מאת צור ארליך
הופיע בבלוג שלי באתר המנוח אומדיה בכסלו תשס"ט
לפני דקות מעטות קיבלתי את ההודעה המרה. ציפי לוריא איננה. זה הסרטן, "האומן המפיל בעָתה: החולי הדייקן, מפרק החוליות ומתיר הרקמה תא לתא",* שקפץ עליה מן המארב. לא מזמן היא אמרה לי שהיא בסדר, ושמזל שתפסו את זה בזמן, ושהיא תעבור את זה. ואחר כך, ממש לפני שבועיים-שלושה, ראיתי את שמה במודעה על מסלול לימודים חדש באמנות יהודית, דומני, והיא נזכרה כראש המסלול המיועד, כאילו הכול כשורה. וחשבתי שהכול שוב כשורה, או לפחות מתיישר. ופתאום הודיעו שיש להתפלל לשלומה והתברר שהיא מאושפזת נטולת הכרה. וזהו. היא נחטפה לנו. כבת שישים, אני משער. בלי שאמרנו שלום. בלי שאמרנו תודה.
אתם רואים בשנים האחרונות את ההתחדשות שמסביבכם? את התיאטראות ה'יהודיים', את פריחת השירה ביישובים ובישיבות, את הצלחותיהן של אמניות דתיות צעירות, את הגלריות האלטרנטיביות במכללת תלפיות, בעפרה ובעוד מקומות, את כל הזרם היצירתי שהוא גם יהודי-שורשי וגם נטול שנאה עצמית וגם איכותי? רואים? עכשיו קחו משקפת והביטו לשם שוב. הנה הן: עדינוֹת, נחבאות אל הכלים, ממעיטות בערך עצמן, אבל מצויות בכל מקום: טביעות עשר האצבעות הפרטיות של ציפי. או בשבילכם, המרצה ומבקרת האמנות והתיאטרון ציפורה לוריא.
היא הגיעה לעפרה לא הרבה אחרינו, עם בעלה שי (ישעיהו) ז"ל וראשוני ילדיהם. חלוצים ביישוב קטן ואנשים בו מעט, בהרי בנימין הריקים עדיין מיהודים. הוא חלוץ חקלאות מהסוג הציוני הישן והטוב והשתקן, והיא חלוצה לא פחות, בשדות הבור של התרבות הישראלית היהודית, זו שאינה סרקסטית ודקדנטית אבל מבקשת לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של אמנות אמת מודרנית. בתחילת שנות השמונים, כשקם העיתון 'נקודה', כתבה שם בעקשנות מסות ורצנזיות רהוטות וידעניות על אמנות פלסטית ועל תיאטרון: עקבה אחר הנעשה בתל-אביב ובזרם המרכזי, בעיניים ביקורתיות אבל יודעות להעריך ולקרב מתעניינים חדשים – אך בעיקר עסקה בגילוי ובטיפוח של כוחות חדשים, רעננים, בהתיישבות המתפתחת ביש"ע ובמעגל הרחב של המחנה החלוצי החדש.
באותו עשור, במקביל להידרדרות הביטחונית ולהתעצמות ההדרגתית של ההסתה נגד המתיישבים, הקימה והנחתה קבוצת תיאטרון נשים בשומרון. יזמותה התרבותית לא ידעה מנוח. גם בשנים האחרונות, בתוך העומס הגדול שגזרה עליה מחלתה ארוכת השנים של אמה והחלטתה לסעוד אותה מסביב לשעון, בתוך המצוקה והיגון שלאחר פטירתו החטופה של שי, היא הייתה מגיעה לערב לכבוד ספר שירה חדש של משורר דתי צעיר ומפענחת בנאום קצר את נסתרות ספרו, או מדברת בפתיחת תערוכה של אמנית בצעדיה הראשונים. היא הייתה הכתובת המיידית לכל יוצר בתחילת דרכו שחיפש הדרכה ועצה והפניה והכרה. בתוך יישובה עפרה פעלה בהתמדה להנעת חיי התרבות והיצירה. כתבה בעיתון המקומי, העבירה חוגים לילדים ולמבוגרים, והרשימה ארוכה. כל זה, להזכיר, התחיל כששום דבר כמעט ממפעלות התרבות האלטרנטיבית לא היה קיים עדיין. אלמלא התעקשותה המתמדת של ציפי להעיר ולעורר איני יודע מה מכל זה היה קם בכלל.
כמה זיכרונות קטנים-גדולים משלי. זכרו שהם רק מדגם מייצג ממה שאני זוכר וממה ששכחתי, הכפילו במאה זוכרים נוספים שיוכלו לספר על תפקידה של ציפי בחייהם, ותבינו מי ומה הייתה. כיתה ג'. ציפי מעבירה חוג עיתונאות לילדי ה'-ו', ומקבלת גם אותי, ההולך כעיוור אחר אחיו הגדול מכיתה ו' ואחר מה שריח עיתונות נודף הימנו. צבא. ציפי שומעת שאני חובב שירה וקונה לי במתנה, סתם ככה, עם הקדשה, את הספר 'תיק שירה' של מנחם בן. אוניברסיטה. עיתון מקור ראשון נוסד. ציפי עושה את הטלפונים הנחוצים כדי להסביר לעורכים למה כדאי שיהיה טור שירי-אקטואלי שבועי, ולמה ילד אחד בן 24 הוא האיש הנכון לכתוב אותו. קיץ תשס"א. אני עורך המגזין במקור ראשון. ציפי מזמינה אותי ל'קפית' בעמק רפאים, לא הרחק ממיטת חולייה של אמה, כדי להציע לי שאזום גיליון מיוחד לרגל סוף השנה הראשונה למלחמת אוסלו, ובו שירים וסיפורים של מיטב היוצרים בעקבות אירועי השנה, ומציעה לי רשימה של כותבים וטלפונים.
ציפי הייתה המנוע של התרבות הישראלית האלטרנטיבית. היא גררה אותה במעלה ההר ובסיבובים, ובמקום להיאנח תחת כובד המשא כפוי הטובה שרה לו שירי לכת והראתה לו כמה נפלאים הנופים. אפשר לומר שאני חב לה את הקריירה שלי. אפשר לומר שהישראלים כולם חייבים לה את החמצן הרוחני שהם מצליחים יותר ויותר לנשום במקום כל אדי הרעל והכלום. אנחנו בוכים לך, ציפי.
*מתוך 'קץ האב', שמחת עניים, נתן אלתרמן
אתם רואים בשנים האחרונות את ההתחדשות שמסביבכם? את התיאטראות ה'יהודיים', את פריחת השירה ביישובים ובישיבות, את הצלחותיהן של אמניות דתיות צעירות, את הגלריות האלטרנטיביות במכללת תלפיות, בעפרה ובעוד מקומות, את כל הזרם היצירתי שהוא גם יהודי-שורשי וגם נטול שנאה עצמית וגם איכותי? רואים? עכשיו קחו משקפת והביטו לשם שוב. הנה הן: עדינוֹת, נחבאות אל הכלים, ממעיטות בערך עצמן, אבל מצויות בכל מקום: טביעות עשר האצבעות הפרטיות של ציפי. או בשבילכם, המרצה ומבקרת האמנות והתיאטרון ציפורה לוריא.
היא הגיעה לעפרה לא הרבה אחרינו, עם בעלה שי (ישעיהו) ז"ל וראשוני ילדיהם. חלוצים ביישוב קטן ואנשים בו מעט, בהרי בנימין הריקים עדיין מיהודים. הוא חלוץ חקלאות מהסוג הציוני הישן והטוב והשתקן, והיא חלוצה לא פחות, בשדות הבור של התרבות הישראלית היהודית, זו שאינה סרקסטית ודקדנטית אבל מבקשת לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של אמנות אמת מודרנית. בתחילת שנות השמונים, כשקם העיתון 'נקודה', כתבה שם בעקשנות מסות ורצנזיות רהוטות וידעניות על אמנות פלסטית ועל תיאטרון: עקבה אחר הנעשה בתל-אביב ובזרם המרכזי, בעיניים ביקורתיות אבל יודעות להעריך ולקרב מתעניינים חדשים – אך בעיקר עסקה בגילוי ובטיפוח של כוחות חדשים, רעננים, בהתיישבות המתפתחת ביש"ע ובמעגל הרחב של המחנה החלוצי החדש.
באותו עשור, במקביל להידרדרות הביטחונית ולהתעצמות ההדרגתית של ההסתה נגד המתיישבים, הקימה והנחתה קבוצת תיאטרון נשים בשומרון. יזמותה התרבותית לא ידעה מנוח. גם בשנים האחרונות, בתוך העומס הגדול שגזרה עליה מחלתה ארוכת השנים של אמה והחלטתה לסעוד אותה מסביב לשעון, בתוך המצוקה והיגון שלאחר פטירתו החטופה של שי, היא הייתה מגיעה לערב לכבוד ספר שירה חדש של משורר דתי צעיר ומפענחת בנאום קצר את נסתרות ספרו, או מדברת בפתיחת תערוכה של אמנית בצעדיה הראשונים. היא הייתה הכתובת המיידית לכל יוצר בתחילת דרכו שחיפש הדרכה ועצה והפניה והכרה. בתוך יישובה עפרה פעלה בהתמדה להנעת חיי התרבות והיצירה. כתבה בעיתון המקומי, העבירה חוגים לילדים ולמבוגרים, והרשימה ארוכה. כל זה, להזכיר, התחיל כששום דבר כמעט ממפעלות התרבות האלטרנטיבית לא היה קיים עדיין. אלמלא התעקשותה המתמדת של ציפי להעיר ולעורר איני יודע מה מכל זה היה קם בכלל.
כמה זיכרונות קטנים-גדולים משלי. זכרו שהם רק מדגם מייצג ממה שאני זוכר וממה ששכחתי, הכפילו במאה זוכרים נוספים שיוכלו לספר על תפקידה של ציפי בחייהם, ותבינו מי ומה הייתה. כיתה ג'. ציפי מעבירה חוג עיתונאות לילדי ה'-ו', ומקבלת גם אותי, ההולך כעיוור אחר אחיו הגדול מכיתה ו' ואחר מה שריח עיתונות נודף הימנו. צבא. ציפי שומעת שאני חובב שירה וקונה לי במתנה, סתם ככה, עם הקדשה, את הספר 'תיק שירה' של מנחם בן. אוניברסיטה. עיתון מקור ראשון נוסד. ציפי עושה את הטלפונים הנחוצים כדי להסביר לעורכים למה כדאי שיהיה טור שירי-אקטואלי שבועי, ולמה ילד אחד בן 24 הוא האיש הנכון לכתוב אותו. קיץ תשס"א. אני עורך המגזין במקור ראשון. ציפי מזמינה אותי ל'קפית' בעמק רפאים, לא הרחק ממיטת חולייה של אמה, כדי להציע לי שאזום גיליון מיוחד לרגל סוף השנה הראשונה למלחמת אוסלו, ובו שירים וסיפורים של מיטב היוצרים בעקבות אירועי השנה, ומציעה לי רשימה של כותבים וטלפונים.
ציפי הייתה המנוע של התרבות הישראלית האלטרנטיבית. היא גררה אותה במעלה ההר ובסיבובים, ובמקום להיאנח תחת כובד המשא כפוי הטובה שרה לו שירי לכת והראתה לו כמה נפלאים הנופים. אפשר לומר שאני חב לה את הקריירה שלי. אפשר לומר שהישראלים כולם חייבים לה את החמצן הרוחני שהם מצליחים יותר ויותר לנשום במקום כל אדי הרעל והכלום. אנחנו בוכים לך, ציפי.
*מתוך 'קץ האב', שמחת עניים, נתן אלתרמן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה