בשבילה גיבורים עפים
מאת אמיר גוטפרוינד
זמורה ביתן, 667 עמ'
ביקורת: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון', א' בכסלו תשס"ט, 28.11.2008
לאבא של אריק אין חיים אבל יש היסטוריה. גיבורי העם היהודי וקורות מדינת ישראל הם פיסת השמיים היחידה בחייו האפורים המזדחלים בין השיכון החיפני לבין המשמרות בבית החרושת. הם, ולצידם התקווה שאריק, בנו היפה והבטלן ובר המזל, יצטרף אף הוא ביום מן הימים לרשימת הגיבורים. כשמתקשרים אל האב מספריית החוג למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, אחד מכמה וכמה מוסדות לימוד שאריק מתחיל ולא גומר, ודורשים שיוחזר ספר שאריק שאל שם, האב מנווט את השיחה לאפיקים החשובים לו באמת: איך המזכירה משתבצת בקורות מדינת ישראל. "כשהניח את השפופרת אמר לאהרן הגוסס שישב לידו, 'מה תגיד? דיברתי כרגע עם גברת שראתה את הפיגוע בנהריה של משפחת הרן". אבל אותו אהרן-הגוסס, החולה בכל מה שאפשר כבר עשרות שנים אבל לעולם אינו מת, מתרגש יותר מכך שהרופאים זוממים לכרות לו ריאה. "קשה לתת ריאה. זה כמו שמבקשים מישראל להחזיר שטחים", מסכים איתו האב. "לא אתן מהריאה שלי. אף שעל לא אתן!", מבטיח הגוסס.
אריק עצמו, אריק ברושי, הגיבור-המספר של 'בשבילה גיבורים עפים', נמצא אמנם שמאלה מאביו, במידה שהנושא הפוליטי בכלל מעסיק אותו, אבל גם חייו שלו זורמים על פי הקואורדינטות הקולקטיביות, ההיסטוריה. הוא חי אותה לעתים כרעש רקע, ולעתים כמי שמטלטלת אותו בכפה. כמוהו גם ארבעת חברי הילדות שלו מהשיכון. אלו שהחברות ביניהם על גלגוליה במשך שנות דור, מששת הימים עד רצח רבין, היא ציר העלילה של הספר, או מוטב ציר אוסף העלילות של הספר. הם לא תמיד גיבורים גדולים, אבל בשעת מבחן, לאחר שנים, כשאחד צריך להיות בשביל כולם וכולם בשביל אחד (בעצם אחת), הם יהיו גיבורים ויעופו, וישכחו את כל המשברים הגדולים. כי על כך מספר הספר בעצם: על מוסד ה"חבר'ה" הייחודי כנראה לישראל.
הרומאן הזה כולו תופס עצמו כהיסטוריה. הוא כמו מבקש לומר – סיפורה של החבורה הוא סיפורה של החברה הישראלית בשנות האימפריה המתכווצת, השנים שבין שיא האופוריה לשיא הבאסה, שבין תפנית אחת לתפנית הבאה. ה"היסטוריה" היא סיפורם של החבר'ה, סיפורו של השיכון – אבל אנו קוראים לה היסטוריה כי הרי אנחנו יודעים מה היא באמת. מפעם לפעם אף צצים בספר פרקי ביניים לא ממוספרים, סטיות זמניות ממהלך העלילה, המכונים "סיפור שלא שייך להיסטוריה". כלומר לשאר הספר. שקוף: הם שייכים אליו מאוד, כינויים האירוני רק מדגיש זאת, והם עתידים להתחבר אל הזרם הכולל.
הכול נשפך אל ההיסטוריה הגדולה, הישראלית, המגיחה מכל חור. לפעמים כמוסיקת רקע וציון דרך, לעתים כשותפה בקידום העלילה (הניצחון באירוויזיון 78' מאפשר לגברתן התימהוני ספיבק מגבול הצפון להציל את החבר'ה שנתקעו ברכב ולהיכנס להמשך הסיפור), לעתים כחורצת גורלות אישיים (המלחמות), ולעתים, כנראה בתור דרישת שלום מספרו הקודם של גוטפרוינד, מישהו מהחבר'ה גם עושה את ההיסטוריה מאחורי הקלעים; כך הוא למשל יורם הנוכל הכריזמטי, בן החבורה שהתגייס כשחבריו עוד למדו בתיכון, ושבאמצע מלחמת יום כיפור, ברגע של טוב לב, מציל את חזית הצפון לאחר שהוא סוחף את חבריו האפסנאים לפתוח את מחסני הגניבות הפרטיים שלהם ולצייד את הלוחמים האומללים, סוף סוף, במדים סבירים ובכלי נשק שגם יורים.
ההיסטוריה הלא רחוקה היא גיבורתם של שלושת הרומאנים שגוטפרוינד כתב עד כה. אף פעם אין היא הגיבורה הראשית; אף לא אחד מהשלושה הוא רומאן היסטורי. תמיד היא מופיעה כבת לוויה, כצל, כשותפה. ובכל פעם באופן אחר. ברומאן הראשון של גוטפרוינד, 'שואה שלנו', ההיסטוריה, השואה במקרה זה, היתה מושא התעניינותם הפולשנית של הגיבורים, שני בני נוער, שרצו לפענח את עברם של הניצולים הסובבים אותם. לאחר הספר הבא, קובץ הסיפורים 'אחוזות החוף', שבו הנגיעות ההיסטוריות היו רכות יותר, בא הרומאן השני של גוטפרוינד, 'העולם, קצת אחר כך'. כאן מצאה לה ההיסטוריה אפנון אלטרנטיבי להופיע בו. דמויות שוליים תימהוניות הן שמנווטות בו את קורות היישוב היהודי בארץ ומדינת ישראל הצעירה, מוסיפות להיסטוריה האמיתית שכבה של אירועים שהיו או לא היו מאחורי הקלעים. עכשיו, ב'בשבילה גיבורים עפים', אלו אנשים מן השורה, שהתבגרותם וצמיחתם מקבילה לזו של המדינה, ושהקורות אותה משפיעות גם על חייהם.
אלו הן אפוא שלוש דרכים ספרותיות לממש יחסים בין אנשים קטנים להיסטוריה גדולה. השלישית בהן, זו שברומאן שלפנינו, היא הפשוטה מכולן, הצפויה מכולן, ועלולה גם להיות הקלושה מכולן, אלא אם המחבר מצליח לספק בהתמדה חומרי גלם להקבלה שאמורה להיווצר בין תולדות המדינה לקורות הגיבורים. לכך נוסף הקושי שיש בפִרנוסה היומיומי של עלילה המשתרעת על פני שנים רבות. בעל 'בשבילה גיבורים עפים' מוצא כמה דרכים להתגבר על המכשולים הללו. ראשית, גוטפרוינד הוא איש מצחיק ובעל דמיון וכושר המצאה, וכך הוא מגלגל את הקורא על פני תרס"ז עמודי הספר מאנקדוטה לאנקדוטה ומהברקה להברקה – גם אם אין קו עלילתי אחד השוזר את הספר לסיפור עם התחלה, הסתבכות, התרה ופתרון. ככה זה גם בחיים, לא? מתגלגלים.
שנית, הוא דואג שהיחסים בין הגיבורים והאירועים ההיסטוריים יהיו רבי פנים. הדוד פרץ בעל המזל הרע ינכח תמיד במקום שיש בו פיגוע; ניסים אבאדי הדביל יצליח לחזות את מותם של אישים מפורסמים וכך ינחל תהילה וכמו יתַפעל את ההיסטוריה במקום לתת לה לתפעל אותו; ובקרב בני החבורה – הטבח בכביש החוף יגרום לגירושי הוריו של גדעון, התפתחות המעמד הנובורישי תשתלב יופי עם הקריירה הפלילית של יורם, ובחדר האטום של מלחמת המפרץ יתפוצצו יחסיהם של אריק ובני.
כל זה מספיק כדי ליצור ספר מהנה ומבדר, מרגש וסוחף, אבל אין בו כדי לומר משהו חדש על החברה הישראלית. לא שהספר ירוד. ההומור שלו מעודן מאין כמוהו, האירוניה כלפי החוויה הישראלית וכלפי הגיבורים דקה מן הדקות ("מול המשנה הכלכלית שזכתה בפרס נובל הציב אבא את משנתו: זה לא בסדר"), והלשון שאמנם אינה סמיכה או גבוהה או מטפורית מאפשרת ציורים מקוריים כמו "חודשי שנת 1983 עמדו צפופים זה לצד זה כברושים המסתירים בית קברות". אבל דומה שהכיף הבלתי פוסק שהספר מתגלגל בו, שרשרת הסיפורים והקריקטורות, מכסה על מחסור באמירה מגובשת של ממש. מה בעצם קרה לנו בין 67' ל-95'? לא ברור מהספר. בטח לא משהו שלא ידענו.
מה כן יש? המעבר מחברה קולקטיביסטית ומגויסת לחברה הישגית, פצעי המלחמות, החומרנות הגוברת, האינדיבידואליזם החדש, התפוגגות ההגמוניה הפועלית והאשכנזית. כל זה ידוע ומוכר. מעייפת במיוחד היא התבנית הפוליטית-מדינית שגוטפרוינד קורא בה את התקופה. האופוריה הלאומנית של כובשי האימפריה ב-67', היהירות שהובילה ל-73', ההתחמקות משלום עם הפלשתינים בשנות השמונים, התקווה של אוסלו, רצח רבין. המספר נוטה חסד לדמויות שסבורות כך, ואת האחרות ממסך באירוניה מרה. כבר קראנו את זה אצל יהונתן גפן, בהרבה פחות מילים.
ובכל זאת, אם מוותרים על הניסיון לחפש אמירה מטא-היסטורית ומתמקדים בפרטים, מגלים שגוטפרוינד מרענן את הנוף הספרותי המוכר לנו, ומבטא נקודת מבט ציונית, פרו-ישראלית. הוא אינו מסתבך במורכבויות סרק ביחסו לטרור, מסרב להתעלם מהתוקפנות הערבית, ואף מחדש לקורא המצוי כמה דברים לגביה. בראשם אירועי פרעות הפרהוד ביהודי עיראק ב-1941. הפער בין המציאות המשתקפת מבין דפי הספר לבין אמירת-העל שלו, המבטאת את עמדת המיינסטרים השמאלני-ציוני, דומה למתחולל בנפשו של אביו של אריק. הוא "שייך לפלג ציוני קיצוני", איש ימין מכל בחינה שהיא, ולפני כל בחירות הוא מעסיק עצמו בלמידת מצעים ובסבב התלבטויות, אך לעולם אין הוא מסוגל להשתחרר מההרגל הכפייתי להצביע למערך.
מאחר שהספר אינו מצליח לומר משהו משמעותי על תולדות מדינת ישראל, מוטב פשוט להחזיר את ההיבט ההיסטורי-פוליטי למעמד הקישוטי שהספר נותן לו במילא, ולא לצפות ממנו ליותר מזה. כדאי לוותר גם על התקוות להבין עד הסוף את מניעיהן המלאים של הדמויות. הספר, אולי גם בגלל שנכתב מתחילתו בידיעה שהוא עתיד להיות מעובד לסרט, ואולי פשוט מפני שזו נטייתו הטבעית של המחבר, מעדיף את הפעולה על פני הפסיכולוגיה, את הגרוטסקה על פני הדברנות, את היטלטלותה של דמות מקצה לקצה על פני הסטטיות ויישוב הדעת. כדאי להניח לציפיות שהספר מנסה לעורר בקוראיו, ולהתענג על מה שיש בו: ההמחשה החיה והעשירה והבלתי מתחנפת, אם כי, שוב, לאו דווקא מחדשת, של מושג החבר'ה; ובעיקר הסיפורים הקטנים, הדיאלוגים המחודדים, קסמן הצבעוני של הדמויות, כשרון ההמצאה וההפלגה, האבחנות הקולעות, וקול המספר המשועשע, הנכון, של גוטפרוינד. ייתכן שבספר הזה מרוב עצים לא רואים את היער, אבל העצים יפהפיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה