שסעים ודיאלוג: על שני ספרי עיון

אשר כהן וברוך זיסר; מהשלמה להסלמה – השסע הדתי-חילוני בפתח המאה ה-21; שוקן, 41+199 עמ'

גבריאל רעם; אמנות השיחה – מלהג ופטפוט עד הידברות ודיאלוג; ידיעות אחרונות, 11+325 עמ'

ביקורת: צור ארליך. הופיע בעיתון 'מקור ראשון' באביב תשס"ג, 2003

מיקומם המשותף של שני דו"חות-ועדה חשובים ופורצי דרך מהשנים האחרונות – פח האשפה – מלמד משהו על גורלה של חברה שנידונה להיות מובלת בידי אנשי הכל-או-לא-כלום שבשני קצותיה. דו"ח ועדת נאמן בעניין הגיור היה הישג חשוב ליהדות האורתודוקסית, כאשר נציגי הרפורמים והקונסרבטיבים הסכימו לתת בידיה את הסמכות הבלעדית לגיור בארץ. למרות זאת דחו את הדו"ח החרדים ובעקבותיהם אף הרבנות הראשית, בשל דריסת הרגל בישראל שהעניקה הפשרה לזרמים הדתיים הלא-אורתודוקסיים. מנגד, במסקנות ועדת טל הסכימו החרדים לראשונה לגיוס חלקי של בני הישיבות, אך חילונים מיליטנטים, ובעקבותיהם אחרים שהפופוליזם קונה אותם, הובילו לקבורת המהפכה שהם עצמם רצו בה בעודה באבה.

לפי ד"ר אשר כהן ופרופ' ברוך זיסר מאוניברסיטת בר-אילן, לא תמיד היו כך פני הדברים, ומגמת ההסלמה בין דתיים וחילונים החליפה מגמה של השלמה שאפיינה את הדור הראשון למדינה. השניים מציעים בספרם 'מהשלמה להסלמה' את מודל הפוליטיקה ההסדרית, שבו הם מאפיינים את הימים ההם. עיקרו: פתרון מחלוקות ברמה הפוליטית, ואף המקומית, תוך הימנעות מהכרעה עקרונית לטובת אחד הצדדים בכלל ומהכרעה שיפוטית בפרט, כמו גם משימוש בכוחו של הרוב לדחיקת המיעוט. ניגודה של הפוליטיקה ההסדרית הוא הפוליטיקה המשברית, שבה חותרים הצדדים להכרעה ולנטרול הצד השני – המאפיינת את ימינו שלנו.

מה אפשר את המעבר מהסדריות למשבריות? כהן וזיסר מונים שינויים חברתיים ודמוגרפיים כמו ריבוי העולים הלא-יהודים, אולם מעניינים בעיקר השינויים ברמה הפוליטית, שהבנת הדרך הפרדוקסלית-לעתים שבה גרמו להחרפת הקרע הדתי-חילוני גלומה בשימוש במודל הפוליטיקה ההסדרית/משברית. כך, למשל, כשהרשות השופטת בוחרת להכריע בעצמה בסוגיות דת ומדינה, ניטלת מהפוליטיקאים האפשרות להגיע להסדר. המודל התיאורטי של המחברים מסביר גם, למשל, כיצד התאפשרה השלמה דתית-חילונית דווקא בימים שבהם נשלטו חיי היומיום בידי מפלגות. באופן דומה, דווקא ימי הדומיננטיות של מפא"י, שיכלה, לו רק רצתה, להכתיב מדיניות חד-צדדית בתחומי דת ומדינה – דווקא ימים אלו, בניגוד לשנים שבהן התחרו על השלטון הליכוד והמערך, אפשרו פוליטיקה הסדרית, בין השאר משום שהמפלגות החילוניות-קיצוניות והמפלגות הדתיות ידעו שמקומן בקואליציה אינו מובטח, ומיתנו את דרישותיהן. בהקשר זה, אירועים כמו כפיית החינוך החילוני במעברות נתפשים בידי המחברים, לא ברור אם בצדק, כאפיזודות קצרות מועד שהגיעו לפתרונן.

עניין מיוחד יש באבחנתם של המחברים כי הוויכוח הפנימי בין חרדים-לאומיים לבין דתיים מודרניים משתק את המחנה הדתי-ציוני ואת מפד"ל ומשתיק את קולם, ובכך מחזק את המחנה החרדי המתנגד לפשרה ולהשלמה. חבל מעט שהתפתחות אחרונה הקשורה במפד"ל, שעשויה אולי להיות התפתחות היסטורית בתולדות יחסי דתיים-חילונים – הסכמות מפד"ל-שינוי וכניסתן לממשלה – לא הספיקה להיכנס לספר, אף שהופעתו המתינה עד לאחר הבחירות, ותוצאותיהן זכו להתייחסות בו.

עמודיו האחרונים של הספר מוקדשים לקריאת כיוון לדרך ייחודית להידברות. עיקרה, בהשפעת תיאוריית הצדק של ג'ון רולס, הפעלת תרגיל מחשבתי שבו יעלו המשתתפים הצעות לפתרון מחלוקות בלי לדעת לאיזה צד הם שייכים. ספרו של גבריאל רעם, 'אמנות השיחה', מקדיש אף הוא את עמודיו האחרונים לאותה הידברות מיוחלת ואמפתית, הפעם הידברות רגשית יותר, בין-אישית ולא בין-מחנאית. כמו 'מהשלמה להסלמה', גם ספר זה מוקדש ברובו לבעיה, להיעדר, ורק סופו מסמן דרך לפתרון.

רעם, המוכר בעיקר כחוקר שפת גוף ותקשורת לא מילולית, חש ששיחת האמת, שיחת נפש אל נפש, שהיא צורך ראשוני ומרכזי של האדם, נזנחה לטובת להג ריק מתוכן ומרגש. בין הגורמים שהוא מונה לכך אפשר למצוא את האינפלציה בדיבורים בכלי התקשורת; את הרידוד הלשוני שנועד אמנם לפרק תבניות קפואות ונפוחות אך כשל מלמצוא להן תחליף חי; את רודנות הפוליטקלי-קורקט והאיסורים על המילים; את חוסר המודעות להבדלים בין גברים ונשים באופן השיחה ובציפיות ממנה – ובמקביל את שליטתו של השיח הגברי, התכליתי והחד-ערוצי; ואת תרבות הדיבור הישראלית, הישירה והגסה. בהומור נעים, אך לעתים גם בארכנות המתקרבת לפטפוט, רעם פורס מצע תיאורטי, סוקר סוגי שיחה, מדגים את מאבקי השליטה העומדים מאחורי משפטים שגורים, ממליץ על תרבות השיחה האנגלית, ומוצא שהשיחה יכולה להיות אמנות ושהאמנות היא תחליף לשיחה.

בתוך מבול ספרי הניו-אייג' המנסים להפנות את תשומת לבנו למיני רוחניות זנוחים האצורים בנו, הופעתו של 'אמנות השיחה' הרציונלי, המחכים והמשעשע, שמטרתו דומה לשלהם אך שונה ממנה כל כך, היא מאורע ברוך. הדפסת הספר על נייר עבה במיוחד, ההופך אותו לכבד ומסיבי באופן המעניק לו משקל תדמיתי מעל הראוי, צורמת מעט על רקע המסר העולה ממנו, המסתייג כל כך מפומפוזיות. אולם הרבה יותר מכך מצער חוסר ההקפדה העריכתית, מטעויות לשוניות וזלזול גמור באחידות הכתיב, דרך הפיסוק השגוי המקשה במקום להקל, ועד למדיניות סימון המקורות הבלתי ברורה. כך, למשל, אפילו דיון מפורט בדבר ההבדל בין אמנות לאומנות אינו מונע בלבול מתמשך בין שתי המילים הללו, ו"אמנות" נכתבת לעתים קרובות בתוספת ו'. מביך למצוא בראשית הספר את ציון שמה של עורכת לשונית. לאחרונה אמר אהרן אמיר לעיתון זה: "סדר העדיפויות בהוצאות הספרים השתנה. יש הוצאות שוויתרו על ההגהות. אומרים בהן 'נוציא את הספר כפי שנוציא, נעשה תופים ומחולות וזה ילך'".