אלכסנדר פופ / מסה על הביקורת, חלק 2
מאנגלית: צור ארליך
הופיע לראשונה ב'הו!', גיליון 5, שבט תשס"ז, פברואר 2007, בעריכת דורי מנור ובעצותיו הטובות
מאנגלית: צור ארליך
הופיע לראשונה ב'הו!', גיליון 5, שבט תשס"ז, פברואר 2007, בעריכת דורי מנור ובעצותיו הטובות
כל הזכויות לתרגום שמורות לצור ארליך
*עדכון חשוב, 21.12.2019:
תרגומי לכל 'מסה על הביקורת' כולה, על שלושת חלקיה, ראה אור זה עתה בהוצאת 'דחק'. הספר יהיה זמין החל בהמשך שבוע זה בחנויות המובחרות - הרגילות והמקוונות.
נוסח התרגום לחלק ב המופיע פה הוא הנוסח הישן, שנדפס ב'הו'. בספר החדש מופיע נוסח משופר.
*עדכון חשוב, 21.12.2019:
תרגומי לכל 'מסה על הביקורת' כולה, על שלושת חלקיה, ראה אור זה עתה בהוצאת 'דחק'. הספר יהיה זמין החל בהמשך שבוע זה בחנויות המובחרות - הרגילות והמקוונות.
נוסח התרגום לחלק ב המופיע פה הוא הנוסח הישן, שנדפס ב'הו'. בספר החדש מופיע נוסח משופר.
הקדמת המתרגם
אלכסנדר פופ (Pope) נולד בלונדון ב-1688 להורים קתולים. חודשים מעטים לאחר לידתו אירעה 'המהפכה המהוללת' שסילקה סופית את הקתולים מעמדות השפעה באנגליה. כקתולי נשללו מפופ הצעיר הזכות ללמוד באוניברסיטה והאפשרות לקבל חסות-פטרון כאמן צעיר. הקשיים הללו עודדו אותו לבנות את עתידו ואת מעמדו במו ידיו: כנער הקדיש את זמנו לקריאה אינטנסיבית, כמתבגר יצר קשרי רעות עם סופרים ומבקרים, וכגבר צעיר הבטיח לעצמו עצמאות כלכלית לכל חייו בזכות הצלחתם המסחרית של תרגומיו ליצירות הומרוס, האיליאדה והאודיסיאה.
עיקר שירתו המקורית, זו שהקנתה לו את מעמדו כמשורר החשוב ביותר של התקופה, היא שירת שנינה סאטירית. אין פלא בכך, כפי שאין פלא בכך שעשה הון מתרגום הומרוס, שכן שנות פעילותו של פופ הן שנות השיא והבשלות של הניאו-קלסיציזם האנגלי, שהשנינה, ההפתעה, האלגנטיות, ההישענות על דגמים יווניים-רומיים וההקפדה הז'אנרית הן מערכיו הבסיסיים. שנינה זו, wit, היתה בסביבתו הפואטית של פופ מושג תיאורטי מרכזי אך לא לגמרי מוגדר. כשב'מסה על הביקורת' שלפנינו מופיעה המילה הזו, היא מיתרגמת כשירה, יצירה, דמיון ספרותי, ברק, ברק-כזב, כישרון – וכמובן שנינה כפשוטה: מענה-לשון מפולפל, חד ומכתמי. השיגיון הלשוני הזה מגלם היטב את רוח התקופה.
פופ חיבר את 'מסה על הביקורת' כשהיה נער-ספרות בן עשרים, עובדה מדהימה ממש לנוכח הידע העצום המשוקע ביצירה, כושר האבחנה הבשל המופגן בה והתובנות הפסיכולוגיות שהיא מציעה. מדריך המבקרים הפיוטי הזה הוא סיכום אקלקטי למדי, מכיר-במורכבויות, מיישר-הדורים ולא-אורתודוכסי של עקרונות המחשבה הביקורתית הניאו-קלאסית. כיצירה שמטרתה סיכום ואיחוי, היא שואלת במישרין ובלי בושה טורים שלמים-כמעט מיצירותיהם של משוררים-מסאים קלאסיים ובראשם הורציוס בעל ה'ארס פואטיקה', ושל ממשיכיהם הניאו-קלאסיים מן המאה ה-17, בפרט ניקולא בואלו וג'ון דריידן.
'מסה על הביקורת' (הופיעה ב-1711) היא הרבה יותר ממסה על ביקורת. שני פרקיה הקצרים – הראשון והשלישי – דנים אמנם בעיקרם בהגדרת תפקידו של המבקר, בסגולותיו האישיות הרצויות ובכישורים הנדרשים ממנו – אך הפרק השני הוא במידה רבה מסה על השירה: פופ מבקש לתת בידי המבקר כלים לשיפוט מיטבי של שירה, ומסביר לו לפיכך שירה טובה מהי. יותר מפרקי הפתיחה והסיום, פרק זה מכיל טורים שהיו לאמרות כנף שגורות בפי דוברי האנגלית, ובהן "אנושי לשגות – ואלוהי לסלוח". זהו הפרק שתרגמתי. הוא תופס כמעט מחצית מ-744 טורי המסה (האם ניחש כאן פופ הצעיר את שנת מותו, 1744?).
כמו רוב יצירותיו של פופ, ורבות מיצירות התקופה בכלל, המסה כתובה במשקל הקופלט ההרואי. משקל זה עשוי צמדי טורים (קופלטים, או דו-טורים) שרובם עצמאיים תחבירית, ושואפים אל המכתמיות. לעתים נוסף לדו-טור טור שלישי בעל חרז זהה. משקל הטורים הוא פנטמטר ימבי, המשקל השכיח ביותר בשירה האנגלית. הלשון האנגלית מתאפיינת כידוע במילים מעוטות הברות, להבדיל מן העברית – וכדי שלא להיאלץ להחסיר חלק משמעותי מן הנאמר במקור, נהגתי כמו שנהגו רבים והוספתי ימב, שתי הברות, לכל טור, באופן היוצר משקל אלכסנדריני. הדו-טורים, לעומת זאת, מקבילים אחד לאחד לאלו שבמקור.
מִכָּל המַכשלות שנאספו לקשור
צעיף על פיכחוננו, לעקוב מישור –
אחת יש, שידה חָזְקָה על חלשים:
הגאווה, סגולה עיקשת של טיפשים.
לִמְקום שהמצוי אינו מזן רצוי
היא באה, דֶרֶךְ טֶבַע, בתורת פיצוי.
בַּנפש, כמו בגוף, יש חוק בלתי עביר:
כשאין ליחות ודם, יש נאד מלא אוויר.
בהיעדר תבונה, כשהניצוץ עריק,
הגאווה תופסת את מקום הרִיק.
היא כענן – שאם השכל מסלקו
זורחת האמת כשמש על הכול.
חשוד בעצמך, ואת פגמיך שְׁנה-
ולמד מכל חבר, וגם מכל שונא.
כל סייג בהשכלה הוא סכנת סכלות;
גמע עד גמירא מעֵין פָּיִירְיָה[1] – או לא-כלום.
תשתה שם רק כוסית ומוחך יורעל,
ואילו מלוא חבית מן השכרות יגאַל.
עודנו נערים, המוזות ילהיטונו,
והר האמנות, ההר שלא מתוּן הוא,
יקרא שנכבשנו – אך שטופים בקרָב,
קצרי ראות, נחמיץ את שמאחוריו.
ככל שנתקדם, מה נשתומם לחשוף
מראות ומרחבים של דעת לבלי-סוף!
כה נפעמים תחילה, דרכנו אז תוביל
לָאַלְפִּים התלולים: רקיע לנו שְׁבִיל,
שלגי העד נדמים כְּמה שכבר היה,
ולנו עננים מִדְרָךְ כעת חיה.
אבל, מִשֶּׁכָּבַשְׁנוּ, בִּרְעדה נסקור
את דרך העמל, את מרחבי הקור;
העין תתעלף מכובד המפעל:
כל אַלְפּ צוֹפֵן עוד רכס וחוֹפֵן עוד אַלְפּ.
שופט מושלם יקרא כל יצירת שירה
ברוח אשר בה כתב אותה יוצרה:
יִראה את השלם, ולא כל פגם חולף
יָתוּר כשהִתעלות תניע את הלב;
חדוות גילוי הפגם, חדווה של אף קמוט,
בל תבטל את חן חדוות ההיקסמות.
