מאת צור ארליך. הופיע בכ"ד כסלו תשס"ז, 15 דצמבר 2006, במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון'.
"אני נמנע כל ימי חיי מלהופיע בעיתונות בגילויי הדעת שחתומים עליהם פרופסורים", אומר אבי שגיא, פרופסור שדווקא יש לו דעות לגלוֹת. "אני לא חושב שבמדינה דמוקרטית ליברלית יש לפרופסור באוניברסיטה מעמד עדיף על פני אזרח מן השורה. הוא לא יודע יותר, הוא לא מבין יותר, ואם הוא רוצה לשכנע את זולתו הוא צריך לדבר איתו, לא להוציא פמפלטים מעין דבר הלכה. זה לא הסגנון שאני רוצה לדבר בו. אני מעדיף להיות איש של דיאלוג".
"אני נמנע כל ימי חיי מלהופיע בעיתונות בגילויי הדעת שחתומים עליהם פרופסורים", אומר אבי שגיא, פרופסור שדווקא יש לו דעות לגלוֹת. "אני לא חושב שבמדינה דמוקרטית ליברלית יש לפרופסור באוניברסיטה מעמד עדיף על פני אזרח מן השורה. הוא לא יודע יותר, הוא לא מבין יותר, ואם הוא רוצה לשכנע את זולתו הוא צריך לדבר איתו, לא להוציא פמפלטים מעין דבר הלכה. זה לא הסגנון שאני רוצה לדבר בו. אני מעדיף להיות איש של דיאלוג".
דיאלוג היא מילה שתופיע הרבה בארבעת העמודים הבאים. כמוה גם המילים מסורת, תרבות, פרשנות וזהות. המושגים הללו מתאחדים אצל אבי שגיא, ועליהם עומדת השקפת עולמו בשלל תחומים. מהבנת מהותו של האדם, דרך שאלות ציבוריות, כמו למשל המשפטיזציה של החיים בישראל, ועד לנוהַג הנזכר להימנע מחתימה על עצומות ולהעדיף מאמרים מנומקים הנכתבים בחברת כותב נוסף.
לפי שגיא (53) – פילוסוף וחוקר הלכה, ראש התוכנית ללימודי פרשנות באוניברסיטת בר-אילן ועמית מחקר במכון שלום הרטמן – זהותו של אדם היא בעיקרה זהות תרבותית. הוא נולד לתוך תרבות, ירצה או לא ירצה. השפה שלו, האסור והמותר, האהבות והשנאות, המושגים ותמונת העולם – כולם מוקנים לו במשפחה שהוא נולד אליה ובקהילות שהוא גדל בהן. מהמפגש הייחודי שבין כל אדם לבין התרבות שלו, מהוויכוח שלו איתה, מהיציאה שלו ממנה אל העולם הרחב – מכל אלו מתהווה הזהות שלו.
שמו האחר של התהליך הזה הוא "מסורת". המסורת, סבור שגיא, אינה תיבה חתומה וסגורה של מסר מן העבר. אולם בדיוק כך, כתֵיבה מחלידה, רואים אותה גם חילונים וגם דתיים. החילונים מבקשים לזרוק את התיבה הזו לבוֹידֶם, ואילו הדתיים מבקשים להיכנס אליה, להינעל בה היטב, ולתת למבול לרדת בחוץ. כולכם טועים, אומר שגיא: המסורת היא דבר שקורה גם היום. התהליך הזה, הדיאלוג בין עבר והווה, מתנהל אצל כל אדם, ואין אדם שיש לו עבר בלי הווה או הווה בלי עבר – אך הפלגים היריבים של החברה הישראלית מתכחשים לכך. כל אחד מהצדדים מרמה את עצמו. מרשה לעצמו רק חצי מן הזהות שלו.
וכך גם נראה המפגש בין חלקי החברה הישראלית: במקום דיאלוג כל צד מדבר אל עצמו, או מעלה רשימת תביעות מן הצד השני. במקום הקשבה וחיפוש משותף והכרה בכך שכולנו בעצם גוונים שונים, אפשרויות שונות, של מסורת אחת – קיבלנו את הפופוליטיקות, את הריצות לבג"ץ ולמשטרה, את הצעקות על פגיעה ברגשות, את "מלוא כל הארץ משפט". במקום שיחה בין צדדים למחלוקת – קיבלנו כיפופי ידיים של שולטים ונשלטים. ובמונחיו של שגיא: בארץ מתנהל שיח זכויות, תביעה הדדית מתמדת של זכויות, במקום שיח של זהויות – שיח דיאלוגי, שבו יש הקשבה ורצון כן להיפתח בפני הזולת ובפני האפשרויות שהוא מציע.
אתה אומר שגם הדתי וגם החילוני חיים בדיאלוג עם המסורת בלי להודות בכך. כיצד?
"כשאדם דתי לומד תורה הוא בעל כורחו בתוך תרבות של דיאלוג. הרי אילו המקרא היה חד וחתום לא היה צורך בפרשנות. לפרשנות אנו נזקקים רק כשיש משהו מובן ומשהו לא מובן. החלק הלא מובן הוא חלק פתוח. ועובדה שהפרשנויות במשך דורות פתחו את הקנון יותר מאשר סגרו אותו. איש לא סבר שיש רק פירוש אחד נכון לטקסט מקראי. וכשהמאמין לומד הלכה, זה נכון כפל כפליים. בתוך אותו שולחן ערוך נמצאות פרשנויות שונות. אלו ואלו דברי אלוקים חיים".
מה עם הכלל שאין לחלוק על חכמים מדורות קודמים?
"אפילו הוא נועד לא לחסום דיון אלא לאפשר אותו. כשחכמים מתארים את עצמם כננסים על גבי ענקים, לכאורה הם מקטינים את עצמם, אבל באמירה הזו טמון גם הרעיון שהם רואים יותר כיוון שהם מעל לראשונים. מהם ההבדלים בין ההלכה הספרדית לזו האשכנזית אם לא דיאלוג? איך יכול להיות שיושב אדם בקטלוניה ויושב אדם בגרמניה עם אותו טקסט ושניהם קוראים אותו אחרת? ההבדלים מבוססים על רכיבי זהות שונים של יהודים שונים, שאיתם הם פונים אל המסורת הקנונית".
והיהודי החילוני?
"אתה יכול לראות זאת בהיזקקותו לשפה העברית, על כל רבדיה. כשאתה נמצא בתוך שפה אתה נמצא בתוך ההיסטוריה שלה. שפה לא מתנהלת רק באופק ההווה. אפילו יהודי כמו יוסף חיים ברנר, שביקש בחלק גדול מכתביו להתנתק מהעבר, לפתוח את הקיום היהודי מחדש, הבין שאי אפשר לייחד תפקיד לספרות בלא משלבי השפה שהיא נושאת. וברמת חיי המעשה, גם יהודים חילונים מנהלים בחייהם פרקטיקות מסורתיות. לוח החגים, לוח החיים. השבת שלהם שונה מזו האורתודוכסית, אבל היא עדיין שבת: יום של משפחה, של מנוחה, של שבירת השגרה, יום שהם מחכים לו ומבדלים אותו. נכון שהיו יהודים חילונים בגולה שחיו בהתאם לנורמות של סביבתם הגויית; אבל מאז החלה התרבות הישראלית להתעצב, לשבת החילונית יש מובן, ואף דתי לא יכול לשלול אותו. במדינת ישראל יש מאמץ עקבי שלא לקיים דיאלוג. כל צד חושב שעמדתו תהיה בעלת ערך רק אם עמדת הזולת תישלל".
איפה יכול להתנהל פה שיח זהות כזה?
"המקום הטבעי לכאורה הוא המרחב הפוליטי. שיח זהות קיים שם, אך הוא מואפל ונשלט על ידי כל מיני אינטרסים ויסודות של כוח שבולמים אותו. לכן להערכתי המקום לניהול הדיאלוג הוא המרחב הציבורי – מפגשים יזומים, אמצעי התקשורת, אמנות, ספרות. חברה בוחנת ובודקת את עצמה בין השאר במדיום הספרותי. היה זה ברנר שהשגיר את הנוסחה 'הספרות והחיים': לא לראות את הספרות כמבודדת מהחיים (בקרוב יופיע ספרו של שגיא על ברנר. צ"א).
"כיום יש ניצנים של שיח זהות, אבל לא יותר מזה. יש הרבה קבוצות שניסו להגיע להסכמה בעניין חוקה או לאמנוֹת חברתיות, אבל במקום שהן תדונה בהבדלים ביניהן ותנהלנה שיחה פנימה, היתה להן תכלית לצאת עם מסגרת משפטית. שוב ההטיה הזאת. מקום נוסף שבו זה אמור היה להיות הוא מערכת החינוך, אבל מדינת ישראל התחכמה ויצרה מערכות חינוך סגורות, דתיים לחוד וחילונים לחוד, ערבים לחוד ויהודים לחוד. אנחנו בונים את ילדינו כיצורים ממודרים שחיים בתוך קהילות סגורות ולא נפתחים אל האחר. מקסימום פוגשים אותו בצבא, או בהקשרים אחרים במסגרת מפגש תכליתי ביותר".
יש פה רשות רבים משותפת, למשל הטלוויזיה הכללית והמסחרית, אבל היא פועלת לפי נורמות של קבוצה אחת, החילונית-ליברלית.
"שיח הזכויות הוא בעצם שיח של שליטה. שיח של מנצח ומנוצח. בעל הזכויות ובעל החובות. מי שיש לו ומי שאין לו. אגב, גם אלה שמתלוננים על השליטה עושים בדיוק אותו דבר. לא פעם באים דתיים בטענות ש'לא נותנים לנו ביטוי בתקשורת'. אבל מה הם עושים במקום שבו להם ניתן הכוח? שוב מנהלים את שיח הזהות דרך שיח הזכויות. הם אומרים, כיוון שביָדִי הכוח, אני אקבע איך ייראה הגיור, אני אקבע את המעמד האישי שלך, אני אקבע שבשבת אל על תטוס או לא, בלי שהדבר ייפתח לדיון ציבורי".
שיח זכויות הוא בעצם מה שמבקשים שוחרי הרב-תרבותיות הפוליטית: הסדרים שיאפשרו לכל מגזר לחיות בתוך עצמו.
"שיח זכויות עלול לייצר תהליך כזה. לעתים אפשרי שהתרבויות תשוחחנה ביניהן רק על זכויות, או שהן תילחמנה ביניהן על השליטה. אבל ישנה אופציה אחרת של רב-תרבותיות, שהיא האופציה האמריקנית. להיות אמריקני משמעו לקחת רכיבים גם מהתרבות האפרו-אמריקנית, גם מהתרבות היהודית, גם מהתרבות הנוצרית, כשהחברה נעה בין רכיבים אלו. גם אם מדליקים נרות חנוכה בבית הלבן, זה לא אומר שהנוצרי יהיה מחר יהודי; אבל הוא מכיר בכך שהמרחב הציבורי נושא תרבויות שונות. במדינת ישראל המצב שונה לחלוטין. אם מדינה כמו ארצות הברית יכולה להרשות לעצמה להגיע להסכמה בין דתות, כיצד זה שבמדינת ישראל לא יכולים יהודים להגיע להסכמה על הדרך לבטא את המשמעות הסמלית של השבת במרחב הציבורי? למה השיח על השבת צריך לנוע בין המרחב הפוליטי לבין בית המשפט, ולא במרחב הציבורי של החברה הישראלית?"
שגיא מדבר גם על רב-תרבותיות ברובד עמוק יותר, בתוך האדם עצמו: 'רב-תרבותיות קיומית'. האדם המודרני מתאפיין בכך שאינו משתייך לתרבות אחת בלבד, אלא לכמה, והוא מחויב, ברבדים שונים, לכמה מערכות ערכים. שגיא עצמו, למשל, כדתי-אורתודוכסי, מחויב לערכי האמונה היהודית, אך גם למערכת הערכים הדמוקרטית-ליברלית. הוא מצר על כך שפוסקי ההלכה מתעלמים מן המציאות הזו.
"כשיש קונפליקט, האם עליי להכריז שאבד כלח על העולם הליברלי משום שיש עדיפות לחיי תורה ומצוות? האם בכלל אפשר לעשות את זה? האם מישהו יכול לקחת חלק מעולמו ולזרוק אותו לפח? מצבי קונפליקט הם מצבים שבהם נתבעת עבודת יצירה, מאמץ, פרשנות. לא לבלף. ההלכה במדינת ישראל, יותר מכל מקום אחר בעולם, קפאה על שמריה. היא ויתרה במפורש על השאלות הכי כבדות, הכי מכריעות. במקום לומר 'בואו נתמודד עם הקונפליקט שבין המחויבות הליברלית שלנו לבין המחויבות ההלכתית שלנו' – ויש דרכים לכך – אתה שומע בעלי הלכה שאומרים דברים שההלכה כופה עליהם לומר, כביכול הם 'רק' הפה של ההלכה".
למשל?
"היתה עכשיו סערה סביב מצעד הגאווה. אכן, יש קונפליקט אמיתי בין איסור משכב זכור לבין הדרישה הדמוקרטית להיות סובלני כלפי תופעה זו. מה אפוא נתבע במצב זה? במקום להודות בקיומו של קונפליקט ובצורך להתמודד איתו בלי לשלול שום מחויבות הכרוכה במצב המורכב הזה, עומד בעל הלכה ומספר לציבור החילוני שמי שמקיים יחסים חד-מיניים הוא חולה. כלומר, כדי להתאים בין המציאות לבין הנורמה ההלכתית, בעל ההלכה שם עצמו רופא ומתחיל לטעון טענות מתחום מדעי הטבע. הרי ההומו-לסביות אינה מבחינה בין דתיים וחילונים. ראיתי, בסרט תיעודי, בעל הלכה שמגיעה אליו בחורה דתית ואומרת שהיא לסבית, והוא פוסק לה שעליה לחיות לבדה כנזירה. זהו? זה מה שיש להלכה להציע לאנשים שנתונים במלכודת הזו? לעקור את חייהם?"
איך באמת פותרים קונפליקטים בין מערכות ערכים?
"כשאתה מגיע למצב קונפליקט אתה קודם מזהה את הערכים שניצבים בו. למשל כאן, ערכים דמוקרטיים ליברליים מול מחויבות הלכתית. הקונפליקט הוא הזדמנות לתחילת עבודה של פישור ותיווך. לא תמיד תצליח לתת פתרון פלורליסטי, שבו תאמר, בדוגמה שלנו, 'חברים יקרים, תעשו מה שאתם רוצים, אני מכבד את עולמכם', כי זה סותר את העולם הדתי-הלכתי. אבל יכול להיות שתעצב עמדה הלכתית שבמסגרתה תטען טענות שיאפשרו גם לאדם הומו-לסבי להמשיך להתנהל בקהילה בלי להיות מסולק ממנה, עם הגבלות כאלה ואחרות. הכול שאלה של הנכונות להיכנס לדיאלוג עם המציאות ולהפעיל מנגנוני פרשנות".
הזרם הקונסרבטיבי הולך בכיוון הזה.
"מעניין אותי יותר מה עושים בתרבות שבה הקונפליקט הוא הכי קשה, התרבות האורתודוכסית. אבל באמת לא צריך להיבהל מהמונח 'קונסרבטיבים'. אילו היה דיאלוג עמוק יותר עם התנועה הזו, היו שמים לב שחלק מתהליכי פסיקת ההלכה שם היו יכולים להתקבל בעולם האורתודוכסי. יש פסקי הלכה קונסרבטיביים שאילו קראתי אותם בלי לדעת מיהו הכותב הייתי אומר שהחשיבה בהם אופיינית לבעל הלכה. לא הייתי בהכרח ממדר ומסלק את ההלכה הקונסרבטיבית.
"התרבות האורתודוכסית הולכת ומתקפדת פנימה. זה בניגוד לדרכה של הציונות הדתית. אחת התנועות הציוניות הראשונות שנתנו זכות בחירה והיבחרות לנשים היתה 'המזרחי'. הציונות הדתית ידעה בעבר למקם את הרבנים. הרב יהודה לייב מיימון, ממנהיגי 'המזרחי' ובעצמו תלמיד חכם, אמר במסגרת הוויכוח על גיוס נשים לצבא: 'בְּשוּק החיים, הרבנים לא יחליטו'. אבל התופעה הזו הלכה והצטמצמה. גם בארצות הברית, אבל בישראל ביתר שאת. באופן פרדוכסלי, האורתודוכסיה המודרנית בארה"ב חייבת להישאר פתוחה, כי חלק מחברי הקהילות שלה הם יהודים שאינם שומרי מצוות".
כך גם בישראל. הרבנים האורתודוכסים הם המשרתים את רוב הציבור הלא-דתי.
"בהבדל אחד. האורתודוכסיה במדינת ישראל נהנית מהחסות של המחוקק החילוני. לכן בתחומים רבים, כמו המעמד האישי שבו היא קובעת יחידה, היא אינה נתבעת למאמץ. דווקא בתחום הזה היא היתה יכולה לבצע תיקונים גדולים, כי יש במסורת ההלכתית מנגנוני תיקון. בארצות הברית רב יודע שהקהילה שלו היא ציבור – ראשי תיבות 'צדיקים, בינוניים ורשעים' – ושהוא חייב לחשוב הלכתית על בסיס הנתונים הללו. כאן לא. כאן הרב מדמיין לעצמו קהילה שהיא מכפלה של עצמו ושל האנשים שבבית הכנסת, ואילו כשאנשים שאינם כאלה באים לבית הדין שלו הם לא מעניינים אותו.
"נוצר מצב שההלכה מתפתחת בתחומים אזוטריים לגמרי, ובפרט מייצרת כתיבה בלתי מתקבלת על הדעת של הלכות צניעות, שהיא במונחים של פוקו שיח מיניות בלשון חדשה – אבל עם השאלות הגדולות לא מתמודדים. גם 'האורתודוכסיה המודרנית' כאן קיימת יותר על הנייר מאשר בפרקטיקה. האם נעשה ניסיון להעמיד סגנון של הלכה שיאפשר לנו לשלב את כל מערכות חיינו עם מערכת החיים ההלכתית? האם חכמי ההלכה העמידו הלכות מדינה?"
יש מאמץ מסוים בתחום הזה.
"יש עבודות פרשניות מקומיות. לא נוצר קורפוס הלכתי, קאנון הלכתי. כיום המודל המוצע למדינה היהודית הוא כזה שבו היא תלויה בגויים של שבת. זה דבר שלא מתקבל על הדעת".
ביקורתו של שגיא על הזרם האורתודוכסי, שהוא נמנה עמו, אינה מסתכמת בכך. לדבריו, מתוך ניסיון ליטול מונופול על האמת ועל המסורת, ומתוך מאמץ להשליך מעגלת התרבות היהודית את אלו שאינם אורתודוכסים, האורתודוכסיה מוצאת את עצמה מתעלמת מהאופי הדיאלוגי של המסורת היהודית, ומתכחשת לשינויים שחלו במסורת ההלכתית במהלך הדורות. דוגמה אקטואלית לכך, שיש בה פוטנציאל הרסני לקיום היהודי, היא סוגיית הגיור.
"זו כיום בעיה דרמטית. 300 אלף עולים שאינם יהודים על פי ההלכה מתחילים להתערות בחברה הישראלית. יש דרך הלכתית מתבקשת להקל עליהם את הגיור. המסורת הקלאסית של ההלכה, כפי שהראינו צבי זהר ואני בספר 'גיור וזהות יהודית', היא שגיור הוא טקס שאדם עושה בגופו, מתחבר לעם היהודי, ורק אז, כיהודי, הוא מחויב לשמור מצוות ככל יהודי – ואם הוא שומר או לא זה עניין בינו לבין ריבונו של עולם. חלק גדול מבתי הדין היום, בהנהגתם של חרדים שאין להם עניין עמוק בשמירה על הקיום היהודי, המורכב, כמות שהוא, מקבלים את העמדה הכי קיצונית, שמַתְנָה גיור בקבלת עול מצוות.
"היתה אפילו יוזמה של דיין בחיפה, שגיור יהיה תקף רק באופן זמני, עד שהגר ינסה להירשם לנישואין. רושמי הנישואין יבדקו אותו שוב, ואם יראו שאינו שומר מצוות יפסלו את הרישום של הגיור. כביכול, התגלה למפרע שהוא לא יהודי. יש בתי דין שמחמירים יותר ויש שפחות, אבל בתי הדין בכלל לא הפנימו עדיין את העיקרון העמוק, שהלכות גיור היום הפכו להיות שאלה מכרעת בקיום היהודי. הרי אי אפשר למנוע את התהליך שהעולים הלא-יהודים יהיו חלק מאיתנו. במקום להבין שזאת המציאות, ושלא נדרשת כאן אפילו מהפכה אלא רק לחזור לנורמה ההלכתית המסורתית, מגביהים קירות, כאומרים 'אני את נפשי הצלתי ומה שיקרה אחרי לא מעניין אותי'. הדבר דומה לספינה שיש בה חור והיא הולכת לטבוע, ובמטבח רבים מי יקבל את המנה האחרונה הכי טובה".
הילד אבי שווייצר, כיום שגיא, גדל כילד ציוני-דתי, חניך תנועת בני עקיבא, בשכונה החרדית קריית באבוב בבת-ים. "כל ימי חייתי בין תרבויות", הוא אומר היום. הוא ואשתו שינו את שמם לשגיא כשהתחתנו, "כדי שאיש לא ייכנס תחת שם המשפחה של זולתו". כמחצית חייו הוא מתגורר בבני-ברק, בשכונת הציונית-דתית והמתחרדת כיום קריית-הרצוג, לא רחוק מפרדס-כץ. "אני שמח שילדיי גדלו בין שכבות סוציו-אקונומיות שונות, ולמדו שלא הכסף ולא המעמד החברתי הם בעלי ערך. שעובדת היותו של אבא שלהם פרופסור היא לא מה שעושה אותו לבן אדם, אלא הזיקות שלו, הקשרים שלו, האחריות שלו".
כחובב דיאלוגים, על כמה וכמה מספריו חתומים מחברים נוספים. פרופ' ידידיה שטרן, שותפו לעריכת סדרת הספרים 'יהדות ישראלית' בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הוא גם שותפו הקבוע לכתיבת מסות אקטואליות המתפרסמות בתקופה האחרונה ב'הארץ'. "אנחנו כותבים רק על מה שאנחנו מסכימים עליו", אומר שגיא. "יש נושאים שאנו חלוקים בהם, ואנחנו לא כותבים עליהם".
ובמקרים האלו אינך כותב מאמר משלך.
"נכון. כש'הארץ' פנה אלי לכתוב, ביקשתי שידידיה יצטרף אלי מסיבות מאוד אישיות. אני אוהב לנהל בכתיבה דיאלוג. גם שלי עם עצמי. אני לא מחזיק עצמי כיודע כול, וחלק מההנאה שלי בכתיבה היא היכולת לנהל אותה תוך דיאלוג. כך גם בכמה מספרי העיון שלי. החוויה של עבודה משותפת היא חוויית למידה עמוקה מאוד. ברור שבכתיבה פובליציסטית כל אחד מאיתנו מביא את עצמו, את עולמו ואת ערכיו, והם לא זהים. אפילו שונים מאוד. אנחנו מוצאים את דרך המלך, או שאחד מאיתנו משכנע את רעהו בתזה שלו".
ואיך נעשית בפועל כתיבה משותפת?
"תלוי. את הספרים שכתבתי עם שותפים כתבנו יחד ממש: ישבנו יחד ליד אותו מחשב וניסחנו כל משפט וכל אות יחד. עם ידידיה, במאמרים, יש טכניקות שונות של כתיבה. לפעמים אחד כותב טיוטה והשני מתקן, ויש שעות ארוכות של דיונים ולעתים אנחנו כותבים כל מילה יחד. הכול תלוי בנושא של הדיאלוג".
* * *
ספרי שגיא ומעמד האקדמאי הדתי
ספרו החדש של אבי שגיא, 'המסע היהודי-ישראלי' (הוצאת מכון שלום הרטמן), פורס בהרחבה את עמדותיו בשאלות תרבות וזהות בישראל. הוא ממשיך מהלך שהחל בספרו הקודם, 'אתגר השיבה אל המסורת' (הקיבוץ המאוחד). מבחינת קריירת הכתיבה של שגיא, יש כאן מעבר מההלכה אל המעשה. מחֵקר הגותם של אחרים – אל הצעת הגות משלו. אך המעבר אינו חד כל כך: השקפת עולמו של שגיא בצבצה בספרי המחקר ההלכתיים והפילוסופיים שלו, כשהוכיח בהם למשל את האופי הדיאלוגי והפלורליסטי של הדיון ההלכתי, או את הכרתה של היהדות במוסר האנושי. ומנגד, גם בספריו החדשים שגיא אינו מציע מַתכון משלו לזהות יהודית ישראלית, אלא בעיקר עורך את השולחן, פורס עליו מפה של ביסוס פילוסופי, מרפד את הכיסאות לקראת הדיאלוג המיוחל, ומזמין את הצדדים לשֶבת.
ספרי המחקר התורניים של שגיא עשויים במתכונת מדעית ומבטאים תודעה היסטורית, אך נקודת המוצא היא של חוקר דתי-אורתודוכסי המזדהה עם מושא מחקרו. ספרם של שגיא וצבי זהר 'גיור וזהות יהודית', למשל, הוא סקירה שיטתית של עמדות הפוסקים לאורך הדורות באשר למה שנדרש לצורך גיור. שני האקדמאים שגיא וזהר ערכו את המחקר ההלכתי הזה בעקבות פנייה של רב אורתודוכסי אמריקני.
קשה לדמיין שרב ישראלי היה פונה אליכם שתחקרו נושא הלכתי. למען האמת, ספק כמה רבנים בכלל יקראו מחקר הלכתי שנערך באוניברסיטה.
"דור האינטלקטואלים הדתיים שאני משתייך אליו מגיע מאותם מחוזות שהרבנים שלו באים מהם, מאותן ישיבות אפילו – ובכל זאת התודעה האורתודוכסית-רבנית מעצבת את עצמה כניגוד לאקדמיה. זה ביטוי לחולשה עמוקה. רבנים היום בישראל, במקום לבצר את מעמדם על ידי דיאלוג ועל ידי הכרה בתפקיד החשוב שלהם בדיאלוג, עושים זאת על ידי שלילת האחר. ואקדמאים הם חלק מהסיפור.
"אין סיבה בעולם שספרים שלי ושל עמיתיי לא ייקראו בידי רבנים ולא יהיו בישיבות. לפחות חלקם, כמו למשל ספרִי 'יהדות: בין דת ומוסר', אמורים להיות חומר עבודה של התלמידים. אבל הם אינם שם. הייתי בין שלושת עורכי ספר המאמרים 'על האמונה', לזכר טל קורצוויל שנרצח בעצמונה. באחת המכינות הקדם-צבאיות החשובות הודיע ראש המכינה שכיוון שהשם אבי שגיא מופיע על הספר כאחד מעורכיו, הספר לא ייכנס לישיבה. זה ניצול סמכות אופייני. הרי אנשים שומעים לרבנים, ואתה מאדיר את סמכותך על ידי זה שאתה שולל אחרים".
לפי שגיא (53) – פילוסוף וחוקר הלכה, ראש התוכנית ללימודי פרשנות באוניברסיטת בר-אילן ועמית מחקר במכון שלום הרטמן – זהותו של אדם היא בעיקרה זהות תרבותית. הוא נולד לתוך תרבות, ירצה או לא ירצה. השפה שלו, האסור והמותר, האהבות והשנאות, המושגים ותמונת העולם – כולם מוקנים לו במשפחה שהוא נולד אליה ובקהילות שהוא גדל בהן. מהמפגש הייחודי שבין כל אדם לבין התרבות שלו, מהוויכוח שלו איתה, מהיציאה שלו ממנה אל העולם הרחב – מכל אלו מתהווה הזהות שלו.
שמו האחר של התהליך הזה הוא "מסורת". המסורת, סבור שגיא, אינה תיבה חתומה וסגורה של מסר מן העבר. אולם בדיוק כך, כתֵיבה מחלידה, רואים אותה גם חילונים וגם דתיים. החילונים מבקשים לזרוק את התיבה הזו לבוֹידֶם, ואילו הדתיים מבקשים להיכנס אליה, להינעל בה היטב, ולתת למבול לרדת בחוץ. כולכם טועים, אומר שגיא: המסורת היא דבר שקורה גם היום. התהליך הזה, הדיאלוג בין עבר והווה, מתנהל אצל כל אדם, ואין אדם שיש לו עבר בלי הווה או הווה בלי עבר – אך הפלגים היריבים של החברה הישראלית מתכחשים לכך. כל אחד מהצדדים מרמה את עצמו. מרשה לעצמו רק חצי מן הזהות שלו.
וכך גם נראה המפגש בין חלקי החברה הישראלית: במקום דיאלוג כל צד מדבר אל עצמו, או מעלה רשימת תביעות מן הצד השני. במקום הקשבה וחיפוש משותף והכרה בכך שכולנו בעצם גוונים שונים, אפשרויות שונות, של מסורת אחת – קיבלנו את הפופוליטיקות, את הריצות לבג"ץ ולמשטרה, את הצעקות על פגיעה ברגשות, את "מלוא כל הארץ משפט". במקום שיחה בין צדדים למחלוקת – קיבלנו כיפופי ידיים של שולטים ונשלטים. ובמונחיו של שגיא: בארץ מתנהל שיח זכויות, תביעה הדדית מתמדת של זכויות, במקום שיח של זהויות – שיח דיאלוגי, שבו יש הקשבה ורצון כן להיפתח בפני הזולת ובפני האפשרויות שהוא מציע.
אתה אומר שגם הדתי וגם החילוני חיים בדיאלוג עם המסורת בלי להודות בכך. כיצד?
"כשאדם דתי לומד תורה הוא בעל כורחו בתוך תרבות של דיאלוג. הרי אילו המקרא היה חד וחתום לא היה צורך בפרשנות. לפרשנות אנו נזקקים רק כשיש משהו מובן ומשהו לא מובן. החלק הלא מובן הוא חלק פתוח. ועובדה שהפרשנויות במשך דורות פתחו את הקנון יותר מאשר סגרו אותו. איש לא סבר שיש רק פירוש אחד נכון לטקסט מקראי. וכשהמאמין לומד הלכה, זה נכון כפל כפליים. בתוך אותו שולחן ערוך נמצאות פרשנויות שונות. אלו ואלו דברי אלוקים חיים".
מה עם הכלל שאין לחלוק על חכמים מדורות קודמים?
"אפילו הוא נועד לא לחסום דיון אלא לאפשר אותו. כשחכמים מתארים את עצמם כננסים על גבי ענקים, לכאורה הם מקטינים את עצמם, אבל באמירה הזו טמון גם הרעיון שהם רואים יותר כיוון שהם מעל לראשונים. מהם ההבדלים בין ההלכה הספרדית לזו האשכנזית אם לא דיאלוג? איך יכול להיות שיושב אדם בקטלוניה ויושב אדם בגרמניה עם אותו טקסט ושניהם קוראים אותו אחרת? ההבדלים מבוססים על רכיבי זהות שונים של יהודים שונים, שאיתם הם פונים אל המסורת הקנונית".
והיהודי החילוני?
"אתה יכול לראות זאת בהיזקקותו לשפה העברית, על כל רבדיה. כשאתה נמצא בתוך שפה אתה נמצא בתוך ההיסטוריה שלה. שפה לא מתנהלת רק באופק ההווה. אפילו יהודי כמו יוסף חיים ברנר, שביקש בחלק גדול מכתביו להתנתק מהעבר, לפתוח את הקיום היהודי מחדש, הבין שאי אפשר לייחד תפקיד לספרות בלא משלבי השפה שהיא נושאת. וברמת חיי המעשה, גם יהודים חילונים מנהלים בחייהם פרקטיקות מסורתיות. לוח החגים, לוח החיים. השבת שלהם שונה מזו האורתודוכסית, אבל היא עדיין שבת: יום של משפחה, של מנוחה, של שבירת השגרה, יום שהם מחכים לו ומבדלים אותו. נכון שהיו יהודים חילונים בגולה שחיו בהתאם לנורמות של סביבתם הגויית; אבל מאז החלה התרבות הישראלית להתעצב, לשבת החילונית יש מובן, ואף דתי לא יכול לשלול אותו. במדינת ישראל יש מאמץ עקבי שלא לקיים דיאלוג. כל צד חושב שעמדתו תהיה בעלת ערך רק אם עמדת הזולת תישלל".
איפה יכול להתנהל פה שיח זהות כזה?
"המקום הטבעי לכאורה הוא המרחב הפוליטי. שיח זהות קיים שם, אך הוא מואפל ונשלט על ידי כל מיני אינטרסים ויסודות של כוח שבולמים אותו. לכן להערכתי המקום לניהול הדיאלוג הוא המרחב הציבורי – מפגשים יזומים, אמצעי התקשורת, אמנות, ספרות. חברה בוחנת ובודקת את עצמה בין השאר במדיום הספרותי. היה זה ברנר שהשגיר את הנוסחה 'הספרות והחיים': לא לראות את הספרות כמבודדת מהחיים (בקרוב יופיע ספרו של שגיא על ברנר. צ"א).
"כיום יש ניצנים של שיח זהות, אבל לא יותר מזה. יש הרבה קבוצות שניסו להגיע להסכמה בעניין חוקה או לאמנוֹת חברתיות, אבל במקום שהן תדונה בהבדלים ביניהן ותנהלנה שיחה פנימה, היתה להן תכלית לצאת עם מסגרת משפטית. שוב ההטיה הזאת. מקום נוסף שבו זה אמור היה להיות הוא מערכת החינוך, אבל מדינת ישראל התחכמה ויצרה מערכות חינוך סגורות, דתיים לחוד וחילונים לחוד, ערבים לחוד ויהודים לחוד. אנחנו בונים את ילדינו כיצורים ממודרים שחיים בתוך קהילות סגורות ולא נפתחים אל האחר. מקסימום פוגשים אותו בצבא, או בהקשרים אחרים במסגרת מפגש תכליתי ביותר".
יש פה רשות רבים משותפת, למשל הטלוויזיה הכללית והמסחרית, אבל היא פועלת לפי נורמות של קבוצה אחת, החילונית-ליברלית.
"שיח הזכויות הוא בעצם שיח של שליטה. שיח של מנצח ומנוצח. בעל הזכויות ובעל החובות. מי שיש לו ומי שאין לו. אגב, גם אלה שמתלוננים על השליטה עושים בדיוק אותו דבר. לא פעם באים דתיים בטענות ש'לא נותנים לנו ביטוי בתקשורת'. אבל מה הם עושים במקום שבו להם ניתן הכוח? שוב מנהלים את שיח הזהות דרך שיח הזכויות. הם אומרים, כיוון שביָדִי הכוח, אני אקבע איך ייראה הגיור, אני אקבע את המעמד האישי שלך, אני אקבע שבשבת אל על תטוס או לא, בלי שהדבר ייפתח לדיון ציבורי".
שיח זכויות הוא בעצם מה שמבקשים שוחרי הרב-תרבותיות הפוליטית: הסדרים שיאפשרו לכל מגזר לחיות בתוך עצמו.
"שיח זכויות עלול לייצר תהליך כזה. לעתים אפשרי שהתרבויות תשוחחנה ביניהן רק על זכויות, או שהן תילחמנה ביניהן על השליטה. אבל ישנה אופציה אחרת של רב-תרבותיות, שהיא האופציה האמריקנית. להיות אמריקני משמעו לקחת רכיבים גם מהתרבות האפרו-אמריקנית, גם מהתרבות היהודית, גם מהתרבות הנוצרית, כשהחברה נעה בין רכיבים אלו. גם אם מדליקים נרות חנוכה בבית הלבן, זה לא אומר שהנוצרי יהיה מחר יהודי; אבל הוא מכיר בכך שהמרחב הציבורי נושא תרבויות שונות. במדינת ישראל המצב שונה לחלוטין. אם מדינה כמו ארצות הברית יכולה להרשות לעצמה להגיע להסכמה בין דתות, כיצד זה שבמדינת ישראל לא יכולים יהודים להגיע להסכמה על הדרך לבטא את המשמעות הסמלית של השבת במרחב הציבורי? למה השיח על השבת צריך לנוע בין המרחב הפוליטי לבין בית המשפט, ולא במרחב הציבורי של החברה הישראלית?"
שגיא מדבר גם על רב-תרבותיות ברובד עמוק יותר, בתוך האדם עצמו: 'רב-תרבותיות קיומית'. האדם המודרני מתאפיין בכך שאינו משתייך לתרבות אחת בלבד, אלא לכמה, והוא מחויב, ברבדים שונים, לכמה מערכות ערכים. שגיא עצמו, למשל, כדתי-אורתודוכסי, מחויב לערכי האמונה היהודית, אך גם למערכת הערכים הדמוקרטית-ליברלית. הוא מצר על כך שפוסקי ההלכה מתעלמים מן המציאות הזו.
"כשיש קונפליקט, האם עליי להכריז שאבד כלח על העולם הליברלי משום שיש עדיפות לחיי תורה ומצוות? האם בכלל אפשר לעשות את זה? האם מישהו יכול לקחת חלק מעולמו ולזרוק אותו לפח? מצבי קונפליקט הם מצבים שבהם נתבעת עבודת יצירה, מאמץ, פרשנות. לא לבלף. ההלכה במדינת ישראל, יותר מכל מקום אחר בעולם, קפאה על שמריה. היא ויתרה במפורש על השאלות הכי כבדות, הכי מכריעות. במקום לומר 'בואו נתמודד עם הקונפליקט שבין המחויבות הליברלית שלנו לבין המחויבות ההלכתית שלנו' – ויש דרכים לכך – אתה שומע בעלי הלכה שאומרים דברים שההלכה כופה עליהם לומר, כביכול הם 'רק' הפה של ההלכה".
למשל?
"היתה עכשיו סערה סביב מצעד הגאווה. אכן, יש קונפליקט אמיתי בין איסור משכב זכור לבין הדרישה הדמוקרטית להיות סובלני כלפי תופעה זו. מה אפוא נתבע במצב זה? במקום להודות בקיומו של קונפליקט ובצורך להתמודד איתו בלי לשלול שום מחויבות הכרוכה במצב המורכב הזה, עומד בעל הלכה ומספר לציבור החילוני שמי שמקיים יחסים חד-מיניים הוא חולה. כלומר, כדי להתאים בין המציאות לבין הנורמה ההלכתית, בעל ההלכה שם עצמו רופא ומתחיל לטעון טענות מתחום מדעי הטבע. הרי ההומו-לסביות אינה מבחינה בין דתיים וחילונים. ראיתי, בסרט תיעודי, בעל הלכה שמגיעה אליו בחורה דתית ואומרת שהיא לסבית, והוא פוסק לה שעליה לחיות לבדה כנזירה. זהו? זה מה שיש להלכה להציע לאנשים שנתונים במלכודת הזו? לעקור את חייהם?"
איך באמת פותרים קונפליקטים בין מערכות ערכים?
"כשאתה מגיע למצב קונפליקט אתה קודם מזהה את הערכים שניצבים בו. למשל כאן, ערכים דמוקרטיים ליברליים מול מחויבות הלכתית. הקונפליקט הוא הזדמנות לתחילת עבודה של פישור ותיווך. לא תמיד תצליח לתת פתרון פלורליסטי, שבו תאמר, בדוגמה שלנו, 'חברים יקרים, תעשו מה שאתם רוצים, אני מכבד את עולמכם', כי זה סותר את העולם הדתי-הלכתי. אבל יכול להיות שתעצב עמדה הלכתית שבמסגרתה תטען טענות שיאפשרו גם לאדם הומו-לסבי להמשיך להתנהל בקהילה בלי להיות מסולק ממנה, עם הגבלות כאלה ואחרות. הכול שאלה של הנכונות להיכנס לדיאלוג עם המציאות ולהפעיל מנגנוני פרשנות".
הזרם הקונסרבטיבי הולך בכיוון הזה.
"מעניין אותי יותר מה עושים בתרבות שבה הקונפליקט הוא הכי קשה, התרבות האורתודוכסית. אבל באמת לא צריך להיבהל מהמונח 'קונסרבטיבים'. אילו היה דיאלוג עמוק יותר עם התנועה הזו, היו שמים לב שחלק מתהליכי פסיקת ההלכה שם היו יכולים להתקבל בעולם האורתודוכסי. יש פסקי הלכה קונסרבטיביים שאילו קראתי אותם בלי לדעת מיהו הכותב הייתי אומר שהחשיבה בהם אופיינית לבעל הלכה. לא הייתי בהכרח ממדר ומסלק את ההלכה הקונסרבטיבית.
"התרבות האורתודוכסית הולכת ומתקפדת פנימה. זה בניגוד לדרכה של הציונות הדתית. אחת התנועות הציוניות הראשונות שנתנו זכות בחירה והיבחרות לנשים היתה 'המזרחי'. הציונות הדתית ידעה בעבר למקם את הרבנים. הרב יהודה לייב מיימון, ממנהיגי 'המזרחי' ובעצמו תלמיד חכם, אמר במסגרת הוויכוח על גיוס נשים לצבא: 'בְּשוּק החיים, הרבנים לא יחליטו'. אבל התופעה הזו הלכה והצטמצמה. גם בארצות הברית, אבל בישראל ביתר שאת. באופן פרדוכסלי, האורתודוכסיה המודרנית בארה"ב חייבת להישאר פתוחה, כי חלק מחברי הקהילות שלה הם יהודים שאינם שומרי מצוות".
כך גם בישראל. הרבנים האורתודוכסים הם המשרתים את רוב הציבור הלא-דתי.
"בהבדל אחד. האורתודוכסיה במדינת ישראל נהנית מהחסות של המחוקק החילוני. לכן בתחומים רבים, כמו המעמד האישי שבו היא קובעת יחידה, היא אינה נתבעת למאמץ. דווקא בתחום הזה היא היתה יכולה לבצע תיקונים גדולים, כי יש במסורת ההלכתית מנגנוני תיקון. בארצות הברית רב יודע שהקהילה שלו היא ציבור – ראשי תיבות 'צדיקים, בינוניים ורשעים' – ושהוא חייב לחשוב הלכתית על בסיס הנתונים הללו. כאן לא. כאן הרב מדמיין לעצמו קהילה שהיא מכפלה של עצמו ושל האנשים שבבית הכנסת, ואילו כשאנשים שאינם כאלה באים לבית הדין שלו הם לא מעניינים אותו.
"נוצר מצב שההלכה מתפתחת בתחומים אזוטריים לגמרי, ובפרט מייצרת כתיבה בלתי מתקבלת על הדעת של הלכות צניעות, שהיא במונחים של פוקו שיח מיניות בלשון חדשה – אבל עם השאלות הגדולות לא מתמודדים. גם 'האורתודוכסיה המודרנית' כאן קיימת יותר על הנייר מאשר בפרקטיקה. האם נעשה ניסיון להעמיד סגנון של הלכה שיאפשר לנו לשלב את כל מערכות חיינו עם מערכת החיים ההלכתית? האם חכמי ההלכה העמידו הלכות מדינה?"
יש מאמץ מסוים בתחום הזה.
"יש עבודות פרשניות מקומיות. לא נוצר קורפוס הלכתי, קאנון הלכתי. כיום המודל המוצע למדינה היהודית הוא כזה שבו היא תלויה בגויים של שבת. זה דבר שלא מתקבל על הדעת".
ביקורתו של שגיא על הזרם האורתודוכסי, שהוא נמנה עמו, אינה מסתכמת בכך. לדבריו, מתוך ניסיון ליטול מונופול על האמת ועל המסורת, ומתוך מאמץ להשליך מעגלת התרבות היהודית את אלו שאינם אורתודוכסים, האורתודוכסיה מוצאת את עצמה מתעלמת מהאופי הדיאלוגי של המסורת היהודית, ומתכחשת לשינויים שחלו במסורת ההלכתית במהלך הדורות. דוגמה אקטואלית לכך, שיש בה פוטנציאל הרסני לקיום היהודי, היא סוגיית הגיור.
"זו כיום בעיה דרמטית. 300 אלף עולים שאינם יהודים על פי ההלכה מתחילים להתערות בחברה הישראלית. יש דרך הלכתית מתבקשת להקל עליהם את הגיור. המסורת הקלאסית של ההלכה, כפי שהראינו צבי זהר ואני בספר 'גיור וזהות יהודית', היא שגיור הוא טקס שאדם עושה בגופו, מתחבר לעם היהודי, ורק אז, כיהודי, הוא מחויב לשמור מצוות ככל יהודי – ואם הוא שומר או לא זה עניין בינו לבין ריבונו של עולם. חלק גדול מבתי הדין היום, בהנהגתם של חרדים שאין להם עניין עמוק בשמירה על הקיום היהודי, המורכב, כמות שהוא, מקבלים את העמדה הכי קיצונית, שמַתְנָה גיור בקבלת עול מצוות.
"היתה אפילו יוזמה של דיין בחיפה, שגיור יהיה תקף רק באופן זמני, עד שהגר ינסה להירשם לנישואין. רושמי הנישואין יבדקו אותו שוב, ואם יראו שאינו שומר מצוות יפסלו את הרישום של הגיור. כביכול, התגלה למפרע שהוא לא יהודי. יש בתי דין שמחמירים יותר ויש שפחות, אבל בתי הדין בכלל לא הפנימו עדיין את העיקרון העמוק, שהלכות גיור היום הפכו להיות שאלה מכרעת בקיום היהודי. הרי אי אפשר למנוע את התהליך שהעולים הלא-יהודים יהיו חלק מאיתנו. במקום להבין שזאת המציאות, ושלא נדרשת כאן אפילו מהפכה אלא רק לחזור לנורמה ההלכתית המסורתית, מגביהים קירות, כאומרים 'אני את נפשי הצלתי ומה שיקרה אחרי לא מעניין אותי'. הדבר דומה לספינה שיש בה חור והיא הולכת לטבוע, ובמטבח רבים מי יקבל את המנה האחרונה הכי טובה".
הילד אבי שווייצר, כיום שגיא, גדל כילד ציוני-דתי, חניך תנועת בני עקיבא, בשכונה החרדית קריית באבוב בבת-ים. "כל ימי חייתי בין תרבויות", הוא אומר היום. הוא ואשתו שינו את שמם לשגיא כשהתחתנו, "כדי שאיש לא ייכנס תחת שם המשפחה של זולתו". כמחצית חייו הוא מתגורר בבני-ברק, בשכונת הציונית-דתית והמתחרדת כיום קריית-הרצוג, לא רחוק מפרדס-כץ. "אני שמח שילדיי גדלו בין שכבות סוציו-אקונומיות שונות, ולמדו שלא הכסף ולא המעמד החברתי הם בעלי ערך. שעובדת היותו של אבא שלהם פרופסור היא לא מה שעושה אותו לבן אדם, אלא הזיקות שלו, הקשרים שלו, האחריות שלו".
כחובב דיאלוגים, על כמה וכמה מספריו חתומים מחברים נוספים. פרופ' ידידיה שטרן, שותפו לעריכת סדרת הספרים 'יהדות ישראלית' בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הוא גם שותפו הקבוע לכתיבת מסות אקטואליות המתפרסמות בתקופה האחרונה ב'הארץ'. "אנחנו כותבים רק על מה שאנחנו מסכימים עליו", אומר שגיא. "יש נושאים שאנו חלוקים בהם, ואנחנו לא כותבים עליהם".
ובמקרים האלו אינך כותב מאמר משלך.
"נכון. כש'הארץ' פנה אלי לכתוב, ביקשתי שידידיה יצטרף אלי מסיבות מאוד אישיות. אני אוהב לנהל בכתיבה דיאלוג. גם שלי עם עצמי. אני לא מחזיק עצמי כיודע כול, וחלק מההנאה שלי בכתיבה היא היכולת לנהל אותה תוך דיאלוג. כך גם בכמה מספרי העיון שלי. החוויה של עבודה משותפת היא חוויית למידה עמוקה מאוד. ברור שבכתיבה פובליציסטית כל אחד מאיתנו מביא את עצמו, את עולמו ואת ערכיו, והם לא זהים. אפילו שונים מאוד. אנחנו מוצאים את דרך המלך, או שאחד מאיתנו משכנע את רעהו בתזה שלו".
ואיך נעשית בפועל כתיבה משותפת?
"תלוי. את הספרים שכתבתי עם שותפים כתבנו יחד ממש: ישבנו יחד ליד אותו מחשב וניסחנו כל משפט וכל אות יחד. עם ידידיה, במאמרים, יש טכניקות שונות של כתיבה. לפעמים אחד כותב טיוטה והשני מתקן, ויש שעות ארוכות של דיונים ולעתים אנחנו כותבים כל מילה יחד. הכול תלוי בנושא של הדיאלוג".
* * *
ספרי שגיא ומעמד האקדמאי הדתי
ספרו החדש של אבי שגיא, 'המסע היהודי-ישראלי' (הוצאת מכון שלום הרטמן), פורס בהרחבה את עמדותיו בשאלות תרבות וזהות בישראל. הוא ממשיך מהלך שהחל בספרו הקודם, 'אתגר השיבה אל המסורת' (הקיבוץ המאוחד). מבחינת קריירת הכתיבה של שגיא, יש כאן מעבר מההלכה אל המעשה. מחֵקר הגותם של אחרים – אל הצעת הגות משלו. אך המעבר אינו חד כל כך: השקפת עולמו של שגיא בצבצה בספרי המחקר ההלכתיים והפילוסופיים שלו, כשהוכיח בהם למשל את האופי הדיאלוגי והפלורליסטי של הדיון ההלכתי, או את הכרתה של היהדות במוסר האנושי. ומנגד, גם בספריו החדשים שגיא אינו מציע מַתכון משלו לזהות יהודית ישראלית, אלא בעיקר עורך את השולחן, פורס עליו מפה של ביסוס פילוסופי, מרפד את הכיסאות לקראת הדיאלוג המיוחל, ומזמין את הצדדים לשֶבת.
ספרי המחקר התורניים של שגיא עשויים במתכונת מדעית ומבטאים תודעה היסטורית, אך נקודת המוצא היא של חוקר דתי-אורתודוכסי המזדהה עם מושא מחקרו. ספרם של שגיא וצבי זהר 'גיור וזהות יהודית', למשל, הוא סקירה שיטתית של עמדות הפוסקים לאורך הדורות באשר למה שנדרש לצורך גיור. שני האקדמאים שגיא וזהר ערכו את המחקר ההלכתי הזה בעקבות פנייה של רב אורתודוכסי אמריקני.
קשה לדמיין שרב ישראלי היה פונה אליכם שתחקרו נושא הלכתי. למען האמת, ספק כמה רבנים בכלל יקראו מחקר הלכתי שנערך באוניברסיטה.
"דור האינטלקטואלים הדתיים שאני משתייך אליו מגיע מאותם מחוזות שהרבנים שלו באים מהם, מאותן ישיבות אפילו – ובכל זאת התודעה האורתודוכסית-רבנית מעצבת את עצמה כניגוד לאקדמיה. זה ביטוי לחולשה עמוקה. רבנים היום בישראל, במקום לבצר את מעמדם על ידי דיאלוג ועל ידי הכרה בתפקיד החשוב שלהם בדיאלוג, עושים זאת על ידי שלילת האחר. ואקדמאים הם חלק מהסיפור.
"אין סיבה בעולם שספרים שלי ושל עמיתיי לא ייקראו בידי רבנים ולא יהיו בישיבות. לפחות חלקם, כמו למשל ספרִי 'יהדות: בין דת ומוסר', אמורים להיות חומר עבודה של התלמידים. אבל הם אינם שם. הייתי בין שלושת עורכי ספר המאמרים 'על האמונה', לזכר טל קורצוויל שנרצח בעצמונה. באחת המכינות הקדם-צבאיות החשובות הודיע ראש המכינה שכיוון שהשם אבי שגיא מופיע על הספר כאחד מעורכיו, הספר לא ייכנס לישיבה. זה ניצול סמכות אופייני. הרי אנשים שומעים לרבנים, ואתה מאדיר את סמכותך על ידי זה שאתה שולל אחרים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה