מאת חגית ריטרמן
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בח' בסיוון תשע"א, 10.6.2011, עמ' 18-12, בכותרת "הנה ימים רבים חלפו".
באשכול של 12 שירים, שכותרתם 'אהבתה של תֶרֶזָה דִי מוֹן', מתארת לאה גולדברג אהבה של אישה בוגרת ממעמד האצולה לאיש צעיר ממנה וממעמד "פשוט", אהבה בלתי אפשרית. לפני השירים הוסיפה גולדברג הסבר: "תרזה די מון הייתה אישה מן האצולה הצרפתית שחייתה בסוף המאה הט"ז בסביבות אביניון שבפרובאנס. בהיותה בת ארבעים בערך, התאהבה באיטלקי צעיר ששימש מחנך לבניה, והקדישה לו כ-41 סונטות. כאשר עזב האיטלקי הצעיר את ביתה, שרפה את כל שיריה והיא עצמה פרשה למנזר. זכר שיריה נשאר רק כאגדה בפי בני דורה".
תרזה די מון זו לא הייתה כי אם לאה גולדברג עצמה, לפי העולה מיומניה. 12 הסונטות הקרויות 'אהבתה של תרזה די מון' ביטאו בעצם את רגשותיה של המשוררת לגבר צעיר ממנה בו התאהבה, לפי השערה אחת – סטודנט שלה באוניברסיטה העברית, לפי השערה אחרת – מרצה ממוצא איטלקי שלימד איתה באוניברסיטה.
"מחלוני וגם מחלונךָ / אותו הגן נשקף, אותו הנוף" היא כותבת על הקִרבה ויותר מכך – על הדמיון בינה לבין אהובה, על הנוף הנפשי הזהה, בשיר התשיעי (ובזכות הלחן לו זכה, גם המוכר מכולם) מתוך אשכול שירי 'אהבתה של תרזה די מון'. והנה האהבה הבלתי ממומשת, בבית האחרון של השיר: "דברים רבים מאוד אהבנו יחד, / אך לא זרח באשנבך האור / עת בדידותי נגעה בבדידותך". בחלון לבו של האהוב נראית רק עלטה. הבדידות שלה נוגעת בבדידותו, מבקשת את ה"יחד", אבל הוא אינו רואה את זה או רואה ואינו רוצה.
כך היו כמה אהבות של לאה גולדברג וכך הייתה, במידה מסוימת, גם יצירתה – עתירות עוצמה ויופי, אדירות צבעוניות ורגש והדר, קוראות "הנני" – אבל לא זוכות להד הראוי להן. גולדברג נחשבה למשוררת גדולה עוד בדורה, והייתה הצלע השלישית בראש החץ של חבורת 'יחדיו' – אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן. משוררים נוספים בני דורם, כמו רפאל אליעז, יוכבד בת-מרים, אלכסנדר פן ועזרא זוסמן, היו חלק מחבורת יחדיו אבל לא בלטו כמו השלושה הללו. ובכל זאת, היא הבינה, אולי ידעה, שההכרה לה היא ראויה תגיע רק לאחר מותה.
בהרצאה שנשאה בשבוע הספר העברי בשנת 1956 ושחלק ממנה התפרסם השבוע ב'מעריב', דיברה גולדברג, שהייתה גם סופרת ילדים מעולה, על כתיבת ספרות ילדים. באותה הרצאה ערכה השוואה בין סופר הכותב לילדים לסופר הכותב למבוגרים, ואמרה: "סופר למבוגרים – אם משורר ואם פרוזאיקן – יכול לכתוב ספר המביע דברים יפים, עמוקים, מעניינים, ולדעת כבר בשעה שהוא כותב אותו כי הוא יגיע למעטים בלבד, לפחות בדורו. הוא יכול לומר כמו הסופר הצרפתי סטנדאל: אני כותב את יצירותיי לקורא שבעוד מאה שנה, מתוך אמונה שהאנושות בינתיים תגלם מחשבות, רעיונות, הליכי מחשבה והליכי נפש שיהיו מובנים לעתיד".
ואכן, לא זו בלבד שפרס ישראל הוענק לה מעט אחרי פטירתה ב-1970 ונמסר לידי אמה, שהייתה עוד בין החיים, גם יצירתה – במיוחד יצירתה השירית – זכתה להכרה ולאהבה הראויה לה, אולי נכון יותר לומר לתחייה, בארבעים השנים שחלפו מאז שהלכה לעולמה, בין השאר בזכות הלחנים היפים שהוצמדו לשירים שכתבה. לפי מחקר של פרופ' ניסים קלדרון, גולדברג היא המשוררת המולחנת ביותר מכל משוררי ישראל – כ-180 שירים שלה זכו ללחנים.
"אני רוצה להיות סופרת"
"אני רוצה להיות סופרת", כתבה ביומנה בהיותה נערה בליטא, "בזה אני תולה את עתידי ואת כל חיי. זוהי מטרתי היחידה". ושאיפת החיים הזאת, אנחנו כבר יודעים, הגיעה לידי מימוש: לאה גולדברג, שהשבוע מלאו 100 שנים להולדתה, הייתה משוררת גדולה – מגדולי המשוררים העבריים והישראלים, סופרת לילדים ולמבוגרים, מחזאית, מתרגמת וגם חוקרת ספרות בעלת תואר פרופסור וראש החוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים בו לימדה מ-1952. חוקרת יצירתה ד"ר עפרה יגלין מנתה קרוב למאה ספרים פרי עטה במגוון ז'אנרים, בהם 689 שירים למבוגרים. אשת אשכולות, כפי שאומרים מכריה, אוהביה וחוקרי יצירתה המרואיינים כאן.
גולדברג נולדה בקניגסברג שהייתה אז חלק מגרמניה ב-29 במאי 1911, לאמה צילה ולאביה אברהם, וגדלה בקובנה שבליטא. במלחמת העולם הראשונה נאלצה המשפחה לברוח אל רוסיה. משחזרו לליטא, עינו הליטאים את אביה במשך שבוע וחצי כי חשדו שהוא קומוניסט. העינויים הקשים גרמו להפרעה נפשית, שהתפתחה למחלת נפש והובילה לאשפוזו. גולדברג למדה באוניברסיטה של קובנה ובשתי אוניברסיטאות בגרמניה, ברלין ובון, וסיימה דוקטורט בבון.
כשהגיעה לארץ, בשנת 1935, בספינה שעגנה בנמל יפו, הופתעה לגלות שספר שיריה הראשון ראה אור. 'טבעות עשן' היה אסופה של שירים ששלחה למשורר אברהם שלונסקי מליטא, אך לא התכוונה שייערך בלעדיה. כשירדה מהספינה, חיכו לה חברי החבורה הספרותית 'יחדיו' שבראשם עמד שלונסקי, והגישו לה בחגיגיות את הספר. היא פרצה בבכי: היו בו טעויות דפוס ונכללו בו שירים בוסריים שהיא, כמשוררת, לא הייתה מכניסה לספר. אמה עלתה לארץ שנה אחריה, והשתיים התגוררו יחד במשך שנים ברחוב ארנון 15 בתל-אביב, עד שעברו לירושלים, כשקיבלה משְׂרה באוניברסיטה.
מגוון האירועים המצוינים השנה לזכרה וכמות המאמרים והכתבות שמתפרסמים בתקשורת הישראלית לכבוד יום הולדתה ה-100 הם עדות להשפעתה האדירה על הספרות ועל התרבות הישראלית. אבל גולדברג, כרבים מהיוצרים הגדולים, לא שיערה בנפשה את עוצמת השפעת יצירתה על הדורות הבאים.
"היא הייתה תערובת מוזרה של ספק וביטחון", אומר המשורר פרופ' טוביה ריבנר, חבר קיבוץ מרחביה, מחבר המונוגרפיה על יצירתה, חתן פרס ישראל לשירה עברית ומי שהיה אחד מאנשי הספרות המקורבים לה ביותר. "היה לה ביטחון בכתיבתה עוד מנעוריה, היא ידעה שהיא יודעת לכתוב – בלעדי הביטחון שלה היא לא הייתה מגיעה להיות מי שהייתה. עם זאת, היא חששה, היא ביקשה אישור: הייתה קוראת לנו – לדן פגיס, לכרמי (ט' כרמי – שם העט של המשורר כרמי טשרני, ח"ר) ולי – שירים שלה, ושואלת לדעתנו. היו לה ספקות לגבי עתידה של השירה בכלל".
ריבנר, שערך כמה וכמה מספריה, זכה שתאמר על ספרו 'כל עוד', שראה אור ב-1967, "זה הספר היפה ביותר שקראתי בעשר השנים האחרונות" (הוא שמע על כך עדויות מפי אמה ומזכירתה). ריבנר מספר כיצד הכיר את גולדברג: "שלונסקי היה במרחביה, ראה את שיריי, וכיוון שכתבתי בגרמנית, שלח אותי אליה כי היא ידעה גרמנית טוב ממנו. מאז נקשרו בינינו קשרי ידידות שהשתרעו על כל המשפחה – גם אמה, אשתי וילדיי, כולנו היינו בקשר. לאחר פטירתה, אמה נתנה לבתי חדר בדירתה לגור בו איתה – זה היה חדרה של לאה".
אמרנו למעלה – באהבה כמו בספרות או כמו הספרות כך האהבה. והנה השיר ה-12 והאחרון מאשכול שירי 'אהבתה של תרזה די מון', בו יש התאבלות על עוצמות רִגשיוֹת שתלכנה לאיבוד ומשהו מחוט השני שעבר בחייה: הצורך להטביע חותם. להשאיר ולהישאר. לא להימוג כגל חולף.
מה יישאר? מילים, מילים כאֵפר
מאש הזאת שבּה לבי אֻכָּל,
מֵחֶרפָּתי, מכל אושרי הדל,
רק אותיות החתומות בַּסֵּפר.
מי יאמין בהיעלם הגל
בעוצמתו אשר אינה חוזרת –
לו גם נותר בִּכְסוּת-חולות חיוורת
סימן של מגעו, רפה וקל?
פלטה אהבתי את אלמוגיה,
ודייגים שנזדמנו בחוף
אספו אותם ויישאום הרחק,
וזר משתעמם בהם נוגע.
ובעולם חופז ובן-חלוף
הזמן בהם כילד ישחֵק.
"מה יישאר?", היא תוהה, "מילים, מילים כאפר מאש" – שאריות מהאש שבה הלב האוהב נשרף כליל, לאט-לאט אוּכּל, בייסורי נפשה ובכמיהתה לאהוב הבלתי אפשרי. "רק אותיות החתומות בספר" – וזה כל מה שיישאר: אותיות שייסגרו בתוך ספר. "מחרפתי" – בשל הבושה על אהבתה, "מכל אושרי הדל" – אושר מועט שבכל זאת קיים באהבה נכזבת – מכל אלו, היא כותבת, יישאר מעט מאוד. אותיות.
וכשהגל ייעלם, היא שואלת, גל אחד גדול מאוקיינוס אהבתה, מי יאמין, מי יוכל לחוש "בעוצמתו אשר אינה חוזרת" – בעוצמה החד-פעמית הזאת, "לו גם נותר בכסות-חולות חיוורת / סימן של מגעו, רפה וקל?" – אפילו כשבחול תישאר עדות לאהבה הזאת, אפילו כשיישאר סימן של מגע מים בחוף? כי לספרות יש אמנם כוח אדיר, אבל אפילו היא, על אף כל עוצמתה, אינה יכולה לבטא במדויק את המציאות עצמה או להשתוות לה – לגל אדיר של אהבה. מכל האהבה הגדולה – שהיא אש והיא מים, כפי שנרמז בשני הבתים הראשונים – יישארו רק אפר אחרי האש ועקבות של גל על החול החיוור – חיוור לעומת צבעוניוּת הרגשות.
בחלקו השני של השיר שלמעלה, בשני בתיו האחרונים, נראה את השערתה של גולדברג שמה שיישאר הוא אלמוגים מתוך ים האהבה, שאריות חיים שאין לדעת מה יעלה בגורלם. האלמוג, יצור שחי במים ונראה כמו אבן כיוון שהוא בעל חיים שהאבן היא כסותו, מעלה על הדעת שלד, אבן-מצבה לאהבה שחייתה או אבן שהתרוקנה מהחיים שהיו בתוכה. סוף שהוא מין מוות. כך או כך, האלמוגים הללו, זיכרונות האהבה שנפלטו החוצה, הם השירים. "ודייגים שנזדמנו בחוף / אספו אותם ויישאום הרחק" – השירים נאספים בידי דייגים מזדמנים, בידי קוראי שירה שמוצאים אותם במקרה, שהרי דייגים הם מוצאי הזדמנויות. "וזר משתעמם בהם נוגע" – אנשים שכלל אינם מכירים את חיי הנפש שלה מקרוב, זרים לה, יגעו באלמוגים-בשירים מתוך איזה שעמום. ומי יודע מה יהיה גורל השירים בעולם הזה: "ובעולם חופז ובן-חלוף / הזמן בהם כילד ישחק".
לאה שהכרנו מקרוב
"האמנים הם נבחרי הטבע – הם נבחרו להמשיך את מעשה הבריאה. והגורל נתן לי מתנה גדולה: להיות ליד אחת מנבחרי הטבע" – כך מסכמת יהודית פרייס, מזכירתה של לאה גולדברג, את שנותיה עם המשוררת. פרייס, כעת בשנות השמונים לחייה, מתרגשת מאוד כשהיא מדברת על גולדברג שהכירה מקרוב. "היא הייתה אישיות מיוחדת. היא הייתה רגישה מאוד-מאוד-מאוד, חשה דברים בדקוּת רבה. היו לה חושים מחודדים ועולם פנימי עשיר. גם בחייה וגם כשכתבה – ראיתי כמה הדברים קרובים לה, כמה רגישות הייתה בה".
פרייס החלה לעבוד אצל גולדברג כשהמשוררת נזקקה למישהי שתדפיס לה כמה מכתבים באנגלית. משסיימה את עבודתה, גולדברג ביקשה שתמשיך לעבוד אצלה ותקל עליה בהדפסת כתביה. "זה היה מרתק לעבוד איתה. הייתי יושבת בביתה ומדפיסה מפיה. היא הכתיבה לי היישר אל המכונה (מכונת הכתיבה). יוצא ששמעתי הרצאות מרתקות באופן פרטי מאישיות דגולה – ועוד שילמו לי כסף בשביל זה. היה לי לא נעים לקבל כסף. לאה הכתיבה לי כמה ספרים, בהם מחקריה על דוסטוייבסקי ודנטה. את שירתה מעולם לא הכתיבה לי, כי זו הייתה נכתבת ביחידות. במקום זה כתבה בכתב יד, וביקשה שאדפיס. אני זוכרת שהרגשתי לא נוח שהיא בחדר, וביקשתי שתצא. היא תכף הבינה. שירה כותבים באינטימיות וקוראים באינטימיות.
"כשעברה לירושלים ונתנה הרצאות באוניברסיטה העברית, היא קיבלה אולם גדול – וזה היה מלא עד אפס מקום. מלבד הסטודנטים, היו הרבה שומעים חופשיים שנהרו לשמוע את דבריה. היא הייתה מרתקת, ולכן האולם בו הרצתה היה גדוש עד אפס מקום".
כשלאה גולדברג הייתה בת ארבע, כך סיפרה אמה לפרייס, כשמשפחתה נדדה ברוסיה כדי לברוח מליטא ושטה על הוולגה, שמעה לפתע האם את בתה הקטנה פונה אל הציפורים בשאלה: "ציפורים, ציפורים, לאן אתן עפות?". האם נבהלה מאוד, וחשבה: "ילדים לא מדברים כך". הרגישות הזאת לָעולם, לאנושות ולטבע קיבלה ביטוי בשיריה, ופרייס מספרת שכשחזרו מלווייתה, המון ציפורים הופיעו לפתע על העצים הסמוכים לבית והחלו לצייץ במקהלה קולנית. "אולי הן הודו לה על שכתבה עליהן כל כך הרבה, אולי ביכו את לכתה".
עו"ד יאיר לנדאו הוא בנה של מי שהייתה חברתה הקרובה ביותר של לאה גולדברג, מינה לנדאו. השתיים היו חברות קרובות עוד מילדותן בקובנה ולאורך כל חייהן. בהיותו בן ארבע, כתבה לו גולדברג ספר במתנה ששמו 'סיפור על יאיר'. לנדאו הוא האחראי על עיזבונה ועל זכויות היוצרים שלה, והוא אומר: "אני רואה את תפקידי בהפצת יצירתה".
את גולדברג הוא זוכר מינקותו ועד לפטירתה, כשהיה בן 28. "לאה גולדברג הייתה מעין דודה שלי. אמי הייתה חברתה עוד מליטא, ולכל אורך חייהן היו ביניהן יחסים הדוקים. אני זוכר את הביקורים הרבים בביתן של לאה ואמה צילה ברחוב ארנון בתל-אביב. ידעתי שהיא כותבת, אבל גיליתי שהיא יוצרת גדולה רק כשהייתי בגיל תיכון – אז לימדו את יצירתה במסגרת שיעורי הספרות והועלה המחזה שלה 'בעלת הארמון' בקאמרי".
האם דמותה הספרותית שונה מהדמות שהכרת בחיי היום-יום?
"את המצוקות שעולות מיצירתה אינני זוכר, כי במגעים עם אמי ואיתי היא הייתה אחרת. אני זוכר אישה מרתקת, היה לה קול מהפנט שאני זוכר עד היום. כל מה שנגעה בו הפך לזהב, כל מה שעשתה – שירה, רומאנים, ספרות ילדים, הרצאות – הצליחה בו. על המצוקות למדתי רק מיומניה, כי אלו היו נושאים שלא מדברים עליהם, טאבו. היא ידעה לספר הלצות, ולא נתנה למצוקותיה ביטוי בחיי היום-יום.
"כשאני וחברי מולי שפירא מגל"צ למדנו באוניברסיטה העברית, היא הייתה מזמינה אותנו לארוחות ערב. גם אמו של מולי הייתה חברתה, ואנחנו היינו באים, אוכלים אצלה ומשוחחים איתה. נוצר קשר אישי, לא רק דרך האימהות שלנו. לפני כשנתיים הקמנו עמותה להנצחת זכרה. אנחנו שותפים למגוון הפקות ובעיקר יוזמים ומפעילים גופים אחרים, כך שבחגיגות המאה יש שפע של אירועים. נאבקנו גם על זה שדמותה תופיע על שטרות הכסף החדשים".
את היומן שהחלה לכתוב בגיל עשר, ניהלה גולדברג לכל אורך חייה. היא לא הסכימה שיפתחו את יומניה אלא כעבור שבעים שנים מפטירתה, בנימוק שעד אז כבר ילכו לעולמם כל אלו שעלולים להיפגע מדברים שכתבה. "היא גם לא הסכימה שיפרסמו מחדש את ספרה 'מכתבים מנסיעה מדומה'", מוסיף ריבנר. "אך היות שחֶקר הספרות נעזר ביומנים הרבה והיות שעברו ארבעים שנים מפטירתה, יאיר (לנדאו) נתן את הסכמתו, ולדעתי בצדק".
לנדאו: "איני מכיר בקשה כזאת, לפתוח את היומנים רק כשיעברו שנים. מה שכן, זה היה דור שקנאי לפרטיותו, ולכן הייתה לי התלבטות גדולה אם להסכים לכך, אלו דברים אישיים מאוד. חוקרי ספרות שכנעו אותי שזה חשוב לחקר היצירה, ובמסגרת זה שאנחנו, בעמותה להנצחת לאה גולדברג, רוצים להעלות את המוּדעוּת ליצירתה, החלטתי – למרות שהיה לי קשה מאוד – להסכים לפרסום יומניה".
"פעם היא אמרה לי שיומני משוררים זה חומר חשוב לחוקרי שירה", נזכרת פרייס. "לא ידעתי אז שהיא מנהלת יומנים, הגעתי אליהם רק שנים אחרי פטירתה. חיכיתי עד שהתחלתי לקרוא, כי זה היה להיכנס לתוך פרטיותה, ולא רציתי".
אהבות נכזבות
בין אהבותיה הנכזבות בלטה אחת שזכתה לביטוי ספרותי נרחב, זו שרחשה לסוֹנֶה, אברהם בן-צחק, משורר יהודי ממוצא וינאי (אוסטרי) ששיריו הילכו עליה קסם. בין השניים נרקמו יחסים ספרותיים, והייתה גם אהבה שפרחה אבל גם קמלה. גולדברג כתבה עליו שירים, אחד מהם נושא את שמו, וגם ספר נפלא ומרגש בשם 'פגישה עם משורר' בו היא מתארת את פגישותיהם ומתוך כך את דיוקנו, ומציינת "עבור הדורות שלא יזכו להכיר אותו".
"את סונה היא אהבה מאוד – היא מזכירה אותו ביומניה", מספרת פרייס כמי שאומרת 'איני מגלה כאן סוד'. "לאה העריצה אותו כמשורר וגם הייתה ביניהם אהבה. והיו עוד אהבות, בוודאי", היא מוסיפה, ורומזת לכך שהספרות היא ראי החיים: "נו, אם יש שירי אהבה, סימן שהיו אהבות".
"אהבותיה הנכזבות היו צורך לשירתה", אומר ריבנר, "כי עיקר חייה היה שירתה. ומה היינו עושים אלמלא אהבותיה הנכזבות? לא היו לנו כל אותם שירים. אני חושב שהיא סידרה לעצמה אהבות בלתי אפשריות במתכוון. היא הייתה צריכה את המתח הזה, שהוא שלהי הרומנטיקה שיש בשירתה. האהבה הרומנטית היא זו שאין לה מלאוּת – להפך, השלמוּת יכולה להגיע רק במוות. זאת אומרת, נשאר מתח בחיים. והמתח הזה היה ביסוד שירתה".
זה מעלה תהייה – הייתכן שמישהו יוותר על זוגיות וחיי משפחה לטובת היצירה שלו?
"כן, יש דברים כאלה. אם כי היו גם מניעוֹת חיצוניות, היו הכשלוֹת. למשל, היא גרה עם אמה, אז לא יכלה להתחתן".
"היא החשיבה את עצמה לאישה מכוערת, למרות שלא הייתה כזו", מוסיף לנדאו השערה. "היא הייתה נאה מאוד, אבל התדמית שלה בעיני עצמה הייתה אחרת. למרבה הצער, היא האמינה בזה. אני משער שיש סיבה אחרת או נוספת: אולי לא רצתה להתחתן כי היה לה רקע משפחתי לא פשוט, אביה היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש כתוצאה מהתעללות ששברה את נפשו, וייתכן שהיא פחדה שתוריש את זה הלאה, את הרגישות שתחת משבר גדול מאוד וקיצוני במיוחד מאפשרת פגיעה בנפש. בכל אופן, מעולם לא שמעתי מאמי, שהייתה חברתה הקרובה ביותר, מה הייתה הסיבה האמיתית. בדור הזה שמרו היטב על הפרטיות. כמובן, צריך להוסיף את הסיבה הזו: השירה. היא הקדישה את חייה לספרות בכלל ולשירה בפרט, וייתכן שראתה בכך איזו מניעה לחיי משפחה".
ריבנר: "חייה היו בסימן של הספרות, זו הייתה המציאות מבחינתה. אספר אנקדוטה שמתארת את הקשר ההדוק שלה לספרות: היינו בציריך כמה פעמים עם לאה גולדברג, ובאחת הפעמים היא הזמינה אותנו ללכת למסעדה יוקרתית בשם 'קְרוֹנֶן הָאלֶה' שבה ישבה כל הגוורדיה הספרותית. ולמה דווקא שם? כדי להזמין יין שקראה עליו בסיפורי פושקין...".
לאה גולדברג לילדים
בהיותה נערה כתבה לאה גולדברג ביומנה: "לילד נחוצה הספרות. הילד מאמין בזה אשר הוא קורא... אבל למען לכתוב לילדים... צריך להאמין בכל מילה מזה שאתה כותב. תכונה זו ניתנה רק ליחידי סגולה, לטהורי לב... אחד החלומות הכי יפים שלי, לכתוב פעם ספר אגדות לילדים. אני יראה שלא תרשה לי לעשות זאת הפסימיות שישנה בי מן הטבע. ורק אם אשתחרר מזאת פעם, אוכל להגיד לילדים כמה אני אוהבת אותם".
שמה של לאה גולדברג מוזכר בדרך כלל בצמוד לתואר "המשוררת", למרות שכתבה, כפי שכבר הוזכר למעלה, בז'אנרים אחרים. אבל לא פחות משהייתה משוררת מהשורה הראשונה, גולדברג הייתה גם סופרת ילדים מעולה. עשרות הספרים שכתבה ליוו ועדיין מלווים את הילדות הישראלית כתפאורת חיים. בחגיגות השישים למדינת ישראל נערך משאל גדול בו נבחר ספרה 'דירה להשכיר' כספר הילדים האהוב ביותר בכל הזמנים מבין עשרות ספרי ילדים ישראליים.
ד"ר יעל דר, חוקרת ספרות ילדים מהתוכנית למחקר תרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל-אביב, מסבירה שההשפעה של גולדברג אינה רק בספרות הילדים שכתבה: "היא הייתה הרבה מעבר לסופרת. במשך 25 שנים גולדברג הייתה זו שקבעה את הקאנון לילדים, זו שכיוונה את טעמם הספרותי. מ-1936 היא הייתה העורכת הספרותית של 'דבר לילדים', שהיה הסוכן הספרותי בה"א הידיעה, ובנוסף ערכה את 'אנקורים' – סדרת הילדים של הוצאת 'ספריית פועלים'. אלו היו בימות מרכזיות מאוד לספרות ילדים, וגולדברג כתבה בהן, קבעה מה יתפרסם ומה לא, ומה שהתפרסם עבר את עריכתה. לכן, אין צורך להסתפק ביצירתה הענפה לילדים כדי להבין את גודל השפעתה. היא הייתה הרבה מעבר לסופרת. למעשה, לא היה סופר משפיע כמוה בתחום ספרות הילדים".
בעוד בשדה השירה גולדברג נדקרה מקוצים רבים, בשדה ספרות הילדים כף רגלה דווקא לוטפה בעלי האספסת, אם לשאול לרגע דימוי משירהּ 'את תלכי בשדה'. "בכתיבתה למבוגרים נמתחה עליה ביקורת, הן מתוך החבורה הספרותית שלה והן מחוצה לה. העדנה באה רק אחרי מותה", אומרת ד"ר דר. "דווקא ככותבת לילדים היא זכתה לאהדה עצומה עוד בחייה. גולדברג כתבה במקביל, לילדים ולמבוגרים, ובנוסף, החל בשנות החמישים, ניהלה גם קריירה אקדמית".
האם נמצאו בשנים האחרונות יצירות שכתבה לילדים שלא היו מוכרות לנו עד כה?
"כן, בשנים האחרונות התפרסמו יצירות ששכבו במגירה, ולא בטוח שטוב שראו אור".
מה הפך אותה לסופרת ילדים איכותית?
"אותו כישרון גדול שהפך אותה למשוררת גדולה למבוגרים. הייתה לה יכולת לכתוב פשוט ומורכב בה בעת. בנוסף, הייתה לה אוזן נהדרת – זה לא מקרה ששקלה כל כך את כתיבתה למבוגרים, ובאשר לספרות ילדים, הרי שבזו יש חשיבות אדירה למוסיקליות, כי משמיעים אותה. בנוסף, לגולדברג הייתה הבנה עמוקה לתמונה, ואפשר לומר שבכתיבתה היא מציירת ומנגנת את המילים".
בסרטו החדש של יאיר קדר, 'לאה גולדברג בחמישה בתים', מספרת ד"ר דר ש'דירה להשכיר' שהתפרסם ב-1970, לאחר פטירתה של גולדברג, ראה אור לראשונה ב-1949 ב'משמר לילדים', וכי לדעתה ייתכן שגולדברג כתבה את היצירה האלמותית הזאת לאחר מפגש שהיה לה ולאנשי רוח נוספים עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון. "בן-גוריון אסף אותם ושאל כיצד הם מתכוונים להתגייס למען העלייה הגדולה שמתדפקת על השערים. דירה להשכיר עסק, בראש ובראשונה, בזה. כיצד מקבלים אנשים אחרים, כיצד נפטרים מסטריאוטיפים, כיצד לומדים לחיות עם שוֹנוּת. הספר הזה עוסק בסכנת הגזענות כי הוא עם הגב למלחמת העולם השנייה ולאחד מהגילויים המפלצתיים של גזענות, ועם הפנים לקליטה של הרבה מאוד אנשים 'שונים' שעלולה לעורר גזענות בקרב ילדים".
וזה בניגוד לנוהג שלה שלא לכתוב ספרות מגויסת, אלא אישית יותר.
"אין כתיבה לילדים שמשוחררת לחלוטין מאמירה חינוכית. לנו, כמבוגרים, יש הרי מטרה להבְנוֹת תודעה מסוימת בקרב הילדים. גם בביטאונה של מפא"י 'דבר' וגם ב'ספריית פועלים' של השומר הצעיר והקיבוץ הארצי, הייתה כתיבה אידיאולוגית. בשני המקומות הללו גולדברג איזנה את התמונה, מיתנה את הטון, ובחרה בכיוון הבלתי מגויס במוצהר. הערכים שהיא רצתה להקנות היו הומניסטיים ואסתטיים. היא חינכה לאהבת האדם, להרחבת אופקים, להכרה באסתטי – לזה היא הייתה מגויסת. גולדברג רצתה להרים את הרף, וצריך לזכור שהיה חשוב לה לחשוף את הילדים ליצירות מרחבי העולם, ולכן עסקה גם בתרגום של ספרות ילדים".
הרשי לי להציג לך שאלה כמעט בלתי אפשרית: מה ספר הילדים הטוב ביותר שלה, לדעתך?
"באמת לא ניתן לענות על זה, אבל אם תדחקי אותי ממש לפינה, אם אין לי שום ברירה אלא לבחור, אז לטעמי כתיבתה לילדים הטובה ביותר היא שירתה הלירית לילדים, דוגמת זו שכונסה ב'מה עושות האיילות'. אבל כל ספריה לילדים נפלאים. אני מאמינה שאחת הסיבות שגולדברג מקבלת כיום חיבוק גדול כל כך היא שהמחבקים הם אלו שגדלו על ספריה כילדים וכעת מגדלים ילדים לאורה".
סוף היצירה, סוף החיים
אל הציור פנתה לאה גולדברג בשלב מאוחר בחייה. היא אומנם למדה ציור בצעירותה ותמיד התעניינה באמנות הפלסטית, אבל זו הייתה יצירה משנית שלה, פחות חשובה מהספרות שכתבה. "היא החלה להקדיש את זמנה לציור רק כשהיה לה משבר בשירה", מספר ריבנר, "אחרי ההתקפות המטופשות של האדונים הצעירים דן מירון ונתן זך בעיקר, שרצו לסלק את הדור הספרותי הקודם – שלונסקי אלתרמן וגולדברג. היא הייתה בפוזיציה החלשה מבין שלושת המשוררים הקובעים, כך שהיה נוח להיטפל אליה.
"אינני יודע", מפתיע ריבנר, "אם לא הייתה לזה השפעה על התפתחות הסרטן שלה. אבל אני אומר בזהירות שאני חושב שכן. כי כל חייה היו השירה, היא התכוונה לזה מגיל עשר, ופתאום באו הצעירים האלה ואמרו ששירתה לא שווה שום דבר כמעט – שהיא שירה נעימה ושירה חלקלקה, אבל לא יותר מזה. אז הייתה לה הפסקה גדולה שבה ציירה. יש קולאז'ים נהדרים שלה שמסרתי למכון גנזים".
"למרות שידעה ששיריה טובים, הביקורת הקשה של נתן זך ודן מירון כאבה לה בוודאי", אומרת פרייס. "היה משבר בכתיבתה, ואז ציירה. בסופו של דבר, איני יודעת מי יזכור אותם, אבל אותה זוכרים".
"היום יצירתה משגשגת כפי שלא שגשגה מעולם", מוסיף לנדאו. "זה בזכות האופי האישי של יצירתה. שירתה שווה לכל נפש, בגובה העיניים, אוניברסאלית, ולכן מחלחלת לכל השכבות – צעירים ומבוגרים. לכן יצירתה חיה גם היום, מאה שנה לאחר הולדתה".
כאמור, את פרס ישראל קיבלה אמה של לאה גולדברג בשמה. הוועדה שמחליטה למי להעניק את פרסי ישראל קיבלה את ההחלטה בעוד המשוררת בחיים, אלא שכעבור חודשים ספורים, היא נפטרה. כך, לראשונה בתולדות המדינה, זכה אדם שכבר אינו בין החיים להוקרה הזאת, השמורה לאישים חיים בלבד. "אמה שמחה על הכבוד אבל הייתה עצובה על כך שבתה אינה בחיים כדי לקבל את הפרס בעצמה", מספרת פרייס, שטיפלה באם ב-12 השנים שחייתה אחרי פטירת בתה. "הייתה קבוצת אנשים שהיו קשורים ללאה ואליה, בהם חברת הילדות של לאה, מינה לנדאו, כך שהאמא מעולם לא הייתה לבד. כשלאה נפטרה, אמה מיד קנתה שתי חלקות קבר, ובכל פעם כשהייתי באה איתה אל בית הקברות, לפקוד את קברה של לאה, היא הייתה אומרת: 'יהודית, כאן אני אשכב, ליד לאה שלי'".
לאה גולדברג הייתה מעשנת כבדה ולקתה בסרטן הריאות, ממנו נפטרה ב-15 בינואר 1970. את פטירתה זוכרת פרייס היטב: "כשהיינו עובדות ביחד, תמיד היינו שומעות מוסיקה שבוקעת מהחדר של אמה. היו לה המון תקליטים. לקראת הסוף, כשלאה שכבה חולה בביתה, היא ביקשה ממני שאקנה תקליט. השמעתי אותו, והיא אמרה: 'לא ידעתי כמה שזה חסר לי'. היא נהנתה כל כך. כעבור כמה שבועות כבר הייתה בבית החולים במצב קשה. באתי לבקר אצלה, ולפתע הייתה מבוהלת מאוד: היא שאלה 'מה יהיה עם אמא?!'. ידעתי שאנחנו, קבוצת האנשים הקרובה לה, נשמור על אמה לאחר שתלך לעולמה, אבל לא יכולתי לומר לה את זה, הרי זה כמו לומר 'את הולכת למות'. אז שלא כדרכי, חיבקתי את אמא שלה, וכך יצאנו מחובקות מהחדר. הייתה לי הרגשה שהיא הבינה – הרי לאה הייתה דקת חושים, רגישה ביותר".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה