יום חמישי, 16 במאי 2013

טייק אוויי: אז איך היה

נספח קטן לכתבה 'ביום אויב'.
חזרתי מההצגה בימק"א בירושלים - הבכורה הרשמית, אני חושב. בשבועיים הקרובים תהיה עוד אחת בתל אביב ושתיים בירושלים, בתיאטרון החאן.
ובכן -
לבוא? כן.
תיאטרון: כן, זה מסוג ההצגות שבשבילן אמנות התיאטרון צריכה להתקיים למרות הקולנוע. לא כל הצגה היא כזו.
שחקנים? מעולים.
משחק? מרשים. פיצוצי אפילו.
מחזיקים את ההצגה: קדר ודנה. פלאי תבל. שתי השחקניות האחרות (בסוף במקום בונה משחקת סיון בן ישעיה) נותנות מופע טוב בהתחלה אבל תפקידם נגמר בזה.
מסר? עמום רוב הזמן, פשטני בסוף.
עלילה: מי אמר שצריך.
אולם ימק"א: היפה בישראל, קלאסה של הקלאסה, אירופה קטנה במזרח התיכון. אבל קשה להבין איך אולם עם תקרה כה גבוהה ספוג כל כך בסירחון סיגריות.
שמאלני? האמת, לאו דווקא. המסר, בסופו של דבר, הוא שרע להילחם ולריב, ושצריך לעשות שלום תמורת שלום. שזה בעצם מה שנחשב בארץ מסר ימני.
קהל: צריך בדחיפות עוד הרבה. חבל שהאולם ריק. מגיע להם יותר.
לדוסים כבדים? לא. תיאלצו לוותר.
למי שלא יודע ערבית? מסתדרים מצוין. מה שחשוב מתורגם איכשהו.





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה