מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בי"ד בתמוז תשס"ד, 3.7.2004.
עכשיו, כשכבר אמצע התמוז ונעמי שמר כבר לא איתנו, הכל מתחיל להיראות כאגדה ישנה. היה היה פעם זֶמר עברי. פעם, לפני שנים רבות, לפני שהמוסיקה בוטלה בפקודת ההיפ-הופ, לפני שהקול האנושי הומר באנפוף, לפני שהזמרה הוכחדה בפני הצעקות. היה היה זמר עברי. זמר שאפשר לשיר אותו, כי יש לו, תאמינו או לא, ממש מנגינה. שאפשר אפילו לשרוק אותו. ושאפשר להאזין למילים שלו בלי להביט בדאגה בידיים ולבדוק אם כבר מתחילה לצמוח עליהן פרוות קופים. ותשמעו קטע, חלק מהשירים האלה היו אפילו מצחיקים. הייתה אז איזו סברה מוזרה, שלבידור מותר לפעמים להיות מבדר. וזה עוד כלום לעומת העובדה המטמטמת שאנשים שרו אז, ממש ברצינות, על ארץ ישראל. ועל ניצחונות צבאיים. ועל תקוות. ועל ירושלים של זהב. ופה ושם אפילו על אהבות שמחות.
כיכר השוק ריקה. אבל היקפו של האבל הציבורי על נעמי שמר מוכיח שכמו ב"ירושלים של זהב", הבית הנוסף של השיר עוד עתיד להיכתב. רבים מאוד, כך התברר, עוד רוצים לחזור אל בורות המים ואל המעיין המלודי הנטוש, אל השוק המחליף צבעים בלי הרף ואל הכיכר. רבים, רבים מאוד, שכבר אמרו השבוע כמעט כל מה שאפשר לומר על נעמי שמר של כל אחד ועל נעמי שמר של כולנו. על הזיווג המופלא של מילים ומנגינה שבאות ממקור מופלא ואוהב אחד. על אהבת העברית ואהבת הבריות. על הברית שנכרתה בין מקורות ובין סלנג. על הגשר שנמתח בין תנועת העבודה בימיה המגשימים לתנועת ההתיישבות וההגשמה של ימינו. על הקיץ הזה שבו נעמי שמר לבשה שוב לבן, וכולנו התפללנו לטוב.
ומה אפשר להוסיף על כל משאת האהבה והגעגועים שהרעיף השבוע העם על המזמוראית הלאומית שלו? אולי, אם יורשה, כמה מילים על נעמי שמר שלי. נולדתי אל תוך עולם שעוצב וצויר וזומַר על ידיה. בליל חורף בתשל"ד, 1974. צליל תופי המלחמה כבר נדם-נדם, אבל אבא שלי עוד היה הרחק בחזית, במורדות הגולן, בקרבה מפחידה לקבוצת כנרת. וברדיו, כך מספרים, התנגן באותם ימים שוב ושוב השיר לו יהי. וכל הלילה ההוא, שבו נולדתי, שלג נח על עירי, ירושלים, שלוש שנים לפני שהשיר הזה נכתב.
בשנה שלאחר מכן נערכו הצעדות אל סבסטיה, לקראת הקמת ההתיישבות בשומרון. באחת מהן צעדה בראש נעמי שמר. עברנו ליישוב הראשון שהצליח לקום בשומרון ולהישאר על מקומו, לעפרה, והשכנה פנינה שרה "בבית חלומותיי", ונעמי שמר הייתה מגיעה אלינו לבקר ולזמר ולהזדהות. אני, בן ארבע-חמש, העדפתי בינתיים את התקליט שלה 'כיצד שוברים חמסין'. על העטיפה נראתה נעמי שמר בשמלה צהובה רצה במורד גבעה דשואה, וסביבה פליאדה של ילדים המנסים להדביק אותה. בגן שרנו את "לטיול יצאנו", וכשפגשנו צב זקן בדרך ובשלולית המים שמנו ת'רגליים חשבנו שהשיר הזה נכתב עלינו, ילדי הסלעים והגבעות והמרחבים והסירה הקוצנית וחוג טבע.
והיינו בני השש ובני השבע, ויכולנו הכול בחופש הגדול, ואז הגיע פינוי ימית. על המדבקות בכל פינה ביישוב נאמר "אל נא תעקור נטוע", ונעמי שמר אמרה שהיא לא התכוונה לימית אבל ידענו שהיא כן. באוטובוס שלקח אותנו לחבל ימית בט"ו בשבט שרנו את "על כל אלה" ואת "אנשים טובים באמצע הדרך". וקצת אחר כך, בערב יום העצמאות, באה המורה לאה לכיתה עם העמוד הראשון של מעריב, שבו הודפס שיר חדש של נעמי שמר: כל הלילה נאבקתי עם מלאך שאין לו שם. ועודני נושם. וזה היה אירוע. שיר חדש של נעמי שמר. וכשגדלנו עוד, ולמדנו שלא רק העולם כולו נגדנו, אלא גם רוב המלחינים והזמרים והמשוררים שיושבים איתנו בארץ נגדנו, התנחמנו בכך שלנו יש נעמי שמר. ולא תנצחו אותי כל כך מהר.
המשכנו לגדול, והאנחנו כבר היה לפעמים אני. והרוח והחושך והמים, והחושך והמים והרוח, ואני כעיוור אחרייך הולך. והיופי שבשירים שמכבר של נעמי שמר לבש פנים וגם שמות ומונחים. פתאום מתגלה הברק הדקטילי שבחרוז "שנינו יחד / תחת מטרייה אחת; והאסוננטיות העסיסית שבחרוזים כמו "העיר באפור... על אבני מרצפות" או "נדע שלווה... תלבשי לבן", המשמשת לי כרֵע מוכיח לאלו החושבים שחרוז נועד לעיניים ולא לאוזניים; והתחכום שב"תְלַווי / תל-אביב / סֶה לָה וִי". וקניתי לי פסנתר, לא פחות ולא יותר, שיגלה לי איזה דיוק רגשי אפשר ליצור בלחנים פשוטים לכאורה, כה פשוטים שאפילו אני יכול לנגן אותם. ונעמי שמר מתה, ואפילו לא הספקנו לומר לה תודה.
נעמי שמר ואהוד מנור ועוד ועוד מלחינים מופלאים אכן כתבו מוסיקה ישראלית מופלאה וקסומה. אני כולי אמונה ששיריהם ילוו את העם הזה לתמיד. אך יחד עם השירים שלהם, גם השירים של ימינו הם טובים ומצליחים. השירים של ימינו יכולים לעמוד לצד שיריהם של המלחינים הגדולים.
השבמחק