שונים, את היותנו אנחנו".
דעות אחרות, שספק אם יישמעו בכינוס בשבוע הבא, רואות את יסודות השנאה באור קצת שונה. סנדר גילמן, מלומד אמריקני, פרסם ב-1986 את הספר המרכזי עד כה בתחום, 'Jewish self-hatred'. גילמן אינו מבחין בין שנאה עצמית ואנטישמיות יהודית, וגם אינו רואה בשנאה עצמית תופעה ייחודית ליהודים – אם כי אצל היהודים הוא מוצא בה מאפיינים מיוחדים שספרו דן בהם.
"העניין כולו נראה לי מופרך מיסודו", אומר לקראת יום העיון, ובתגובה לדברי המרואיינים כאן, ההיסטוריון פרופ' משה צוקרמן מאוניברסיטת תל-אביב. "יוצאים מן ההנחה המוטעית שקיים איזשהו 'עצמי' קולקטיבי שאפשר לשנוא אותו או לא, ועל זה בונים תיאוריה שלמה. ובכן, איני מכיר ב'עצמי' כזה, וככל שהוא מורכב (באשר הוא קיים) מהעצניים למיניהם, איני רוצה להיות שייך אליו. הסיבה לכך אינה נעוצה בשנאה ליהדות ולדת, אלא בסלידה העמוקה שאני חש כלפי יהודים שהפכו את דתיותם לאידיאולוגיה פוליטית דכאנית ואכזרית, וכלפי דת שרואה בכאלה ובשכמותם את היהודים האמיתיים.
"דומני שאם היו שואלים לדעתו של סנדר גילמן, הוא כבר היה מסביר להם במה נבדלת השנאה העצמית היהודית שהוא מדבר עליה בספרו לבין אידיאולוגיית 'השנאה העצמית' המשמשת את העצני ושכמותו. אבל אין כל צורך לשאול אותו לדעתו – ממילא אי אפשר לפרוץ את חומת הצדקנות המתלהמת של ההעצניים למיניהם. לפי מה שהצגת בפני, מסקנותיו של הכינוס הזה מכורות מראש, והוא כנראה עוד מפעל אידיאולוגי מובהק של הימין הישראלי הצדקני, של מתנחלים פושעים ושל מתקרבנים מקצועיים".

אשמנו בגדנו
ספק אם יש בעולם טקסט העוסק באוטו-אנטישמיות ואינו מזכיר אוטו אחר, אוטו ויינינגר. ויינינגר הספיק הרבה בשנת 1903, האחרונה שב-23 שנותיו: לקבל תואר ד"ר לפילוסופיה ולהתנצר באותו יום; לפרסם את רב-המכר 'מין ואופי' המזהה בין יהדות ונשיות ושולל את שתיהן משום שהן מבטאות את היסוד החומרי והתאוותני בחיים; להתאבד בבית שבו מת בטהובן בווינה; ולהפוך לסמל לפתולוגיה שבשנאה העצמית היהודית. פילוסוף אחר, תיאודור לסינג, שהתנצר אף הוא אך חזר ליהדות, חיבר בגרמנית את הספר 'שנאת העצמי היהודית', והקדיש אחד מפרקיו לוויינינגר. לסינג מנסה להסביר את מקור התסמונת, ואליקים העצני, שתרגם את הפרק לגיליון האחרון של 'נתיב', מנסה להסביר את לסינג.
לפי לסינג, היהודים תפשו את הסבל בגלות כעונש אלוהי מוצדק, והדבר הוביל לשנאה עצמית. העצני עצמו תולה חלק מתופעת השנאה העצמית בניסיונם של יהודים רבים להציב בפני העולם דרישות מוסרניות מוגזמות – לעתים בצורה של אידיאולוגיות רדיקליות מתקנות עולם, כמו הקומוניזם, שמעוררות מצדן את שנאה הגויים. בסופו של דבר מבינים יהודים אלה שגם היהודים עצמם אינם עומדים בדרישות שהם מציבים, ומכאן נובעת שנאה עצמית.
פרופ' הלל ויס מזכיר בהקשר זה את הפילוסוף האנטי-ציוני ג'ורג' סטיינר. "הוא אומר שהיהודים באו עם תביעות מוסריות מוגזמות, ממשה רבנו ועד מרכס ופרויד. באיזשהו מקום, גם אם היהודי שותק הוא אומר את זה, והעניין הזה משגע את העולם".
פעולתם של הרדיקלים היהודים עומדת גם במרכז התעניינותו של אריה סתיו, האומר בין השאר כי תשעה מתוך 11 מפקדי הגולאגים, מחנות הכפייה, בברית המועצות, היו יהודים. הרדיקליות הזו עוררה שנאה רבה בקרב הגויים, ומקורה, לדעת סתיו, בשנאה והתכחשות של יהודים אלו לזהותם. אולם סתיו מתחיל את הסיפור מוקדם הרבה יותר. במוסר התנ"ך.
"התנ"ך מציב בפני היהודי דרישות מוסריות גבוהות שאינן קיימות בשום מקום אחר. אדם שאומר כל יום 'חטאנו עווינו פשענו' שואל עצמו איפה חטאנו. אם אתה בונה עולם וירטואלי שמתאים אך ורק למלאכי שרת ולעם שכולו תכלת, הדרך אליו עוברת בהכרח במערכת שאין לה שום קשר למציאות, ואז אתה מתקשר לפושעים הגדולים ביותר בתולדות האנושות. וזהו בקיצור רב הקומוניזם".
במוסר הנוצרי יש מקום רב יותר לאשמה.
"אין בתיאולוגיה הנוצרית אחוז אחד מהעונשים שהקב"ה משית על היהודים אם לא יעשו כך וכך. יש עונשים, יש גן עדן וגיהנום, אבל אין עונשים על הכלל. הנצרות משיתה את העונשים שלה על הפרט".
מוסר התנ"ך נתפש לעתים תכופות כשונה ממוסר היהדות שעיצבו חז"ל. כטבעי יותר, כוחני יותר ובעל פחות עכבות. סתיו, כאמור, רואה זאת אחרת, ומוצא את רגש האשמה היהודי כבר בתנ"ך. פרופ' הלל ויס קוטבי אמנם בהשקפתו הדתית לאריה סתיו, אך הוא מסכים שיסוד ההאשמה העצמית אינו נעדר מהתנ"ך. "בתקופת שאול בא אגג, מלך עמלק, ואומר שמלכי ישראל הם מלכי חסד", מוסיף ויס. "כלומר העניין הזה של לוותר לאויב, לחמול על אגג, הוא כנראה חלק מהתכונות היהודיות. השנאה העצמית לא קשורה לטקסט אלא לתכונות גנטיות של אחריות, פחד וחמלה.
"בכל יהודי יש ארבעה רבדים: יהודי, ישראלי, כנעני ואנטישמי. והרבדים האלה יכולים כמו בגיאולוגיה להתעבות, להיות נקבוביים, להתפרק. אין יהודי שאינו מלא פלצות ושנאה עצמית. חילוני כלפי דתיים, דתי כלפי חרדים, וכל אחד כלפי עצמו. גם מפני שהוא יודע את החולשות שלו, את הבגידות שלו, וגם כי הוא רוצה לברוח מזה. אינני רואה איזה כוח פנימי, לאומי, יהיה די חזק וצודק כדי לרפא את השבר הזה".
ויס, כקודמיו, מוצא ששנאה עצמית יהודית אינה רק תוצאה והפנמה של אנטישמיות, אלא גם סיבה לה. אך אצלו, החוליה המקשרת היא ההתכחשות לזהות היהודית: היהודי השונא את יהדותו ומתכחש לה. "הגוי רוצה שתהיה עדות לקיום ה' בעולם. כל גוי מצפה שהיהודי יהיה באמת יהודי, גם אם הקִרבה הזו בין היהודי והאל משגעת אותו. היהודי הישראלי הנאור מתכחש לזה – לבחירה, לקדושה – בכל כוחו. ההתכחשות הזו מעוררת גל נורא של תדהמה ובוז".

שיגעון בשניים
אם אכן השנאה העצמית היהודית היא הפרעה נפשית, כדאי ללכת לפסיכולוגים ולשמוע לעצתם, או לפחות להסבריהם. אולם הפסיכולוג פרופ' נח מילגרם מבקש להימנע מהסברים מהתחום הקליני. מילגרם מציע מודל שפיתח קורט לוין, חוקר הדינמיקה החברתית שברח מגרמניה הנאצית.
"לוין דיבר על האדם הגבולי, marginal man. זהו האדם שבין לבין. לא יהודי ולא האחר. זה היה קיים גם אצל שחורים באמריקה, בתקופה שעוד לא היתה הסיסמה 'שחור זה יפה'. שחורים רבים היו בהירי עור דיים כדי להתחמק מזהותם, והיו מהם שהתחתנו רק עם בהירים. זוהי בעצם הסיסמה של ההשכלה היהודית במאה ה-19, 'היה יהודי באוהלך ואדם בצאתך'. להיות יהודי זה עול, לעתים גם עול של רדיפות והשפלה, ורבים רצו את החופש המוחלט בלי להתנצר. הם שונאים את הדת, כל דת, אך מתוך כבוד לגויים אינם יכולים להתבטא בצורה שלילית על האסלאם או הנצרות".
ד"ר נטע כהן דור-שב, פסיכולוגית קלינית, סבורה בכל זאת שמדובר בפתולוגיה. "המחלה היא לא בדיוק שנאה עצמית, אלא שנאה של העצמי הלא-מקובל. השנאה היא פחות לעצמך ויותר ליהודי שבך. במונחים פסיכולוגיים, הלוקים במחלה הזו משליכים על הזולת היהודי את כל התכנים שהם לא מוכנים לקבל בתוך עצמם, היות שהם לא רוצים להיות מזוהים ולהזדהות עם היהודי והיהדות. ואל הזולת הזה הם מבטאים שנאה פתולוגית ותהומית".
השלכה היא מנגנון הגנה נורמלי.
"ודאי שיש בזה הגנה, אבל ההשלכה הזו לדעתי עוברת את גבול הנורמלי. הנושא הזה נחקר כבר דורות, והבינו שזה דבר שכמעט לא קורה אצל עם אחר. אפשר כמובן להסביר זאת בכך שגם האנטישמיות היא תופעה ייחודית. היהודי שמקבל את הטיעונים נגד היהודים מוכרח לעשות את ההשלכה לקבוצות אחרות ולומר – זה לא אני, התכונות השליליות הללו שייכות ליהודים אחרים. על ידי ההתנערות מהן הוא מנסה להשתייך ולהתקרב יותר לחברה הגדולה, השוללת, הדוחה. אני לא חושבת שזה תהליך הגנתי בריא בגבול המתקבל על הדעת. אחרת היינו רואים את זה בכל מיעוט אחר".
פרופ' מילגרם אומר שזה קיים אצל מיעוטים אחרים, למשל שחורים שניסו להיות בהירים.
"זה נכון. פסיכולוג שחור, קנת קלארק, בדק ומצא שילדים שחורים באמריקה העדיפו בובות לבנות על פני בובות שחורות, וייחסו להן תכונות חיוביות יותר מאשר לשחורות. הוא ראה בזה תוצאה של האפליה שסבלו השחורים. אפשר למצוא אצל שחורים באמריקה סימנים להזדהות עם הביקורת וניסיונות להידמות לרוב הלבן, אך לא תמצא שהם מכפישים את העם שלהם כפי שאתה רואה אצלנו".
סנדר גילמן הקדיש חלק נכבד מספרו על השנאה העצמית היהודית ל"המצאת האוסט-יודן": הדמות של היהודי המזרח-אירופי. בעיניו, יהודי מרכז אירופה השליכו על יהודי מזרח היבשת את הסטריאוטיפים היהודיים שהודבקו בהם.
כהן דור-שב מזכירה מנגוני הגנה נוספים שממלאים תפקיד פתולוגי בשנאה העצמית היהודית: ההכחשה של האני ושל הזהות האמיתית. "זה מאוד מאפיין את השמאל. לרבים מאנשי השמאל הבולטים היה אב ימני או דתי. שלילת הזהות הזו היא אצלם חלק ממאבק אדיפלי שלא נפתר – בין אם כלפי האב ממש, ובין אם, אצל אחרים, כלפי הסמכות של המורשת היהודית. הם מנסים להשחית את כל מה שהיה חשוב לאב. את השנאה כלפי הזהות הזו הם משליכים על יהודים שאצלם עדיין אפשר לראות את היהודי יותר, הציוני יותר, הדתי יותר, המזדהה עם עמו יותר.
"ביחסים בין הגוי השונא ובין היהודי שונא-עצמו, יש לדעתי משהו דומה לתופעה של 'שיגעון בשניים', follie a deux: תופעה שקיימת לעתים אצל אנשים שחיים יחד, אחים או בני זוג, בלי הרבה מגע עם אחרים, כשהשיגעון של אחד משחק לידי השיגעון של השני ונוצר מעין פינג-פונג של שיגעון המשתף את שניהם. כך הם יחסי היהודי-גוי, שהם פתולוגיים משני הצדדים. בעיקר אצל הגוי, השונא, אבל גם אצל היהודי שרואה את הנבזות של העולם השונא ומכיר בה ככזו, ובכל זאת מנסה להתקבל לעולם הזה ולהתאים אליו את עצמו".

לצאת לאור
הספרות והאמנות הן, בשביל חוקר התופעות החברתיות, מה שהחלום הוא לפסיכואנליטיקן: "דרך המלך אל הלא-מודע". התסמונות הנפשיות של החברה עולות אל פני השטח ביצירות הספרות הנכתבות בה, אם ירצה הסופר ואם לא ירצה.
באוניברסיטת בר-אילן התפתחה שושלת קטנה של חוקרי ספרות העסוקים בגילוי סימנים לשנאה עצמית בספרות היהודית והישראלית. התחיל בכך ברוך קורצוויל. במסתו 'שנאת עצמו בספרות היהודים' קבע קורצוויל כי ניתוקה של הספרות החדשה מהמורשת והספרות שקדמו לה יצר תופעה של שנאה עצמית בספרות. תלמידו, פרופ' הלל ויס, ממשיך בדרכו, ועתה עושה זאת תלמידתו של ויס, ד"ר אהובה פלדמן, הטורחת על ספר שיופיע בשנה הבאה ויעסוק בשנאה עצמית בסיפורת העברית.
"הביקורת הספרותית מתכחשת לתופעה", אומרת פלדמן. "כל האקדמיה. העניין מודחק באוניברסיטאות ובחברה הישראלית בכלל. התופעה חייבת לצאת לאור. אנחנו קבוצה קטנה מאוד שמדברת על זה, כי אולי לא נעים אפילו הביטוי שנאה עצמית, אבל זה מאוד קיים. בכל הספרות העברית. אתה לא יודע כמה".
פלדמן פרסמה בגיליון החדש של 'נתיב' מעט ממה שיופיע בספרה: גילויים של שנאה למורשת היהודית ברומאנים מאת א"ב יהושע, עמוס עוז, בנימין תמוז, אורלי קסטל-בלום ואחרים. הלל ויס מוצא רובד של שנאה בלתי-מודעת במחוזות צפויים פחות: "אני קורא עכשיו את ספרה של נעמי פרנקל, תושבת קריית-ארבע, 'פרֵידה', על יהודי חברון. זו בעצם יצירה שהיא קינה וחורבן, ובכך, ברמת העומק היא אינה שונה מכל סופרי השמאל, מדור הפלמ"ח שאליו היא משתייכת. האכזבה הנוראה מהציונות כמהלך שהתרוקן ולא רואים את הסיכוי שלו היא יסוד שמחלחל בכל היצירות האלה. זה באמת נורא".
ד"ר פלדמן, איפה הגבול בין ביקורת ושנאה?"הגבול הזה נחצה. כשהאשמה על המשבר הגדול של החברה הישראלית מופֶּלת על הדת, בכל מיני צורות, זו שנאה עצמית. אתה קורא תיאורים של חברה רקובה, מתפוררת, מתפרקת, גיבורים מתאבדים, ומהשורה התחתונה עולה שהכל בגלל שאנחנו יהודים, או בנים של יהודים.
"המחקר שלי מראה איך אידיאולוגיות שביקשו להתנתק מהעבר ולברוא יהודי חדש חינכו דורות שלמים של יהודים לשנוא את עצמם. בתנועות הנוער לימדו את התורות האנטי-יהודיות של סופרים כברנר וברדיצ'בסקי, וכל הדברים האלה מופנים כלפי החברה היהודית והישראלית. הסופרים הישראלים לא מאשימים את עצמם; הם כועסים ומסוכסכים עם אבותיהם, ומאשימים אותם בכישלונותיהם, בבעיות הזהות המתמידות שלהם, ובחוסר האפשרות שלהם להיות אנשים חופשיים".
נוסף על שני הספרים החדשים בנושא שנאה עצמית יהודית, אלו שעומדים להוציא 'מרכז אריאל' ואהובה פלדמן, טורח עתה פרופ' שמואל טְרִיגָנוֹ, מייסד מכון 'מבט לעולם היהודי' שבפאריס, על ספר שלישי בנושא זה. המכון שלו היה הראשון בצרפת לפרסם, בעקבות גל השנאה של שלוש השנים האחרונות, רשימה שחורה של אנטישמים יהודים. וכך, גם כתבת האנטישמיות הזו מסתיימת בצרפת.