עברית אינטרנטית; מאת כרמל וייסמן ואילן גונן; כתר 2011, 257 עמ'
סקירה: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בט"ז באייר תשע"א, 20.5.2011
השפעתה של טכנולוגיית התקשורת החדשה על שפתם העברית של משתמשיה היא נושא מצוין לפתוח בו סדרת ספרים חדשה על מגמות עכשוויות בעברית. אין שום תקדים היסטורי למציאות הנוכחית, שבה אוכלוסיות נרחבות, כולל ילדים ונוער ומבוגרים לאו דווקא משכילים, מקיימות את עיקר התקשורת הבין-אישית היומיומית שלהם בכתיבה ולא בדיבור. "המהפכה הלשונית של האינטרנט היא היותו כור ההיתוך ללשונות הדיבור והכתיבה", כותבים חוקרי שפת הרשת כרמל וייסמן ואילן גונן, מחברי הספר שלפנינו.
בכך אכן נמצא לוז המהפכה, אך המחברים עומדים על עוד עובדות יסוד בטכנולוגיית התקשורת המתפתחת המזמינות התפתחויות בלשון. כאלה הם למשל העולם הווירטואלי, החלופי-למחצה, שהתקשורת החדשה מתנהלת בו; התשתית האנגלית של הרשת ושל יישומיה המתחדשים לבקרים, כמו גם זמינותם המיידית של דוברי שפות אחרות מארצות זרות; המעבר שחווינו כולנו מהעט אל המקלדת; הקצרנות המתחייבת במסרונים; החשיפה העצומה שיש לפתע לפרי כתיבתם של אנשים מן השורה בבלוגים, בתגוביות וברשתות חברתיות; והיצירות הקולקטיביות המתרקמות בלי הרף בוויקיפדיה ובאתרי תוכן הגולשים. ברור גם שהתפתחויות לשוניות המתרחשות במרשתת יחדרו, בגלל מרכזיותה של זו בחיינו, לשפת הדיבור ולשפת הכתיבה שמחוץ לרשת. יפה עשה אפוא רוביק רוזנטל כשבחר לחנוך את הסדרה החדשה 'שפה' בהוצאת כתר ספרים בספר על "עברית אינטרנטית".
יפה גם עשה – למרות הסתייגויות חשובות שאציג כאן מיד – כשבחר בצמד כותבי הספר, וייסמן וגונן, דוקטורית ודוקטורנט לענייני שפה ברשת. הם שוחים בחומר הנוזלי הזה, קל וחומר גולשים בו; הם חיים את הרשת לפניי ולפנים, ובקיאים בנעשה ובמתחדש בה, וגם במחקרים המנסים להגדיר את המגמות בה בעודן מתהוות; הם כותבים בחן ובהומור, ועם חוש מידה המאזן בין התעמקות בלשנית לבין הכיף של הקורא; והם אוהבים את שפת הרשת, מזדהים איתה אפילו, ויש בזה צד טוב: הם כותבים מתוך שמחה ומעבירים אותה לקורא.
וכך מתוודע הקורא לתופעות לשוניות שהוא אולי מכיר מגלישותיו אך לא תמיד הבין אותן, את משמעותן ואת הקשרן. הוא מתיידד עם צורות הכתיב המיוחדות הרווחות ברשת, כגון הכפלת אותיות או כתיב מעוות – עילגות לכאורה, אך כפי שמסבירים המחברים זהו בעצם ז'רגון קהילתי, או אפילו כורח השעה כדי להתחמק ממפרסמים, דוורי זבל וסתם אנשים רעים שכאלו. הקורא יכול להבין סוף סוף את משמעותם של שלל ה'רגשונים', 'פרצופונים' (על פי האקדמיה ללשון) או 'אמוטיקונים' הקופצים לו מכל פינה, ואף להתוודע למקורם היפני של רבים מהם. הוא נחשף למחלוקות התרגומיות בין גולשים-מן-השורה, ישראלים הנרתמים לתרגום ממשק הפייסבוק לעברית בלי ידע בתורת התרגום. הוא מתיידד עם שפת הכתיבה המתיילדת, המקושקשת בתווים המחליפים אותיות, של הפרחות הצעירות המתוחכמות הקרויות פקצות (אך מתקשה להחליט איך מבטאים את הפ' שבראש המילה פקצות, הדגושה היא אם רפה – שכן היא מסמלת גם 'פקידה' וגם 'פרחה') – שפת אוונגרד רשתית הבוקעת דווקא מתוך תוכה של דלת העם, או ליתר דיוק דלת השכל.
הכותבים אף מקפידים – וניכר שיש בכך יד לעורך הסדרה ולמדיניות המוצהרת שלו לקראת ספריו הבאים – לתת בידי הקוראים ספר שימושי. הם מפענחים למען הקורא ביטויים שהוא נתקל בהם לעתים קרובות ברשת ואינו יודע לפענחם, מדריכים אותו בהליכותיהם של הטוויטר ודומיו, ומציגים בפניו מונחים טכניים נפוצים ההולכים וכובשים להם מקום גם בתקשורת הממוסדת. כמעט שליש מעמודי הספר הם מילון מועיל למונחים ולצורות לשון שנוצרו במרשתת הישראלית, וכך אפשר סוף סוף להבין את מילות הקריאה איוו (כלומר איחסה) ו-יַאי (כלומר איזה אושר!), להבין למה מתכוון הגולשים כשהם כותבים שמשהו סגיד (ראוי לסגידה, כלומר נחמד) ומדברים על פיד (דף המציג רצף עדכונים ברשת חברתית; פ רפה), לדעת מהם ראשי התיבות המסתוריים המככבים בפורומים כגון בלת"ק (בלי לקרוא תגובות קודמות), אאז"ן (אם אני זוכר נכון) ואאל"ט (אם אני לא טועה"), וסתם להיות מסוגל לקרוא את הפטפטת של שועלי הרשת. או אפילו, בואו נודה, להבין סוף סוף מה הקטע של הפייסבוק שמייסבוק הזה.
בקיצור, ספר עשיר שנכתב באהבה. אלא שאלו בדיוק הן גם שתי הצרות הגדולות שלו.
נתחיל באהבה. יחסם של צמד המחברים למושא כתיבתם, שפת האינטרנט, הוא יחס מתפעם או לפחות סלחני להפליא. ניכר שלצד האהבה הטבעית של חוקרים לתחום שבחרו להתמחות בו, בייחוד תחום שהוא אכן משובב נפש ושובה לב – לצד אהבה זו יש כאן פשוט תקינות פוליטית מופלגת; השקפת עולם ליברלית קיצונית, של זלזול במוסכמות ישנות, במסורות ובגבולות, המיתרגמת למונחים בלשניים. אין זו רק העדפת התַּאֲרָנוּת (מלשון תיאור) על פני הטהרנות, אלא אפילו טהרנות בשירות התארנות: השתאות, מגוחכת לעתים, מכל תופעה לשונית ברשת כמעט (למעט כאלו הנוגדות את חוקי הפוליטקלי קורקט), לעומת זלזול בכל ביקורת המושמעת על המציאות הלשונית ברשת.
ומה לעשות, ליברלים ככל שנהיה, מציאות הלשון במִרשתת העברית היא לעתים מדורדרת. האינטרנט מזַמן לנו, לראשונה, הצצה אל נורמות הכתיבה של ציבור רחב ולא משכיל, ונורמות אלו לעתים קרובות פשוט מקשות על ההבנה, מחייבות את הקורא לקריאה חוזרת ונשנית, ואין בהן שום יתרון. כאלו הם למשל שיבושי הפיסוק, הכפלות של אותיות באופן ההופך את המילה למילה אחרת שאין הכוונה אליה, ורבות משגיאות הכתיב. לכך אפשר להוסיף גם תופעות גועליות מבחינה תרבותית, של שאילת יתר מהלשון האנגלית ("מגניביישן"), אך על זה אפשר להתווכח.
כשהמחברים מזכירים עמדות ביקורתיות כלפי מנהגי הלשון של הרשת, הם מציגים אותן כביקורות על עצם החריגה מהנורמות, כלומר כביקורת שהיא שמרנית לשמה – ומתעלמים מהטענה שהובאה כאן, שלנורמות כתיבה רבות יש תועלת מעשית והוויתור עליהן מצד גולשים רבים פשוט מקשה על הקריאה, ואינו חושף "משחקיות", המילה החביבה על מחברי הספר, אלא בורות או חוסר התחשבות בַזולת הקורא.
אך יותר משהמחברים מפחיתים בערכה של הביקורת, הם עוקפים את הבעיה על ידי בחירה מוקפדת של התופעות הלשוניות שהם דנים בהן: הם מציגים כמעט רק תופעות שאפשר לתת להן הסבר הנוגע למציאות הטכנולוגית של הרשת, ואינם נוגעים בתופעה הלשונית הנפוצה ביותר ברשת – חשיפתה לעין כול של העילגות הפשוטה, העילגות לשם עילגות, הפושה בחלקים גדולים מדי של הציבור, וזוכה ללגיטימיות בקרב חלקים אחרים שלו. אין צורך בהפגנת שיפוטיות כדי לדון בתופעה זו; אפשר היה , ומרתק היה, פשוט להציג את הרגלי הכתיבה הרווחים בציבור, את סוגי השגיאות הנפוצים, את תפיסת הפיסוק העממית – כפי שהם נחשפים, באופן חסר תקדים, בקירות השקופים של האינטרנט.
עמדתם המתירנית של וייסמן וגונן ניכרת באופן פרדוכסלי במקום היחיד בספר שנמתחת בו ביקורת על תופעה לשונית, או לפחות נכתב עליה בנימה אירונית מוחצנת. זה קורה בעמודים, המעניינים לכשעצמם, על הלשון בוויקיפדיה, עמודים שחיבר מחבר-אורח ושמו יובל פינטר. ויקיפדיה היא זירה לשונית מיוחדת במינה ברשת: הגולשים כותבים את התוכן, והבדלי סגנון יש ויש ביניהם, ובכל זאת הם כפופים לתיקונים של חבריהם הבאים אחריהם, ויותר מכך, לתיקונים שנעשים על פי כללי הסגנון שקבעו הוויקיפדים הבכירים. פינטר מצטט כמה מהכללים הללו, כללים מאירי עיניים המעניקים לוויקיפדיה סגנון בהיר ומִשְלב לשון אנציקלופדי מקצועני – כלומר לא מליצי וספרותי, אבל כן תקני ומדויק. מטבע הדברים, חלק מכללי הלא-תעשה הללו נוגע ללשון נמוכה, וחלק אחר ללשון גבוהה. בעיניו של פינטר, ומן הסתם גם בעיניהם של מחברי הספר החתומים על הדברים, זהו חוסר עקביות, להתנגד גם ללשון גבוהה וגם ללשון נמוכה, וזה קצת מצחיק אותם. אחרי הכול, מי הםםםם הוויקיפדים האלה שיגידו ללללנו מה לעסוטטטט!!!1
ואשר לעושרו של הספר – גם הוא שמור כאמור לרעת בעליו. המחברים בקיאים בכל מכמני המדיה החדשה, כמו גם בכל היבטיה של הבלשנות המודרנית, ובהם תורת השיח והמטא-לשון – והם מתעקשים להתייחס להיבטים הללו על פני פרקים שלמים. הם עושים זאת גם כאשר הדיון אינו נוגע כלל לכותרת הספר, "עברית אינטרנטית", אלא לכל היותר לתרבות השיח באינטרנט הישראלי, המתקיימת במקרה בעברית. הספר כולל בין היתר פרק ארוך ומעניין לכשעצמו על דפוסי הטרדה בפורומים וברשתות חברתיות, פרק שזיקתו לענייני עברית זניחה על תרבות הטוויטר בישראל ובעולם, ופרק המנתח, בהקשר סוציו-טכנולוגי מובהק, את כינויי הרשת, ה'ניקים', שאנשים בוחרים לעצמם.
ייתכן שהמחברים מצאו את עצמם כותבים את הפרקים הללו לא רק בשל רוחב דעתם ורצונם לתת תמונה מלאה, אלא גם משום שנקלעו למצוקה: בלי פרקים אלה הספר היה דק. אופיו הפופולרי של הספר אינו מאפשר ירידה לפרטים המעסיקים את החוקר האקדמי, ולכן נושאי הליבה של הספר מוצו במספר עמודים קטן. לקושי הזה הוסיפה הגזרה שגזרו המחברים על עצמם להימנע מעיסוק בסוגיות לשוניות כאובות מסוימות, אלו שהזכרתי לעיל.
וכך נותרנו עם ספר חביב ושימושי, ראשוני ופורץ דרך, הנוגע בחלק מההיבטים שהוא אמור לעסוק בהם ובעוד כמה היבטים שכלל אינם מעניינו, ועושה זאת באופן נעים, משעשע, מעורר מחשבה ותקין-פוליטית להחריד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה