מאת צור ארליך
כנראה נעצתי בהן עיני עגל כשהן העבירו זו לזו,
לנגיסות סירוגין, פלפל אדום מוארך. או שֶמא גמבה. רוצה ביס? תאכל, זה אורגני,
טבעי, הציעו לי בּוֹנָה ודנה בעוד הירק הדשן והחלול עובר מפה לפה ופניי מקבלות
כנראה את צבעו. מה אפשר לעשות, לעיניים שלי יש חיים משלהן, וגם לפנים, בעיקר לנוכח
מראות משונים. צבאות גופי אינם סרים למָרותי כפי שזה אצלם, אצל בונה ודנה וקַדַר, השלישייה
שמילאה אותו ערב את חלל חדר החזרות של קבוצת Y-theater, תיאטרון לָמָה בתרגום חופשי, בפעלולים ובתעלולים ובצהלולים,
החליפה הבעות פנים ושפות דיבור על פי פקודה, ניהלה קרבות תיאטרליים בדייקנות
מחושבת, והניפה שחקן את רעהו בלי למצמץ ובלי להתאמץ כהָנף הענף את הפלפל.
כלומר, לא בדיוק חדר חזרות, אלא חדר פנוי מאחורי
הקפטריה בבניין ימק"א בירושלים. ולא בדיוק שלישייה, כי יש גם רביעית, ושמה פידאא,
שלא הגיעה באותו ערב מחיפה לחזרה. ולא בדיוק חזרה, אלא עוד חוליה בשרשרת ההתפתחות
הבלתי נגמרת של ההצגה טייק אוואי, הנכתבת ומִשְׁתַּכְתֶּבֶת מתוך משא ומתן מדיני
מתמיד בין הצדדים המשחקים – היהודיות, הערבי והדרוזית-שמגדירה-עצמה-פלשתינית. ולא
בדיוק רביעייה, כי הארבעה שעולים לבמה הם זיקוק של תהליך תרגול-ויצירה ממושך של
קבוצה בת 17 איש, חובבי משחק תושבי ירושלים והסביבה, בני כמה דתות ועמים ולשונות,
שנפגשה לאורך שנתיים כדי ללבן, להשמיע, לשמוע ולהתווכח על ידי תרגילי תיאטרון.
'טייק אוואי', לא בדיוק הצגה במובן הקלאסי, היא
התוצר המתהווה. העלילה מתרחשת בהר שהוא מזבלה שהיא גם שכונה ארעית. תושביה הם
אנשים שלכל אחד מהם הייתה סיבה משלו לברוח ולהקים את ביתו דווקא בה. אשת עסקים
מגיעה למקום ומחליטה ליזום בו פרויקט נדל"ני. היא מגייסת לצדה חלק מהתושבים,
תוך שהיא מערערת את המרקם המקומי ומניעה את העלילה. "מתוך המפגשים
והתרגילים", מספרת דנה גלסר, שחקנית כאן ואשת מָחול שאר הזמן, "לאט לאט
התחלנו להתעסק בתכנים של זבל".
"זה נושא שמחבר את כולם, כל בני האדם",
מסבירה חברתה הוותיקה ממנה ד"ר בונה דבורה הברמן. "הוא משקף את היחס
לחומר, וגם את היחס לזולת: האדם האחר הוא זבל, הוא אמצעי. זורקים אותו כשלא צריך. בדקנו
איך זה מתבטא בסכסוך הערבי-יהודי, ומתוך חוסר הסכמה מוחלט על שום דבר יצרנו ביחד
מחזה שמאפשר את הקולות של כולנו. כל דמות במחזה היא תרכובת של הרבה אנשים, מכל
הצדדים, שהיו בסדנאות ועבדו ביחד".
- מי ילך לראות מחזה שמעורבבות בו עברית וערבית,
אם אינו יודע את שתי השפות?
"אנחנו מנסים ליצור חוויה של תקשורת
ראשונית, בלתי אמצעית. אי ההבנה היא חלק מהחוויה פה, חלק מהמסר. זה גם הופך את
הקהל למעין קהילה פעילה; אנחנו משתדלים שיהיו צופים דוברי עברית וצופים דוברי
ערבית, שישבו זה ליד זה – ואז נוצרת שיחה, כי כל אחד בקהל מבקש מהשכן שלו השלָמות.
אחרי הבכורה-המקדימה בדצמבר הצופים לא רצו לצאת, התיישבו ורצו להבין ולחקור ולבדוק
ולפרש ולדבר".
כשיתברר לי, בהמשך, שאחד מחברי הקבוצה לשעבר גר
עשרים מטר ממני, יעני מתנחל, ושמו יקיר רנבאום, יוסיף יקיר שכֶּפל השפות הוא
"מסר לצופים. שיש פה שתי שפות, צורות תקשורת שונות, ובעצם אנחנו לא מבינים זה את זה עד הסוף. וכשם
שאנחנו מבינים את ההצגה בצורות שונות ובאופן חלקי, כך כנראה גם הבנת המציאות שלנו.
בקיצור, שנדרשת קצת צניעות".
בונה הברמן וקדר הָרִיני הם המייסדים. הם בעצם
המחזאים והבמאים, לצד היותם שחקנים. הם רקמו את שלד ההצגה ממבחר של קטעים שנוצרו במפגשים.
"התיאטרון האמיתי מתרחש בקבוצה, במפגש, לא על הבמה", אומרת בונה.
"אני קוראת לזה חזרות לחיים. התיאטרון מאפשר לנו לבדוק את עצמנו בעומק.
להיפגש בצורה בלתי אמצעית. על ידי תרגילי התיאטרון, אני יכולה לעמוד במקום של קדר
והוא יכול לעמוד במקום שלי. זו חממה למצב יותר תקין בחברה".
"גם אם לא פותרים כלום", אומרת דנה
גלסר, "גם אם לא מגיעים להסכמה, עצם המפגש הוא ההתמודדות, וזה לא מפסיק לעשות
אדוות וגלים של משמעות ושינוי ותנועה. גם אם זה הכי בקטנה, שכל מי שעובד איתי יודע
שאני הולכת פעם בשבוע לחזרה של תיאטרון יהודי-ערבי. בלי לדעת מה אני עושה שם
אפילו, זה כבר דבר שהם חושבים עליו. וגם בתוך כל אחד מאיתנו, ההתעסקות הזאת מביאה
אותנו להתמודדות עם עצמנו. הרבה מעבר למובן הפוליטי. באים לפה ופוגשים את האחרים
ואת עצמנו, ומתעסקים בתכנים שהכי לא נוח להתעסק איתם. איפה הזבל שלי שבתוך עצמי,
איפה אני שמה אותו".
רנבאום, על סף סיום חובותיו בישיבת ההסדר שיח
יצחק, מסביר שבא לקבוצה כי "ענייֵן אותי המפגש. העבודה עם ערבים פלשתינאים.
התחברתי לרעיון שבמקום לדבר על פוליטיקה, על זהויות קבוצתיות, אפשר לדבר על איך שאנשים
מתייחסים זה לזה; להתייחס לאדמה בתור אדמה, לַפְּשָט; להוציא את זה מכל המסגרות
שאנחנו רגילים אליהן. כל האנשים בקבוצה מבינים שגם היהודים וגם הערבים, כולם
מרעילים את כולם. שיש הרבה רעל באוויר, כל אחד עסוק באינטרסים שלו, ובסופו של דבר
כולם נפגעים. על בסיס זה ההצגה. שאף אחד לא רואה בני אדם סביבו".
או כמו שמגדירה את זה פידאא זידאן, השחקנית
הרביעית, "המפגש היה קודם כול אדם אל אדם, מפגש אישי. זו הדרך הנכונה להיכרות
אנושית בין הצדדים: בלי שום גבול של זהויות. כי לדעתי אי אפשר לקרוא 'זהוּת' למתחם
שמוגדר על ידי הקונפליקט". באתר של קבוצת התיאטרון מסופר שבקבוצה בין היתר
דרוזים, והכוונה אליה – אך זידאן, ילידת בית-ג'אן, רואה עצמה "ערבייה
פלשתינית בת העדה הדרוזית", ומתקוממת על הישראליזציה של בני העדה הנוטלת מהם
את זהותם. "כשאני שומעת דרוזים אומרים, בערבית כמובן, 'אנחנו לא ערבים', אני
אומרת להם, 'אז מה אתם? בטח ובטח לא אשכנזים'".
היא מוסיפה שבאה לקבוצה גם כי "כל דבר
שעוזר לתת תמונה על המציאות הקשה שיש במיוחד בירושלים ובמה שנקרא השטחים, ולו הצצה
קטנה – בוודאי שאהיה בו". זה גם טיב הדמות שבחרה לגלם, זקֵנה המזהירה מפני "המצב
והמציאות האכזרית שאנו חיים בה" ואין לה שומע.
אכן, בהסבריהם של השחקנים על נסיבות הצטרפותם, ההבדל
הקטן זועק. כולם רוצים להיפגש ולעבוד יחד, כולם רוצים לעקוף את הסיסמאות ואת
התבניות המוכנות – אבל היהודים מספרים שבאו להתמודד, גם עם עצמם. שבאו לשמוע.
הלא-יהודים באו בעיקר כדי להשמיע. ואצל זידאן, ולא רק אצלה, מדובר בהשמעת עמדות
אנטי-ישראליות שגם בתוך קבוצת המוצא שלה הן עמדות קצה.
רנבאום עזב, עוד לפני שנבחרה הרביעייה המציגה.
גם כי אינו רואה עצמו שחקן, אבל גם מתוך תחושת החמצה של המפגש. ידידות נרקמה אמנם
בינו לבין קדר, "וזה היה דבר חדש לי. להכיר פלשתיני מקרוב. לא מזמן הוא הסיע
אותי לפה, ליישוב, וכשלמדתי במכינה בבית ישראל בגילֹה הוא בא להעביר איתי שם סדנה
של תיאטרון. היה מעניין להיות בבית שלו, לשבת במזרח העיר ולשתות קפה". ובכל
זאת, "הרגשתי שמופעל על הקבוצה לחץ חיצוני שההצגה תעסוק במציאות הפוליטית
הקונקרטית, למשל בגדר ההפרדה, וזה לא נראה לי. הרי אפשר לדבר בלי סוף על הסכסוך.
עושים את זה כל הזמן. לא יוצא מזה כלום.
"אני מודה שאולי נוח לי לחפש סוגיות עומק
ומפגש בין-אישי ולא לדבר פוליטיקה כי אני ישראלי. אני לא חייב שום דבר לאף אחד, חיַי
נוחים, אני גר בהתנחלויות שלי וחיילים לא עוצרים אותי כשאני מנסה להגיע לירושלים.
אני מבין שאת קדר יותר מעניין לדבר על הגדר כי הוריו ואחיו מעבר לגדר, בחיזמה
וברמאללה, והוא גר באבו-תור שבתוך הגדר וצריך להתרוצץ אחרי אישורים כדי לפגוש
אותם. אז אולי זו בריחה שלי מהתמודדות. אבל
אני מנסה לא לברוח מהסיפור כולו, אלא מחפש את הצד המרענן, שאפשר לחדש בו
משהו".
- נוצרו בקבוצה מחנות על הרקע הזה, יהודים מול
ערבים?
"הקבוצה קטנה דיה מכדי שיהיו שני מחנות. בדרך
כלל לא היו בפגישה יותר משמונה אנשים. הפגישות היו בדרך כלל בעיקר בעברית, כי
היהודים פחות יודעים ערבית משהערבים יודעים עברית – והייתה קצת מתיחות לאיזו שפה
נותנים יותר דגש. הרבה פעמים הייתי דווקא בצד שלהם בעניין הזה. הייתה לי קשה שם
התחושה שחוץ מקדר, לערבים בקבוצה חסרה מחויבות. שאני משקיע ומגיע, והם הרבה פחות.
הקבוצה נאלצה להתמודד עם הקושי הזה".
"היו לנו תקלות", אומר גם קדר. "רבים
סירבו להמשיך בקבוצה. מכל מיני סיבות, פוליטיות ואחרות". בונה: "לפעמים,
בעיקר אצל נשים, יש הרבה רצון להשתתף, אבל בגלל לחץ מהמשפחה, מהעבודה, מהסביבה, עוזבים.
הייתה אישה מדהימה מבחינת היכולות שלה, שחקנית ומוזיקאית מקצועית, נוצרייה, שאהבנו
מאוד באודישן אבל בסוף מסרה שזה לא מתאפשר, שהיא תיפגע אם תצטרף אלינו". קדר:
"היו כאלה מכל הכיוונים, לא מקבוצה מסוימת. היה גם יהודי שאמר לי במפורש, 'אני
לא יכול לשתף פעולה אתכם כי משפחתי וחבריי יכעסו עליי".
"עולים פה מתחים", מאשרת דנה. "זה
לא שנשארו אלה שמסכימים עם הצד השני. אם היינו מסכימים על הכול אולי לא היה מה
להיפגש כל כך הרבה פעמים, ימים, שעות. אנחנו פה כדי לא להסכים ובכל זאת לעשות
דברים ביחד. אנחנו מתמודדים עם החומרים הכי קשים של הסכסוך".
ולבונה יש דוגמה. "בחור אחד היה מגיע
לחזרות ממחנה הפליטים שועפאת. בחור שישב כמה שנים בכלא הישראלי. הוא שיחק תפקיד
חשוב במחזה הקודם. היינו ביחד יותר משנה: הרבה חזרות והרבה סדנאות והרבה דיבורים.
פעם היינו על המדרגות בחוץ בהפסקה, והוא ניגש אליי ואמר 'בונה, עכשיו אני מבין
שהבעיה בינינו זה לא הדת, זה שאני מוסלמי ואת יהודייה. עם זה אפשר להסתדר. הבעיה היא
הציונים האלה המלוכלכים'. לקחתי לו את הידיים והסתכלתי לו ישירות בעיניים ואמרתי
לו בערבית 'מוחמד, אני ציונית'. הוא כמעט התעלף על המדרגות. לא עלה על דעתו שהוא
משחק עם האויב. הוא עבר תהליך אדיר. דיברנו המון פילוסופיה. הוא אדם מאוד סקרן".
גם אני סקרן. אז פגשתי את הבחור, מוחמד אל-רשדי.
באדיבות קדר, שהניח לעיסוקי התיאטרון המגוונים שלו, תיאם ותרגם. "נמשכתי לתיאטרון עוד בנעוריי", מספר
מוחמד בחצר בית הקפה המזרח-ירושלמי, "ותמיד רציתי לעבוד בתיאטרון, אבל בתקופה
שהייתה הזדמנות לזרוק אבנים ולהשתתף במאבק האלים עשיתי זאת. ואני לא מתחרט. זו תגובה
טבעית של נער שחי במחנה פליטים. זו אלימות מתוך הכרח כלפי מי שלוקח את ארצי.
נכנסתי לכלא לארבע שנים. הכלא היה אוניברסיטה בשבילי. למדתי הרבה מאסירים
אחרים".
הוא בן 25. "מאמין בדמוקרטיה, ותומך במדינה
פלשתינית בכל הארץ. אין לי בעיה עם היהודים ועם היהדות, אלא עם הציונות. יש יהודים
ערבים, יהודים סורים, יהודים פלשתינים; הבעיה היא שבאו לפה יהודים מבחוץ. האדמה
הזו אירחה אלפי שנים את הנצרות והדרוזים והאסלאם והיהדות. והנה הגיעו האנשים שרצו
להקים את מדינת ישראל, לא בשלום אלא בכוח. אני במקור מיפו; למה אני חי במחנה
פליטים? מישהו לקח את המקום שלי ושם בו יהודים מאמריקה. ביקרתי שם וראיתי יהודים
אמריקנים חיים שם. זה יותר מסכסוך, זה חורבן שיש בו צד אשם וצד קורבן".
לדעתו המלומדת הארץ נקראה תמיד פלסטין,
בפ"א רפה כמובן; "זו מילה כנענית-ערבית". היהודים שהיגרו אליה
בעלייה הציונית אינם יודעים מה באמת גרם להגירתם: האירופים והאמריקנים עודדו את
הציונות ואת עליית היהודים כי רצו להיפטר מהיהודים. גם במדינות ערב, היהודים הם
בין הסובלים מהמהפכות המתחוללות עכשיו, ומי שמארגן את המהומות עושה זאת כי הוא רוצה
שהם יעלו לארץ ישראל. מוחמד הוא קומוניסט. "הדת היא אחת הבעיות הקשות של
העולם".
- אתה לא מפחד שמדינה פלשתינית תהיה אסלאמית?
"היא תהיה חילונית ודמוקרטית. חמאס
והציונים הם אותו דבר: משתמשים בדת למטרה פוליטית, ולכן בסוף ייכשלו. הדת היא
עניין פרטי, קשר בין האדם לאלוהים".
- בקבוצה אולי למדת משהו חדש, נקודת מבט אחרת?
"כשאני נפגש עם ישראלים המסר שלי הוא: אני
קורבן חי. לקחתם את המדינה שלי. מספיק פעמים כבר ניסיתי לשמוע את קולם; כיום אם
אני בא למפגשים כאלה, זה כדי להשמיע את קולי. עד שאני מבין שזה אבוד, שהם מאמינים
בכל לבם במדינת ישראל. אחת הסיבות שעזבתי את הקבוצה הייתה ששמעתי שבונה ציונית.
שהיא בעד גירוש הפלשתינים מצפת, מעכו ומחיפה".
איך אומרת בונה הברמן? הוא עבר תהליך.
קדר ממהר אבל יותר מכך הוא מרגיש צורך לאזן עם
נקודת המבט שלו. "הקבוצה לא שינתה את עמדותיי: מדינת ישראל איננה חוקית, כל
הארץ שייכת לפלשתינים – אבל אני מסכים לשתי מדינות ולהסתפקות בגבולות 67'. אני לא
מסכים עם מוחמד לגבי השימוש באלימות, אבל גם לא שוכח שצה"ל משתמש באלימות
אפילו יותר. עד לפני שש-שבע שנים עבדתי רק במגזר הערבי, בשטחים ובירושלים. חשתי
שאינני יכול לשתף פעולה עם ישראלים. לא האמנתי בדו-קיום. עד שהרגשתי שאני צריך
להיכנס למעגל הזה ולהשמיע את קולי". שוב הלְהשמיע הזה.
"לא כיף לי פה. כל חיי ומשפחתי וביתי פה,
ואני מנסה להשיג מעמד תושב וזה לא פשוט. 14 שנה שאני רץ למשרד הפנים, אוסף ניירת להוכיח
שכאן מרכז החיים שלי. כל חתיכת פתק אצלי בבית, כל קבלה ומכתב וכרטיס, שווה מיליון
דולר. וזה מוזר לי, כי אדם שהגיע מרוסיה לפני חודש מקבל את כל הזכויות, וחייל
שהגיע לפני שנתיים מאתיופיה ובקושי מדבר עברית אומר לי 'תראה תעודת זהות. לא, אתה
לא מכאן'. אני לא מכאן והוא כן... אין פה צדק. בתיאטרון אני יכול לדמיין, לחלום,
להיות אדם מעבר לגבולות של המציאות. כי אני חי במציאות שכולה גבולות, מציאות של
אסור לך. אסור לך לטוס בבן-גוריון, אסור לך קופת חולים, אסור לך לצאת ולהיכנס
מהשטחים, אסור לך להיכנס להר הבית, אפילו למות אסור כי לא תהיה תעודה וקבורה".
הוא מלמד דרמה גם בתיכונים ישראליים, דרך עמותת
'אפשר אחרת'. "שלא ייכנסו לצבא עם הרגשה סטריאוטיפית שערבים ופלשתינים הם
אנשים עם אבן ונשק ביד. הנה, אני המדריך שלכם פלשתיני. בישראל רווחת האמרה ערבי
טוב ערבי מת. ואני אומר, ערבי טוב הוא ערבי עִם עט. או עם אֵת". איך הוא ידע
שככה קונים אותי.
גם אצל בונה הברמן העיסוק בתיאטרון נטוע בהקשר
חינוכי. היא עולה מקנדה, ד"ר לחינוך ולאתיקה המתמחה ביהדות ובמדרש, שהרצתה
לאורך שנים באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטאות הרווארד וברנדייס. היא פעילה בתחום
הפמיניזם הדתי וארגון תפילות נשים, ממייסדות נשות הכותל, עורכת טקסי בר מצווה ואף
חופות, ואינה מזדהה עם אחד הזרמים הממוסדים. היא מחברת פירוש לתורה מזווית
פמיניסטית, המופץ באינטרנט בכמה שפות כל אימת שהיא משלימה פרשה; היא כבר באמצע ספר
דברים. במוקד העיסוקים שלה בשנים האחרונות, ביניהם התיאטרון, עומד מושג שאם
תחפשוהו בגוגל באנגלית תגלו שהוא מזוהה, גם בקנה מידה עולמי, בעיקר עם הברמן:
אקטיביזם טקסטואלי. מעורבות חברתית על ידי טקסטים.
היא הקימה באוניברסיטת ברנדייס, אוניברסיטה
יהודית בארצות הברית, את מכון מִסְתַבְּרָא לאקטיביזם טקסטואלי יהודי, שפעל שם עד
ששבה לארץ. "אני מכנה אותו 'בית מעשה מדרש'. הזמנתי לשם אנשי אקדמיה יחד עם
רבנים ומנהיגים בקהילה היהודית ואמני במה, לעבוד ביחד כחממה יוצרת. עסקנו שש שנים
בנושא סחר בנשים. חקרנו ספרות היסטורית הלכתית פרשנית; מתברר שיהודים עסקו מאות
שנים בסחר בנשים, לא היה מקום שלא מצאנו עדויות למעורבות יהודית בתופעה הזו. ובמקביל
התחברתי לרשת עולמית של נשים שמסתכנות בבריחה מהמלכודת הזו ברחבי העולם. התוודעתי
לעולם התחתון של הסחר בנשים".
במסגרת הפעילות הזו המכון ניסה לתרום את חלקו
במאבק גם בפעילות ציבורית, כגון כתיבה בעיתונות ופנייה לארגונים – למשל
לאו"ם, לאחר שחיילי או"ם הודחו משום שחילצו נשים מקומיות שחבריהם לגדוד
החזיקו בכוח לצורכי זנות. המכון נרתם להעלאת מחזה בנושא סחר בנשים, בעקבות מגילת
אסתר. ואם לדייק, הרצאה של ד"ר הברמן על הקשר בין סיפור הרמונו של אחשוורוש
לבעיית הסחר בנשים היא שהציתה מלכתחילה את רעיון הקמת מכון מסתברא. המחזה הועלה
ב-300 מוסדות וקהילות, כל קהילה על ידי חבריה. סביב העלאת המחזה אורגנו ימי לימוד מקורות
ותפילה, שבסופם מקבלים על עצמם אנשים בקהל משימות לקחת הביתה. מחזה דומה, שגם
סביבו ימי לימוד, עסק בקשר בין יהדות ומרחב.
היא מספרת למשל כיצד הועלה המחזה 'חשיפת אסתר'
בשַיט בן כמה ימים על נהר הוולגה שאורגן לנשים יהודיות תושבות רוסיה. "אלו
נשים שחוו את היהדות כמכה, כאנטישמיות, ופתאום חוות אותה כדבר חי וחיוני. לא
מתאימה להן הפעילות שמספקים כל מיני גופים שמגיעים לקהילות הללו ומלמדות אלף-בית
כמו לילדים קטנים; הן נשים משכילות וחכמות שרוצות את היהדות כדבר משמעותי בחייהן,
עם תפקיד גם בשבילן. בסוף השיט הענקתי למשתתפות שמות עבריים". ליצירת המחזה "הזמנתי
כַּנרת שסבלה מהתקופות מיניות לאורך ילדותה; כנרת שהופיעה ב'קרנגי הול' בגיל 12,
מוכשרת בצורה לא נורמלית, שבגלל הסבל בילדות נכנסה לדיכאון עמוק. העבודה שעשתה
בהלחנה למחזה הייתה התרפיה שלה".
בספרה החדש 'לקרוא את ישראל מחדש: רוח החומר'
(בינתיים רק באנגלית) היא מתווה, ברוח זו, את משימותיה העכשוויות של הציונות,
לטעמה. עמדותיה המדיניות מבצבצות מבין דפיו: היא מתאוננת לא פעם על
"הכיבוש" המקשה על ישראל להגשים את ייעודה, ומנגד אומרת, למשל, שסירובם
של הפלשתינים להכיר בישראל כמדינה יהודית שולל מתהליך השלום את כנותו. עמודים רבים
יותר מוקדשים לניסיונה לנסח ציונות טקסטואלית.
"התהליך שאני מציעה", היא מחדדת,
"הוא לא חזרה למקורות, אלא קידום המקורות לאור התהליך הציוני. עד עכשיו
התמקדנו בתלמוד הבבלי, ולא במקרה; הרי היינו בגלות. עצם החזרה לארץ מבקשת מאתנו
לפרש את המקורות בדרך אחרת, המחדשת את משמעותם, על מנת לקדם את מימוש הציונות
בעידן שלנו".
-למשל –
"למשל, צריך עכשיו גמרא ירושלמית, ישראלית,
שעוסקת בשאלות המהותיות של המדינה היהודית: מה המשמעות של האחר, של עבודת האדמה,
של אקולוגיה, טבע, אחריות אקולוגית; או כל הנושא של הפילוסופיה הפוליטית של
היהדות. הפמיניזם היהודי עושה כאן עבודה חשובה; הוא הדוגמה הבולטת לתנועה שיוזמת
מתן פרשנות יהודית לערכים שהתפתחו במשך הדורות. הטענה שהאישה היא אדם שווה היא
טענה אתית עכשווית המשחררת את היהדות מהרבה בעיות ותקלות שדבקו בה לאורך הדורות.
למשל מהניתוק בין מוסר להלכה.
"בישראל יש היום תהליך מבורך חסר תקדים
בהיקפו של עיסוק בטקסט, ב'ארון הספרים'. אבל השאלה היא איך. צריך לחדש את העיסוק
בטקסט, אבל אי אפשר לעשות זאת כמו שעשו בווילנה".
- יש לך ביקורת על בתי המדרש הפלורליסטיים, במובן
זה?
"גם בבתי המדרש הפלורליסטיים, לא מחדשים את
ההנחות. למשל התייחסות לנתק בין החילוניות וההלכה. צריך לגשר ביניהם. ב'אלול'
למשל, שהייתי מעורבת בהקמתו, רציתי כל הזמן להביא את הפעולה, את האקט. זה בסדר
לדבר, אבל צריך לצאת מכותלי בית המדרש; צריכה להיות ללימוד שלנו משמעות עשייתית
פעילה".
- עסקי האקטיביזם הטקסטואלי הללו היו בעצם גלגול
ראשון של מה שאת עושה בתיאטרון פה?
"יש הרבה דמיון. אבל שם היינו יכולים
להתעמק במקורת היהודיים, וכאן לא, אני לא יכולה להביא במפגש הרב-תרבותי הזה את
העומק של התרבות היהודית עם המקורות והכול. אני מתה לעשות את זה כאן. האמת היא
שביני ובין קדר, שהוא מוסלמי, בכל פעם יש שיחה בנושא דתי. כל פעם ללא יוצא דופן".
בינתיים לובש המחזה טייק אוואי את צורתו הסופית,
וזו תוצג למחרת חג השבועות ובשני מועדים נוספים בימק"א ובתיאטרון החאן
בירושלים ובצוותא בתל-אביב. החזרה שנעשתה בפני קהל בימק"א כבר מעוררת אצל
בונה זיכרונות נלהבים. "הזמנתי לשם ערבים שמעולם לא ראו מחזה, שלא ידעו מה זה
תיאטרון. שאלו 'מה זה, זה מוקרן על מסך?' זה דבר נפלא, מפגש שמאפשר להבין מה זה
תיאטרון. הרי השפה התיאטרלית כל כך עשירה ומזמינה". קדר מוסיף ש"להביא
קהל בפעם הראשונה לתיאטרון זה הכי קשה. קל וחומר למופע מאתגר".
הקבוצה חיה מתרומות של אנשים פרטיים והקרן
לירושלים, ומחמת הדחק השחקנים אינם מקבלים פרוטה. גם משכן קבוע אין לה. "אנשים
עושים לנו טובה ונותנים לנו להשתמש בחללים שלהם לחזרות", אומר קדר.
- במזרח ירושלים יש לכם איפה להציג? תוכלו להופיע
נניח בתיאטרון אל-חכוואתי?
"אל-חכוואתי נגד דו-קיום. ההנהלה, או אולי
אחד הגופים המממנים שהכתיב תנאי שלא יהיה דו-קיום. קהל ישראלי כן מגיע לשם, אבל ליצירה
משותפת הם לא מוכנים בשום אופן".
"האמת היא שלא מצאנו אף מקום במזרח העיר
שמוכן לקבל אותנו", משלימה בונה. "במערב העיר נדדנו, עשינו אפילו חזרות
בבית כנסת, אבל לא במזרח העיר. לא מקבלים אותנו. עצוב". ובכל זאת, ממשיך אותה
קדר, "זה הפרויקט היהודי-ערבי המשותף היחיד שמצליח בירושלים, היחיד ששורד ולא
נופל אחרי כמה חודשים. אין מקום שמשווע לעבודה כזאת יותר מירושלים".
* * *
ההיא עם התפילין
בתצלומי העיתונות השכיחים של נשות הכותל, זאת עם
התפילין על המצח ווילון התלתלים הכסופים היא בונה הברמן. היא השתתפה בתפילת הנשים
הראשונה שאורגנה בכותל בראש חודש טבת תשמ"ט (דצמבר 1988) בידי קבוצת נשים
מחו"ל. המתפללות חזרו אל מעבר לים, ואילו הברמן, ישראלית זה-מקרוב, שכבר צברה
פה ניסיון במנייני תפילת-נשים חלוציים, ושקודם לכן, בעלומיה, הסעירה את קהילתה
באוטווה בירת קנדה כשהתייצבה לתפילה בטלית שקנתה בירושלים, החליטה להתחיל מסורת. לקראת
ראש חודש שבט אספה חברות וכמה מהתלמידות משיעורי הגמרא שלה, ולא שכחה את הטלית.
וכך הכול התחיל.
אצלה זה כאמור התחיל הרבה קודם. היא גדלה בקנדה
של שנות השישים, בת לאחת המשפחות האורתודוכסיות היחידות בעירה, ועוד לפני גיל עשר
התייצבה לפעילות של התנועה הפמיניסטית. אחרי שנתיים ביקשו ממנה לשאת דבר תורה
בבת-מצווה המשותפת שערכו לבנות הקהילה. "קראתי בתקופה ההיא הוגים כמו אריך
פרום וויקטור פראנקל, וזה נכנס לדבר-תורה שכתבתי. דבר תורה אולי קצת לא
מקובל". המורה נתן לרב לקרוא, "והרב אמר לי, דבר כזה לא ייעשה בבית
כנסת. לא עצם דבר התורה של בת, וגם לא התוכן. יצאתי מהשיעור ולא חזרתי. הפעילו
הרבה לחץ שאחזור, כי הוריי היו דמויות בולטות בקהילה. בסוף הגעתי לטקס, אבל זו
הייתה תחילתו של משבר".
היא קפצה כמה כיתות, ובת 18, ושלוש שנות לימודים
אקדמיות מאחוריה, באה לתקופת לימודים בישראל. דווקא כאן, בירושלים של 1978, נכנסה
לראשונה בחייה למניין תפילה שוויוני. כאן גם התיישבה ללמוד תורה בעיון.
"התחלתי בשאלה מה מותר לאישה לעשות. חקרתי את זה והסקתי שגם אני נמענת של
התורה. לא הכרתי אף אישה שלבשה ציצית, למעט אלו שמסופר עליהן במקורות, אבל אמרתי
לעצמי שאם כתוב בתורה שמצווה ללבוש ציצית, אז אני חייבת".
הציצית הגיעה גם לספרה החדש של הברמן על פמיניזם
יהודי ועל קורות נשות הכותל, 'דם ודיו' (באנגלית). היא מתארת שם את הציצית כסמל
שנועד להזכיר לאדם שהוא מחויב למצוות, וגם להראותו כלפי חוץ כבעל מחויבות כזו.
"התופעה של ציציות בחוץ היא תופעה של בעלות על היהדות, ורק גברים מקיימים
אותה", היא אומרת. "אם האישה היא חלק מזה, זו אמירה סמלית ענקית.
"בתפילת הנשים עם טליתות בכותל, רציתי בין
היתר לשנות את הדימוי הוויזואלי של 'יהודי'. הדימוי המקובל של יהודי בציורים הוא גבר
מתעטף בטלית ומתפלל ליד הכותל. הצלחנו להביא לעיני הציבור הרחב והעולם שיש אישה
מתפללת. זו אחת הסיבות שאנחנו מתעקשות להתפלל דווקא ברחבת הכותל. לא בקשת רובינסון
שהוקצתה לנו, וגם לא בהר הבית עצמו. הכותל הוא המקום שבו העם היהודי מתכנס. הוא
מקום שמסמל את התקומה, קיר הדמעות שהפך למקום שחוגגים בו את הציונות, את קיום
התפילה של כולנו. ונשים הן חלק מזה. אי אפשר להעלים אותנו".
אבל בג"ץ הורה לכן לקיים את הקריאה בתורה
בקשת רובינסון ולא ברחבה. מוזר שאתן ממרות את פיו, בגיבוי אותם גורמים שתמיד
רוממות שלטון החוק וקדושת בג"ץ בפיהם – התנועות ליהדות מתקדמת ומסורתית,
וחברות כנסת מהעבודה וממרצ.
"בשנת 2000 בג"ץ פסק לטובתנו פה אחד,
שהמשטרה חייבת להגן עלינו. המדינה ביקשה דיון נוסף, וזו הפעם השנייה למיטב ידיעתי
בתולדות ישראל שבג"ץ הסכים לבחון שוב פסיקה פה אחד. ואז הממשלה הביאה טענה של
המשטרה שתפילה כזאת תביא באופן כמעט ודאי לידי הפרת סדר ציבורי. וזה לא נכון.
"אגב, גם בתהליך הארוך שהוביל לפסיקה
ב-2000 הייתה התערבות לרעתנו. כשהגשנו את העתירה הראשונה, ב-89', אחרי אירוע של
התפרעות רבתי של מתנגדינו ברחבת הכותל, הממשלה לא הגישה את תשובתה מיד, אלא קודם חוקקה
חוק, שזכה לכינוי חוק נשות הכותל, ולפיו בתחומי המקומות הקדושים אסור לקיים פולחן
דתי שלא כמנהג המקום באופן הפוגע ברגשות ציבור המתפללים. מתוך הנחה, כמובן, שאנחנו לא נמנות עם 'המתפללים'".
תתמכי בקבלת הצעת הפשרה החדשה של שרנסקי, להרחיב
את אזור התפילה בכותל ולהקים 'עזרה מעורבת'?
"אחת הכוונות של נשות הכותל היא להשתלב עם
כל עם ישראל; לאפשר לנשים בעזרת הנשים ביטוי רוחני בציבור. הקמת מתחם נפרד לתפילות
מעורבות לא תיתן לכך מענה. נוסף על כך, רבות מאתנו לא מתפללות בקרב גברים. מה גם שאיננו
רוצות לגרום למדינה הוצאות חדשות בהקמת הרחבה הנוספת. עדיף שהמשטרה פשוט תגן על
התפילה בעזרת הנשים. לאורך העשור החולף היא הוכיחה שהיא יודעת לעשות זאת.
"המדינה צריכה לחנך את המתנגדים האלימים
לכבד את החוק ולכבד אזרחים בעלי דעות שונות משלהם. הרי כך הממשלה הולכת לעשות
בעניין גיוס האוכלוסייה החרדית: לחנך אותה לקיים את אחריותה לביטחון המדינה
ולכלכלתה. אם יש צורך להפריד בינינו לבין מתפללות אחרות, עדיף להפריד לא במרחב אלא
בזמנים, כמו למשל במערת המכפלה. אלה שלא יכולים לסבול תפילה של נשים בציבור, שלא
יגיעו שעתיים בחודש לאזור האחורי ליד המחיצה. יש המון מקום באזורים אחרים".
הי צור,
השבמחקמאוד אהבתי לקרא! האתר שלך מרתק!
תודה על השיתוף!