מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של מקור ראשון בא' בסיוון תשע"א, 3.6.2011, עמ' 22-18 (הכותרת שניתנה בעיתון המודפס: מסע אל עצמי).
הרומאן הראשון של הבמאי והתסריטאי שֵמי זַרחין אינו לוקה, למרבה המזל, במחלת התסריטאות: הוא איננו שלד רנטגני של דיאלוגים מתובלים במה שדומה יותר מדי להוראות-במאי, אלא הוא רומאן דשן, המנצל היטב את מה שהמדיום הכתוב יכול להציע. 'עד שיום אחד' הוא רומאן של מילים ומחשבות וריחות ותמונות וזיעה. אחדות מהדמויות הטברייניות שלו אפילו חיות את השירה העברית, במקום את החיים שלהן.
ואז אתה נזכר בסרטים של זרחין, בייחוד בשני המצליחים שבהם מן העשור האחרון, 'הכוכבים של שלומי' ו'אביבה אהובתי', ומֵבִין שההפך: זרחין הוא איש ספרות, שפשוט עד עכשיו עשה את זה בסרטים. הרי 'אביבה אהובתי' הוא סרט על סופרת טבריינית מוחמצת, ו'הכוכבים של שלומי' הוא במידה רבה מופע הצדעה לגיבור המִשנֶה שלו, ספר שיריו של נתן אלתרמן 'כוכבים בחוץ', ספר המככב עכשיו גם ברומאן של זרחין.
זרחין זָרח כשהצעתי לו את התזה הזאת. כמה שטויות שלא אגיד אחר כך, קניתי את לבו. "הכוכבים של שלומי הוא לא רק מחווה לכוכבים בחוץ, הוא אפילו מימוש שלו. אדפטציה שלו לסיפור קולנועי. זאת הייתה הכוונה בסרט, ולהפתעתי עד היום לא עלו על זה. מאשימים אותי בשמרנות קולנועית, ואני חשבתי שהכוכבים של שלומי זה אקספרימנט. ניסוי באדפטציה של שירה לקולנוע. אני לא מכיר עוד הרבה סרטים עלילתיים שמנסים לעשות את זה".
- חשבתי מחווה, אבל אדפטציה? עד כדי כך?
"כן. כוכבים בחוץ הוא ספר שירה על חיפוש אחר האהבה האמיתית והייעוד האמיתי. ועל זה גם הסרט, כידוע. 'על קביים אלייך שירַיי מדדים', עם השורות 'כי אני מתפלל שתהיי שלי / רק למען אוּכל אותך לשכוח', הוא השיר, הטקסט בכלל, שהכי מרגש אותי. את כוכבים בחוץ גיליתי עוד כילד. היה ליד הבית שלי בטבריה סניף של קופת חולים, ובחצר שלו היו זורקים מבחנות. בעיניים של ילד זה נראה מדהים. זכוכיות דקות בכל מיני צורות. הייתי משחק שם. עושה כל מיני ניסיונות פנטסטיים. ויום אחד מצאתי שם זרוק את 'שירים שמכבר' (הכרך הכולל את ספריו המוקדמים של אלתרמן). הוא אצלי עד היום. 'שירים שמכבר', שזה כל כך מוזר כבר בהתחלה: 'שמכבר' ולא 'משכבר'. והתאהבתי בזה. בקריאות הראשונות לא ממש הבנתי. הייתי צעיר מכדי להבין. אבל משהו במוסיקליות של המילים גרם לי להתאהב בזה.
"יש אצל אלתרמן תמיד איזו דואליות, שיש המכנים אותה אירוניה, שפשוט יוצרת יופי. כמו למשל 'שותק ונוכרי, בחדרֵך השלֵו, / אחכה לך כמו נעלייך', שורה שהולמת בי כל פעם מחדש (והולמת גם בשלומי מהסרט וברוברט מהספר החדש). יש בה עליבות וגעגוע עצום ביחד, והצירוף הזה הוא בעל כוח אסתטי גדול. האנשים בספר מנסים בכל מיני צורות לראות יופי. אתה יכול לזהות יופי גם עם אופטימיות, תקווה, מימוש. וגם המציאות מסתדרת בו על פי חוקים של יופי, על פי איזו פואטיקה. יש בספר רגע חזק, על כל פנים רגע שהיה לי חזק כשכתבתי אותו, כשרוחמה אומרת לרוברט 'אלוהים בדרן', והוא אומר לה 'הוא לא בדרן, הוא משורר'".
- החיים כשיר היא המטפורה המרכזית בספר, אולי האמירה המרכזית שלו. מצד אחד יש לזה מובן קצת פטליסטי, שהחיים משתכפלים, והעתיד מתגלה כחרוז של העבר. ומצד אחר, כל שכפול כזה מתגלה גם כפתח לשינוי, להתחלה חדשה. מה חזק יותר?
"אני לא אוהב את המושג פטליזם ולא מאמין בו. היסוד שניסיתי לגעת בו הוא הפואטיות של החיים, של המציאות. הכי קל לקרוא לזה גורל, אבל גורל הוא דבר לא נשלט, ואילו הפואטיות של המציאות בסופו של דבר כן נשלטת. רוברט נתקל ב'חיליק החדש' (בנו שנולד לו בנסיבות שלא נפרט כאן. צ"א) ונדהם מהכוח הפואטי שמפגיש אותו עם מישהו שהוא חרוז של חיליק הישן, בנו הגדול יותר, שהוא זהה לו במראה; אבל זה הוא עצמו שיצר את המצב הזה. זה דבר שכמעט הורס לו את החיים, אבל יש בו גם יופי, כמו בשיר.
"אלה אנשים שמצד אחד יש בהם עיוורון גדול, אטימות שלפעמים היא מודעת וברוב המקרים לא, נטייה להשתבלל – אבל מצד שני העצבים שלהם חשופים לגמרי, הם גוש של רגש ויצר ורגישויות. נוצרת סתירה פנימית שהתוצאה שלה היא כאב גדול, והיא גם היסוד הפואטי שאני מדבר עליו".
- כאלו הן בעצם כל הדמויות בסרטים שלך.
"כן. בכל הדמויות שלי יש משהו שמצחיק אותי ומבכה אותי בעת ובעונה אחת. ובעיקר יש בהם תום. לא בהכרח תמימות ולא בהכרח טמטום ולא בהכרח טוב לב. חלק מהדמויות עושות דברים איומים, לפעמים אפילו מתוך כוונה, אבל יש בהן תום. אולי איזו ילדותיות שקפאה".
- מצחיק שבביקורת מייחסים לפעמים לטיפוסים האלה הילה אידיאולוגית, על פי סטריאוטיפים. על אביבה ורוחמה מהסרטים שלך ישר אומרים אוטומטית 'האישה החזקה'. והן לא.
"אני שמח שאתה אומר את זה. בעניין של סטריאוטיפים וז'אנרים ותבניות, בסופו של דבר זה בעיני המתבונן. אם אתה ניגש ליצירה כדי למצוא בה דבר מסוים, תמצא אותו. זו הגישה שמאפיינת למשל את ביקורת הקולנוע בארץ. היא נעשית על ידי אנשים נורא אינטליגנטים ורגישים, אבל יש משהו עצל במבט שלהם. עצל במובן שמושיטים יד ואם יש משהו מוכן על המדף לוקחים אותו. נניח, אם אריה אליאס משחק בסרט, זה כנראה בורקס. ואם יש מטבוחה על השולחן, זה סרט שעוסק במזרחיות.
"זה משעשע אותי ומרגיז אותי. הרבה פעמים בפסטיבלים בחו"ל, בעיקר יהודיים וישראליים, כשמציגים את הסרטים שלי, מציגים אותם כסרטים שעוסקים ב-Sepharadim, 'קבלו את הסרטים שעוסקים במשפחה הספרדית', ואני מיד מתקן – הישראלית. יש בסרטים שלי מתח עדתי, אבל הוא פנימי, בתוך הדמות עצמה. כמו רוחמה המרוקאית ששונאת מרוקאים ב'הכוכבים של שלומי'".
- נניח בסרט שלך 'לֵילַסֵדֶה', המזרחיות היא ברמת הטריוויה, לא בתיאור של מנטליות.
"היו אנשים שאמרו לי בעל פה – כי אלה דברים שלא נוח לומר מעל דפי העיתון – איך זה יכול להיות שמשפחה מזרחית גרה בבית יפה כזה, ומה הקשקוש הלא אמין הזה שדמות שמשַחק יוסף שילוח היא סוחר פסנתרים. ניסו לכמת את הסרט דרך הכללים של המדף ולא דרך הכללים של עצמו. היו שאפילו החמירו. בפאנל סביב הסרט, מישהי מהקהל אמרה לי, מה פתאום משפחה מזרחית היא משפחה שכולה? הייתה אי נוחות בקהל, והיא אמרה, לא שאין משפחות שכולות מזרחיות, אבל מה פתאום לעשות על זה סרט?"
- הקולנוע הישראלי קודם לכן התייחס הרבה למזרחיות, אבל באופן סטריאוטיפי. סרטי הבורקס.
"הם אפילו השתתפו ביצירה של הדימוי הזה. אגב, גם של הדימוי האשכנזי. מה שמדהים זה שהדימויים הללו רווחים בביקורת ובאקדמיה יותר מאשר ביומיום. הרעיון של ריבוי זהויות, של ריבוי תרבויות, שאדם יכול להגדיר את עצמו בריבוי סטריאוטיפים בעת ובעונה אחת – נניח מזרחי שקורא אלתרמן או שומע מוצרט – נוכח להרגשתי בשטח הרבה יותר מאשר בקאנון של המבט הישראלי החוקר, המנהיר. אבל די, מה אנחנו מדברים על זה?"
* *
שֵמי (שמעון) זרחין הוא יליד טבריה, 1961. בדיוק כמו שלומי, גיבור 'עד שיום אחד'. ולהורים של שלומי קוראים רוברט ורוחמה, בדיוק כמו ההורים של שלומי גיבור הסרט 'הכוכבים של שלומי'. הספר הוא מרקחת חדשה לגמרי מעשבים שנקטפו בסרטים, והסרטים צמחו פרע על זיכרונות ילדותו של זרחין.
- יש בספר הרבה יסודות שלקחת מהסרטים. טבריה, אוכל, שירה. אבל בעניין השמות זה ממש בוטה.
"לפעמים שואלים אותי את זה מתוך הנחה מה התשובה: שזה ביוגרפי, ששלומי דומה לשֵמי. האמת היא שזה שהוא בגילי בדיוק זה מסיבות עצלניות, שיהיה סִנכרוּן בין הגיל לבין הזיכרונות התקופתיים. והשמות – אני פשוט אוהב את השמות האלה. זה כמו שווּדי אלן כותב תמיד על אותם רחובות במנהטן, בניינים שחוזרים ומופיעים. אצל הזוג רוברט ורוחמה זה הצליל; שילוב כמעט מוזיקלי בין השמות הללו שעושה לי משהו.
"בוא נתחיל את זה ככה. כתיבה ספרותית היא מסע היכרות אינטימי שלך עם הדמויות שאתה כותב. זה מה שחסר בכתיבת תסריטים. שם מה שיש לך מול העיניים הוא לא ממש דמות, לא הדבר עצמו, אלא רעיון תסריטאי שבמקרה הטוב גם הבמאי והשחקן יאמצו אותו. ואילו במקרה של ספר, מה שאתה כותב, מה שנמצא לנגד עיניך, זה מה שקורה. זו אותה מהות, והיא גם נקלטת אצלך כמו שהיא נקלטת אצלי: אני קורא את זה וגם אתה קורא את זה, לא שאני קורא ואתה רואה ושומע. הכתיבה הספרותית מבחינה זו דומה פחות לכתיבת תסריט ויותר לבימוי.
"צמחתי עם הגיבורים, לא ידעתי מראש מה יקרה להם, ולכן בנקודת ההתחלה היה לי חשוב שיהיה לי משהו קטן שאני מתחיל אותו ואני אוהב אותו. אני אוהב את השם שלומי. אז מה אם יש שלומי בסרט, וגם הוא מבשל. הם מבשלים מסיבות אחרות ותנאים אחרים לגמרי. שלומי בסרט מבשל כדי להשכין שלום, כדי להרגיע אחרים, כדי לומר למישהי שהוא אוהב אותה. כלומר זה חלק ממערכת יחסים. שלומי בספר מהרהר כשהוא מבשל. הבישול הוא הרהור. אלו טיפוסים שונים".
והגלגולים לא נגמרים כאן. "ברגע שסיימתי את כתיבת החלק הראשון של הספר אמרתי לעצמי, יש כאן קפיצת זמן של כמה שנים עד לחלק השני – ואני רוצה לחוות את המעבר הזה. אז עשיתי הפסקה של כמה חודשים, ממש התנתקתי, וכתבתי תסריט. בתסריט הזה, לא הסרט שאני עושה עכשיו, השתמשתי בשמות של דמויות שכבר השתמשתי בהם ב'לילסדה'. זה סרט שיקראו לו 'אבניבי', ומסיבות תקציביות הוא עדיין לא הצטלם – ויש יונה ומיכאל ודורונה ושי. השמות בלילסדה הם שמות של מתנות – נתנאל, דורונה, שי, אלחנן – וברור שהאימא שהעניקה אותם חשבה על זה, כך היא תופסת את ילדיה. כלומר היה רעיון מאחורי השמות; וחשבתי שהרעיון הזה מתאים גם לאבניבי. אז השתמשתי באותם שמות – אבל זה לא כדי להגיד משהו נוסף על אותם אנשים.
"אותו דבר היה בין כתיבת החלק השני של הספר לחלק השלישי, האחרון. והיות שידעתי איך יתחיל החלק השלישי פחדתי מזה נורא. המשפט הראשון שם שבר לי את הלב".
- כן, גם לי.
"רציתי הפסקה, גם בגלל זה וגם כדי לחוות שוב את מעבר הזמן, וישבתי לכתוב תסריט שאני מפנטז עליו הרבה זמן, 'העולם מצחיק'. זה מהגשש; השם המקורי היה 'לוּ היית צפת', כי הכול קורה בקפיטריה בטבריה. זה הסרט שאנחנו יוצאים לצלם מחר. רציתי לכתוב את זה כדי לנוח, כי זה הדבר הכי שונה שאפשר מהספר. זה בעצם מתכחש לספר. ומה קרה בסוף? זה יצא נורא דומה. דומה קודם כול בכך שזה הולך להיות הסרט הכי ספרותי שלי. יש בו המון סיפורים, משהו כמו שישים דמויות עם סיפורים שמתנקזים ומשתלבים זה בזה.
"הלב של הסרט הוא סדנה לכתיבת סיפורים במתנ"ס בטבריה; המון אביבות יש שם, לא במובן של כותבי סיפורים אלא במובן של מספרי סיפורים. שבעיניי זה דבר מאוד טברייני. לא סתם ניסים אלוני שכתב את המערכון הזה לגשש כתב אותו על טבריה. הסיפוריות וההומור, בעיקר ההומור העצמי, הם חלק מהערכים של המקום הזה. הדמיון לספר הוא גם בכך שהסרט ספרותי יותר מריאליסטי, ושיש בו שוב התעסקות בשורש יצ"ר, אבל באופן הרבה יותר מוחצן ואפילו משתגע".
- כלומר גם יצירה וגם יצרים?
"הספרות, או הספרותיות, היא מרכיב משמעותי אצלי אבל היא חלק ממִטרייה, ממשהו רחב יותר, שאני קורא לו יֵצר. מטרייה שתחתיה אני מכניס את הבישול והאכילה ותאוות הבשרים והאהבה והכיסופים לאהבה. את כל הגעגועים שאינם תלויים בדבר; שהם פשוט קיימים. וגם הכמיהה ליופי, לשירה, לאיזשהו סדר, אפילו סדר במזג האוויר. כל הדברים הללו הם יצר, יצירתיות, יצירה, קרא לזה איך שאתה רוצה, ובזה אני מתעסק. זה צורך כמעט קיומי של כל הדמויות; הצורך של שלומי ב'הכוכבים' לבשל ולהאכיל הוא בדיוק אותו צורך של אביבה לשבת בפינה שלה ולכתוב את הסיפורים. רק הטכניקה למלא אותו שונה".
- לא לכל הקוראים שלך יהיה נעים עם המקום המרכזי והגלוי כל כך של המיניות בספר.
"אחת המשימות שהצבתי לעצמי הייתה ליצור חוויית קריאה שמפעילה את כל הגוף. כמה יוצא לך לשבת ולקרוא ולצחוק בקול רם? לקרוא ולהרגיש גל של רעב, סמירה של העור? לכן גם המיניות. לפי מה שאני מבין זה עובד ככה. בזה אני הכי גאה. שזה מרעיב, ומסליד, ומגרה, ואפשר להריח ולטעום ולשמוע ולראות ולהרגיש".
- זה גם המקום של האוכל, בספר ובסרטים שלך. אני מבין שהבישול תופס מקום גדול בחייך.
"אני מבשל כל יום, ורצוי כמה פעמים ביום. בשבועות האחרונים הייתי עסוק בהכנות לצילומים של הסרט החדש, וממש הכול נפל על עינת (אשתו, עורכת הסרטים עינת גלזר-זרחין. צ"א). היא אוהבת לבשל, ומאחר שאני נמצא בדרך כלל במטבח היא אומרת שהשתלטתי עליו. ואני אומר, לא השתלטתי, מראש זה שלי. הבישול הוא הדבר שהכי חסר לי עכשיו. אני מבשל בדרך כלל למשפחה, אבל כבר עשיתי ארוחות לחמישים איש ולמאה איש, ואפילו פעם אחת הוזמנתי לתוכנית של חיים כהן בטלוויזיה, לבשל לו ארוחת בוקר. רעדתי, כי בשבילי לבשל לחיים כהן זה כמו להזמין את פליני לפרמיירה של סרט שלי. אז ההתעסקות באוכל מרכזית – לבשל, לאכול, לדבר על זה, להאכיל. זה יותר להאכיל מאשר לבשל".
- כמו שלומי בסרט, שמאכיל כדי לפייס ולחבר?
"להאכיל זה גם זה, אבל זה גם לבטא את עצמך, להבריא, להשוויץ, זה המון דברים. האוכל בספר מכיל גם את הדברים האלה, אבל בחלק גדול מהמקרים הוא פשוט ממד ספרותי נוסף. כמו שב'מאדאם בובארי' אנשים מתוארים דרך הנעליים שלהם, אני מציע לך לנסות להבין את הספר גם דרך האוכל. זה בעיניי חלק מהפואטיקה שלו".
- אגב פואטיקה, יש בספר עצמו איזה תהליך. בתחילת הספר הדמיון והחושים הם העיקר, אבל עם הזמן נחלשת הפנטזיה ומתחזקת ההגות.
"הייתה מחשבה כזו ששיתפתי בה בתחילת הדרך את רונית ויס-ברקוביץ, העורכת הספרותית. אמרתי לה שאני נורא רוצה שכמו שהגיבורים גדלים, מתבגרים, גם הספר יתבגר. היא אמרה, אני לא חושבת שצריך לכתוב מתוך היענות לצו מוקדם, אלא מתוך היענות לדמיון שלך, ואם זה יקרה זה יקרה; אבל תסביר לי, איך לדעתך זה יקרה? השפה תהיה פתאום יותר יפה? יותר מרוסנת? אנשים שמתבגרים נעשים משעממים, אז זה יהיה יותר משעמם? אמרתי שאני לא יודע, אני לא רוצה להחליט מראש. במהלך הכתיבה גיליתי שדי שכחתי את הכוונה הזו; הייתי לגמרי בתוך האנשים ומה שקורה להם. רונית אמרה לי, אתה שם לב שהספר הולך ומתבגר? אם אתה לא שם לב, מצוין. פשוט תמשיך. אל תכוון לזה.
"כשאני מלמד תסריטאות (בבית הספר לקולנוע סם שפיגל) ועורך תסריטים – מעין חונך צמוד של תסריטאים בתהליך הכתיבה – יש רגע שאני תמיד מנסה לחתור אליו עם כותבים, בעיקר צעירים: הרגע שאתה צריך להרים ידיים ולהיכנע לדמות שכבר גדולה עליך, לתת לה להגיד לך מה לעשות. הרגע שאתה כבר לא יכול לומר לה לעשות משהו רק משום שזה מעניין יותר. את מי זה מעניין יותר? איך אתה יודע שזה מעניין יותר? הרי אתה הופך כך מכותב לסטטיסטיקאי שהולך לפי הנחות מוקדמות של 'בדרך כלל כשהדמות עושה כך וכך זה מעניין יותר'. בהרבה מקרים, חשיבה כזו בכתיבה הולכת נגד הטבע של הדמות. היא כופה עליה דברים שאינם עולמה. למשל, במקרה של הספר היה לי מאוד קשה הרגע שרוחמה קמה ומרביצה מכות רצח למזכיר הקיבוץ" (כשהוא בא לנחם אותה על מות בנה במלחמה, ואומר שעכשיו גם אתם בטבריה נעשיתם ישראלים אמיתיים).
- זה דווקא אחד המקומות המעטים בספר שאמרתי, כאן שמי זרחין נהנה מהגיבורה שלו. יש לו משהו נגד הקיבוצים.
"יש לי משהו נגד קיבוצים, כן, אבל לא קיבוצניקים. הייתי רוצה שהיא תשתלט על עצמה. היא לא מסוגלת להתעלות. לראות את האדם. אבל היא כאילו אומרת, 'איך אתה רוצה שאני אשתלט על עצמי'. הרגשתי כאילו היא מרביצה לי. מצד שני לא כעסתי עליה, רציתי לחבק אותה".
- עוד מקום שנראית מזדהה עם דברים שרוחמה אומרת הוא בעניין הילדוּת, שלדעתה זו תקופה איומה. אתה באמת חושב כך?
"אתה יכול לראות שכולנו מנסים לעשות לילדים שלנו חוויית ילדות אחרת מזו שלנו". יש לו, הוא מספר אגב כך, שני בנים ובת. הגדול בדיוק עכשיו בן 21. משתחרר משירות ביחידה מובחרת. "אני מסכים במקרה הזה עם רוחמה: הילדות היא דבר שאין ברירה, צריך לעבור אותו. אחת התוצאות של זה היא שהילדות קופאת. אנשים נשארים ילדים. רוברט ורוחמה נשארו ילדים".
- וזה שכולם מתגעגעים לילדוּת, הכול רמייה עצמית?
"לא. יש לנו זיכרון של חתולים. כשהגעגוע הוא חומר, הוא לא תלוי בשום דבר, אז יש לו יופי נורא גדול. אבל נוסטלגיה היא דבר שכמעט מגעיל אותי. אתה מתרפק על דבר שכביכול היה ואיננו, ואז אוטומטית מה שעולה זה רחמים עצמיים. לחנוך לוין יש במחזה 'הרטיטי את לבי' משפט שהוא גאוני בעיניי כמו הפירמידות, כמו הקפלה הסיסטינית, כמו התשיעית של בטהובן, כמו פורגי ובס, כמו החטא ועונשו – 'פעם היה טוב, וגם אז היה רע'. ככה גם אני חושב. וזו לא פסימיות. להפך, יהיה יותר טוב".
* *
- אז מה, נראה עוד ספרים שלך?
"כל העניין הספרותי נורא חדש לי. אני עדיין תופס אותו כהרפתקה, כניסיון, שאני מקווה שלא יהיה חד פעמי, אבל אולי כך יהיה. קרה מה שהרבה מאוד זמן רציתי שיקרה, וחוויית הכתיבה הייתה מיוחדת וממלאת. אבל קולנוע הוא עולם ומלואו".
- דווקא בספר יכולת לעשות מה שלא עשית בסרטים – להתפרס על פני 15 שנה, להפליג יותר בדמיון. לא הוקסמת מהחופש שהכתיבה הספרותית נותנת?
"נכון שהיו לי יותר אפשרויות, אבל החופש הזה עלול גם להיות בעייתי. זה שבכתיבה הייתה אפשרות לשבת ארבע שעות על פסקה אחת – אני באמת מקווה שזה גרם לי להגיע לאמת של הפסקה הזו, ולא לאיזה סלאלום מילולי של מפגן כוח. אתה צריך משהו שיכבול אותך, אחרת זה ייצא מַנייֶרה. יש משהו בידיים הכבולות שמקרב אותך לאמת.
"כמובן, לא קל לעמוד במגבלות שמציבה היצירה הקולנועית, בייחוד בארץ. יש משהו בעשיית קולנוע בעולם השלישי – ותקציבית אנחנו בעולם השלישי – שהוא נורא מוגבל. יש לי עכשיו 35 ימי צילום לסרט החדש. במושגים של סרט ישראלי זה המון; בדרך כלל יש עשרים וקצת. ויש שישים שחקנים, וצוות מצוין, וזה בטבריה ויותר יקר, כך שאני אפילו מרגיש אסיר תודה ובר מזל – אבל עדיין, כל הזמן אני גם מרגיש כמה העשייה כלואה ומוגבלת. כיוון שהסרט ספרותי ובנוי מהמון יחידות קטנות, ההשתלטות עליו מסובכת מאוד; ואני עוד לא מדבר על השתלטות סיפורית, רגשית, תמטית – אני מדבר על ההשתלטות שזה פשוט יהיה, שהכול יצולם. כמה זמן באמת יש לנו לבנות רגע? שלא לדבר על לבנות אותו כמו שבאמת היינו רוצים".
- טוב לך עם זה שבחרת במסלול הקולנועי?
"טוב לי עם ההגדרה מספר סיפורים. באמצעות הקולנוע, ועכשיו גם ספר, ואלי יום אחד גם תיאטרון. יש יוצרי קולנוע שאני עפר לרגליהם אבל האמנות שלהם אינה אמנות סיפורית. הם יוצרים חוויה אימאז'ית או ויזואלית, או יוצרים אמירה שמניעה אנשים לפעולה, ואני באמת מסתכל בזה בהתפעלות גדולה, אבל לא מתוך רצון להיות כזה. מה שגורם לי הנאה ואני מקווה שאני לא רע בו הוא לספר סיפורים. כאלה שהם מצחיקים, מרגשים, מעניינים, ומנסים גם לגעת במשהו. אז אני שמח שהוכחתי לעצמי שיש לי עוד מדורה שאפשר לשבת לידה ולספר סיפורים".
למדורה הזאת, מתברר, הוא הוזמן בתנאים שבדרך כלל סופרים מתחילים בישראל יכולים רק לחלום עליהם: חוזה מוכן עם הוצאת הספרים. "רונית ויס-ברקוביץ, שהיא ידידה ותיקה שלי, אמרה לי תמיד, 'אני רוצה שתגיע לדבר האמיתי, לכתיבה ספרותית. לא כי חייבים, אלא כי זה נכון לך'. עד שיום אחד התקשרתי אליה ואמרתי, 'כתבתי שמונה עמודים. אני לא יודע בדיוק מה זה; אולי סיפור. אני צריך קצת עזרה להחליט מה זה'. היא קראה ומיד אמרה, 'אין לי מושג לאן זה הולך, אבל יש לזה ריח של התחלה של רומאן'. אמרתי שגם לי אין מושג לאן זה הולך, והיא ענתה, 'מצוין, פעם אחת תיכנס למשהו בלי לדעת מראש לאן אתה רוצה להגיע. וברשותך אני רוצה להחתים אותך. כתר תחתים אותך על חוזה'. אהבתי את זה שאני כותב מתוך התחייבות. שאין לי הפריבילגיה לקום ולומר ניסיתי וזה לא הולך, אני לא ראוי לזה, אני מפסיק.
"במהלך העבודה רונית הייתה אומרת לי, יש לך נטייה להיכנס לכל סמטה שאתה עובר לידה. לפעמים מספיק להעיף מבט בסמטה ופשוט להמשיך קדימה. אמרתי לה שלדעתי אם צץ סיפור צריך להיכנס אליו. לקראת סוף הספר אני נכנס לסיפוריהן של כמה דמויות משנה, נניח גב' כץ, וכשרונית ראתה את זה היא כמעט רצתה להעיף עליי כיסא: מה אתה הולך הצדה רגע לפני הסוף? עניתי, אני לא יכול אחרת, כי עכשיו כשהגעתי לשם פתאום אני מבין למה גב' כץ הזאת היא מטפורה לעולם ומלואו. רונית אמרה, נורא יפה איך שאתה מנמק את זה, אבל תודֶה שאתה פשוט מכור לסיפורים. אמרתי לה, נכון, מודה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה