הצניעות כפורנוגרפיה: על 'נערות למופת' מאת שהרה בלאו

שהרה בלאו מגייסת כלים קלילים, כלים כבדים וגם כלים בלתי קונוונציונליים כדי להוכיח שהתעסקות יתר בצניעות הבת היא תועבה. גם השוֹאה בעסק

נערות למופת, מאת שהרה בלאו, זמורה ביתן, 2012, 253 עמ'

סקירה מאת צור ארליך. הופיעה בגיליון פסח של מוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', י"ד בניסן תשע"ב, 6.4.2012, עמ' 31, בכותרת "צניעות עד מוות".

על חוט שָני אחד, אדום מדם, מסומֶק ומזוועה, שוזרת עלילת 'נערות למופת' את גילויי תסביך הסגידה-סלידה של היהדות הדתית כלפי המיניות הנשית – ומוקיעה אותו, במשתמע, כפורנוגרפיה.

היא עושה זאת באמצעות סיפור עלילה מורכב, שבלבו מנוע גרעיני: אתוס האישה היהודייה המאבדת עצמה לדעת כדי להימלט מניצול מיני בידי גויים. אתוס, שמטבע הדברים גם הצמיח מיתוס. שורשיו באגדות חז"ל, המשכו בעלילות קידוש השם בימי הביניים, ושיאו המודרני בסיפור צ"ג הבנות – תשעים ושלוש תלמידות 'בית יעקב' בגטו קרקוב, שעל פי הסיפור המפוקפק שעשה לו כנפיים בעולם היהודי, נלכדו בידי הנאצים והוכנו לשמש בבית בושת לחיילים, אך הצליחו להקדים מכה למכה ולהתאבד עד האחרונה שבהן בבליעת כמוסות ציאניד.

סיפור התשעים ושלוש, המעמיד את הצניעות-עד-מוות כמופת, הוא המיתוס המכונן בחייהן ובחינוכן של בנות שני דורות בקהילה הדתית-לאומית בבני-ברק. בלב העיר נמצא גן ציבורי על שמן של ה-93. צוואתן החתומה בידי הנערה חיה פלדמן היא המוקד, שלא לומר האטרקציה, של מוזיאון השואה הדתי שמטפחת דודתה ניצולת השואה של גיבורת הספר. מוזיאון המביא עד אבסורד, עד תועבה, עד פורנוגרפיה, את זיכרון השואה. "אנו חולפות על פני 'סבון היהודים', הרבוץ לו בפישוט האיברים הקבוע שלו מאחורי הזגוגית. מביקור לביקור הוא נראה בעיניי שמנוני יותר, מלוכלך יותר ומבשר רע. שאר בנות הכיתה בוהות בו מוקסמות ונגעלות כאחד" (עמ' 125; מהציטוטים היותר רכים שיכולתי למצוא בעניין).

גיבורת הספר עצמה, נערה ושמה חוה קלר, משחקת תשעים-ושלוש כבר בילדותה. עכשיו, כשהיא בת 17, היא מתעקשת להעלות בבית ספרה מחזה ישן על ה-93, ולשחק בתפקיד חיה פלדמן. בדיוק כמו אמה המנוחה, שהודחה מהתפקיד לפני 17 שנה, בשל היריון לא רצוי מגבר לא ידוע, ההיריון שחוה נולדה ממנו ושהאם דינה (וכי כיצד תיקרא נערה שכזו אם לא דינה?) מתה בעטיו. לא נרחיב בפרטים, ורק נציין שסביב ההצגה מתחוללים, דור אחר דור, מאורעות איומים.

מוח חולני במיוחד, מוח שהוא רק גילום מוקצן של שיגעון הצניעות הקולקטיבי, מחולל אותם. זה קורה לו מפני שהוא נטרף בימי השואה, כאשר הכריע, או נדמה לו שהכריע, בזכות התוּמָה ובזכות המוות. ואילו חיה פלדמן עצמה, כך מתברר מפרקי ההרהורים המדומיינים שלה הפזורים בספר, בכלל העדיפה לחיות. טיפין טיפין חושפות הדמויות היותר שפויות ברומאן שגם עמדתן דומה: שה-93 גיבורות, אך אינן מופת. שהחיים קדושים יותר מהכבוד, וההתאבדות ודאי אינה טובה מאונס בידי גוי. ובחרת בחיים. ואפילו אם עתידים חיים אלה להיות חיים בצל טראומה, חיים של נאנסת-לשעבר שהחברה הפרימיטיבית שסביבה אינה מתביישת לכנותם "חיי קלון" וכך לתלות בה אשמת עקיפין.

בעומק הספר מונחת הטענה שזֵכר השואה וגוף האישה נתפסים שניהם באתוס של החברה הדתית והחרדית כקודש קודשים שהזר הקרב אליו יומת; כמוקדים של הערצה ושל אימה, של רתיעה אבל גם של משיכה. הדבר משתקף בלשון הנקייה המקובלת: האונס בידי גוי הוא "חילול" של היהודייה, והציפייה ממנה היא לסרב "להיטמא". ומה מחללים אם לא קודש. במבנה העומק, גוף האישה הוא גילום של המין, וזוועות השואה הן גילום של המוות. המין והמוות הם שני מחוללי הטומאה הגדולים: בהלכה, ויותר מזה במעמקי הנפש. ומכאן שבמין ובמוות, בגוף האישה ובשואה, טמון גם מרב הפוטנציאל לפורנוגרפיה: להתעסקות חולנית באסור ובמקודש, המפיקה ממנו הנאה בזויה.

פורנוגרפיה יכולה להתבטא בהחצנה, אבל גם בהסתרה; בהתעסקות מופרזת בדבר, אבל גם בהתעסקות מופרזת בהסתרתו. חברה המתמכרת להסתרת המיניות, חברה שהסיסמה שלה היא כניסוחה החוזר ונשנה (והסמי פורנוגרפי בעצמו) של בלאו בפי גיבורותיה "שמרי על התחתונים שלך", חברה שהדגל העיקרי שלה בחינוך בנותיה כנערות למופת הוא ביצור בתוליהן, עד כדי פולחן מוות והתאבדות אבל גם בלעדיו –  היא אליבא דבלאו חברה חולה, או לפחות מתוסבכת. כמעט כמו החברה המשמשת לה תמונת ראי, זו המקשטת את נתיבי העיר הגדולה בפרסומות ובמצעדים של גירוי יצרים.

מחלתה של החברה הדתית מוצגת ברומאן בעיקר בגילוייה היומיומיים. לפנינו סיפורן של נערות אולפנה בבני-ברק של שלהי שנות השמונים, המנסות לחיות את חיי המתבגרות שלהן בין מעבדת הביולוגיה בבית הספר, סניף בויבריק של בני עקיבא, פגישות ביישניות עם בנים בגן התשעים ושלוש, מסיבות עם במבה בצלחת ומָשינה בטייפ, ומאבקי הישרדות על המעמד החברתי בכיתה – וכל זאת תחת מכבש הצניעות הגדול.

בהקשר זה שוזר את הספר, בין היתר, עניין החצאית. פריט הלבוש הזה התקבל בבתי הספר הדתיים כ'כיפה של הבנות', כמגדיר הרשמי של דתיות התלמידה, כלומר של צניעותה. והנה בספר הוא מתגלה שוב ושוב, למי שצריך לשם כך את שהרה בלאו שתספר לו, כבגד לא צנוע כמעט בהגדרה (ע"ע שמרי על התחתונים שלך); בגד המחייב את הלובשת אותו לאקרובטיקה מתמדת אם רצונה לשמור על צניעותה. כלומר: החצאית אינה כלי לשיפור הצניעות עצמה, אלא כלי ליצירת צורך מתמיד ומודעות מתמדת אצל הבת לשמירת צניעותה. החצאית כמשל, אחד מרבים בספר, לדרכים המעודנות שהצניעות מפעפעת בהן לכדי צניעותנות. את חצייה השני של הטענה, שהצניעותנות היא עיוות פורנוגרפי, ממחישים מיתוס ה-93, המוזיאון הפרברטי בבני-ברק, ושאר האלמנטים המוקצנים בספר.

שהרה בלאו, ששימשה שנים רבות מדריכה במכון השואה בחיפה ושייסדה טקסים אלטרנטיביים ליום השואה, מעולם לא נרתעה מלפשפש בקרביים הללו, בתסביכי האישה והשואה, המין והמוות, של החברה הדתית. לא בספרה הקודם, הראשון, 'יצר לב האדמה', ולא בספרה הנוכחי. בשני הספרים התבנית דומה. היא עשויה שלוש שכבות. התחתונה היא המיתוס, שהוא בשני המקרים מיתוס יהודי מגולת אשכנז הנוגע ליחסי יהודים-גויים. שתי השכבות שמעליה הם שני דורות במשפחה אחת, החיים את המיתוס הזה מתוך אובססיה, דור אחר דור, ומנסים להשתמש בו, הדור הראשון כטרגדיה והדור שאחריו כניסיון לתיקון הטרגדיה שהופך לפארסה. המיתוס בספר הקודם היה הגולם מפראג. השואה נכנסה שם באופן מינורי יותר. ואילו לאישה, ולניסיונה להשתחרר ממחיקת הגופניות והמיניות הנכפית עליה, היה תפקיד מרכזי כבר שם.

בשני הספרים, בדרכים שונות, הולכת בלאו אל הקצה. אל המוקצן. אל הפנטזיה הממיתה, הממיטה חורבן. היא משתמשת בכלים הכבדים ביותר כדי להמחיש את הטענה שלה. אלו הם כלים בלתי קונבנציונליים; ולכן זה מרענן. אבל זה גם הולם בראש. האם חייבים למשוך את הצניעותנות עד קצווי הזוועה, עד מחוזות הגועל לפעמים, עד תהומות השואה, עד ערפדיות, כדי להוכיח את האבסורד שבה? אולי כן; זאת שהרה בלאו וזה ייחודה. ספרות ריאליסטית ההולכת בקטנות יש לנו די, סיפורים מהחיים ומהביצה ואפילו מהאולפנה נכתבים והולכים – ואילו שהרה בלאו יש לנו רק אחת. מצד שני, בהרחקת הלֶכת שלה בלאו מגרדת את גבול הטעם הטוב, ואפילו את גבול הטעם שלי.

'נערות למופת' מבקש להדגים כיצד צניעות יתר גולשת לפורנוגרפיה רגשית. מתוך כך, באופן בלתי נמנע, הוא מתכתב בעצמו עם הז'אנר. אמנם, הוא אינו רומאן פורנוגרפי בשום אופן. אין בו מה שדתיים מכנים "תיאורים פלסטיים", ומבחינה זו ספרניות האולפנות רשאיות להכניס אותו אל מקדשי המעט שלהן בלב בוטח. אבל הוא סוחט את מיצי הגוף ומזליף את מיצי הנפש. הנשיות של הגיבורות המתבגרות בבני-ברק וגם של אלו שבקרקוב היא דחוסה, חשופה, מטרידה. הספר, הרהוט והמותח, חד האבחנות והבנוי לתלפיות, הוא ספר מושך ודוחה גם יחד. מושך ודוחה מהציור על העטיפה, דרך השורות הראשונות "קראקוב, אוגוסט 1942 -- כמה שהיא מגרדת, כתונת הלילה הזאת", והלאה. מושך ודוחה, כמו השואה והאישה כפי שהן משתקפות, לטענתו, בחברה הדתית.