אלפרד טניסון
שני שירים מתוך "לזכר א' ה' ה'" (In Memorian A.H.H)
מאנגלית: צור ארליך
הופיע לראשונה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בכ' בתמוז תשס"ז, 6.7.2007. כל הזכויות לתרגום שמורות לצור ארליך.
27.
50.
27.
אֵין בִּי קִנְאָה, בְּשׁוּם מַצָּב,
בְּעוֹף פָּרוּשׁ יְלִיד הַכְּלוּב
שֶׁאֵין בְּזִכְרוֹנוֹ לֹא כְּלוּם
מִיַּעַר קַיִץ וְעֵצָיו;
אֵין בִּי קִנְאָה בַּבְּהֵמָה
הַחָפְשִׁיָּה בִּשְׂדֵה הַזְּמַן,
פְּטוּרָה מֵעוֹל מַצְפּוּן נַקְמָן
וּמֵחוֹבַת רִגְשֵׁי אַשְׁמָה;
גַּם לֹא בְּמִי שֶׁמִּתְבָּרֵךְ
שֶׁלְּבָבוֹ חַף מִשְּׁבוּעָה;
שֶׁבְּשַׁלְוָה-פְּרִי-הַלְוָאָה
בִּנְאוֹת עַצֶּלֶת מִשְׂתָרֵךְ.
כִּי בַּהֲלוֹם בִּי הֶחָלָל
אֲנִי זוֹכֵר בְּלֵב שָׁקוּל:
מוּטָב לִהְיוֹת אוֹהֵב שַׁכּוּל
מִלֹּא לִהְיוֹת אוֹהֵב בִכְלָל.
50.
בִּדְעֹךְ אוֹרִי – הֱיֵה אִתִּי.
בִּסְמֹר דָּמִי בְּלֵב דָּוַי,
בְּהִתְעַקְצֵץ קְצוֹת עֲצַבַּי,
כְּשֶׁגַּלְגַּלִּי יָסֹב אִטִּי.
הֱיֵה אִתִּי בְּהִתְיָאֵשׁ
חוּשַׁי בִּכְאֵב. בַּהֲפֹךְ הַזְּמַן
פִּתְאוֹם לִמְטֹרָף פַּזְרָן
וְהַחַיִּים – לְאֵשֶׁת אֵשׁ.
הֱיֵה אִתִּי כְּשֶׁיִּכָּזְבוּ
אֱמוּנוֹתַי: כְּשֶׁאֲנָשִׁים
רַק מְבַיְּצִים וְרוֹחֲשִׁים,
עוֹקְצִים וּמִתְפַּגְּרִים – כַּזְּבוּב.
הֱיֵה אִתִּי בְּהִתְאַבְּכִי
עַל גְּבוּל מַסַּת חַיֵּי אָדָם,
סַף אַפְלוּלִי אֲשֶׁר נֶחֱתַם
בְּשַׁחֲרוֹ שֶׁל יוֹם נִצְחִי.
אלפרד לורד טניסון (1892-1809) הוא מהבולטים שבמשוררי אנגליה באמצע המאה הי"ט והפופולרי שבהם, לפחות בימי חייו. כפי שנראה מיד, באותם הימים היתרגמה הפופולריות הזו למעמד רשמי שמשכורת בצידו. במהלך 17 שנה כתב את מחזור השירים הארוך שלו In Memoriam A.H.H (לזכר א' ה' ה'), ושנות ההתחלה והסיום של חיבור יצירה זו, 1833 ו-1850, הן ציוני דרך מכריעים בחייו.
תחילתה של הכתיבה ב-1833, באביב ימיו של טניסון. בשנה זו נפטר בפתאומיות רעו הקרוב והנערץ ארתור הנרי האלאם (הלא הוא אותו A.H.H.), ועולמו של המשורר הצעיר חרב עליו. טניסון הכיר את האלאם במסגרת אגודת-חשאים בימי לימודיהם בטריניטי קולג' בקמברידג', וידידותם אף הובילה את האלאם להתארס עם אמילי, אחותו של אלפרד טניסון. אכול צער החל טניסון בכתיבתה של קינת הגעגועים שלו – שירים ליריים שבהם הוא מתנה באוזני רעהו המת את אבלו ואת בדידותו, ועורך את חשבון עולמו בכלל. הוא כתב 133 שירים אלו לסירוגין במשך תקופה ארוכה, והקורא אותם כסדרם עוקב אחר תהליך ההשלמה האיטי שעבר הרע השַכול.
וכך אנו מגיעים ל-1850. בשנה זו הופיעה היצירה בדפוס, הפליאה את כל רואיה, וקרנו של טניסון עלתה באחת. הוא כבר היה אז אמנם משורר אהוד מאוד על הציבור הרחב, אך הביקורת הסתייגה עד אז מעודף הסנטימנטליות שלו. היצירה החדשה זוהתה מיד כיצירת מופת, גם בעיני המבינים, ומעתה הוכר טניסון כמשורר בכיר. רצה המקרה ובאותה שנה נפטר ויליאם וורדסוורת, בעל התואר משורר החצר (או המשורר הלאומי; poet laureate באנגלית) הרשמי של אנגליה. זהו מינוי-לכל-החיים, ועתה זכה בו טניסון. כך ניתן תוקף סמלי לחילופי הדורות בשירה האנגלית: הרומנטיקן הבכיר וורדסורת פינה את מקומו לבולט שבמשוררים הוויקטוריאניים, טניסון. רק אז, כשמשרה מכניסה מאוד בידו, וכששומה עליו ללוות תמורת זאת בשירי הלל את חיי חצרה של המלכה ויקטוריה, הרשה טניסון לעצמו לשאת לאשה את אהובתו מזה 14 שנה – עוד אחד מאירועיה המשמחים של 1850 בחייו של טניסון. בנם הבכור של בני הזוג נקרא האלאם, על שם אותו חבר שנפטר.
כאן תורגמו שניים משירי היצירה – מהבולטים שבהם. האחד, שמספרו 27, מוכר לבניה של התרבות האנגלית בשל המסקנה המנוסחת במפורש בסופו, לאחר שבשלושת בתיו הקודמים נוסחה בדרכי משל. מוטב לאבד נפש אהובה, אומר המשורר, מלהיות אדם שמעולם לא אהב. השיר השני שנבחר, שיר מספר 50, בולט בקסמו הלירי ובקדרותו הכנה, ולוכד את הלב כבר בקריאה ראשונה. בשיר זה מבקש המשורר מחברו המת לעמוד לצידו כשיתקרב מותו שלו.
כל בתיה הרבים של היצירה כתובים במתכונת צורנית אחידה: ארבעה צמדי-הברות (יאמבים) בשורה, ארבע שורות בבית, וחריזה חובקת. הדבר מסגל ליצירה ארשת של איפוק, איפוק שהוא כוח, ותחושה של מעגליות. התרגום המוצע כאן – שכלל וכלל אינו התרגום הראשון משירת טניסון לעברית – מכבד את הכרעתו המוסיקלית של המשורר, ושומר על משקל וחריזה זהים לאלו שלו. לפיכך, ובשל אופייה של השפה העברית שמילותיה מרובות-הברות, תוכנו תמציתי מעט יותר מזה שבמקור.
צ"א
תחילתה של הכתיבה ב-1833, באביב ימיו של טניסון. בשנה זו נפטר בפתאומיות רעו הקרוב והנערץ ארתור הנרי האלאם (הלא הוא אותו A.H.H.), ועולמו של המשורר הצעיר חרב עליו. טניסון הכיר את האלאם במסגרת אגודת-חשאים בימי לימודיהם בטריניטי קולג' בקמברידג', וידידותם אף הובילה את האלאם להתארס עם אמילי, אחותו של אלפרד טניסון. אכול צער החל טניסון בכתיבתה של קינת הגעגועים שלו – שירים ליריים שבהם הוא מתנה באוזני רעהו המת את אבלו ואת בדידותו, ועורך את חשבון עולמו בכלל. הוא כתב 133 שירים אלו לסירוגין במשך תקופה ארוכה, והקורא אותם כסדרם עוקב אחר תהליך ההשלמה האיטי שעבר הרע השַכול.
וכך אנו מגיעים ל-1850. בשנה זו הופיעה היצירה בדפוס, הפליאה את כל רואיה, וקרנו של טניסון עלתה באחת. הוא כבר היה אז אמנם משורר אהוד מאוד על הציבור הרחב, אך הביקורת הסתייגה עד אז מעודף הסנטימנטליות שלו. היצירה החדשה זוהתה מיד כיצירת מופת, גם בעיני המבינים, ומעתה הוכר טניסון כמשורר בכיר. רצה המקרה ובאותה שנה נפטר ויליאם וורדסוורת, בעל התואר משורר החצר (או המשורר הלאומי; poet laureate באנגלית) הרשמי של אנגליה. זהו מינוי-לכל-החיים, ועתה זכה בו טניסון. כך ניתן תוקף סמלי לחילופי הדורות בשירה האנגלית: הרומנטיקן הבכיר וורדסורת פינה את מקומו לבולט שבמשוררים הוויקטוריאניים, טניסון. רק אז, כשמשרה מכניסה מאוד בידו, וכששומה עליו ללוות תמורת זאת בשירי הלל את חיי חצרה של המלכה ויקטוריה, הרשה טניסון לעצמו לשאת לאשה את אהובתו מזה 14 שנה – עוד אחד מאירועיה המשמחים של 1850 בחייו של טניסון. בנם הבכור של בני הזוג נקרא האלאם, על שם אותו חבר שנפטר.
כאן תורגמו שניים משירי היצירה – מהבולטים שבהם. האחד, שמספרו 27, מוכר לבניה של התרבות האנגלית בשל המסקנה המנוסחת במפורש בסופו, לאחר שבשלושת בתיו הקודמים נוסחה בדרכי משל. מוטב לאבד נפש אהובה, אומר המשורר, מלהיות אדם שמעולם לא אהב. השיר השני שנבחר, שיר מספר 50, בולט בקסמו הלירי ובקדרותו הכנה, ולוכד את הלב כבר בקריאה ראשונה. בשיר זה מבקש המשורר מחברו המת לעמוד לצידו כשיתקרב מותו שלו.
כל בתיה הרבים של היצירה כתובים במתכונת צורנית אחידה: ארבעה צמדי-הברות (יאמבים) בשורה, ארבע שורות בבית, וחריזה חובקת. הדבר מסגל ליצירה ארשת של איפוק, איפוק שהוא כוח, ותחושה של מעגליות. התרגום המוצע כאן – שכלל וכלל אינו התרגום הראשון משירת טניסון לעברית – מכבד את הכרעתו המוסיקלית של המשורר, ושומר על משקל וחריזה זהים לאלו שלו. לפיכך, ובשל אופייה של השפה העברית שמילותיה מרובות-הברות, תוכנו תמציתי מעט יותר מזה שבמקור.
צ"א
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה