שיפוט מהיר 2: אבנר בן-נר מורקמי

הופיע אתמול במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', עמ' 22. על 'המסע הלילי הארוך הביתה' מאת יצחק בן-נר, 'שקרים מהבוידעם' מאת תמרה אבנר, 'המתקפה על המאפייה' מאת הרוקי מורקמי.

המסע הלילי הארוך הביתה: מבחר סיפורים מאז ומעכשיו, מאת יצחק בן-נר, עם עובד, 345 עמ'

"מאז ומעכשיו", אומרת כותרת המשנה של הספר. אבל רק מיעוט קטן של הסיפורים כאן נכתב "עכשיו" ולא "אז", בשנות השבעים פלוס מינוס, ואפילו מיעוט זה של סיפורים חדשים עוסק ב"אז" ההוא. הסיפורים שבחר העורך יובל שמעוני לכלול בספר מציירים כולם, במכחול דק, דייקן ואכזר, את חייה של מדינת ישראל הצעירה: מעט לפני היוולדה, בשנותיה הראשונות, ובעיקר בעשור השלישי שלה, עשור שקיעתה של ההגמוניה הסוציאליסטית, העשור שהחל בהתשה, נמשך ביום כיפור ונגמר במהפך הפוליטי.

ישראל של בן-נר, ישראל של שנות השבעים, היא מדינה של צבא מסואב, ממסד מנוון, קיטוב חברתי גובר וחום שאינו מרפה. תושביה, הדמויות בסיפורים, נוטים להיות עדינים וחולמניים מבפנים אבל גסים ומחוספסים מבחוץ. הפקרות מינית ואלימות מינית מניעות לעתים קרובות את העלילה.

שניים מהסיפורים, הכתובים על רקע המהפך ועלייתה של ישראל השנייה – "אליעזר שושני ו/או אליקו בן-שושן" ו"ארץ רחוקה" – הם עמודי התווך של הספר מכל בחינה כמעט: הם הארוכים בו, ובעצם הם נובלות; הם החשובים בו; והם כמדומה המיטב שבו. בן-נר בוחן בהם את השסע העדתי-חברתי-כלכלי באמצעות שני גיבורים הפוכים זה מזה: גיבור הסיפור הראשון הוא מזרחי בן-מצוקה שהשתכנז וטיפס בסולם החברתי, ולפתע הוא מתוודע התוודעות כואבת לגורל של מישהו שהוא דרס בטעות בדרך למעלה; ואילו גיבורו של הסיפור השני הוא אשכנזי שהתמזרח בעל כורחו, אולי משל למדינת ישראל כולה. תקינות פוליטית הנהוגה בזמננו, לו הייתה בסיפורים אלה, הייתה חוסכת עלבונות מחלק מהקוראים אך גורעת מעוצמת הסיפורים.

כתיבתו של בן-נר רזה לעומת זו של בני דורו. רזה וזריזה, שרירית וממוקדת עלילה. מפעם לפעם צץ משפט פיוטי, מתעופפת ציפור קטנה רבת יופי, ללמדך שכוחו של המחבר להקסים שמור עמו. אלא שדווקא בעולם גס ומכאיב כמו זה הנרקם בסיפוריו של בן-נר, הקורא משווע למנות גדולות יותר של החסד הזה.

שקרים מהבוידעם, מאת תמרה אבנר, מטר, 222 עמ'

מפתה לקשור בין אבנר מחבֶּרת הספר הזה לבין בן-נר מחבר הספר לעיל, מה גם ששניהם, ממש כמו אבנר בן-נר המקורי מהתנ"ך, עוסקים במידה רבה בהוויה הצבאית הישראלית. הקישור הלא-רלבנטי הזה בין אבי-הנר לבין בן-הנר עלה על דעתי דווקא מסיבה אחרת: אלמלא תפס יצחק בן-נר את השם "תעתועון" לאחד הרומאנים הקודמים שלו, יכולה הייתה תמרה אבנר לקרוא כך לספרה שלה. הספר הקליל, שעל פי סגנונו וחלק נכבד מתוכנו יכול היה להשתלב כסיפור השבועי של 'לאשה' או כסיפור החודשי של 'בלייזר', מתגלה בהדרגה כביצה טובענית, תובענית אפילו, וכאמור מתעתעת.

הספר דומה לַגיבורה שלו, קצינת בריאות הנפש רקפת אורבך, המספרת את כולו בגוף ראשון, כמסמך וידויִי-הגנתי-מניפולטיבי שהיא כותבת  בבית המעצר. כמו הגיבורה גם הספר קל דעת ומבריק, גס רוח ומצחיק, שרמנטי ובוטה עד סף פורנוגרפיה זולה – אבל מתחת לקליפה הזו קודר, אחוז אובססיה לגילוי אמיתות לא נעימות, מסתבך עוד ועוד ברשת השקרים וההסוואות והדמיונות שהוא טווה סביב טרפו, ומתגלה בהדרגה כפסיכי.

שני הסודות שהגיבורה-המספרת חותרת לאורך הספר לפענוחם נוגעים לנסיבות היוולדה. היא נולדה על תקן תחליף לאחיה, חלל צה"ל. כיצד נהרג אחיה לאחר שיחידתו הורחקה מהחזית, זו התעלומה האחת. עם מי מבלה בזמנו הפנוי המאהב שלה, עורך דין צבאי ומבשר קבוע למשפחות על נפילת יקיריהן, זו התעלומה השנייה. לתעלומה האחת פתרונות רבים, כלומר אין פתרון. התעלומה השנייה אינה תעלומה אלא סתם תירוץ לאובססיה. כך נראה עד סמוך לסוף הספר; אז מתגלה שאולי מישהו פה עבד עלינו לאורך כל הדרך.

על אילו חלקים מהספר יש להחיל בדיעבד את התוודעותנו לשקרנותה ומופרעותה של המספרת? האם את כל הפגמים בספר המהנה אפשר לתלות באישיותה זו? מה הספר הזה: ספר מתח פרום קצוות, רומן רומנטי קלוקל אך שנון, חמישים גוונים של אמזונה עירית-לינורית, תרגיל פסיכולוגי-ספרותי מוצלח של כתיבה מתודעה טרופה, או סאטירה זהירה על השכול ועל השמאל? מי מהתלת יותר, הגיבורה בסובביה או המחברת בקוראיה? – כל הפתרונות נכונים, ואף לא אחד מהם נכון לבדו.

המתקפה על המאֲפייה, מאת הרוקי מורקמי, איורים: קאת מנשיק, עברית: עינת קופר, רינה וגדעון ברוך, זמורה ביתן, 56 עמ'

פֶּרק, פרק, סוף פתוח, / איורים וטון שטוח, / קצת מילים, הרבה נייר, / והרי לכם כותר.

אם מסתכלים על זה כך, 'המתקפה על המאפייה' איננו מהמוצדקים שבכותרי ישראל. כריכה קשה, נייר עבה, 84 שקלים מחיר קטלוגי, בשביל כעשרים דקות של הנאה. אבל כספר-מתנה, או אפילו כפריט אמנות, זו בונבוניירה חביבה. מה בונבוניירה? המבורגר.

הרוקי מורקמי לא ממש אוהב את ישראל, אבל ישראל אוהבת את הרוקי מורקמי. המהדורה האלבומית שבידינו, אלבום לסיפור-קצר בשני פרקים, חייבת מן הסתם את קיומה לאותה אהבה ישראלית ידועה. היא גם מאפשרת למי שעוד לא קרא ספרים באורך מלא של מורקמי להבין מה הצית אהבה זו. מורקמי מציע הומור מעודן אבל מהסוג שאוהבים לקרוא לו פה מטורף, התרחשויות הזויות אך דמויות-מציאות, קלילוּת של מותחן קומי שבזוקות עליה פיסות לא עבות מדי של תובנות פסיכולוגיות, ואפילו, כציר עלילתי, משהו יהודי מאוד, רק בהפוכה: מעשה פשע שכשל (בגלל אדיבותו של הקורבן המיועד, בגלל רכרוכיותם של הפושעים המיועדים, בגלל המופרכות שלו) זוכה, לאחר שנים, למעשה של תיקון. והתיקון הוא מעשה פשע מקביל, לא מזיק ובעיקר גרוטסקי.

איוריה של קאת מנשיק הגרמנייה, בירוק-זהב-לבן, מוסיפים לעתים הֶקשרים פרשניים בלתי צפויים, ובעיקר נותנים משנה-תוקף לחיבור המיוחד שנעשה בסיפור בין הקומי לסיוטי, בין האקספרסיוניסטי לגרוטסקי, בין וגנר למקדונלד'ס. שניהם, המחבר והמאיירת, פונים בעת ובעונה אחת אל טעם ההמונים – ואל ביקורת תרבות ההמונים. אל מוסכמות תרבות הצריכה – ואל הגחכתן. הם יצרו יצירה וגם מוצר. בקיצור, הם עשו פופ-ארט.