אך בקריאה כזאת, קריאה קרירה, גלוחה,
קירחת כראוי, קהה כהלכה,
מוחלת לפגמים, לוטפת כיד-אם
נהיה אמנם נוחים – אך מה אם נֵרָדֵם?
בשיר וגם בטבע את הלב יפעים
לא פרט קטן או קטע. לא הם הַיפים.
לא אף ולא עפעף בלבד, אלא פרצוף;
הפרי המשותף, כוחו של הצירוף.
לכן אל מול כִּפָּה, בהיזקף ראש רוֹמָה
אֶל כְּליל פלאי תבל, אל כליל פלאייך, רומא[2] –
אל פרט, אל מסוים, העין לא תִשְׁעֶה,
כי מאוחד יבוא אליה המראֶה.
לא אורך, רוחב, לא הגובה האדיר –
רק השלם: נועז, ובו-בזמן סדיר.
לִיצִירָה בְּלִי פגם אַל יצַפֶּה אדם,
כי לא תהיה כזאת, ואֵין, ולהד"ם.
אַתֵּר את מטרתו של הכותב, כי אין
בִּיצִירתו יותר ממה שהוא כיוון –
ואִם האמצעים נותנים לה את חילם
מְחָא כפיים, גם אם לא הכֹּל מושלם.
סופר נבון, כמותו כבן המעלה,
שוגה קטנות, כדי לחסוך שגיאה גדולה;
הנח לחוקיהם של נוקדני זוטות,
כי בזוטות כאלה שֶׁבח הוא לטעוֹת.
כשמבקרים רואים באמנות רק כלי,
הם מכפיפים לפרט קטן את הכללי;
סחים על עקרונות, אך משבחים דעה,
ומקריבים הכול על גחמה תועה.
אומרים שאיש לָה-מַנְשָׁה יום אחד בהיר
פגש פייטן אחד בדרך אל העיר.
ידען-חַכְמָן כמו דֶניס[3], וכמותו חַשְׁבָן,
שוחח עם המשורר על תיאטרון יוון,
ולסיכום גידף: סתומים כל הארטיסטים,
הם מעזים לסטות מעקרונות אריסטו.
משוררנו שָׂשׂ: שופט נאור מָצָא;
שָׁלַף אֶת מַחֲזֶהוּ, וביקש עצה.
מה דעת האביר על המבנה שלו,
דמויות ועלילה, האחדויות, מה לא.
כולם על פי החוק, פרטיו ושיעוריו,
דבר לא נעדר – רק לא היה שם קְרָב.
– "מה, אין שום קרב?" קיחוט מיד שבר שתיקה.
– "כן, אֵין. לְבַל אַמְרֶה אֶת ה'פואטיקה'".
"בשום פנים וָאופן!" סָח דוֹן בחֵמה,
"סוסים ואבירים – חובה על הבמה".
– "בָּמָה לא תכלכל להק עצום כזה".
– "פַּנֵּה מישור, ושם הצג המחזה".
כן, מבקרים חורצים משפט בגחמה:
בקיאים אבל קהים, נוחים אך בלי חוכמה,
שֶׁמַּגָּעָם הוֹרֵס וּמַדָּעָם מַשְׁחִית
כי עניינם נתון רק למימד יחיד.
קחו למשל את אלו שיביטו רק
אל זיו פני השנינה, אל זוהר הברק.
הֵם יִגְמְרוּ הַלֵּל וִיזַמְּרוּ נִרְצָה
עַל יצירה נוצצת במשקל נוצה.
כמו ציירים חסרי יכולת לשרטט
את חן חיוניות הטבע הרוטט,
המפזרים, לכן, שכבת זהב דקה –
כך משורר כושל פונה להברקה.
שנינה טובה תציג אמת שכבר ניסוה;
תוכנה ישן, מוכר – אך חידושה: ניסוח.
הקרקע במוחנו לה מזמן הוכנה,
וכך כל המביט בה – בִּן דקה שוכנע.
כשם שגוף מואר יובלט בידי צללית,
כך גם פשטות צנועה את השנינה תבליט.
כי כמו דם בגופים – שנינה ביצירות:
השפע המופרז עלול גם להרוג.
על פי איכות הלבוש נשים דנות גברים,
ויש שכך ממש שופטים גם המבקרים.
מחמאתם תמיד אל הסגנון תָּעוּט
ולא ישגיחו כלל בתוכן ומהות.
מילים הן כמו עלים: כשהם גדֵלים בשפע
צומחים פחות פירות. או אֲמָרִים – או שֶׁפֶר.
צַחְצַחַת שפת-כזב דומה לְמִנְסָרָה
המתיזה סָבִיב את שְׁלַל צִבְעֵי הַסְּרָק
ופני העצמים אז מתמזגים לבליל
בוהֵק וססגוני אך מטושטש כליל;
וְהַבָּעַת-אֱמֶת דּוֹמָה לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ:
מזהיר ואף מזהיב, ברי יוצר מִשֶּׁמָּא,
אך מְשַׁמֵּר הכול, בלי לעוות גם שֶׁמֶץ.
מילים הן הלבוש למחשבה. הן בד
שאם יהיה מתאים, יהיה גם מכובד.
ניסוח מהודר לחידודון פחוּת
כמוהו כבן כפר במחלצוֹת מלכוּת.
נושאים שונים דורשים גם סגנונות שונים:
בַּכְּפָר לְבַשׁ פשתן, וּבָארמון – שָׁנִי.
ישנם המתהדרים במלאי מילים עתיק:
התוכן חדשני, אך קדמוני הַתִּיק.
לַכְּלוּם המאולץ הזה, לִשְׁאַט הַדְּחָק,
הבוּר ימחא כפיו, והמשכיל יִשְׂחַק.
הם כַּטרזן פַנְגוֹזוֹ מן המחזה[4],
שהתגנדר במעיל – גִּנְדּוּר קצת מְבַזֶּה,
כי לוּ עודכן, היה מִזְּמַן זורק את זה.
במיטבם – חיקוי הם לְשָׁנִים עָבְשׁוּ,
קופים כקדמונינו שֶׁדּוּבְּלֵט לבשו.
מילים, כמו מלבושים, כפופות לצו אופנה:
רְחַק מחדשנית, אף בְּרַח מן הַיְּשָנָה.
אל תנסה ראשון, שכן אינך דוגמן –
ואל תהיה ההוא שלא עוזב בזמן.
אך רוב המבקרים עובדים על פי ספירה:
אצלם חָלָק מול גס שָׁקוּל לְטוב מול רע.
קסמיה של המוזה מרובים מִשְּׁקֹל,
אך לַשוטים תקסום רק באחד: בַּקּוֹל.
הם מטפסים אל הר פַּרְנָסוּס הנשגב
לְשֵׁם צלצול נעים; הם כמו צליין-אגב
שבא לכנסייה מִטַּעֲמֵי עוגָב.
שְׁלֵמוּת ההברות[5] קדושה להם; תכופות
התוצאה היא, הָה, צְבא הברות פתוחות[6],
וצי מילות מילוי שֶׁשָּׁט לו כֹּה בְּסֵט,
קְצַר תָו, צר קול, חד גוֹן – מי בו לא קָץ אין שֵׂאת!
תיבת פעמונים להם, שמנבאה
על פי חרוז קודם מה החרוז הבא.
בכל מקום שבו "כנפי רוחות אביב",
תבוא שורה עוקבת על "שלווה סביב";
ואם יהיה שם גם "מה ייף אביב ראשון",
יגיע חיש מהר, ולא לשווא, "לישון".
ולבסוף, יחיד, יבוא קוּפְּלֵט: אָגוּד
במין דבר כְּלוּמִי המתקרא הגות,
מתוח, בלי סיבה, על פני אלכסנדרין:
נחש נָכֶה ארוך, איטי למהדרין[7].
שיתענגו להם. אתה, מוטב, בַּקֵּשׁ
לברור את הרהוט מן הפתלתול-עיקש,
ולהלל שורות המקיימות את ברית
העז והמתוק הדֶנְהַאם-ווֹלֶרִית[8].
לשם קלות כתיבה צריך להתמחוֹת,
כפי שֶׁקַּלּוּת תנועה היא פרי לימוד מָחוֹל.
אין די בכך שצליל השיר יהיה רהוט:
בצליל צריך לשמוע הד למשמעות.
יהא נא רך-מלמול בהתפנק צפריר,
עת יְפַכּוּ מֵי פֶּלֶג אל אגם קריר –
אך כשנחשול זָקוּר ירצוץ ראשו אל צוּר
יִרְעַם השיר, ירעַש, ירתיח בחִצְצוּר.
כשאָיָאקס[9] מתאמץ לזרוק סלע ענק
תִּכְבַּד גַּם הַשּׁוּרָה. תִּיגַע. תִּזְחַל. תִּנְאַק.
לא כך הוא כשקָמילה[10], קלה מִכָּל קַיָּם,
רוחפת על קמה ומרפרפת על הים[11].
ראו כיצד הפליא עשות זאת טִימוֹתֵאוּס[12]:
החליף בין רגשות בהנפת מַטֶּהוּ!
פֹּה בֶּן הָאֵל מִלּוּב[13] בוער בְּלֶהָבָה
של רוח קרָב – ושם נמֵס בְּאהבה;
כאן בעיניו זוֹהֵר ניצוץ של זעם פרא –
וכאן עיניו דִּמְעָה ואנחתו נשברת.
מוקדון הִדְבִּיר פַּרסים ויוונים כליל,
ואילו הוא עצמו הוכנע בידי הצליל.
כי כוח הניגון על כל אוזניים עַז,
ודריידן בדורו כטימותאוס אז.
אל תידָמה לאלו שאיבדו מִדָּה,
שטוב להם מִדַּי או רע להם מִדַּי.
יש שבפגם זעום יפליאו מַכָּתָם:
גאוותם גדולה, או ששכלם קטן.
הללו בִּטְנֵיהֶם דבר לא יעכלו;
הם יבחלו בכול ומזונם הוא כלום.
אך גם התלהבות עודפת היא עוון:
המעריץ טיפש הוא; האוהד – נבון.
כשם שערפל מגדיל את המראות
גם קיהיון המוח מגדילם מאוד.
ישנם סופרים זרים שאוהבים אנגלים
רק בני תקופה אחת, שלה הם מסתגלים.
על שאר סופרינו הם כמעט יטילו חרם,
כִּפְסֹל מאמינים בני כנסייה אחרת.
הם מבקשים לכלוא בְּכַף את הברָכה,
לוֹמר לַשֶּׁמֶשׁ אֵיפֹה לְפַזֵּר זַרְחָהּ:
לנצור את אור קרניה לחוכמת דרום,
ולהחשיך על פני צפון את המרום.
הן שמש זו האירה פני דורות ראשית,
ומאירה כעת, ועוד אורה תשית
(על אף שכמובן שקיעות יש וזריחות,
ימים נאים יותר וגם נאים פחות).
לכן אל תשאלו "חָדָשׁ השיר? יָשָׁן?",
אלא בדקו רק זאת: כוזב הוא, או ישר.
יש מבקרים שלא פיתחו שיפוט נהיר,
המאמצים את מה שמקובל בעיר.
חושבים ומתבטאים בלי שמץ של חידוש,
ודבריהם קשקוש שהוא רכוש נטוש.
ויש אשר שופטים את שמו של היוצר:
עליו הם יכתבו, עליו ולא יותר.
מכל האספסוף הזה, הכי ירוד
הוא זה שבין גדולים זוחל ביהירות,
מגיש את הבליו, מין מבקר-מלצר
שלאדון נועד ולחצר נוצַר.
כתביו היו נִדְחים אילו כְּתָבָם בן-עוני,
או משורר שָׂכִיר, או סתם אחד כמוני –
אך בְּשֵרוּת אָדוֹן, שׁוֹנֶה יהיה הדין:
אח, אילו הברקות! איזה סגנון עדין!
מפני הדר קודשו כל פגם בשיר יִמֹּג,
כל בית יתעלה, יהיה פתאום עמוק!
החקיינות, אפוא, היא דגל הוולגרים;
והמקוריות – לאנינים אתגר היא.
אם בְּמִקְרֶה הַצֶּדֶק עִם המון פָּחוּת,
טועים הם בִּמְכֻוָּן, פשוט לשם ייחוד.
פורשים ומתפלגים, עומדים על החומה,
מקוללים לעד בעודף של חוכמה.
יֵשׁ שֶׁבַּיּוֹם קִלֵּל אֲבָל בַּלֵּיל הִלֵּל
וְחָשׁ תָּמִיד צוֹדֵק: בַּיּוֹם וְגַם בַּלֵּיל.
הַמּוּזָה כְּפִילֶגֶשׁ בְּעֵינָיו קַלָּה:
בַּלַּילָה אֱלִילָה, בַּבֹּקֶר אֻמְלָלָה.
ראשו כעיר פרזות: חלש, ובלי איתות
מחליף כל בוקר צד בין שֵׂכֶל ובין שְׁטוּת.
וכך יסביר: מאמש עד היום הֶחְכִּים.
ומה מחר? יַחכים, על פי אותם חוקים.
חָכַמְנוּ מֵהוֹרֵינוּ: הם שוטים, כך דַּנּוּ;
בָּנֵינו הגאונים יָדונו כך אותנו.
אֵי אז התקוטטו אסכולות כנסייה.
בקיאוּת וקנאוּת הפגינה כל סיעה.
בשׂוֹרות, דת, אמונה – הטיעונים פרחו,
אף שהיו דלים מכדי שיופרכו.
אבל כיום יִרְבָּצוּ סְקוֹטוּס[14] ואַקְוִינַס[15]
יחדיו, שכנים טובים, בתוך אותה ויטרינה.
ואם שְׂמָלות החליפה אף האמונה,
ודאי שהשירה היא צרכנית אופנה.
לא פעם חיישנֵי הטעם רדומים
ושיגעון חולף נדמה כבן קדומים;
חושבים סופרי הזמן ששמָם יינון לעד,
אבל בהתעייף שוטים גם הוא ימעד.
יש הרואים עצמם בתור אמת מידה:
אצלם המחנה מכתיב את העֶמדה.
כשלכאורה נִכרע לְעֵרֶךְ, לַמוחלט,
לִבֵּנוּ לְעַצְמֵנוּ שֶׁבְּתוֹךְ זוּלַת.
סיעת-ספרות תחפוף סיעת-פוליטיקה;
שנאה פרטית – עִתִּים שנאה כללית תִּיקָהּ.
על דריידן קמו יחד בני שלושה זנים,
בני אָוֶן: מבקרים, כמרים וטרזנים;
אך התבונה שרדה, כי סוֹף לֵצִים לָסוּף
וסוף סגולת-אמת על הגלים לצוף.
אם דריידן עוד ישוב עינינו להנעים,
עוד בְּלֶקְמוֹרִים[16] יקומו, ועוד מִילְבּוֹרְנִים[17],
ואם יחיה הומרוס וישוב לשאוג,
יצוץ פתאום גם זוֹילוּס[18] מארצות השאוֹל.
קנאה תרדוף כצל כל ערך אמיתי;
אך מהו צל? עדות לכך שיש מֵטִיל.
וכשחמה לוקה, הצל שבשוליה
מעיד מה גס הגוף אשר אותו שולֵח.
בזרוח החמה היא משחררת אד
אשר את זוהרה מסתיר וממעֵט,
אבל היום עולֶה, והיא עולָה ללהוט,
והאֵדים, הם הם, פתאום עונדים לה הוד.
כשמַשהו זוכה להיות זכור לַטוב
בפיו של כל אדם – אבדה תהילתו.
מוטב אפוא לפעול באופן מיידי:
הֱיֵה נא לַשירה החדִישה ידיד.
תּוֹר הַזָּהָב חָלַף, וְאֵיפֹה עוֹד יֶשְׁנוֹ
כָּבוֹד שֶׁכָּאָבוֹת שׂוֹרֵד עַד אֶלֶף שְׁנוֹת.
התהילה (חיֵינו השנִיִים) קָטְנָה:
כַּיּוֹם, אִם בִּגְבוּרוֹת, תִּמְנֶה שִׁשִּׁים שָׁנָה.
לְשׁוֹן אָבוֹת תִּקְהֶה, בָּנִים יִרְקוּ הַבֹּסֶר,
וּדְרַיידֶן בִּשְׁבִילָם יִהְיֶה כְּמוֹ לָנוּ צ'וֹסֶר[19].
לכן כשעיפרון צייתן ונאמן
מוציא לפועל את מחשבת האמן;
כשארץ חדשה פתאום עושָׂה דברו,
והבריאה אף היא, מִמַּטָּה ועד רוֹם;
כשמתמזגים צבעיו מספקטרום מתפצל,
וברַכּוּת הופכים יחדיו לאור וצל;
כשהשָנים הבשילו ונטפו עסיס
ובַדמויות נִמְזָג מְחול חיים מַתְסיס –
או אז כל הצבעים בוגדים בגידה צבועה,
והבריאה, תפארת האמָן, דוהָה.
