על כנפי השקר: עם נדב שרגאי על עלילת "אל-אקצא בסכנה"

כשהוויתור היהודי על הר הבית נעשה מובן מאליו, גם העלילה המוסלמית שההר בסכנה נעשתה מובנת מאליה. נדב שרגאי חושב שיש מה לעשות

מאת צור ארליך. מופיע היום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 22-18.

הראשון היה המופתי. חאג' אמין אל-חוסייני. שנים לפני שנמלט לברלין, להיות עוזרו של היטלר ולוודא שהפיהרר אינו מתרשל בטיפול ביהודים, כבר ייסד המנהיג הדתי והלאומי של הערבים בארץ בימי המנדט את העלילה הגדולה. בשנות העשרים השקיע אל-חוסייני כספים רבים בשיקום כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא המוזנחים שבהר הבית, ושם לו למטרה למנף את מפעל השיקום, כמו גם את האנטישמיות  שהחלה לחלחל ממרכז אירופה לעולם הערבי, כדי להפוך את עצמו למנהיג האומה הערבית. הפטנט היה פשוט ורב-תכליתי. לרקום עלילה שלפיה היהודים מנסים להחריב את המסגדים, וכך לגרוף תרומות, תשומת לב, ואנרגיות של שנאה.

איך מבשלים עלילה? מלקטים עובדות מן הגורן ומן היקב, מוציאים אותן מהקשרן, מתפיחים, מתבלים באבקת שקרים דקה, והנה לך עוגת תרעלה לתפארת. במקרה של היהודים והר הבית זה לא קשה במיוחד, כי כיסופיהם של היהודים למקום הם אכן עובדה בת אלפי שנים; בניגוד מובהק, כמובן, לענף שתצמיח עלילה זו עצמה, עלילת 'אל-אקצא בסכנה', בתוך כמה עשורים – כאילו הקשר היהודי לירושלים הוא המצאה בת זמננו ואברהם שבנה את אל-אקצא לפני 4,000 שנה בכלל היה מוסלמי. החומרים המפלילים היו פרוסים לתפארה לנגד עיניו של המופתי, רק הושט היד ולַקֵט: שלטי 'מזרח' בבתי כנסת, עלוני התרמה של ישיבות עם ציורים של הר הבית, אזכור ב'בריטניקה' של האמונה בביאת המשיח, וגם התעקשותם של היהודים להתפלל ליד הכותל המערבי שגברה באותן שנים. פרעות תרפ"ט, הפרעות הרצחניות ביותר שידע היישוב היהודי בארץ עד אז, היו התוצאה.

העולם הערבי היה אז חילוני ברובו. אם כבר אז הצליחה העלילה להרעיד את נימי נשמתו, קל וחומר לקראת סוף המאה, כשהאסלאם הקיצוני כבש את הלבבות. "אל-אקצא בסכנה" נעשה קריאת קרב, כותרת לקריקטורות אנטישמיות מבחילות בעיתונות הנפוצה, סיסמת גיוס, סמל מאחד, תשתית תודעתית; ודאי לא טענה שיש להוכיחה או לעמתה עם עובדות הצועקות את ההפך – למשל, שישראל דווקא מגלה ותרנות קיצונית כלפי האסלאם, בהשאירה את הר הבית בשלטון כמעט ריבוני של הוואקף, במונעה תפילת יהודים על ההר שהוא המקום הקדוש ביותר להם, ובהימנעה מחפירות ארכיאולוגיות במקום הרווי שרידים יהודיים שאין ערוך לחשיבותם. גם העובדה שמהר הבית יצאו חוליות טרור, כגון זו שרצחה חיילי צה"ל בטקס השבעה בכותל ב-1986, ומחבלים נמלטים מצאו בו מחסה ומסתור, ושלא פעם נזרקו משם אבנים אל המתפללים בכותל, לא גרמו לישראל לשנות הרבה ממנהגה, אלא לכל היותר להגביל כניסת גברים צעירים להר הבית.

את הפרי הארסי שהבשיל בלבבות קטף, והביא לידי קיצוניות חסרת תקדים, השיח' ראאד צלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל. הוא הצליח לנכס את העלילה, וכמו המופתי לבנות בעזרתה את עצמו. כמו המופתי הוא מלהיט בעזרתה את היצרים, אוסף בעזרתה תרומות, ומציב את עצמו כבונה הגדול של הר הבית, מעין הורדוס מוסלמי. כמו המופתי הוא בודה טענות על בסיס עובדתי קלוש: כל בנייה או חפירה בעיר העתיקה וסביב לה, כגון פתיחת הפתח הצפוני של מנהרת הכותל ברובע הנוצרי, תיקון גשר המוגרבים המוביל להר הבית או שיקום בית הכנסת 'החורבה', היא בשבילו עילה למסע תעמולה חדש ולארגון הפגנות ומהומות. "איזו חוצפה יש להם לבנות בית תפילה", אמר בהפגנה בירושלים ב-2007 נגד שיקום גשר המוגרבים, "כשהדם שלנו עדיין בבגדיהם, בדלתות שלהם, במזון ובשתייה שלהם? ... אלה לא אנחנו שהרשינו לעצמנו פעם לאכול לחם טבול בדם ילדים".

יעדו המוצהר של צלאח מקיף בהרבה מזה של המופתי: הוא חוזה ח'ליפות אסלאמית עולמית, שכל תושביה יידרשו להתאסלם, ושבירתה ירושלים. אין תמה שהוא יקיר המשטר האיראני. עלילת 'אל-אקצא בסכנה' משרתת זאת, בלַכדה את העולם המוסלמי סביב מרכזה המתוכנן של הח'ליפות הזו וסביב חוזיה. אלא שהסכנה הממשית היחידה למתחם הר הבית, מאז ומעולם, אירעה למרבה האירוניה תחת ידיו של צלאח עצמו: הוא יזם את חפירת מסגד הענק באורוות שלמה, זה שלשמו הושחתו באין מפריע שרידים שלא יסולאו מפז מבית המקדש – והחפירות גרמו לשיבושים בניקוז המים בהר ולערעור קירות תמך בבטנו, ועל ידי כך עמדו למוטט את כותלי התמיכה המזרחי והדרומי שלו. ישראל ניסתה נואשות להציל את ההר ולשכנע את הוואקף שיתקן את הנדרש, ורק לאחר זמן הצליחה.

הרשות הפלשתינית היא שותפה שנייה במעלה לעלילה. לא במקרה מיהרה לקרוא לפרץ מתקפות הרצח שהובילה בעשור הקודם 'אינתיפאדת אל-אקצא'. לא במקרה זכתה יחידת הפיגועים הראשית של פת"ח במלחמה זו להיקרא 'גדודי חללי אל-אקצא'. במשרדו של ערפאת במוקטעה נמצאו מסמכים שרקמו עלילה ולפיה ישראל מתכוונת להפיל את המסגדים באמצעים מן המדע הבדיוני: ייזום רעידת אדמה, יצירת ואקום אווירי, שימוש בגלי קול שידחפו את חומות ההר, ויצירת סופות ברקים מקומיות. מוחמד אבו-סמרא, קצין מודיעין בדרגת אלוף-משנה, הוא ששלח את הפרטים הללו לידיעתו של ערפאת. הוא טען שישראל כבר ערכה ניסויים בנגב ובקרקע ים המלח. ערפאת הורה להעבירם לשורה של אישים.

העולם הערבי התרגל לחיות עם עלילת אל-אקצא בסכנה, ובשבילו היא עובדה – אבל גם אנחנו התרגלנו אליה, אף שאנו יודעים שהיא שקרית; התרגלנו אליה במובן זה שהיא הפכה חלק מחיינו, המבצבץ בחדשות מפעם לפעם, ואיננו שמים לב לכך שזו עלילה מאורגנת שיש לה קווי התפתחות וקווי מתאר, ומכאן שגם אפשר להילחם בה ככזו. ואז, כשאנו נתקלים פתאום בכותרת ספרו החדש של נדב שרגאי "עלילת 'אל-אקצא בסכנה': דיוקנו של שקר", אנו אומרים וואלה. כי פתאום לקיר השקוף יש צבע.

בספר הוא שוטח את כל מה שהזכרנו בקצרה לעיל, וכמובן עוד הרבה פרטים מאלפים וסיפורים מסמרי שיער על השקר ועל אוזלת היד, וכן סוקר מיזמי חפירה ובנייה ישראליים שגויסו לעלילה, ומציג הוכחות למופרכותה. הספר הופיע בהוצאת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, שם משמש העיתונאי הוותיק שרגאי (פעם 'הארץ', שם בלט בחריגות הדעות שהביע במאמריו ואף הידיעות שפרסם, וכיום 'ישראל היום') עמית מחקר בכיר, בשיתוף ספריית מעריב.

הוא תושב ירושלים, יליד ירושלים (1959), נכד להוגה הציוני-דתי ש"ז שרגאי שהיה ראש מחלקת העלייה בסוכנות וגם ראש העיר ירושלים, ושרוף על ירושלים. ירושלים עמדה במוקד עבודתו העיתונאית, אף שהוא כתב וכותב גם על שלל נושאים אחרים; והיא נשוא המחקרים וניירות המדיניות שהוא כותב במרכז – ובכן, המרכז הירושלמי – לענייני ציבור ומדינה. ב-1995 פרסם את ספרו 'הר המריבה: המאבק על הר הבית', שגרעינו של הספר הנוכחי כבר טמון בו. כעבור עשור פרסם את 'על אם הדרך: סיפורו של קבר רחל'.

"אני חש מחויבות גבוהה מאוד לעיר ולמה שהיא מסמלת", הוא מעיד. "כתיבתי ועיסוקיי מונָעים מתוך רצון לייצר רמת מחויבות כזאת גם אצל אחרים. ירושלים, כזיכרון, היא מה שהצליח יותר מכל דבר אחר לשמור עלינו כעם אחד לאורך הגלות. מנחם בגין אמר, 'יותר משמרו ישראל על ירושלים, שמרה ירושלים על ישראל'; זו אמירה עם הרבה סימוכין היסטוריים. ועכשיו, אחרי שהיא החזיקה אותנו, אנחנו נבחנים ביכולתנו להחזיק בה – ולפרוע את החוב שלנו כלפיה".

המחקר על תולדות העלילה היה לדבריו יוזמה שלו. "זה רבץ בי הרבה שנים. זה צץ כל פעם מחדש  כשהיו מהומות שמה שהניע אותן, לפחות כטריגר, היה העלילה הזאת. עד שהצעתי את זה לראש המרכז הירושלמי דורי גולד, והוא מיד קיבל את זה ויצאתי לדרך".

המטרה העיקרית שלו היא "להגיע לציבור המוסלמי. הוא הרי הקליינט של העלילה הזאת. הוא זה שמולעט בה כבר שנים ומגיב בהתאם. למי שבאמת מחפש שלום בצד השני, צריך להיות אינטרס לפרסם את הספר הזה בערבית; לצערי עדיין לא נמצא לכך תקציב. המרכז הירושלמי עושה עבודה מצוינת למען המדינה, בעיקר בחשיפת מידע רב בנושאים העומדים על סדר יומה ופרסומו במערב, בדרך שמסייעת להסברה שלנו להיאבק בשקרים שהערבים מפיצים נגדנו; אבל התקציבים שלו מוגבלים. בינתיים הוא הוציא את הספר גם באנגלית, וזה כשלעצמו דבר גדול".

- אתה מתרשם שיש עם מי לדבר בזרם המרכזי של העולם הערבי-מוסלמי, ולשכנע בעזרת עובדות?

"הדיבור העיקרי צריך להיעשות מעל לראשי המנהיגים, שלרובם יש אינטרס להמשיך ולקיים את הסכסוך. הציבור המוסלמי צריך לשמוע בכלי התקשורת שלו שאין בסיס להאשמה הזאת נגד ישראל, ושהאמת הפוכה בתכלית. אני מנסה למצוא את הסדק הראשון שיביא אל העולם הערבי את המידע שאני פורס, את החלופה לעלילה שהם לועסים כבר שנים יחד עם מנהיגיהם ואנשי הדת שלהם. אתה יודע מה, מצדי שיתקפו את הדברים, שיתווכחו עליהם; אבל אפילו זה לא קורה. הם לא נותנים בינתיים לעובדות לבלבל אותם".

והעובדות פשוטות: אין שום סכנה להר הבית האסלאמי מצד ישראל, שאף מגינה עליו בקנאות. בספר מתוארים גם ביקורים של בכירים ערבים בחפירות שכביכול איימו על המסגדים, שבסופם הם הודו שאין שום סכנה אך ביקשו שהדבר לא יתפרסם. סרי נוסייבה, למשל, בא לקלל ויצא מברך: הוא הצטרף בעצמו לחפירות הכותל הדרומי, לאחר שבא לאמת את הטענה שהן חותרות תחת הר הבית. כיצד מפיצי העלילה מצליחים בכל זאת לשכנע את העולם?

"כשאתה חוזר על שקר עשרות אלפי פעמים הוא הופך לאמת", משיב שרגאי. "סוכני העלילה מצליחים בעיקר בקרב ציבור מוסלמי, מכיוון שלעלילה יש מימד רגשי חזק. בספר אני מצטט אינטלקטואל מצרי שעלה עם אמו לרגל למכה. הוא מספר כיצד דרשן אחד בחצר הכעבה דיבר על הר הבית, ועל מצבו הנורא תחת הכיבוש הישראלי. הקהל היה אחוז התרגשות ומירר בבכי, ואפילו הדרשן ואמו הזילו דמעות, והם זוכרים את החוויה כאירוע המרגש ביותר בביקור, על אף שהם מודים שהם ביקרו קודם בהר הבית וראו שהמצב שם כלל אינו כפי שתואר בדרשה. החוויה הרגשית מחקה אפילו אצלו את הידיעה השכלית. זו עלילה סוחפת שפורטת על הרגש הדתי, ובזה כוחה".

- בעולם המערבי קונים את הסיפור הזה?

"פחות. ובכל זאת העניין מוצג בתקשורת כשני צדדים שווים: זה טוען כך וזה טוען אחרת. היינו יכולים בנקל לגרום לתקשורת המערבית להציג את הגיחוך והאבסורד שבעלילה הזו; האמצעים להפרכתה פשוטים, כפי שעשיתי בספר. זה ברמה הכי בסיסית, של עובדות ותמונות. ואנחנו לא עושים את זה. זו החמצה הסברתית אחת; הנשייה היא, שאנחנו לא מציגים את הוויתור חסר התקדים שהיהודים עשו על המקום הקדוש ביותר בשבילם לטובת דת שבשבילה הוא השלישי בחשיבותו בלבד. הרי ישראל אוסרת תפילת יהודים בהר. הצרה היא שאצלנו הוויתור הזה הפך להיות מובן מאליו, ולכן ההסברה הישראלית לא חושבת בכלל לשווק אותו כוויתור ענק וכואב כפי שהוא באמת".

להערכת שרגאי, אותה אימה שמשתקת את ישראל מלהשליט מרות בהר היא המשתקת גם את ההסברה שלה. "פוחדים מכיוון שהשורש של העניין הוא דתי. צריכה להיות הבנה שהעניין הדתי הזה הוא פקטור מדיני רב עוצמה. מי שמתעלם מכך לא רק שאינו מבין בדת, הוא אינו מבין בפוליטיקה. הרי לעלילה הזאת יש השפעות שחורגות הרבה מהשאלה איך ישראל תיראה בעולם. יש לה השפעות קשות מאוד על יחסי יהודים-מוסלמים, והיא מביאה שנאה, מהומות, שפך דם וטרור".

- המאבק בהרס העתיקות בהר הבית הצליח ללכד קצוות פוליטיים, ולרתום גם אנשים כעמוס עוז וא"ב יהושע. איך זה מתיישב עם ההססנות הישראלית ביחס לנעשה בהר הבית?

"ישראל אכן קיצונית בהססנותה ובפחדנותה כלפי דברי הסתה קשים מנשוא של אנשי הדת בהר הבית, וכלפי הרס העתיקות. המשטרה פחות או יותר קידשה את השקט בהר, ומוכנה לשלם מחיר גבוה, ולגרום לציבור לשלם מחיר גבוה, כדי לשמור עליו. ישראל יכולה בהחלט ללמוד מיחסן של מדינות מערביות וערביות להסתה ממסגדים. שם היד הרבה יותר קשה. לא מהססים להיכנס למסגדים ולעצור מטיפים מסיתים. לישראל יש לגיטימציה הסברתית לכך: היא יכולה לספר לעולם על חוליות הטרור שהתארגנו בחסות ההר לאורך השנים, וגם להביא את דברי ההסתה הקשים ובראשם דברי הגנאי לאובמה שהשמיע דרשן אל-אקצא מיד אחרי חיסול בן-לאדן ("בקרוב אתה תיתלה על חבל עם בוש הקטן", למשל).

"לקונסנסוס בעניין העתיקות המדינה לא הייתה שותפה. זה היה קונסנסוס במסגרת גוף חיצוני, הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית. הגוף הזה אכן כפה על המדינה הקפדה רבה יותר בשמירה על העתיקות".

- התעלמות הערבים מהוותרנות של ישראל כלפיהם בהר הבית מוכיחה שהוותרנות הזו מיותרת?

"יש כאן תשובה של מלכתחילה ותשובה של בדיעבד. מלכתחילה, אני מעריך שהעולם המוסלמי היה מקבל הסדר שבמסגרתו הייתה מוקצית ליהודים פינה לתפילה בהר, בלי לפגוע במסגדים. הם הופתעו מאוד מהמחווה של משה דיין ב-1967, כשמסר להם את השליטה הבלעדית בהר. הם ציפו למשהו אחר לגמרי. עם השנים, זה הפך מבחינתם למובן מאליו. לא נוכל להסביר לעולם ולמוסלמים שזה בכלל לא מובן מאליו, אם גם לנו המצב הנוכחי ימשיך להיות טבעי ומובן מאליו.

"בדיעבד, לצערי היום לא ניתן לשנות את המציאות בהר. ייתכן שבעתיד אפשר יהיה, ולשם כך יהיה צורך לשבור את ההגבלות הבלתי פורמליות על ביקורי יהודים בהר. גם למטבע הזה יש שני צדדים: המשטרה לא מאושרת מהגידול במספר היהודים הרוצים לבקר בהר, ולמעשה מגבילה אותו; אבל גם הציבור היהודי לא הִפנים את השינוי בפסיקה הרבנית, ועדיין מתייחס לכותל כדבר העיקרי ולהר הבית כדבר המשני. והרי הר הבית הוא העיקר, והכותל הוא אילוץ. כל מה שצריך בשלב זה הוא להביא את הציבור היהודי לסיורי לימוד בהר. סטודנטים, חיילים, תלמידים, מבוגרים, ילדים. אולי כתוצאה מכך נגיע בעתיד גם להיתר להתפלל. והכול צריך להיעשות בתיאום עם המשטרה, בלי פרובוקציות, וחלילה בלי לפגוע במסגדים. להרגיל את הערבים לנוכחות נרחבת של יהודים בהר".

תוכניות חינוכיות יש לשרגאי לא רק בנוגע להר אלא גם בנוגע לעיר. "כשם שילד יהודי במדינת ישראל לומד מקצועות כמו מתמטיקה וכימיה וביולוגיה, ראוי שילמד ביסודי ובתיכון גם מקצוע שייקרא ירושלים. כי ירושלים אינה רק ההיסטוריה והגיאוגרפיה של העם היהודי, אלא גם הביולוגיה והכימיה והגנטיקה שלו. בלי ידיעת קורותיה ומשמעותה הוא לא יהיה יהודי שלם, וגם לא יבין מדוע ירושלים היא התגלמות הצדק היהודי והתביעה שלנו על הארץ. זאת כמובן עבודה לטווח ארוך. ממש כפי שירושלים היא סיפור למרחקים ארוכים ולמיטיבי לכת".

תכנים ללימוד כמובן אינם חסרים, מהתנ"ך עד שירת ירושלים של יצחק שלו החביבה על שרגאי, ומסיורים ארכיאולוגיים בירושלים של מטה על כל רבעיה עד "חלום שאני משתעשע בו: לכתוב את 'ספר ירושלים', מקראה שתילמד בבתי הספר ובה מן המיטב שראה אור על ירושלים. הלוואי שאוכל לפנות לכך זמן ולעמוד בכך גם כלכלית".

בינתיים הוא מנסה להעביר את הידע והמסרים למבוגרים. בכתיבתו העיתונאית והמחקרית, וגם בפנייה ישירה לקובעי מדיניות. "אחרי שפרשתי מ'הארץ', ב-2009, הצגתי בפני הדרג הממשלתי הבכיר והדרג העירוני הבכיר שלד של הצעה להקמת מנהלת הסברה, שייעודה יהיה אחד: שיקום המחויבות המעשית והתודעתית לירושלים בקרב הציבור בארץ. לצערי, אף אחד לא הרים את הכפפה הזאת".

יותר מכול מדאיגה אותו נכונותן של ממשלות בישראל, מימי אהוד ברק ואילך, לחלק את ירושלים, העיר העתיקה והר הבית. בעיניו, אחד המקורות לסחף בעמדת ישראל הוא העובדה שהממשלות, גם אלו שבנו שכונות כגילה, רמות ונווה-יעקב, "נמנעו מלהשקיע אותם משאבים בהבטחת עתידה של העיר שבין החומות", והשאירו את גאולת העיר העתיקה לגורמים פרטיים. ממשלות אשכול וגולדה היו האחרונות שניסו לרכוש נכסים ואדמות בעיר העתיקה, באמצעות אגף מיוחד במינהל מקרקעי ישראל.

"התקדים  שברק יצר הוא אסוני", אומר שרגאי. "בעקבותיו הלכו אולמרט ולבני, ועכשיו הכבשה כבר בלוע הזאב, ולחלץ אותה משם מסובך מאוד. עכשיו, כשקדימה ועצמאות בקואליציה, חזרנו למציאות שנתח מרכזי בקואליציה תומך למעשה בחלוקת ירושלים. אבל אסור לוותר ואסור להתייאש. העולם צריך לשמוע מאיתנו שלא היה ואין מנדט מהציבור היהודי בארץ למעשה הזה".

והוא משתדל שהעולם ישמע. בין היתר הוא מנסה ליזום אמנה יהודית-ערבית נגד חלוקת ירושלים. "הציבור צריך להבין, אבל כמעט אף אחד לא מספר לו זאת, שחלוקת ירושלים היא מתכון לאסון, להגברת השנאה והאיבה ולהמשך הסכסוך, ודווקא המשך איחודה יבטיח יציבות ושקט. פרסמתי לפני כשנתיים מחקר מקיף שלימד עד כמה לא מעשית חלוקה של העיר. מכל הבחינות: ביטחונית, אורבנית, מבחינת סוגיית המקומות הקדושים, ואפילו מבחינה דמוגרפית. גם הערבים בעיר אינם רוצים בחלוקה, כי יהיו לה השלכות קשות עליהם. האינטרס פה משותף. האמנה שניסחתי הייתה מעין קול מהשטח, קריאה משותפת מהתושבים שחיים בעיר הזאת אל המדינאים שמדברים ביניהם בחדר אטום על חלוקת ירושלים. הצגתי אותה לכמה גורמי מפתח, אבל לצערי בצד הערבי יש פחד גדול מצעד פומבי. ובצדק. כשהמוכתר של צור-באחר העז לפני כמה שנים להשמיע את הקול הזה, הוא נורה ונפצע קשה.

"כשאולמרט כראש ממשלה הביע נכונות לחלוקת ירושלים, גורמים שחרדו מכך ביקשו להגיש לנשיא בוש נייר, שיסביר הן את הזכות והבכורה וההיסטוריה שלנו בעיר, הן מדוע באופן מעשי חלוקת העיר בלתי הגיונית ומזיקה. ישבתי לילה שלם וכתבתי. הדברים תורגמו והפכו למסמך מהודר, שהוגש לנשיא בוש על ידי אחד ממכריו האישיים. לא חתמתי על זה; העניין היה התוכן. אני יודע היום שבוש די נדהם מהנתונים שהוצגו לו, אבל לא היה לו נוח להיות יותר קתולי מהאפיפיור, יותר ישראלי מאולמרט".

- מה קרה לאולמרט? איך הפך מראש עיר שמעביר את לשכתו לרחבת הכותל כדי למחות על יוזמת חלוקת ירושלים של ראש הממשלה ברק, לראש ממשלה שחותר לחלוקת ירושלים?

"אולמרט הוא אחד האכזבות הקשות שלי ברמה האישית. הייתי מאוד מחובר אליו כשהיה ראש העירייה. האמנתי שהוא אמיתי בנוגע לירושלים. ראיתי איך ארגן מאחורי הקלעים את עצרת 'אני נשבע' מול החומות, שבה השתתפו 300 אלף איש, במחאה על נכונות ברק לחלק את ירושלים. הבגידה הרעיונית שלו היא משהו שקשה לי לקבל אפילו היום. או שהוא היה שקרן מוצלח מאוד, או שהוא פשוט המיר את דעתו, או שאני הייתי נאיבי. שום אפשרויות אינה מלבבת.

"הלקח שלי מהסיפור של אולמרט הוא שבאשר למחויבות לירושלים צריך לשפוט את המנהיגים שלנו על בסיס המעשים. מבחינה זו, הרקורד של ממשלת נתניהו לא מרשים. דיבורים יפים יש, אבל בפועל הממשלה הקפיאה את הבנייה בירושלים חודשים ארוכים, בגלל לחץ של ארצות הברית, וגם היום בונים מעט מדי".

- מה הסכנה הדמוגרפית בחלוקת העיר? הרי הדמוגרפיה היא אחד הטיעונים העיקריים שבפי מצדדי החלוקה.

"זו הטעיה. גריעת שכונות ערביות מהעיר עשויה דווקא להגדיל את המצוקה הדמוגרפית היהודית. משתי סיבות. ראשית, יהודים יעזבו את ירושלים המחולקת, כי לא יהיו מוכנים לחיות בתנאים של עיר גבול. כך קרה אחרי חלוקת העיר ב-48': רבע מתושביה היהודים של העיר המערבית עזבו. גם בַּכמעט-חלוקה של שנת 2000, תושבים בשכונות משני צדי הקו אמרו במפורש שלא יישארו בעיר אם תחולק. ושנית, בצד הערבי של המאזן, כבר הייתה מיני-חלוקה בצפון העיר, כתוצאה מהקמת גדר ההפרדה – וכ-70 אלף פלשתינים עברו לגור בירושלים שבתוך הגדר, כדי לשמור על הזכויות וההטבות הכרוכות במגורים בישראל. כך שמה שיקרה הוא עזיבת יהודים ונהירת ערבים.

"אבל חשוב לזכור", הוא מוסיף מיד, "שבעניין ערביי מזרח ירושלים אי אפשר להחזיק בחבל בשני קצותיו – גם להתיימר לריבונות ולשליטה על מזרח העיר, וגם להתייחס אל תושביה כאל סרח עודף בכל הקשור לתשתיות ושירותים בסיסים. הנתונים ידועים: יש פער של אלפי אחוזים בהשקעות בתשתיות ושירותים בין שכונות יהודיות ושכונות ערביות, ותושבים במזרח העיר מתקשים לקבל אישורים לבנות לגובה. זה לא מוסרי ולא ראוי, וזו גם טעות טקטית".

- מצד שני, בנייר עמדה שלך על תוכנית המתאר לירושלים מ-2010 הסברת למה המדיניות שהוצעה בה, לתת עדיפות לבנייה לערבים בעיר, מסוכנת.

"צריך לבנות לערבים, אבל בדיוק כפי שעושים עכשיו עם היהודים: באמצעות ציפוף ובנייה יותר גבוהה על גבי הקיים. למשל, אם יבנו על השטחים הריקים יחסית בערב א-סוואחרה, ייווצר רצף אורבני בין ערביי מזרח ירושלים לערביי יו"ש, שיכרסם בשטחה של ירושלים בעתיד וגם יניח בסיס לתביעה של הפלשתינים לרצף טריטוריאלי. גם בנייה בשיפולי עיסוויה לכיוון כביש מעלה אדומים-ירושלים היא לא לעניין. כבר ראינו שמגורי פלשתינים הצמודים לכביש מאיימים על התחבורה היהודית".

- גבולותיה המוניציפליים של ירושלים קדושים? ויתור על כפר-עקב, נניח, גם הוא בעיניך בגדר חלוקת ירושלים?

"מרגע שקבענו את גבולות ירושלים והגדרנו אותה, צריך להיצמד אליהם. כל פתיחה שלהם תביא לערעור על השאר. כך זה עובד עם הפלסטינים. צריך גם להביא בחשבון שכמעט לכל 'שכונת קצה' ערבית צמודה שכונה יהודית. לכן מסירת שכונות ערביות אלו תיצור איום על השכונות היהודיות. כפי שאירע בעשור הקודם בין בית-ג'אלה וגילֹה – אבל במרחקים קטנים הרבה יותר".

הבעיה הדמוגרפית החמורה בירושלים, הוא מדגיש, היא ההגירה העצומה של יהודים ממנה: יותר מ-300 אלף בעשרים השנים האחרונות. "תאר לך איך הייתה נראית הדמוגרפיה של ירושלים, שלא לדבר על המצב הכלכלי והחברתי בה, אם רק חצי מהם היו נשארים בעיר". לשם כך צריך להוסיף בעיר מקומות עבודה ואפשרויות דיור, "אבל בכל הקשור לבנייה, ארצות הברית חוסמת אותנו במזרח, והארגונים הירוקים חוסמים אותנו במערב". שרגאי גורס שבשני הגורמים הללו, הירוקים, והמשלמים בירוקים כאחד, יש להתחשב קצת פחות: לבנות ממערב לעיר במתווה של תוכנית ספדי מדוללת, ולקבוע עובדות בשטח בין ירושלים למעלה-אדומים.

- לארגוני שמאל כ'עיר עמים' ו'במקום' יש חלק ממשי בסנדול פיתוחה של ירושלים וחקר עברה, או שהם נובחים והשיירה עוברת?

"בלי להתייחס ספציפית לארגון כזה או אחר – כשהם עוסקים בזכויות אדם, בדרך כלל האדם הערבי, אני יכול להזדהות, כי טוב שיש מי שרואה לנגד עיניו את האפליה של הציבור הערבי בירושלים ומנסה להכריח את הממסד לתקן אותה. על תוכניות בנייה וחפירות אין להם להערכתי השפעה ממשית. לכל היותר הם מצליחים לעכב, בעיקר בעזרת בג"ץ, אבל לא למנוע. מי שמונע היא ארצות הברית. הבעיה היא שהם מספקים מידע לדיפלומטים הזרים ולקונסוליה האמריקנית. אין להם בעיה להפעיל גורמים זרים  נגד תוכניות בנייה ופיתוח בירושלים. יש גם עיתונאים שמשתתפים במשחק הזה, ומעבירים מידע לנציגויות זרות. גם אותי ניסו פעם לפתות. הציעו שניפגש. סירבתי. בעיניי זה סוג של ריגול. אם כי בעידן שלנו, רוב המידע גלוי בלאו הכי.

"הנזק העיקרי שלהם הוא בהשפעה על דעת הקהל בעולם ובעיקר בארץ, ובפירור הלכידות הפנימית שלנו בנוגע לירושלים. לפני עשרים שנה היה רוב של למעלה מ-80 אחוז נגד חלוקת ירושלים, ואילו היום הרוב הזה קטן ועומד על כ-55 אחוז בלבד. זה נובע בעיקר מבורות. אם הציבור שהחליף צד היה מבין מה המשמעות של חלוקה, הוא לא היה עושה זאת. הבעיה היא שאין מערכת מאורגנת שמספרת לו על המשמעות הזאת, גם ברמה המעשית וגם ברמה הערכית. מאחר שהממשלה כבולה באילוצים מדיניים ופוליטיים, היא צריכה להתמקד בעשייה. ההסברה צריכה כנראה לבוא מבחוץ".