צור ארליך
פורסם בבלוג שלי באתר אומדיה (אתר שנסגר בינתיים) בתשס"ט
רשמית, רונן שפירא איננו תגלית מוסיקלית. הוא קיבל ב-2005 את פרס ראש הממשלה ליצירה, הוא מקיים הופעות ומוציא תקליטים, כמלחין ומעבד שמו מופיע לעתים באותיות הקטנות בדיסקים של רוק ישראלי שהוא השתתף ביצירתם, ולעתים אף משמיעים את יצירותיו ב'קול המוסיקה', התחנה היחידה בישראל שמותר להשמיע בה מוסיקה אמנותית. ובכל זאת, תודו ששמו אינו מוכר לכם.
גם אני גיליתי את המוסיקה שלו רק בשבועות האחרונים. ואני מודיע מעל במה זו שככל שידיעתי החלקית מגעת, וככל שהתלהבותי החדשה עוד בתוקף, כיום לא חי בישראל מלחין שיוצר מוסיקה מחשמלת יותר, מרתקת יותר, מרוממת-רוח יותר ומסקרנת יותר מזו שיוצר בקדחתנות גאונית רונן שפירא. בין כשהוא לבדו, ובין כשנלווה אליו, כשהוא על הפסנתר והעוד והאלקטרוניקה, אנסמבל 'בית שלישי' שלו, או בשמו הקודם 'האנסמבל הלא מושווה'.
הייחוד של המוסיקה של שפירא וחבריו הוא שהיא מורכבת מכל היסודות המרתיעים והקשים להאזנה ולעיכול שרק יכולים להיות, אבל איכשהו, בלי להתפשר על כלום, נוטלת את עוקצם ומוסכת אותם לכדי יופי שדוקר אותך בכל רחבי האפידרמיס מרוב מתח ותשוקה. היסודות הללו כרוכים זה בזה במעין שרשרת. זוהי, ראשית, מוסיקה א-טונאלית, כזו המשתמשת ברסיסי טונים. כלומר, מוסיקה במסורת האוונגרד שפרץ את גבולות המוסיקה הקלאסית וסילק ממנה בצרימותיו את מאזיניה. הא-טונאליות מאפשרת לה, שנית, לשלב בתוכה את מסורת המוסיקה החוץ-מערבית, ובעיקר את המוסיקה הערבית. זו הבנויה כידוע על רבעי טונים, ולמי שלא גדל עליה נשמעת מכבידה ובכיינית.
ושלישית, שוב עם קשר הדוק לראשונה, היא בחלקה מה שנקרא מוסיקה אלקטרונית. כלומר, לא זו של המועדונים, או אולי קצת כן, אלא בעיקר אותה מוסיקה ניסיונית שפותחה החל באמצע המאה העשרים בידי, בין השאר, הישראלי יוסף טל שהלך לעולמו זה עתה בן 99 שנים; מוסיקה שבדרך כלל היא במהותה בלתי-ערבה לאוזן, שכן היא מבקשת לנצל את יכולותיה המלאכותיות של האלקטרוניקה בהפקת צלילים.
בקיצור, גם א-טונאלי, גם מזרחי וגם אלקטרוני, שלושה דברים שבדרך כלל מטיסים דילטנטים כמוני הרחק מאולם הקונצרטים – ודווקא משום כך כל כך, כל כך, כל כך! יפה. גדולי הסופרים ניסו בהצלחה חלקית לתאר במילים חוויה מוסיקלית, ולא אנסה להתחרות בהם כאן כי חבל. רק אומר שזו חוויה רוחנית אדירה. ואוסיף שהוויולה של איש 'בית שלישי' נורי יעקובי יכולה לפעור את פיכם למשך דקה רצופה ולסמר את שערותיכם חזק יותר מהתקיף שבג'לים.
בשבועות האחרונים הייתי בשתי הופעות שלהם בבית הקונפדרציה בירושלים. בשתיהן כלל החלק הראשון בעיקר יצירות קצרות על פי שירי-משוררים, כמו שקוראים לזה, ביניהם שירים של שפירא עצמו, של נתן זך (למשל 'תיאור מדויק של המוסיקה ששאול שמע בתנ"ך', ששפירא סייע לו להיות מדויק אפילו יותר מכפי שזך הצליח לתאר) ושל ייטס בתרגומו של שפירא.
בחלק השני בכל הופעה שותף מוסיקאי אורח, שקצת נתן משלו בליווי האנסמבל ובלעדיו וקצת הציג את פרי עבודתו המשותפת עם שפירא ואנשיו. בהופעה הקודמת זה היה ערן צור. כך שפרק האמן האורח בהופעה הלך לכיוון הרוקי-שאנסוני-וידויי של בעל "בערב ב' כסלו". בהופעה השנייה, לפני שבוע, זה היה יאיר דלאל, מכשף העוּד הידוע. אני מודה שברחתי פעם באמצע הופעה של יאיר דלאל בתל-חי, כשהוא הציג קצת יותר מדי מלהיטיהם של זמרים יהודים מבגדאד וכמו שאומר ביאליק דל(א)ל מעיין תנחומיו. אבל כאן, כשהוא אינו מחויב לפופולריות אלא רק לאמת המרה והמתוקה כל כך של שמי המדבר המכוכבים, הוא והחבר'ה של שפירא הטיסו אותנו לשמיים.
שמעתי שבאיזה עיתון עם שכל ישר החליטו לחזור למונח "תקליט", במקום להתברבר עם "תקליטור", "דיסק" או "אלבום". ובכן, יש אצלי בבית תקליט של רונן שפירא, שיגיע לחנויות בעוד חודשים אחדים, ובו יצירות שלו מהשנים האחרונות בביצוע תזמורות והרכבים שונים בארץ ובעולם. הוא נקרא 'רוח תִהיה'. הדליחות העלובה של מה שמכנים היום ברבים "מוסיקה" גורמת לנו לשכוח שמוסיקה יכולה להיות העילאית שבחוויות הרוחניות. אבל רוח תהיה, אומר שפירא ועושה. הוא עוסק שם במתח שבין מלחמה לשלום ושבין אירופה למזרח, ואין שום צורך להיות בעל ניסיון בהאזנה למה שנקרא מוסיקה קלאסית או מוסיקה אמנותית או מוסיקה מזרחית כדי לספוג את החוויה העמוקה. בין השאר הוא מקריא שם, בליווי מוסיקה שמתעצמת והולכת, את מכתבו של החייל גד עזרא שנהרג במבצע חומת מגן, על אהבתו לנערתו ולעמו ועל ידיעתו שהוא עלול שלא לשוב מהקרב לחיסול הטרור. כאשר בסוף המכתב המוסיקה עוצרת בחריקת בלמים, צריך לסת חזקה מאוד כדי לעצור בעוד מועד את הגוש שעולה מהגרון לעיניים.
גם אני גיליתי את המוסיקה שלו רק בשבועות האחרונים. ואני מודיע מעל במה זו שככל שידיעתי החלקית מגעת, וככל שהתלהבותי החדשה עוד בתוקף, כיום לא חי בישראל מלחין שיוצר מוסיקה מחשמלת יותר, מרתקת יותר, מרוממת-רוח יותר ומסקרנת יותר מזו שיוצר בקדחתנות גאונית רונן שפירא. בין כשהוא לבדו, ובין כשנלווה אליו, כשהוא על הפסנתר והעוד והאלקטרוניקה, אנסמבל 'בית שלישי' שלו, או בשמו הקודם 'האנסמבל הלא מושווה'.
הייחוד של המוסיקה של שפירא וחבריו הוא שהיא מורכבת מכל היסודות המרתיעים והקשים להאזנה ולעיכול שרק יכולים להיות, אבל איכשהו, בלי להתפשר על כלום, נוטלת את עוקצם ומוסכת אותם לכדי יופי שדוקר אותך בכל רחבי האפידרמיס מרוב מתח ותשוקה. היסודות הללו כרוכים זה בזה במעין שרשרת. זוהי, ראשית, מוסיקה א-טונאלית, כזו המשתמשת ברסיסי טונים. כלומר, מוסיקה במסורת האוונגרד שפרץ את גבולות המוסיקה הקלאסית וסילק ממנה בצרימותיו את מאזיניה. הא-טונאליות מאפשרת לה, שנית, לשלב בתוכה את מסורת המוסיקה החוץ-מערבית, ובעיקר את המוסיקה הערבית. זו הבנויה כידוע על רבעי טונים, ולמי שלא גדל עליה נשמעת מכבידה ובכיינית.
ושלישית, שוב עם קשר הדוק לראשונה, היא בחלקה מה שנקרא מוסיקה אלקטרונית. כלומר, לא זו של המועדונים, או אולי קצת כן, אלא בעיקר אותה מוסיקה ניסיונית שפותחה החל באמצע המאה העשרים בידי, בין השאר, הישראלי יוסף טל שהלך לעולמו זה עתה בן 99 שנים; מוסיקה שבדרך כלל היא במהותה בלתי-ערבה לאוזן, שכן היא מבקשת לנצל את יכולותיה המלאכותיות של האלקטרוניקה בהפקת צלילים.
בקיצור, גם א-טונאלי, גם מזרחי וגם אלקטרוני, שלושה דברים שבדרך כלל מטיסים דילטנטים כמוני הרחק מאולם הקונצרטים – ודווקא משום כך כל כך, כל כך, כל כך! יפה. גדולי הסופרים ניסו בהצלחה חלקית לתאר במילים חוויה מוסיקלית, ולא אנסה להתחרות בהם כאן כי חבל. רק אומר שזו חוויה רוחנית אדירה. ואוסיף שהוויולה של איש 'בית שלישי' נורי יעקובי יכולה לפעור את פיכם למשך דקה רצופה ולסמר את שערותיכם חזק יותר מהתקיף שבג'לים.
בשבועות האחרונים הייתי בשתי הופעות שלהם בבית הקונפדרציה בירושלים. בשתיהן כלל החלק הראשון בעיקר יצירות קצרות על פי שירי-משוררים, כמו שקוראים לזה, ביניהם שירים של שפירא עצמו, של נתן זך (למשל 'תיאור מדויק של המוסיקה ששאול שמע בתנ"ך', ששפירא סייע לו להיות מדויק אפילו יותר מכפי שזך הצליח לתאר) ושל ייטס בתרגומו של שפירא.
בחלק השני בכל הופעה שותף מוסיקאי אורח, שקצת נתן משלו בליווי האנסמבל ובלעדיו וקצת הציג את פרי עבודתו המשותפת עם שפירא ואנשיו. בהופעה הקודמת זה היה ערן צור. כך שפרק האמן האורח בהופעה הלך לכיוון הרוקי-שאנסוני-וידויי של בעל "בערב ב' כסלו". בהופעה השנייה, לפני שבוע, זה היה יאיר דלאל, מכשף העוּד הידוע. אני מודה שברחתי פעם באמצע הופעה של יאיר דלאל בתל-חי, כשהוא הציג קצת יותר מדי מלהיטיהם של זמרים יהודים מבגדאד וכמו שאומר ביאליק דל(א)ל מעיין תנחומיו. אבל כאן, כשהוא אינו מחויב לפופולריות אלא רק לאמת המרה והמתוקה כל כך של שמי המדבר המכוכבים, הוא והחבר'ה של שפירא הטיסו אותנו לשמיים.
שמעתי שבאיזה עיתון עם שכל ישר החליטו לחזור למונח "תקליט", במקום להתברבר עם "תקליטור", "דיסק" או "אלבום". ובכן, יש אצלי בבית תקליט של רונן שפירא, שיגיע לחנויות בעוד חודשים אחדים, ובו יצירות שלו מהשנים האחרונות בביצוע תזמורות והרכבים שונים בארץ ובעולם. הוא נקרא 'רוח תִהיה'. הדליחות העלובה של מה שמכנים היום ברבים "מוסיקה" גורמת לנו לשכוח שמוסיקה יכולה להיות העילאית שבחוויות הרוחניות. אבל רוח תהיה, אומר שפירא ועושה. הוא עוסק שם במתח שבין מלחמה לשלום ושבין אירופה למזרח, ואין שום צורך להיות בעל ניסיון בהאזנה למה שנקרא מוסיקה קלאסית או מוסיקה אמנותית או מוסיקה מזרחית כדי לספוג את החוויה העמוקה. בין השאר הוא מקריא שם, בליווי מוסיקה שמתעצמת והולכת, את מכתבו של החייל גד עזרא שנהרג במבצע חומת מגן, על אהבתו לנערתו ולעמו ועל ידיעתו שהוא עלול שלא לשוב מהקרב לחיסול הטרור. כאשר בסוף המכתב המוסיקה עוצרת בחריקת בלמים, צריך לסת חזקה מאוד כדי לעצור בעוד מועד את הגוש שעולה מהגרון לעיניים.
וואו, יופי של מאמר...
השבמחקבהחלט עושה חשק.
מתוך הכרותי עם רונן המילים שלך מדוייקות להפליא.
תודה רבה
בגלל כל מה ששמעתי על רונן שפירא ,ביקשתי ללמוד אצלו, אך שאל אותי בן כמה אני והאם עשיתי צבא . עניתי שלא שירתתי בגלל שבצבא לא עוסקים במוסיקה. נכון שיש תזמורת צבאית והכל , אך בשביל להתקבל גיליתי שיש צורך בפרוטקציות .חוץ מזה היו לי קשרים עם משבצי התפקידים ואמרו לי שאני יכול להיות בתפקיד גבוה, כמובן שלא במוסיקה .
השבמחקזאת אומרת , לעשות עצירה מוחלטת למוסיקה , דבר לו לא הייתי מוכן + לא הייתי מוכן להיות בגוף צבאי שהיה מדכא את חופש הביטוי האומנותי שלי .
חוץ מזה שכל מי מכיר אותי אמר לי לא לעשות צבא כי זה יהרוס את מי שאני , וכולם אוהבים את איך שאני.
אחותי עשתה צבא וראיתי איך זה הפך אותה מאדם מדהים לאדם נוראי .
אחותי החלה להתעצבן כל כך עד כדי כך שהיתה רבה עם כל עמיתיה בצבא וזה אפילו הגיע לבית .
אחותי בעצמה סיפרה לי שראתה איך שבצבא ערסים נותנים מכות רצח על סתם עקב סינון בלתי תקין של מתמודדים לתפקידים מסויימים .
יש לציין כי בבוקר אחד בדרך לעבודתי , ישבה על הספסל בתחנת אוטובוס אשה , ולאט לאט התחלנו לדבר, עד שהגיעה לכך שסיפרה לי שבנה שירת בצבא ונרצח ע"י חייל אחר שרצח אותו ועוד כמות נכבדת של חיילים נוספים -זהו מקרה סודי ביותר לפי מה שסיפרה . אני הייתי בהלם טוטאלי ואמרתי לעצמי עד כמה טוב שלא עשיתי צבא . אני בר מזל .
רונן אמר לי שבגלל שלא עשיתי צבא ,הוא לא ילמד אותי + בערים המרכזיות כמו תל אביב וכד' יש חברה רקובה . יש לציין שהוא בעצמו גר בת"א .
בנוסף יש לציין שזו השיחה הראשונה שלי עמו .
הוא בנוסף ציין שאני לא אדם חזק ושאני לא אצליח (יש לציין שאינו מכיר אותי) .
הוא אמר שהוא אדם אידיאליסט ... אוקיי ,יש גם אידיאולגיה נאצית , האם זה אומר שנכון להאמין בה ?
צריך להאמין במה שטוב ומועיל לנפש ולא להאמין במה שיכול להזיק לה .
נפש של אמן , היא נפש מיוחדת - כל אחד שעשה דוקטורט בספרות יודע זאת .
אפילו פרוקופייב לא עשה צבא , אפילו באך לא עשה צבא , כי לא צריך צבא כדי להצליח במוסיקה .
אני לא יודע איזה רונן עשה עליכם , אבל אם הוא היה מדבר אליכם כמו שדיבר אלי - הוא החוצפה הישראלית לשמה .
החוצפה שתבייש כל עם בכל מקום כלשהו.
אני לא צריך לתת הסברים לאף אחד לזה שלא עשיתי צבא! .
כל אחד שסיפרתי לו אמר "איזה בן זונה" .
ואני התגלגלתי מצחוק מאחר וכולם אמרו את אותו הדבר. מדהים איך סיפור שכזה מוביל לתגובה אחת ולא אחרת " איזה בן זונה" , פשוט הפלא ופלא .
שיהיה לכולכם המשך יום נעים ללא בורות ואפליה על רקע כזה או אחר .
איזה מילים באמת יופי של מאמר!!!
השבמחקולבחור בתגובה 2 שלא עשה צבא ...אז לא קיבלו אותך ..והחברה רקובה בגלל אנשים כמוך שלא יודעים ולא מוכנים לתרום דבר או לפרגן לאחרים 'אני מסכים איתך שישנם גם מקרים קיצוניים בצבא אבל זה לא אומר שכל הצבא איום כפי שאתה מתאר' ולדעתי זה סתם תירוץ כדי לא להיתגייס!!! אנשים בעלי אופי חזק הצליחו אם במוסיקה או בכל תחום אחר רק שאצלך התחום החזק זה להפיל את האשמה על אחרים ..וחבל שכך!!
וזה עלוב ומצידך שהינך משתלח באדם שאתה לא מכיר בכלל רק בגלל שדיברת איתו בטלפון ולא מצא חן בעיניך שקיבלת דחיה ,וכמובן גם תלוי באיזה צורה דיברת ???