הכישרון אומלל. רק חזותו מטעָה,
וּבְשֶׁלָהּ, לשווא, הוא מעורר קנאה.
בעת הנעורים עדיין נתפאר
בּוֹ, אַךְ יְמֵי הָרַהַב נגמרים מהר
וכפרחֵי אביב שנפתחים מוקדם
מתים הם בעודם פורחים, עוד בְּיָקְדָּם.
מה הוא, כִּשְׁרון-השיר הזה, שכה מטריד?
הוא אשתך, אשר מיטה לה ציבורית.
לְךָ הִנָּה צָרָה; לַשְּׁאָר – נַעֲרָצָה,
וככל שהיא תיתן – רק עוד ועוד נִרְצָה.
התהילה שֶׁבָּהּ היא תהילת איוולת:
נקנית בייסורים, ובלי כאֵב אובדת.
חכם מרחיק אותה, רשע אותה שולל,
ותם שונא אותה, וּבוּר אינו שואל.
הבּוּר הוא יריבו של המבריק, אפוא;
חבל שֶׁהַשַּׁקְדָּן יהיה אף הוא אויבו.
מִקֶּדֶם, כשהיו מתגמלים את מי
שהצטיין, שְׁבָחִים קיבל גם המתמיד.
השם של המצביא נתן לַקרב כותרת –
אך חיילים טובים קיבלו אף הם עטרת.
כיום, אם עד עטֶרת הַפַּרְנָסוּס בָּאתָ
יושבֶיהָ יזדרזו לדחוף אותך למטה.
חיבה עצמית תַּרבה קנאת סופרים. זה ספורט
חביב על השוטים, בריב סופרים לצפות.
סופר ירוד יחמיא רק בגמגום חיוור,
כי כל סוֹפר חלש חלש גם כחבר.
באילו נתיבים, לאיזו תהום שפלה,
מושכים את האדם יִצְרֵי התהילה!
לְתַאֲוַת כָּבוֹד, לָכֵן, אַל תִּתְמַכֵּר,
וּשְמור על האדם בתוך המבקר.
טוּב טעם עם טוּב לב – מיזוג שאין לִדְלוח;
כי אנושי לִטעות, ואלוהִי לסלוח.
אך אם בְּלב אציל נותר משקע כָּאוּב,
שֶׁטֶּרֶם הִטַּהֵר, של זעם ותיעוב,
כַּלֵּה אֶת הַחֵמָה עַל פֶּשַׁע, לא על שיר;
הזמן הרע הזה הן בִּפשעים עשיר.
אין מחילה אף פעם לְגַסּוּת דּוֹחָה,
על אף שהשנינה לשָׁם נושאת אותךָ;
אבל כשהגסות בְּשעמום שְלוּבָה
זה בִּישׁ כמו אין-אונות שלובה בְּאהבה.
שרר פה לא מכבר זמן של שומן נעים[20],
וְהַגִּנּוֹת כוסו בעשבים שׁוֹעִים.
יום יום אל אַהֲבָיו המלך שוב קָרַב,
אך לא אל מועצתו, ובטח לא לַקְּרָב.
שׂרים כתבו אז פארסות, פילגשים מָשְׁלוּ,
רוזנים חיברו שנינה, שנונים קיבלו תשלום.
גבירוֹת בְּמַסֵּכָה השׂביעו את יִצרן
צופות בְּמחזות שֶׁמְּחַבְּרָם חַצְרָן.
מה שמוּלוֹ אי אז הסמיקו בתולות
הניב אצלן עתה חיוך – הא ותוּ לא.
אחר כך בן עַם זר היה פה לשליט[21],
ולַסּוֹצִינוּסִים[22] ייבש את השלולית.
אך אז כמרים כופרים עם תיקוני קלוקל
הציעו גאולה קלה במחיר נָקֵל,
ולנתיני האל הוצע לדרוש זכויות –
פן אלוהים יחליט מוחלט מדי להיות.
דילול הקודש כמו דבַק בכל דרשה,
וחנופה עמו כְּבֹשֶׂם לָרָשָׁע.
טיטאנים קלי עט הטיחו כְּלַפֵּי שְׁמָיָא,
ועיתונות פלסתר ברשות החוק אז חיה[23].
בהם, המבקר, כַּלֵּה את רְעָמֶיךָ,
שַׁלַּח רֹמַחֲךָ, וכלא את רחמיך!
רק אל תנהג כמותם, שֶׁבְּחִיּוּךְ כּוֹפֵר
מייחסים זדון לְשִׁגְגוֹת סופר;
כי הנתעב רואה תמיד תמונה נתעבת,
והעולם צהוב בְּעֵין חולֵה צהֶבת.
הערות[1] המעיין המקודש למוזות, בנות פייריה שלרגלי האולימפוס.
[2] נראה שהכוונה לכיפה של קתדרלת פטרוס הקדוש, שעיצב מיכלאנג'לו.
[3] ג'ון דניס (1657-1734Dennis, ), מבקר בעל שם ומומחה לתיאטרון היווני. לאחר פרסום ה'מסה על הביקורת' פרסם חיבור חריף נגדה – יש אומרים שבגלל אזכורו הלעגני כאן.
[4] דמות ממחזהו של בן ג'ונסון 'Every Man out of His Humor' (1599).
[5] פופ מבקר כאן את אלו הפוסלים את הנוהג של משוררים אנגלים לדלג לעתים על תנועות באמצעות סימן הקיצור גֶרש. לדעתו, קיצורים כאלו מקילים על ההגייה כאשר הם מונעים רצף של תנועות בלא עיצור ביניהן (בפרט כאשר לאחר התווית the באה מילה הפותחת בתנועה, כמו the open).
[6] טור זה, כמו גם אלו שאחריו (עד הטור "רוחפת על קמה ומרפרפת על הים"), ממחיש בגופו ובצליליו את התופעה הפסולה שהוא מתאר. כך במקור וכך בתרגום.
[7] במקור, טור זה הוא היחיד שיש בו שישה ימבים, כנדרש מאלכסנדרין, בעוד השיר כולו כתוב בפנטמטר ימבי. בנוסח העברי המוצע כאן, כל הטורים הם אלכסנדרינים בני שישה ימבים, קל וחומר שאף זה.
[8] המשוררים ג'ון דנהאם (1615-1669Denham, ) ואדמונד וולר (1606-1687Waller, ) נחשבו בעיני המבקר, המשורר והמחזאי ג'ון דריידן (Dryden, 1631-1700) כמעצביו הבכירים של הקופלט ההרואי האנגלי. לכתיבתו של דנהאם הוא ייחס עוצמה, ואילו לזו של וולר – מתיקות.
[9] פופ מכוון כאן לתרגומו של דריידן ל'אנאיס' מאת וירגיליוס. איאקס, הנזכר שם, הוא מגיבורי יוון הקדומים.
[10] קמילה, בתולה לוחמת, אף היא מגיבורות 'אנאיס'.
[11] פופ מוסיף כאן הברות מעבר למכסה שמקצה לו המשקל, כנראה בניסיון ליצור טור הנקרא בקלות ובמהירות – כהמחשה נוספת לתוכנו.
[12] טימותיאוס, מוסיקאי מהעיר תביי, הוא דמות באודה מאת דריידן "סעודתו של אלכסנדר [מוקדון], או: כוחה של המוסיקה".
[13] אלכסנדר מוקדון, הוא אלכסנדר הגדול, שהוכרז כבן האלוהים בביקורו באורקל של זאוס אמון שבמדבר הלובי.
[14] סט' דנס סקוטוס (Scotus, 1265/1275-1308), פילוסוף ותיאולוג פרנציסקני.
[15] סט' תומס אקווינס (Aquinas, 1225-1274), פילוסוף ותיאולוג דומיניקני, נציגה הבולט של המחשבה הסכולסטית.
[16] ריצ'רד בלקמור (Blackmore, 1654-1729), משורר ורופא. תקף את דריידן בטענה שמחזותיו אינם מוסריים.
[17] לוק מילבורן (Milbourn), כומר. ביקר בחריפות את תרגומו של דריידן לכל שירת וירגיליוס.
[18] זוילוס, בן המאה הרביעית לפני הספירה, חיבר ספר המונה את פגמיהם של האפוסים ההומריים.
[19] ג'פרי צ'וסר (Chaucer, 1343?-1400), משורר. נחשב לגדול משוררי אנגליה בימי הביניים. בעל 'סיפורי קנטרברי'.
[20] שנות מלוכתו של צ'רלס השני, 1660-1685, הלא הן ימי הרסטורציה שבאו לאחר תקופת השלטון הפרלמנטרי-צבאי של אוליבר קרומוול.
[21] ויליאם מאורנז' אשר בהולנד, הוא ויליאם השלישי, מלכה הפרוטסטנטי של אנגליה בשנים 1689-1702.
[22] לליוס סוצינוס (ובאיטלקית Lelio Sozzini, 1525-1562) ואחיינו פאוסטו סוציני (1539-1604) פיתחו דוקטרינה נוצרית ששללה את אלוהותו של ישו ואת יכולתו לכפר על חטאים. לדוקטרינה זו היו מהלכים רבים באנגליה של סוף המאה השבע-עשרה, ופופ הקתולי משבח את ויליאם מאורנז' הפרוטסטנטי על שפעל נגדה.
[23] "חוק הרישיונות" שהטיל הגבלות חמורות על ענף הדפוס בוטל ב-1695.
עיקר שירתו המקורית, זו שהקנתה לו את מעמדו כמשורר החשוב ביותר של התקופה, היא שירת שנינה סאטירית. אין פלא בכך, כפי שאין פלא בכך שעשה הון מתרגום הומרוס, שכן שנות פעילותו של פופ הן שנות השיא והבשלות של הניאו-קלסיציזם האנגלי, שהשנינה, ההפתעה, האלגנטיות, ההישענות על דגמים יווניים-רומיים וההקפדה הז'אנרית הן מערכיו הבסיסיים. שנינה זו, wit, היתה בסביבתו הפואטית של פופ מושג תיאורטי מרכזי אך לא לגמרי מוגדר. כשב'מסה על הביקורת' שלפנינו מופיעה המילה הזו, היא מיתרגמת כשירה, יצירה, דמיון ספרותי, ברק, ברק-כזב, כישרון – וכמובן שנינה כפשוטה: מענה-לשון מפולפל, חד ומכתמי. השיגיון הלשוני הזה מגלם היטב את רוח התקופה.
פופ חיבר את 'מסה על הביקורת' כשהיה נער-ספרות בן עשרים, עובדה מדהימה ממש לנוכח הידע העצום המשוקע ביצירה, כושר האבחנה הבשל המופגן בה והתובנות הפסיכולוגיות שהיא מציעה. מדריך המבקרים הפיוטי הזה הוא סיכום אקלקטי למדי, מכיר-במורכבויות, מיישר-הדורים ולא-אורתודוכסי של עקרונות המחשבה הביקורתית הניאו-קלאסית. כיצירה שמטרתה סיכום ואיחוי, היא שואלת במישרין ובלי בושה טורים שלמים-כמעט מיצירותיהם של משוררים-מסאים קלאסיים ובראשם הורציוס בעל ה'ארס פואטיקה', ושל ממשיכיהם הניאו-קלאסיים מן המאה ה-17, בפרט ניקולא בואלו וג'ון דריידן.
'מסה על הביקורת' (הופיעה ב-1711) היא הרבה יותר ממסה על ביקורת. שני פרקיה הקצרים – הראשון והשלישי – דנים אמנם בעיקרם בהגדרת תפקידו של המבקר, בסגולותיו האישיות הרצויות ובכישורים הנדרשים ממנו – אך הפרק השני הוא במידה רבה מסה על השירה: פופ מבקש לתת בידי המבקר כלים לשיפוט מיטבי של שירה, ומסביר לו לפיכך שירה טובה מהי. יותר מפרקי הפתיחה והסיום, פרק זה מכיל טורים שהיו לאמרות כנף שגורות בפי דוברי האנגלית, ובהן "אנושי לשגות – ואלוהי לסלוח". זהו הפרק שתרגמתי. הוא תופס כמעט מחצית מ-744 טורי המסה (האם ניחש כאן פופ הצעיר את שנת מותו, 1744?).
כמו רוב יצירותיו של פופ, ורבות מיצירות התקופה בכלל, המסה כתובה במשקל הקופלט ההרואי. משקל זה עשוי צמדי טורים (קופלטים, או דו-טורים) שרובם עצמאיים תחבירית, ושואפים אל המכתמיות. לעתים נוסף לדו-טור טור שלישי בעל חרז זהה. משקל הטורים הוא פנטמטר ימבי, המשקל השכיח ביותר בשירה האנגלית. הלשון האנגלית מתאפיינת כידוע במילים מעוטות הברות, להבדיל מן העברית – וכדי שלא להיאלץ להחסיר חלק משמעותי מן הנאמר במקור, נהגתי כמו שנהגו רבים והוספתי ימב, שתי הברות, לכל טור, באופן היוצר משקל אלכסנדריני. הדו-טורים, לעומת זאת, מקבילים אחד לאחד לאלו שבמקור.
מִכָּל המַכשלות שנאספו לקשור
צעיף על פיכחוננו, לעקוב מישור –
אחת יש, שידה חָזְקָה על חלשים:
הגאווה, סגולה עיקשת של טיפשים.
לִמְקום שהמצוי אינו מזן רצוי
היא באה, דֶרֶךְ טֶבַע, בתורת פיצוי.
בַּנפש, כמו בגוף, יש חוק בלתי עביר:
כשאין ליחות ודם, יש נאד מלא אוויר.
בהיעדר תבונה, כשהניצוץ עריק,
הגאווה תופסת את מקום הרִיק.
היא כענן – שאם השכל מסלקו
זורחת האמת כשמש על הכול.
חשוד בעצמך, ואת פגמיך שְׁנה-
ולמד מכל חבר, וגם מכל שונא.
כל סייג בהשכלה הוא סכנת סכלות;
גמע עד גמירא מעֵין פָּיִירְיָה[1] – או לא-כלום.
תשתה שם רק כוסית ומוחך יורעל,
ואילו מלוא חבית מן השכרות יגאַל.
עודנו נערים, המוזות ילהיטונו,
והר האמנות, ההר שלא מתוּן הוא,
יקרא שנכבשנו – אך שטופים בקרָב,
קצרי ראות, נחמיץ את שמאחוריו.
ככל שנתקדם, מה נשתומם לחשוף
מראות ומרחבים של דעת לבלי-סוף!
כה נפעמים תחילה, דרכנו אז תוביל
לָאַלְפִּים התלולים: רקיע לנו שְׁבִיל,
שלגי העד נדמים כְּמה שכבר היה,
ולנו עננים מִדְרָךְ כעת חיה.
אבל, מִשֶּׁכָּבַשְׁנוּ, בִּרְעדה נסקור
את דרך העמל, את מרחבי הקור;
העין תתעלף מכובד המפעל:
כל אַלְפּ צוֹפֵן עוד רכס וחוֹפֵן עוד אַלְפּ.
שופט מושלם יקרא כל יצירת שירה
ברוח אשר בה כתב אותה יוצרה:
יִראה את השלם, ולא כל פגם חולף
יָתוּר כשהִתעלות תניע את הלב;
חדוות גילוי הפגם, חדווה של אף קמוט,
בל תבטל את חן חדוות ההיקסמות.
אך בקריאה כזאת, קריאה קרירה, גלוחה,
קירחת כראוי, קהה כהלכה,
מוחלת לפגמים, לוטפת כיד-אם
נהיה אמנם נוחים – אך מה אם נֵרָדֵם?
בשיר וגם בטבע את הלב יפעים
לא פרט קטן או קטע. לא הם הַיפים.
לא אף ולא עפעף בלבד, אלא פרצוף;
הפרי המשותף, כוחו של הצירוף.
לכן אל מול כִּפָּה, בהיזקף ראש רוֹמָה
אֶל כְּליל פלאי תבל, אל כליל פלאייך, רומא[2] –
אל פרט, אל מסוים, העין לא תִשְׁעֶה,
כי מאוחד יבוא אליה המראֶה.
לא אורך, רוחב, לא הגובה האדיר –
רק השלם: נועז, ובו-בזמן סדיר.
לִיצִירָה בְּלִי פגם אַל יצַפֶּה אדם,
כי לא תהיה כזאת, ואֵין, ולהד"ם.
אַתֵּר את מטרתו של הכותב, כי אין
בִּיצִירתו יותר ממה שהוא כיוון –
ואִם האמצעים נותנים לה את חילם
מְחָא כפיים, גם אם לא הכֹּל מושלם.
סופר נבון, כמותו כבן המעלה,
שוגה קטנות, כדי לחסוך שגיאה גדולה;
הנח לחוקיהם של נוקדני זוטות,
כי בזוטות כאלה שֶׁבח הוא לטעוֹת.
כשמבקרים רואים באמנות רק כלי,
הם מכפיפים לפרט קטן את הכללי;
סחים על עקרונות, אך משבחים דעה,
ומקריבים הכול על גחמה תועה.
אומרים שאיש לָה-מַנְשָׁה יום אחד בהיר
פגש פייטן אחד בדרך אל העיר.
ידען-חַכְמָן כמו דֶניס[3], וכמותו חַשְׁבָן,
שוחח עם המשורר על תיאטרון יוון,
ולסיכום גידף: סתומים כל הארטיסטים,
הם מעזים לסטות מעקרונות אריסטו.
משוררנו שָׂשׂ: שופט נאור מָצָא;
שָׁלַף אֶת מַחֲזֶהוּ, וביקש עצה.
מה דעת האביר על המבנה שלו,
דמויות ועלילה, האחדויות, מה לא.
כולם על פי החוק, פרטיו ושיעוריו,
דבר לא נעדר – רק לא היה שם קְרָב.
– "מה, אין שום קרב?" קיחוט מיד שבר שתיקה.
– "כן, אֵין. לְבַל אַמְרֶה אֶת ה'פואטיקה'".
"בשום פנים וָאופן!" סָח דוֹן בחֵמה,
"סוסים ואבירים – חובה על הבמה".
– "בָּמָה לא תכלכל להק עצום כזה".
– "פַּנֵּה מישור, ושם הצג המחזה".
כן, מבקרים חורצים משפט בגחמה:
בקיאים אבל קהים, נוחים אך בלי חוכמה,
שֶׁמַּגָּעָם הוֹרֵס וּמַדָּעָם מַשְׁחִית
כי עניינם נתון רק למימד יחיד.
קחו למשל את אלו שיביטו רק
אל זיו פני השנינה, אל זוהר הברק.
הֵם יִגְמְרוּ הַלֵּל וִיזַמְּרוּ נִרְצָה
עַל יצירה נוצצת במשקל נוצה.
כמו ציירים חסרי יכולת לשרטט
את חן חיוניות הטבע הרוטט,
המפזרים, לכן, שכבת זהב דקה –
כך משורר כושל פונה להברקה.
שנינה טובה תציג אמת שכבר ניסוה;
תוכנה ישן, מוכר – אך חידושה: ניסוח.
הקרקע במוחנו לה מזמן הוכנה,
וכך כל המביט בה – בִּן דקה שוכנע.
כשם שגוף מואר יובלט בידי צללית,
כך גם פשטות צנועה את השנינה תבליט.
כי כמו דם בגופים – שנינה ביצירות:
השפע המופרז עלול גם להרוג.
על פי איכות הלבוש נשים דנות גברים,
ויש שכך ממש שופטים גם המבקרים.
מחמאתם תמיד אל הסגנון תָּעוּט
ולא ישגיחו כלל בתוכן ומהות.
מילים הן כמו עלים: כשהם גדֵלים בשפע
צומחים פחות פירות. או אֲמָרִים – או שֶׁפֶר.
צַחְצַחַת שפת-כזב דומה לְמִנְסָרָה
המתיזה סָבִיב את שְׁלַל צִבְעֵי הַסְּרָק
ופני העצמים אז מתמזגים לבליל
בוהֵק וססגוני אך מטושטש כליל;
וְהַבָּעַת-אֱמֶת דּוֹמָה לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ:
מזהיר ואף מזהיב, ברי יוצר מִשֶּׁמָּא,
אך מְשַׁמֵּר הכול, בלי לעוות גם שֶׁמֶץ.
מילים הן הלבוש למחשבה. הן בד
שאם יהיה מתאים, יהיה גם מכובד.
ניסוח מהודר לחידודון פחוּת
כמוהו כבן כפר במחלצוֹת מלכוּת.
נושאים שונים דורשים גם סגנונות שונים:
בַּכְּפָר לְבַשׁ פשתן, וּבָארמון – שָׁנִי.
ישנם המתהדרים במלאי מילים עתיק:
התוכן חדשני, אך קדמוני הַתִּיק.
לַכְּלוּם המאולץ הזה, לִשְׁאַט הַדְּחָק,
הבוּר ימחא כפיו, והמשכיל יִשְׂחַק.
הם כַּטרזן פַנְגוֹזוֹ מן המחזה[4],
שהתגנדר במעיל – גִּנְדּוּר קצת מְבַזֶּה,
כי לוּ עודכן, היה מִזְּמַן זורק את זה.
במיטבם – חיקוי הם לְשָׁנִים עָבְשׁוּ,
קופים כקדמונינו שֶׁדּוּבְּלֵט לבשו.
מילים, כמו מלבושים, כפופות לצו אופנה:
רְחַק מחדשנית, אף בְּרַח מן הַיְּשָנָה.
אל תנסה ראשון, שכן אינך דוגמן –
ואל תהיה ההוא שלא עוזב בזמן.
אך רוב המבקרים עובדים על פי ספירה:
אצלם חָלָק מול גס שָׁקוּל לְטוב מול רע.
קסמיה של המוזה מרובים מִשְּׁקֹל,
אך לַשוטים תקסום רק באחד: בַּקּוֹל.
הם מטפסים אל הר פַּרְנָסוּס הנשגב
לְשֵׁם צלצול נעים; הם כמו צליין-אגב
שבא לכנסייה מִטַּעֲמֵי עוגָב.
שְׁלֵמוּת ההברות[5] קדושה להם; תכופות
התוצאה היא, הָה, צְבא הברות פתוחות[6],
וצי מילות מילוי שֶׁשָּׁט לו כֹּה בְּסֵט,
קְצַר תָו, צר קול, חד גוֹן – מי בו לא קָץ אין שֵׂאת!
תיבת פעמונים להם, שמנבאה
על פי חרוז קודם מה החרוז הבא.
בכל מקום שבו "כנפי רוחות אביב",
תבוא שורה עוקבת על "שלווה סביב";
ואם יהיה שם גם "מה ייף אביב ראשון",
יגיע חיש מהר, ולא לשווא, "לישון".
ולבסוף, יחיד, יבוא קוּפְּלֵט: אָגוּד
במין דבר כְּלוּמִי המתקרא הגות,
מתוח, בלי סיבה, על פני אלכסנדרין:
נחש נָכֶה ארוך, איטי למהדרין[7].
שיתענגו להם. אתה, מוטב, בַּקֵּשׁ
לברור את הרהוט מן הפתלתול-עיקש,
ולהלל שורות המקיימות את ברית
העז והמתוק הדֶנְהַאם-ווֹלֶרִית[8].
לשם קלות כתיבה צריך להתמחוֹת,
כפי שֶׁקַּלּוּת תנועה היא פרי לימוד מָחוֹל.
אין די בכך שצליל השיר יהיה רהוט:
בצליל צריך לשמוע הד למשמעות.
יהא נא רך-מלמול בהתפנק צפריר,
עת יְפַכּוּ מֵי פֶּלֶג אל אגם קריר –
אך כשנחשול זָקוּר ירצוץ ראשו אל צוּר
יִרְעַם השיר, ירעַש, ירתיח בחִצְצוּר.
כשאָיָאקס[9] מתאמץ לזרוק סלע ענק
תִּכְבַּד גַּם הַשּׁוּרָה. תִּיגַע. תִּזְחַל. תִּנְאַק.
לא כך הוא כשקָמילה[10], קלה מִכָּל קַיָּם,
רוחפת על קמה ומרפרפת על הים[11].
ראו כיצד הפליא עשות זאת טִימוֹתֵאוּס[12]:
החליף בין רגשות בהנפת מַטֶּהוּ!
פֹּה בֶּן הָאֵל מִלּוּב[13] בוער בְּלֶהָבָה
של רוח קרָב – ושם נמֵס בְּאהבה;
כאן בעיניו זוֹהֵר ניצוץ של זעם פרא –
וכאן עיניו דִּמְעָה ואנחתו נשברת.
מוקדון הִדְבִּיר פַּרסים ויוונים כליל,
ואילו הוא עצמו הוכנע בידי הצליל.
כי כוח הניגון על כל אוזניים עַז,
ודריידן בדורו כטימותאוס אז.
אל תידָמה לאלו שאיבדו מִדָּה,
שטוב להם מִדַּי או רע להם מִדַּי.
יש שבפגם זעום יפליאו מַכָּתָם:
גאוותם גדולה, או ששכלם קטן.
הללו בִּטְנֵיהֶם דבר לא יעכלו;
הם יבחלו בכול ומזונם הוא כלום.
אך גם התלהבות עודפת היא עוון:
המעריץ טיפש הוא; האוהד – נבון.
כשם שערפל מגדיל את המראות
גם קיהיון המוח מגדילם מאוד.
ישנם סופרים זרים שאוהבים אנגלים
רק בני תקופה אחת, שלה הם מסתגלים.
על שאר סופרינו הם כמעט יטילו חרם,
כִּפְסֹל מאמינים בני כנסייה אחרת.
הם מבקשים לכלוא בְּכַף את הברָכה,
לוֹמר לַשֶּׁמֶשׁ אֵיפֹה לְפַזֵּר זַרְחָהּ:
לנצור את אור קרניה לחוכמת דרום,
ולהחשיך על פני צפון את המרום.
הן שמש זו האירה פני דורות ראשית,
ומאירה כעת, ועוד אורה תשית
(על אף שכמובן שקיעות יש וזריחות,
ימים נאים יותר וגם נאים פחות).
לכן אל תשאלו "חָדָשׁ השיר? יָשָׁן?",
אלא בדקו רק זאת: כוזב הוא, או ישר.
יש מבקרים שלא פיתחו שיפוט נהיר,
המאמצים את מה שמקובל בעיר.
חושבים ומתבטאים בלי שמץ של חידוש,
ודבריהם קשקוש שהוא רכוש נטוש.
ויש אשר שופטים את שמו של היוצר:
עליו הם יכתבו, עליו ולא יותר.
מכל האספסוף הזה, הכי ירוד
הוא זה שבין גדולים זוחל ביהירות,
מגיש את הבליו, מין מבקר-מלצר
שלאדון נועד ולחצר נוצַר.
כתביו היו נִדְחים אילו כְּתָבָם בן-עוני,
או משורר שָׂכִיר, או סתם אחד כמוני –
אך בְּשֵרוּת אָדוֹן, שׁוֹנֶה יהיה הדין:
אח, אילו הברקות! איזה סגנון עדין!
מפני הדר קודשו כל פגם בשיר יִמֹּג,
כל בית יתעלה, יהיה פתאום עמוק!
החקיינות, אפוא, היא דגל הוולגרים;
והמקוריות – לאנינים אתגר היא.
אם בְּמִקְרֶה הַצֶּדֶק עִם המון פָּחוּת,
טועים הם בִּמְכֻוָּן, פשוט לשם ייחוד.
פורשים ומתפלגים, עומדים על החומה,
מקוללים לעד בעודף של חוכמה.
יֵשׁ שֶׁבַּיּוֹם קִלֵּל אֲבָל בַּלֵּיל הִלֵּל
וְחָשׁ תָּמִיד צוֹדֵק: בַּיּוֹם וְגַם בַּלֵּיל.
הַמּוּזָה כְּפִילֶגֶשׁ בְּעֵינָיו קַלָּה:
בַּלַּילָה אֱלִילָה, בַּבֹּקֶר אֻמְלָלָה.
ראשו כעיר פרזות: חלש, ובלי איתות
מחליף כל בוקר צד בין שֵׂכֶל ובין שְׁטוּת.
וכך יסביר: מאמש עד היום הֶחְכִּים.
ומה מחר? יַחכים, על פי אותם חוקים.
חָכַמְנוּ מֵהוֹרֵינוּ: הם שוטים, כך דַּנּוּ;
בָּנֵינו הגאונים יָדונו כך אותנו.
אֵי אז התקוטטו אסכולות כנסייה.
בקיאוּת וקנאוּת הפגינה כל סיעה.
בשׂוֹרות, דת, אמונה – הטיעונים פרחו,
אף שהיו דלים מכדי שיופרכו.
אבל כיום יִרְבָּצוּ סְקוֹטוּס[14] ואַקְוִינַס[15]
יחדיו, שכנים טובים, בתוך אותה ויטרינה.
ואם שְׂמָלות החליפה אף האמונה,
ודאי שהשירה היא צרכנית אופנה.
לא פעם חיישנֵי הטעם רדומים
ושיגעון חולף נדמה כבן קדומים;
חושבים סופרי הזמן ששמָם יינון לעד,
אבל בהתעייף שוטים גם הוא ימעד.
יש הרואים עצמם בתור אמת מידה:
אצלם המחנה מכתיב את העֶמדה.
כשלכאורה נִכרע לְעֵרֶךְ, לַמוחלט,
לִבֵּנוּ לְעַצְמֵנוּ שֶׁבְּתוֹךְ זוּלַת.
סיעת-ספרות תחפוף סיעת-פוליטיקה;
שנאה פרטית – עִתִּים שנאה כללית תִּיקָהּ.
על דריידן קמו יחד בני שלושה זנים,
בני אָוֶן: מבקרים, כמרים וטרזנים;
אך התבונה שרדה, כי סוֹף לֵצִים לָסוּף
וסוף סגולת-אמת על הגלים לצוף.
אם דריידן עוד ישוב עינינו להנעים,
עוד בְּלֶקְמוֹרִים[16] יקומו, ועוד מִילְבּוֹרְנִים[17],
ואם יחיה הומרוס וישוב לשאוג,
יצוץ פתאום גם זוֹילוּס[18] מארצות השאוֹל.
קנאה תרדוף כצל כל ערך אמיתי;
אך מהו צל? עדות לכך שיש מֵטִיל.
וכשחמה לוקה, הצל שבשוליה
מעיד מה גס הגוף אשר אותו שולֵח.
בזרוח החמה היא משחררת אד
אשר את זוהרה מסתיר וממעֵט,
אבל היום עולֶה, והיא עולָה ללהוט,
והאֵדים, הם הם, פתאום עונדים לה הוד.
כשמַשהו זוכה להיות זכור לַטוב
בפיו של כל אדם – אבדה תהילתו.
מוטב אפוא לפעול באופן מיידי:
הֱיֵה נא לַשירה החדִישה ידיד.
תּוֹר הַזָּהָב חָלַף, וְאֵיפֹה עוֹד יֶשְׁנוֹ
כָּבוֹד שֶׁכָּאָבוֹת שׂוֹרֵד עַד אֶלֶף שְׁנוֹת.
התהילה (חיֵינו השנִיִים) קָטְנָה:
כַּיּוֹם, אִם בִּגְבוּרוֹת, תִּמְנֶה שִׁשִּׁים שָׁנָה.
לְשׁוֹן אָבוֹת תִּקְהֶה, בָּנִים יִרְקוּ הַבֹּסֶר,
וּדְרַיידֶן בִּשְׁבִילָם יִהְיֶה כְּמוֹ לָנוּ צ'וֹסֶר[19].
לכן כשעיפרון צייתן ונאמן
מוציא לפועל את מחשבת האמן;
כשארץ חדשה פתאום עושָׂה דברו,
והבריאה אף היא, מִמַּטָּה ועד רוֹם;
כשמתמזגים צבעיו מספקטרום מתפצל,
וברַכּוּת הופכים יחדיו לאור וצל;
כשהשָנים הבשילו ונטפו עסיס
ובַדמויות נִמְזָג מְחול חיים מַתְסיס –
או אז כל הצבעים בוגדים בגידה צבועה,
והבריאה, תפארת האמָן, דוהָה.
הכישרון אומלל. רק חזותו מטעָה,
וּבְשֶׁלָהּ, לשווא, הוא מעורר קנאה.
בעת הנעורים עדיין נתפאר
בּוֹ, אַךְ יְמֵי הָרַהַב נגמרים מהר
וכפרחֵי אביב שנפתחים מוקדם
מתים הם בעודם פורחים, עוד בְּיָקְדָּם.
מה הוא, כִּשְׁרון-השיר הזה, שכה מטריד?
הוא אשתך, אשר מיטה לה ציבורית.
לְךָ הִנָּה צָרָה; לַשְּׁאָר – נַעֲרָצָה,
וככל שהיא תיתן – רק עוד ועוד נִרְצָה.
התהילה שֶׁבָּהּ היא תהילת איוולת:
נקנית בייסורים, ובלי כאֵב אובדת.
חכם מרחיק אותה, רשע אותה שולל,
ותם שונא אותה, וּבוּר אינו שואל.
הבּוּר הוא יריבו של המבריק, אפוא;
חבל שֶׁהַשַּׁקְדָּן יהיה אף הוא אויבו.
מִקֶּדֶם, כשהיו מתגמלים את מי
שהצטיין, שְׁבָחִים קיבל גם המתמיד.
השם של המצביא נתן לַקרב כותרת –
אך חיילים טובים קיבלו אף הם עטרת.
כיום, אם עד עטֶרת הַפַּרְנָסוּס בָּאתָ
יושבֶיהָ יזדרזו לדחוף אותך למטה.
חיבה עצמית תַּרבה קנאת סופרים. זה ספורט
חביב על השוטים, בריב סופרים לצפות.
סופר ירוד יחמיא רק בגמגום חיוור,
כי כל סוֹפר חלש חלש גם כחבר.
באילו נתיבים, לאיזו תהום שפלה,
מושכים את האדם יִצְרֵי התהילה!
לְתַאֲוַת כָּבוֹד, לָכֵן, אַל תִּתְמַכֵּר,
וּשְמור על האדם בתוך המבקר.
טוּב טעם עם טוּב לב – מיזוג שאין לִדְלוח;
כי אנושי לִטעות, ואלוהִי לסלוח.
אך אם בְּלב אציל נותר משקע כָּאוּב,
שֶׁטֶּרֶם הִטַּהֵר, של זעם ותיעוב,
כַּלֵּה אֶת הַחֵמָה עַל פֶּשַׁע, לא על שיר;
הזמן הרע הזה הן בִּפשעים עשיר.
אין מחילה אף פעם לְגַסּוּת דּוֹחָה,
על אף שהשנינה לשָׁם נושאת אותךָ;
אבל כשהגסות בְּשעמום שְלוּבָה
זה בִּישׁ כמו אין-אונות שלובה בְּאהבה.
שרר פה לא מכבר זמן של שומן נעים[20],
וְהַגִּנּוֹת כוסו בעשבים שׁוֹעִים.
יום יום אל אַהֲבָיו המלך שוב קָרַב,
אך לא אל מועצתו, ובטח לא לַקְּרָב.
שׂרים כתבו אז פארסות, פילגשים מָשְׁלוּ,
רוזנים חיברו שנינה, שנונים קיבלו תשלום.
גבירוֹת בְּמַסֵּכָה השׂביעו את יִצרן
צופות בְּמחזות שֶׁמְּחַבְּרָם חַצְרָן.
מה שמוּלוֹ אי אז הסמיקו בתולות
הניב אצלן עתה חיוך – הא ותוּ לא.
אחר כך בן עַם זר היה פה לשליט[21],
ולַסּוֹצִינוּסִים[22] ייבש את השלולית.
אך אז כמרים כופרים עם תיקוני קלוקל
הציעו גאולה קלה במחיר נָקֵל,
ולנתיני האל הוצע לדרוש זכויות –
פן אלוהים יחליט מוחלט מדי להיות.
דילול הקודש כמו דבַק בכל דרשה,
וחנופה עמו כְּבֹשֶׂם לָרָשָׁע.
טיטאנים קלי עט הטיחו כְּלַפֵּי שְׁמָיָא,
ועיתונות פלסתר ברשות החוק אז חיה[23].
בהם, המבקר, כַּלֵּה את רְעָמֶיךָ,
שַׁלַּח רֹמַחֲךָ, וכלא את רחמיך!
רק אל תנהג כמותם, שֶׁבְּחִיּוּךְ כּוֹפֵר
מייחסים זדון לְשִׁגְגוֹת סופר;
כי הנתעב רואה תמיד תמונה נתעבת,
והעולם צהוב בְּעֵין חולֵה צהֶבת.
הערות[1] המעיין המקודש למוזות, בנות פייריה שלרגלי האולימפוס.
[2] נראה שהכוונה לכיפה של קתדרלת פטרוס הקדוש, שעיצב מיכלאנג'לו.
[3] ג'ון דניס (1657-1734Dennis, ), מבקר בעל שם ומומחה לתיאטרון היווני. לאחר פרסום ה'מסה על הביקורת' פרסם חיבור חריף נגדה – יש אומרים שבגלל אזכורו הלעגני כאן.
[4] דמות ממחזהו של בן ג'ונסון 'Every Man out of His Humor' (1599).
[5] פופ מבקר כאן את אלו הפוסלים את הנוהג של משוררים אנגלים לדלג לעתים על תנועות באמצעות סימן הקיצור גֶרש. לדעתו, קיצורים כאלו מקילים על ההגייה כאשר הם מונעים רצף של תנועות בלא עיצור ביניהן (בפרט כאשר לאחר התווית the באה מילה הפותחת בתנועה, כמו the open).
[6] טור זה, כמו גם אלו שאחריו (עד הטור "רוחפת על קמה ומרפרפת על הים"), ממחיש בגופו ובצליליו את התופעה הפסולה שהוא מתאר. כך במקור וכך בתרגום.
[7] במקור, טור זה הוא היחיד שיש בו שישה ימבים, כנדרש מאלכסנדרין, בעוד השיר כולו כתוב בפנטמטר ימבי. בנוסח העברי המוצע כאן, כל הטורים הם אלכסנדרינים בני שישה ימבים, קל וחומר שאף זה.
[8] המשוררים ג'ון דנהאם (1615-1669Denham, ) ואדמונד וולר (1606-1687Waller, ) נחשבו בעיני המבקר, המשורר והמחזאי ג'ון דריידן (Dryden, 1631-1700) כמעצביו הבכירים של הקופלט ההרואי האנגלי. לכתיבתו של דנהאם הוא ייחס עוצמה, ואילו לזו של וולר – מתיקות.
[9] פופ מכוון כאן לתרגומו של דריידן ל'אנאיס' מאת וירגיליוס. איאקס, הנזכר שם, הוא מגיבורי יוון הקדומים.
[10] קמילה, בתולה לוחמת, אף היא מגיבורות 'אנאיס'.
[11] פופ מוסיף כאן הברות מעבר למכסה שמקצה לו המשקל, כנראה בניסיון ליצור טור הנקרא בקלות ובמהירות – כהמחשה נוספת לתוכנו.
[12] טימותיאוס, מוסיקאי מהעיר תביי, הוא דמות באודה מאת דריידן "סעודתו של אלכסנדר [מוקדון], או: כוחה של המוסיקה".
[13] אלכסנדר מוקדון, הוא אלכסנדר הגדול, שהוכרז כבן האלוהים בביקורו באורקל של זאוס אמון שבמדבר הלובי.
[14] סט' דנס סקוטוס (Scotus, 1265/1275-1308), פילוסוף ותיאולוג פרנציסקני.
[15] סט' תומס אקווינס (Aquinas, 1225-1274), פילוסוף ותיאולוג דומיניקני, נציגה הבולט של המחשבה הסכולסטית.
[16] ריצ'רד בלקמור (Blackmore, 1654-1729), משורר ורופא. תקף את דריידן בטענה שמחזותיו אינם מוסריים.
[17] לוק מילבורן (Milbourn), כומר. ביקר בחריפות את תרגומו של דריידן לכל שירת וירגיליוס.
[18] זוילוס, בן המאה הרביעית לפני הספירה, חיבר ספר המונה את פגמיהם של האפוסים ההומריים.
[19] ג'פרי צ'וסר (Chaucer, 1343?-1400), משורר. נחשב לגדול משוררי אנגליה בימי הביניים. בעל 'סיפורי קנטרברי'.
[20] שנות מלוכתו של צ'רלס השני, 1660-1685, הלא הן ימי הרסטורציה שבאו לאחר תקופת השלטון הפרלמנטרי-צבאי של אוליבר קרומוול.
[21] ויליאם מאורנז' אשר בהולנד, הוא ויליאם השלישי, מלכה הפרוטסטנטי של אנגליה בשנים 1689-1702.
[22] לליוס סוצינוס (ובאיטלקית Lelio Sozzini, 1525-1562) ואחיינו פאוסטו סוציני (1539-1604) פיתחו דוקטרינה נוצרית ששללה את אלוהותו של ישו ואת יכולתו לכפר על חטאים. לדוקטרינה זו היו מהלכים רבים באנגליה של סוף המאה השבע-עשרה, ופופ הקתולי משבח את ויליאם מאורנז' הפרוטסטנטי על שפעל נגדה.
[23] "חוק הרישיונות" שהטיל הגבלות חמורות על ענף הדפוס בוטל ב-1695.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה