היינו כחומלים: על 'סוסי אש' לאבישר הר-שפי

אבישר הר-שפי; סוסי אש; שוקן, 100 עמ'

ביקורת: צור ארליך. הופיעה ב'מקור ראשון' בכ"ט בסיוון תשס"ד, 18.6.2004.

ספר ביכורים של משורר הוא לעתים קרובות אוסף לא לכיד של מיטב השירים שכתב עד שהצליח למצוא הוצאת ספרים שתסכים להפסיד כסף על הוצאת ספר שירה של משורר לא-ידוען. גם אבישר הר-שפי אסף את ביכוריו לטנא ושם בו מכול וכול, מארבע שנות כתיבה – ובכל זאת, מבלי שהתכוון לכך, הגיש לנו ספר מלוכד, מגובש, אחד במהותו ואחד בלשון-המראות שהוא יוצר. ספר המורכב משירים בודדים וממחזורי שירים שכמה מהם מוכתרים כפואמות – ואף על פי כן, אפשר ואף רצוי לראות את כולו כפואמה אחת.

אפשר להראות בלא קושי רב, אך בהרבה שטח-עיתון שאינו נתון בידינו, כיצד גולש (מילה שכיחה בספר) שיר אל תוך שיר, וכל שיר מרחיב את קודמו, מזרים אותו בכיוון חדש, או נותן לו מענה. במסגרת המצומצמת שלנו נסתפק במבט-על על אחדותו של הספר ועל הרוח משיבת-הנפש המנשבת ממנו באמצעות רשימה חלקית של הופעות המילה 'ידיים'. הידיים מופיעות בספר, שבו מאה עמודים קטנים, יותר משלושים פעם, בדרך כלל במקומות אסטרטגיים, וזאת עוד לפני שסופרים את ה'כפות' ואת ה'אצבעות'. הידיים הן שגרירותיו של האני במדינת האתה או האת, הן גשושותיו של הפְנים במרחב החוץ, הן האנטנות שזוקף המשורר אל אלוהיו הנוכח כל כך.

ובכן, הנה מדגם. "וכשירדנו אל העמק/ והושטת יד קטנה/ היינו כחומלים (!! – צ"א)// ידיים אני אומר/ בידיים/ הגאולה". "ואיך תקראי לי?/ בַידיים/ תְהפכי בי כמו גחל (...) ושְמִי כמו גחל בוער/ זורק בי אותיות/ כשאני ממשש/ ידַי לוהטות בו". "ידיים קטנות אוספות שברי אור/ בתחתיות שולחן עתיק כארץ". "להושיט ידיים לשטוף אותן לאט/ לאן יוביל הזרם הכהה/ את זיכרונות היד". "נפתח ידיים לְשֶמֵעלינו". תרגיל דומה אפשר לערוך עם מוטיב שכיח נוסף, המצוי כבר בשם הספר: האש והבעירה. גם אם נסתפק בשתי ההופעות הראשונות של מוטיב זה נלמד הרבה על הספר כולו, ועל ההתמודדות שלו עם הציר גוף-רוח: "רוצה לדבר אותיות בוערות"; "אגלה לָך הגוף הזה הבוער". ועל סוסי האש, הרי, עלה אליהו הנביא חי השמיימה.

אבישר הר-שפי התיך למטבעות מילוליים, בעלי ברק וצלצול, את עולמו של הניאו-חסיד הארצישראלי. אולם ספרו מבטא גם את עולמו הפרטי והאנדמי – באופן שלעתים מותיר על גופם של הדברים צעיף אחרון ובלתי ניתן להסרה. לא לחינם מקדיש הר-שפי מחזור שירים לפאול צלאן, המשורר שיצר שפה שירית מחשמלת-כול מחומרים אישיים הנותרים עלומים. הר-שפי כותב את צלאן מחדש, בלשונו וברוחו של צלאן, מנקודת מבט של אחרי-מות, ומזרים אותו אל התחנה הסופית: "יְרוּשָׁאַיִן". אין להיבהל מהסיור הלא-מודרך במחוזותיו הפרטיים של הר-שפי. שתו את הספר הזה לאט, גלגלו אותו על הלשון – כמו שאמרה פרסומת רדיו ישנה למשקה תוסס מסוים – ותגלו איך תהוֹם אל תהום קורא.

זהו ספר של תהומות, של תעצומות, של אנרגיות ואש שיש להן כיסוי – ואף על פי כן הר-שפי אינו מוותר על כוחו הממזרי של חרוז פנימי, על קטעי ליריקה המפכפכים את השומרון, ואפילו לא על מעט סאטירה פוליטית כואבת. כך בשיר על האב שגרושתו וילדיו נטבחו בקיבוץ מצר: "וזאת מהמזכירות אומרת צריך לזכור/ שלא כולם היו חברי קיבוץ/ צריך לזכור את זה/ שאנו מחזקים ותומכים/ בַשלום זאת אומרת ויחסי השכנות וכל זה".

'סוסי אש' הוא ספר מרגש, כן ויפהפה. בגיליון שלפני הקודם של מוסף זה אמר מרואיין אחד: "הסופרים והאמנים הלאומיים זקוקים לידיעה שאם הם יוציאו ספר טוב יהיה מי שיקנה אותו". רמז נוסף: שבוע הספר העברי יינעל במוצאי שבת.