אחרון משוררי האלוהים: מיתוס, אתוס ומיסטיקה ביצירתו של יוסף צבי רימון
מאת דרור אידר
מאגנס, תשס"ט, 266 עמ'
ביקורת: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בט' בניסן תשס"ט, 3.4.2009
היכן מבשילה הכרתו הפוליטית והחברתית של פובליציסט? בדרך כלל בחוויה היסטורית מעצבת, בבית ההורים, בתנועת הנוער, באוניברסיטה, בקריאת כתביהם של הוגים פוליטיים. קוראי מאמריו הפוליטיים של דרור אֵידָר במקור ראשון ובהארץ, בישראל היום ובנקודה, יופתעו לעומת זאת לגלות את שורשיהם של הרעיונות המרכזיים הייחודיים לאידר דווקא במחקר ספרותי שכתב. זהו הדוקטורט שלו על ראשית שירתו של יוסף צבי רימון, שהופיע עתה כספר. חקר הספרות מתגלה כאן, לא לראשונה כמובן, כדרך מרתקת להבין ולתאר מהלכים חברתיים ואידיאולוגיים – ובמקרה של אידר עצמו, אפילו כמצע להבשלתן של רגישות אישית והשקפת עולם.
קוראיו של אידר הפובליציסט התרגלו כבר למשחק המצלולי של ד' עם ר', אותה אליטרציה שכמו לקחה יד המקרה מעולמו השני של אידר, עולם השירה: ד"ר-דרור-אידר-הַדָּרָה. המוּדָרים, אליבא דאידר, הם אלו שסולקו מהמשחק של קביעת סדר היום הפוליטי והתרבותי בישראל: המאמינים ושומרי המצוות, השמרנים, הלאומיים והניצים, כל אלו שאידר מכנה בכתיבתו הפוליטית "המחנה הניאו-שמרני". המכנה המשותף להם, לדעתו, הוא ההיזקקות שלהם בדרך זו או אחרת לאלוהי ישראל. בעיניו, המחנה הזה תורם להנצחת מצבו הנחוּת בכך שהוא מכיר דה-פקטו בשליטתו של המחנה החילוני-שמאלני שהתקבעה בימי העלייה השנייה, משתתף מרצון במשחק התפקידים של האדון והעבד, ואינו מטפח את האינטלקטואלים והיוצרים שבקרבו.
והנה לנו מקרה יוסף צבי רימון (1958-1889). הימים ימי ביכורי החברה הישראלית, ימי העלייה השנייה והשלישית. האיש – משורר כישרוני בשלבי התפתחותו האמנותית. יחיד ומיוחד בין משוררי הזמן והמקום באמונתו העזה באלוהים, הכובשת בהדרגה את כל תכניה של שירתו. בעל ייסורים שסמליותם המשיחית גדולה ממש כעוצמתם הפיזית. ומרחף בין שני המגנטים: מזה מסירותו המלאה לאהבת ה', ומנגד המיאוס שחש כלפי מייצגיה העיקריים של היהדות הדתית בארץ, אנשי החלוקה של היישוב הישן, ומשיכתו אל המחנה החלוצי ואל הספרות העברית החדשה.
התוצאה היתה בדידות. נידוי לא היה כאן – אבל המבקרים והסופרים הידועים כביאליק וברנר הסתייגו מרימון או התעלמו ממנו, ובשנות האסון שהתרגש עליו, שניגע בו עוד מעט, הוא זכה לכמויות קמצניות להחריד של אמפתיה. לא בכדי אימץ לו רימון הבודד את שם העט יוסף הנודד. "בדור אשר השירה העברית חגגה את ניצחונותיה הגדולים היה רימון משורר יתום, יחידי. לא נרצה קורבן עולה זה", כתב עליו סמוך לאחר פטירתו הסופר ר' בנימין. "זהו גורל הסופר-המשורר במחנה החרדים. הוא כמו תוקע לתוך בור. הוא כמו אבר מדולדל" (עמ' 52).
תאמרו, תורה ועבודה. תציעו, הפועל המזרחי. תגידו, בשביל אנשים כמוהו יש ציונות דתית. אבל כל זה אנכרוניסטי כמעט כמו לומר "אז שישלח שירים ל'משיב הרוח'". שכן זה הייחוד בשנותיו הראשונות של רימון כמשורר וכתושב ארץ ישראל: היעדר מסגרת ארגונית לפועל הדתי, ולחץ חברתי נורא על החלוצים שומרי המצוות שינטשו את מנהגי אבותיהם. הלעג וההשפלה שהיו מנת חלקם של חלוצים ופועלים מסוג זה מתועדים בספרו של אידר. גם מבחינה ספרותית רימון השתייך לדור שלאחר ביאליק, דור שחיבוטי עזיבת בית המדרש לא היו מנת חלקו, ועניינו היה בדילמות אוניברסליות. בודד במערכה יכול רימון הצעיר רק לחלום על היום שיקום בו חזונו המפורט של אביו אפרים – ארגון של פועלים וחלוצים דתיים בארץ ישראל.
אידר מראה, פחות על דרך השלילה ויותר על דרך החיוב, מדוע רימון הוא אכן אחרון, וראשון, משוררי האלוהים בשירה העברית המודרנית. משורר האלוהים, כלומר משורר שהקדיש את מרב האנרגיות השיריות שלו לאלוהי ישראל, האל המתגלה של המסורת היהודית. נביא, מיסטיקן, עבד ומאהב של הקדוש ברוך הוא. בראשית דרכו, בשנת תרע"ה, כבר כתב: "איכה אשיר על תבל ומלואה – / ואלוהים הוא ציווה? / אשיר ליוצר הכול ונעלה על כול – / לאלוהים אשירה!"
בין המשוררים בני זמנו דומה לו מבחינה זו רק מורו וחברו הרב קוק – אם נוציא מהדיון את ממשיכיה הישירים של מסורת הפיוט, ונדון רק באלו שאימצו את מוסכמות השירה המודרנית. שנים רבות אחריו החלה זלדה לכתוב, אך כפי שמציין אידר אין לומר ששירתה מוקדשת כולה לחוויה הדתית כמו שירתו של רימון. כגון זה חל גם על אחיו הצעיר של רימון, המשורר יעקב רימון. והמשוררים הדתיים העכשוויים – אצלם, מציין אידר בצדק, מתוארת חוויה דתית שהבחירה הסובייקטיבית באמונה חשובה בה מההכרה הדתית הטוטלית, המוכרחת, השכלית, נוסח י"צ רימון. "רק באותם אגפים שמרניים בציבור הדתי, שבהם מיוצרת כיום מה שמכונה 'שירה אמונית', ניתן למצוא הד המשכי כלשהו למפעלו של רימון, כותב אידר (עמ' 181), "אולם שירה זו נמצאת עדיין בתחילתה וקשה להעריך את גורלה ומה יהיו הישגיה".
להכרעתו של רימון להקדיש את כל שירתו לאמונה קדמה התחבטות, שהתבטאה תקופה מסוימת באסטרטגיה של פיצול. פרק ארוך מוקדש לניתוח שתי פואמות גנוזות-למחצה של רימון המוקדם. בראשונה תיאורים מפורשים של חוויה מיסטית. היא נדפסה בקובץ 'התרבות הישראלית' שיזם הרב אברהם יצחק קוק וערך בנו הרב צבי יהודה קוק. "הפואמה", מסכם אידר לאחר פירוט יסודי של סמליותה הקבלית, "רצופה טרנספורמציות של מונחים רומנטיים למושגים קבליים. מושגים כמו 'היגון הרומנטי' ו'צער העולם' הופכים תחת עטו של רימון לביטויי יגון וצער על ריחוק מן האל ואי-יכולת להיפגש עם אורו" (עמ' 103).
לעומתה, הפואמה השנייה הופיעה באותה תקופה בקובץ 'יזרעאל' בעריכת אז"ר, קובץ בעל אוריינטציה כללית יותר – ואכן היא בוחרת בדרך ההסוואה. המונחים הרומנטיים נשארים, כלפי חוץ, מונחים רומנטיים. רק פרשנותו של אידר מעלה מתוך היצירה, ובדרך משכנעת ולא ספקולטיבית, רובד עשיר של משמעויות מיסטיות.
את סודו הדתי הגדול ביותר, סוד משיחיותו, שמר רימון לעיתון הימני 'דואר היום'. שם גם שטח במפורש את משנתו הביקורתית כלפי חילוניותה של השירה העברית בת זמנו. "שירה בלי מהלך רוח דתי רוחני לא תוכל לכבוש דרך לה בעולם", כתב שם (עמ' 166). מעניין להוסיף, בהקשר השירי-אידיאולוגי של התקופה, שבאותו עיתון בחר גם המשורר שאול טשרניחובסקי כבמה לחשיפת הצד הפחות אופנתי-פוליטית בהשקפותיו – את נטייתו לעמדות הרוויזיוניסטים בנושאי מדיניות וביטחון – בעוד בבמות אחרות פרסם שירה שהתאימה גם לרוח תנועת העבודה דאז. הדתיות המשיחית של רימון, הימניות של טשרניחובסקי: שני דברים שיאה לחושפם רק בבמה הצדדית. בימים ההם בזמן הזה.
בפואמה שרימון פרסם ב'דואר היום' ולא הכניס לספריו הוא מציג עצמו, במרומז, כביטוי למשיח בן יוסף, וכגילום עכשווי ליוסף הצדיק עצמו. הדבר מופיע כתמה סמלית ועקיפה גם בשירים ידועים שלו, כגון זה שהוא מתאר בו את עצמו, משורר הנושא את דבר האלוהים, כבן מלך. "משיח הזהב המקֻווה – אני הוא", כתב בשיר אחר, מטפורי, "... ואחֵר, ששדַי ברחמיו בו יתמוך, / הוא יגְאל". אולם בפואמה זו שנדפסה בלי ניקוד ב'דואר היום', ושעד אידר הסתתרה מעין החוקרים, הדבר ברור יותר. היא מוצגת במקור כשיר שרימון מצא "בכתב יד חדש" המוקדש "לצוואר אסנת מאת בחירה המשיח", וחותם בשורות "אני גיבור אפרים (שם אביו של י"צ רימון), משיח יוסף (שמו שלו) / ודוד (שם בנו) המנצח" (התוספות בסוגריים הן כמובן שלי, על פי אידר. צ"א). מוצג בו משיח בן יוסף, זה הקודם למשיח בן דוד, המחבר בין שמיים וארץ כשלב ראשון לגאולה.
לעניין זה של המשיחיות מוקדש הפרק המרעיש ביותר בספרו של אידר, מבחינת גילוייו. זהו גם, לא במקרה, הפרק העוסק בפרשת פציעתו הקשה של רימון בידי מחבלים בדווים על גדת הירקון בסוכות תרפ"ג. הפורעים האכזרים הפכו את רימון למה שעל פי חלק מהפירושים עונה להגדרה המקראית "פצוע דכה וכרות שופכה", שאסור לו לבוא בקהל, ורימון, גיבור האמונה, גזר על עצמו בהתאם לכך להיות גם מרטיר האמונה: גלות ממשפחתו שבתל-אביב אל חיי בדידות, חרפה ועוני בכוך בצפת. 15 שנים שהה שם, בלי לבקר את אהוביו אפילו פעם אחת, עד שפסיקה רבנית התירה לו לשוב לביתו.
רב המשותף בין יוסף, וגילוייו הסמליים הקבליים – משיח בן יוסף וספירת 'יסוד' של הצדיק – לבין חייו של רימון ותפיסתו את עצמו. יוסף, הבן היקר לאביו (שבשמיים), שאחיו שטמוהו; יוסף, המחבר את הארצי והשמיימי; יוסף, נציגה של 'שמירת הברית', שנפגע באותו מקום בגופו בידי ישמעאלים וכנציגו של העם היהודי; משיח בן יוסף, בעל הייסורים; יוסף, הארכיטיפ של הצדיק, זה אשר משפיע בפעילותו המיסטית על המציאות ומקרב כך בין כנסת ישראל לקב"ה, כפי שאידר משער שרימון התכוון לעשות בשירתו, בפעילותו החינוכית ואף בעצם ייסוריו.
עד כמה הרחיקה לכת הזדהותו של רימון עם דמותו של משיח בן יוסף? האם ראה עצמו כמשיח זה ממש, כאחד מכמה אנשים הממלאים את התפקיד, או שמא זו היתה רק הזדהות סמלית? ניתוחו היסודי והמרתק של אידר מותיר את המעיין בלי תשובה ברורה, אלא עם תחושה שהמחבר מצפה שיבין זאת לבד.
אולי זה ביטוי למאפיין כללי של הספר, כעיבוד של דוקטורט. אמנם ניכר שאידר השתדל להרחיק את הספר ממתכונתו המקורית כמחקר אקדמי, ולקרבו לקורא המשכיל המצוי. מתוך כך הוא אינו מעיק בהצגת תיאוריות ספרותיות מיותרות אלא נותן אותן על קצה המזלג, ואינו נכנס לניתוחים צורניים של השירים וכגון זה, אלא מעניק לקורא ספר קריא, מושך וממוקד. ובכל זאת נותר כאן שביב של איזו נוקשות. איזו שמירה קפדנית על גבולות, שבעולם האקדמי היא מבורכת אבל כאן היא נוטלת משהו מכוחו הפוטנציאלי של הספר.
כך, למשל, החלטתו של אידר לעסוק רק ברימון המוקדם הגיונית, ומשלימה ספר קיים של צבי לוז העוסק בשירתו המאוחרת של רימון – אבל הקורא נותר בסקרנותו. סבירה לא פחות, ובאותה שעה מתסכלת אף יותר, היא ההקפדה לעסוק בביוגרפיה של רימון רק כל עוד היא רלבנטית להבנת יצירתו. הקורא מתוודע לאביו של רימון, שהשפיע מאוד על הכרעתו האמונית, לאחיו המשורר, ולבנו שנאלץ לגדול כשאביו בגלות ושנקרא לא במקרה דוד – אבל מי היתה אשתו של רימון, שנשאה את חוליו? אין רמז.
מעורבותו הרגשית העמוקה של אידר במחקרו זה – הזדהותו עם המשורר ועם מה שסיפורו מסמל – ניכרת במאמריו הפובליציסטיים. דווקא בספרו על המשורר גזר אידר על עצמו איפוק. ואולי, למרות צערו של הקורא, טוב שכך; בגאולת זכרו של משורר משיחי נשגב ופורץ דרך כיוסף צבי רימון, טוב שיהיה לפני משיח בן דוד איזה משיח בן יוסף אקדמי-משהו שיכשיר את הקרקע המחקרית ואת הלבבות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה