הקולוניזציה שלי לקיפלינג: 'חוקר הארצות' בגיליון דחק החדש

הופיע גיליון ב של כתב העת 'דחק'. בכרך עב הכרס מסתער על הפנאי המועט שלנו גדוד של כל טוב. גם אני הסתפחתי עליו בתרגומי ליצירתו של רודיארד קיפלינג "חוקר הארצות". הנה היא במלואה. תחילה התרגום, אחרי כן הערה-הקדמה שלי, ולבסוף המקור, למי שרוצה להשוות או לתפוס אותי במילה. תודה וברכה לעורך דחק יהודה ויזן וליועץ הסתרים ר' שדחקו בי, העירו ועוררו.  

חוקר הארצות

רודיארד קיפלינג

נוסח עברי: צור ארליך

"אֵין סִבָּה לָלֶכֶת הָלְאָה.

כָּאן הַגְּבוּל. שָׁם אֵין תּוֹחֶלֶת".

כָּךְ אָמְרוּ, וְהֶאֱמַנְתִּי.

וּפָרַקְתִּי אֶת הַצְּרוֹר,

וּבָנִיתִי לִי חַוָּה שָׁם

לְרַגְלֵי רֻכְסֵי הַתְּכֵלֶת.

שָׁם זָרַעְתִּי גַּם גִּדַּרְתִּי,

שָׁם הַמְּסִלּוֹת עוֹצְרוֹת.

עַד שֶׁקּוֹל מַצְפּוּן גָּרוּעַ

בִּי הִכָּה כְּרֵעַ חֶרֶשׁ;

עַל תַּהֲפּוּכוֹת הַנֵּצַח

הוּא לִחֵשׁ יוֹמָם וָלֵיל.

"יֵשׁ דְּבַר סֵתֶר. לֵךְ, מָצְאֶנּוּ.

לֵךְ וּבְלֹשׁ אַחְרֵי הָרֶכֶס –

סוֹד חָבוּי אַחְרֵי הָרֶכֶס.

הוּא עוֹרֵג אֵלֶיךָ. לֵךְ!"

וְהָלַכְתִּי, דְּחוּף תּוֹחֶלֶת.

בְּלִי לוֹמַר שָׁלוֹם הָלַכְתִּי      

עִם חַיּוֹת מַשָּׂא וּפוֹנִי

כְּשֶׁשְּׁכֵנַי עוֹד בְּיֵינָם.

גָּעֲשׁוּ גַּלֵּי הָרֶכֶס;

אֱמוּנָה תָּמִיד טִפַּחְתִּי

אַךְ הָרִים הִיא לֹא עָקְרָה לִי

וְעָמְדוּ הֵם בְּעֵינָם.

צַעַד צַעַד שָׁם הִדַּסְתִּי:

לַצְּדָדִים כְּקָרוּסֶלָה,

לְפָנִים כִּי אֵין לִי מַיִם,

לְאָחוֹר כִּי אֵין כָּרִים.

וּמֵעַל לְקַו הַיַּעַר  

סְחֹפֶת שֶׁלֶג, עֶרְיַת סֶלַע –

וּלְפֶתַע קֹר שֶׁל רוּחַ:

זֶהוּ מַעֲבַר הָרִים!

שְׁמִי יֻתַּן לוֹ, כָּךְ חָשַׁבְתִּי,

אַךְ בִּכְפוֹר רוּחוֹת הַלַּיְלָה

מֵתוּ לִי סוּסֵי הַפּוֹנִי,

וְקָרָאתִי שְׁמוֹ "מָרָה".

(כְּבָר עוֹבֶרֶת שָׁם רַכֶּבֶת).

אֲבָל אָז חָזַר הַלַּחַשׁ:

"סוֹד חָבוּי אַחְרֵי הָרֶכֶס.

הָלְאָה! הָלְאָה! אַל תִּירָא!"

וּבְעוֹדִי נוֹאָשׁ יָדַעְתִּי:

יַד אֵלִי עָלַי מֻנַּחַת.

וְאוּלַי תַּרְמִית עַצְמִית הִיא,

קַטְלָנִית וְעַקְשָׁנִית... 

עוֹד אֶפְשָׁר לַחְזֹר הַבַּיְתָה

חַי... הֲרֵי אוֹכְלֵנִי פַּחַד...

אַךְ הִמְשַׁכְתִּי. וְיָרַדְתִּי

אֶל הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי –

עַד שֶׁהַשְּׁלָגִים הִדְשִׁיאוּ,

הַדְּשָׁאִים הָיוּ לְאָחוּ,

וְהָאָחוּ לִסְבַךְ יַעַר

בּוֹ פִּכְפּוּךְ פְּלָגִים הָמָה;

אַךְ הַסְּבָךְ דָּלַל לְשַׁיִת,

הַפְּלָגִים דָּלְחוּ וּמָכוּ,

וְהִנֵּה אֲנִי בֵּין שְׁנַיִם:

גֵּיא צַלְמָוֶת, שְׁמֵי שְׁמָמָה.

אֶת הַמְּדוּרוֹת עִם לַיְלָה,

אֶת הַקּוֹל מִן הַשַּׁלְהֶבֶת,

אֶת הַפַּרְצוּפִים שֶׁצָּצוּ

בֶּעָשָׁן – אֲנִי זוֹכֵר;

אֶת הָאֶבֶן שֶׁיָדִיתִי

וְהֵבַנְתִּי: הֵמָּה הֶבֶל.

"סוֹד חָבוּי אַחְרֵי הָרֶכֶס",

סָחוּ. לֹא דְּבַר-מָה אַחֵר.

עוֹד אֶזְכֹּר – אֵיךְ הִשְׁתַּגַּעְתִּי,

אֵיךְ הֵבַנְתִּי זֹאת בָּרֶגַע

שֶּׁצָּעַקְתִּי "הָלוֹ, הָלוֹ"

לַפָּנִים פְּרִי הַדִּמְיוֹן.

הַמִּדְבָּר שְׂדֵה חֶזְיוֹנוֹת הוּא

אַךְ הִלְּכוּ בּוֹ רֶגֶב רֶגֶב

שְׁתֵּי רַגְלַי וּנְשָׂאוּנִי

חֲבוּלוֹת וְדָמִיּוֹת.

עַד שֶׁהִתְחַלְּפָה הָאָרֶץ:

אֶרֶץ בְּנֵי אָדָם אִוּוּהָ!

אֶרֶץ יֶרֶק, אֶרֶץ חֹרֶשׁ,

אֶרֶץ לְאָדָם לָבָן!

שָׁם מָצָאתִי מָן וּמַיִם,

שָׁם הֶחְלַפְתִּי אוֹן שָׁבוּעַ,

אֶת הַסִּיּוּטִים נָשִׁיתִי –

מֵיתָרִי שֵׁנִית כֻּוַּן.

קַמְתִּי מְחֻדָּשׁ. סִמַּנְתִּי

עַל עֵצִים בְּחֹד אִזְמֵל אֵיךְ

אֶתְקַדֵּם בְּסֶקֶר שֶׁטַח

וְצָעַדְתִּי מִתְפַּעֵל.

כְּשֶׁחִפֵּשׂ שָׁאוּל הַנַּעַר

אֲתוֹנוֹת, מָצָא כֵּס מֶלֶךְ –

וַאֲנִי יוֹתֵר מִמֶּנּוּ;

לִי גַּם לוֹ לָחַשׁ הָאֵל.

מַעְלָה בְּהָרֵי הַקֶּרַח

הַתְּלוּיִים עַל חוּט הַסַּעַר,

מַטָּה בֵּין בִּצּוֹת בְּצֶבַע

שֶׁצָּבְעוּ בִּצְעֵי עַפְרוֹת,

עַד שָׁמְעִי מִלְמוּל רַךְ-רֹחַב

שֶׁל נָהָר אַדִּיר בְּיַעַר

שֶׁמֵּעֵבֶר לוֹ שׁוֹפֵעַ

כָּר שֶׁבּוֹ נוּכַל לִפְרוֹת!

שָׁם כְּרַכֵּי עָתִיד צָפִיתִי,

עַל כְּבִישֵׁי דִּמְיוֹן הִמְרֵאתִי,

וְהַמַּיִם מַיִם מַיִם

הֲמוֹנָם תְּהוֹם הוֹמָה –

נְהָרוֹת שׁוֹצְפִים בְּרַעַשׁ

בַּיְּעָרוֹת שֶׁכְּמוֹ בֵּרֵאתִי,

מִישׁוֹרִים מַשְׁבִּירֵי שֶׁבֶר

הָעוֹרְגִים כְּבָר לָעָצְמָה!

כֵּן, בָּרוּר: אֶת הַכּוֹתֶרֶת

יְקַבְּלוּ הַחָכְמוֹלוֹגִים

שֶׁיָּתוּרוּ אֶת הָאָרֶץ

אַחֲרַי בְּלִי לְחָצִים:

יִצְעֲדוּ בִּנְתִיב הִתְוֵיתִי,

בּוֹרוֹתַי יַרְווּם בְּלֹגֶם,

וּבְשׁוּבָם – גְּבוּרוֹת יַגִּידוּ

וִיכֻנּוּ "הַחֲלוּצִים".

הֵם יִרְאוּ עֶרְוַת הָאָרֶץ

אַךְ יַחְמִיצוּ אֶת עָרֶיהָ;

נְהָרוֹת – אַךְ לֹא אֶת אֵלֶּה

שֶׁהָרוּ לִי בַּלֵּילוֹת.

גַּלְעֵדַי יַלְדֵי הָאֶבֶן

יוֹלִיכוּם – אַךְ לְמַפְרֵעַ

לִי יֹאמְרוּ עוֹקְבַי: עָקְבֵנוּ

כִּי הִקְדַּמְנוּ לְגַלּוֹת.

הַחֲמוֹר אֶחָד נָשָׂאתִי?

הֶחָמַדְתִּי וְלוּ דּוּנָם?

אִם גַּרְגִּיר אֶחָד לָקַחְתִּי?

לֹא, אֲפִלּוּ לֹא בִּרְשׁוּת!

כִּי בּוֹרְאִי הַטּוֹב גְּמָלָנִי

עֲשָׂרָה מוֹנִים, דְּעוּ נָא.

דְּעוּ, הֲגַם שֶׁלֹּא תָּבִינוּ,

וַעֲלוּ. עֲלוּ וּרְשׁוּ.

מִינֶרָלִים תִּמְצְאוּ שָׁם,

עֵץ, מִקְנֶה, נְתִיבֵי שַׁיִט

וּפֶחָם (מוֹזִיל רַכֶּבֶת!)

לְתַדְלֵק וּלְהָחֵם.

אֵל נָצַר אֶת זֹאת הָאָרֶץ

עַד עַמּוֹ יַבְשִׁיל לָהּ; שַׁי הִיא.

בִּי בָּחַר לִלְחֹשׁ לִי לַחַשׁ –

וּמְצָאתִיהָ. הִיא לָכֶם!

כֵּן, זֹאת "אֶרֶץ לְעוֹלָם-לֹא",

עִם הָ"אֵין סִבָּה לָלֶכֶת"

שֶׁלָּכֶם, עִם "אֵין תּוֹחֶלֶת",

אֶרֶץ אֵין וּבְלִי וּבְלַאי...

קוֹל לָחַשׁ לִי וְהָלַכְתִּי

אֶל מַתַּת הָאֵל, לָרֶכֶס.

גַּם לָכֶם הָיְתָה יְכֹלֶת –

אַךְ הַקּוֹל לָחַשׁ אֵלַי.

הערת המתרגם

'חוקר הארצות' (The Explorer) אינו מן המוכרים והבולטים בשיריו הרבים של רודיארד קיפלינג. הקורא העברי מכיר את 'אִם', ושמע גם את שמעוֹ ושמצוֹ של 'משא האדם הלבן'. שיר זה האחרון מצַדֵק את הקולוניאליזם האירופי בכך שהוא מביא ברכה וקדמה לעמים נחשלים. בסימן זה עומד חלק נכבד מיצירתו של קיפלינג, הבריטי יליד הודו (1865–1936), ובכלל זה גם שירנו, 'חוקר הארצות'. גיבור השיר הוא מגלה-ארצות מהנוסח שרווח במאה ה-19, הסבור שהוא ממלא צו אלוהי ועיקר מעייניו במציאת אזורים שוממים ראויים להתיישבות.

לא מהשירים המוכרים והבולטים, אמרנו. אכן, בשבע ביוגרפיות של הסופר והמשורר המהולל בדקתי, ורק בשתיים נזכר השיר, ובקצרה, אגב סקירת עיסוקיו האחרים של קיפלינג בשנת ראשית חיבורו של השיר, 1895; הוא התגורר אז בוורמונט, ועמד בין פרסום חלקו הראשון של ספרו המוכר ביותר, ספר הג'ונגל, לבין פרסום חלקו השני. השיר לא תורגם אף פעם לעברית, ככל הידוע, אבל בזמנו הוא דיבר אל לבם של נוסעים ומגלי ארצות. צירוף שתי העובדות הללו הוא שהובילני אל השיר. ומעשה שהיה כך היה.

ספרו של דיוויד גראן 'העיר האבודה Z', על מגלה הארצות הנועז פרסי פוֹסֶט שאבד בג'ונגל האמזונס ב-1925, עמד לראות אור בהוצאת 'כנרת זמורה ביתן'. בספר, שנכתב במקורו אנגלית, צוטטו שורות אחדות מ'חוקר הארצות', משום שזה היה אחד השירים האהובים על פוסט, והעתק שלו נמצא בין חפציו. כיוון שלא נמצא תרגום עברי קיים של השיר, התבקשתי לתרגם את השורות הללו, וכך עשיתי. אלא שכמו הרכס שקרא לגיבור השיר, הרכס השירי הזה, כלומר השיר במלואו, קרא לי: המרחבים הגלומים בו, הדהודי האתוס העברי הקדום והעכשווי של הסיירות והחלוציות, הגבריות המתגברת והמתנגנת לה במפל חרוזֵי מלעיל נשיים. נכון, גם כמה ביטויים מביכים של העדפת האדם הלבן – אך למכשולים הללו יכול אוּכל. הרי למסע הרפתקאות אני יוצא פה, לא למסע תפנוקים.

המוזיקה, הכרעתי תחילה בלי היסוס, תהיה פה לפני הכול: התרגום ייצמד למשקל ולדגם החריזה המקוריים ולרוחם. שכן רביעיות הטרוכאים שבבסיס שירו של קיפלינג הן שכבשו את לבי מלכתחילה, ולהפר את האמונים להן נראה לי, במקרה המיוחד של 'חוקר הארצות' ושלי, כמעשה בגידה קטן. כידוע, העברית צריכה פחות מילים ופחות אותיות משצריכה האנגלית כדי לומר דבר מסוים, אך מנגד דרושות לה יותר הברות. מתרגמים רבים של שירה אנגלית לעברית בוחרים להוסיף 'רגליים' משקליות, כלומר להוסיף הברות לכל שורה. מי שמחליט כמוני לשמור בתרגום שיר מאנגלית לעברית על המשקל המקורי, גוזר על עצמו מיניה וביה שהגרסה שהוא יוצר תהיה תמציתית יותר בתכניה. נכפה עליו כגיגית הצורך – החופש! – לברור בין עיקר לקצת-פחות-עיקר.

וחירות נוספת נטלתי. בנוסח העברי שלפניכם משובצים פה ושם ביטויים, ואפילו שורות שלמות, מתוך פרשיות רלבנטיות במקרא ומתוך השירה והפזמונאות הישראליות המודרניות. קצת על תקן קולוניאליזם פואטי יהודי, מענה לרוח המספחת של הקולוניאליזם מבית מדרשו של קיפלינג; קצת כהזדהות זמנית עם תורת התרגום ה'מייהדת' של המתרגמים העברים במאה התשע-עשרה, המאה שגם הולידה את השיר הזה; קצת כהעצמה של היסוד המקראי המצוי ב'חוקר הארצות' ממילא; ובעיקר לשם השעשוע המשותף שלי ושלכם.

צ"א

THE EXPLORER

Rudyard Kipling

"There's no sense in going further -- 
it's the edge of cultivation," 
So they said, and I believed it -- 
broke my land and sowed my crop -- 
Built my barns and strung my fences 
in the little border station 
Tucked away below the foothills 
where the trails run out and stop.

Till a voice, as bad as Conscience, 
rang interminable changes 
In one everlasting Whisper 
day and night repeated -- so: 
"Something hidden. Go and find it.

Go and look behind the Ranges -- 
Something lost behind the Ranges. 
Lost and waiting for you. Go!"

So I went, worn out of patience; 
never told my nearest neighbours -- 
Stole away with pack and ponies -- 
left 'em drinking in the town; 
And the faith that moveth mountains 
didn't seem to help my labours 
As I faced the sheer main-ranges, 
whipping up and leading down.

March by march I puzzled through 'em, 
turning flanks and dodging shoulders, 
Hurried on in hope of water, 
headed back for lack of grass; 
Till I camped above the tree-line -- 
drifted snow and naked boulders -- 
Felt free air astir to windward -- 
knew I'd stumbled on the Pass.

'Thought to name it for the finder; 
but that night the Norther found me -- 
Froze and killed the plains-bred ponies; 
so I called the camp Despair. 
(It's the Railway Cap today, though.) 
Then my whisper waked to hound me: 
"Something lost behind the Ranges. 
Over yonder! Go you there!"

Then I knew, the while I doubted – 

knew His Hand was certain o'er me. 

Still -- it might be self-delusion -- 
scores of better men had died -- 
I could reach the township living, 
but ... He knows what terrors tore me ... 
But I didn't ... but I didn't. 
I went down the other side.

Till the snow ran out in flowers, 
and the flowers turned to aloes, 
And the aloes sprung to thickets 
and a brimming stream ran by; 
But the thickets dwined to thorn-scrub, 
and the water drained to shallows, 
And I dropped again on desert-

blasted earth and blasting sky ...

I remember lighting fires; 
I remember sitting by them; 
I remember seeing faces, 
hearing voices through the smoke; 
I remember they were fancy -- 
for I threw a stone to try 'em. 
"Something lost behind the Ranges" 
was the only word they spoke.

I remember going crazy. 
I remember that I knew it 
When I heard myself hallooing 
to the funny folk I saw. 
Very full of dreams that desert; 
but my two legs took me through it ... 
And I used to watch 'em moving 
with the toes all black and raw.

But at last the country altered -- 
White Man's country past disputing -- 
Rolling grass and open timber, 
with a hint of hills behind -- 
There I found me food and water, 
and I lay a week recruiting, 
Got my strength and lost my nightmares. 
Then I entered on my find.

Thence I ran my first rough survey -- 
chose my trees and blazed and ringed 'em -- 
Week by week I pried and sampled -- 
week by week my findings grew. 
Saul, he went to look for donkeys, 
and by God he found a kingdom! 
But by God, who sent His Whisper, 
I had struck the worth of two!

Up along the hostile mountains, 
where the hair-poised snowslide shivers -- 
Down and through the big fat marshes 
that the virgin ore-bed stains, 
Till I heard the mild-wide mutterings 
of unimagined rivers, 
And beyond the nameless timber 
saw illimitable plains!

Plotted sites of future cities, 
traced the easy grades between 'em; 
Watched unharnessed rapids wasting 
fifty thousand head an hour; 
Counted leagues of water frontage 
through the axe-ripe woods that screen 'em -- 
Saw the plant to feed a people -- 
up and waiting for the power!

Well, I know who'll take the credit -- 
all the clever chaps that followed -- 
Came a dozen men together -- 
never knew my desert fears; 
Tracked me by the camps I'd quitted, 
used the water holes I'd hollowed. 
They'll go back and do the talking. 
They'll be called the Pioneers!

They will find my sites of townships -- 
not the cities that I set there. 
They will rediscover rivers -- 
not my rivers heard at night. 
By my own old marks and bearings 
they will show me how to get there, 
By the lonely cairns I builded 
they will guide my feet aright.

Have I named one single river: 
Have I claimed one single acre? 
Have I kept one single nugget -- 
(barring samples?) No, not I! 
Because my price was paid me 
ten times over by my Maker. 
But you wouldn't understand it. 
You go up and occupy.

Ores you'll find there; wood and cattle; 
water-transit sure and steady, 
(That should keep the railway rates down;) 
coal and iron at your doors. 
God took care to hide that country 
till He judged His people ready, 
Then He chose me for His Whisper, 
and I've found it, and it's yours!

Yes, your "never-never country" --
yes, your "edge of cultivation"
And "no sense in going further" --
till I crossed the range to see.
God forgive me! No, I didn't.
It's God's present to our nation.
Anybody might have found it --
but His Whisper came to Me!