שיפוט מהיר 4: על פגעי הזמן

מדור 'שיפוט מהיר' שלי, שהופיע שלשום במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב. הפעם על הספרים 'מפגש עם חוליית הבריונים' מאת ג'ניפר איגן, 'תיבת נוח' מאת כנרת רובינשטיין ו'סודות אלי האולימפוס' מאת אפי זיו.

מפגש עם חוליית הבריונים, מאת ג'ניפר איגן, מאנגלית: יואב כ"ץ, עם עובד, 462 עמ'

ההספדים על הסיפור הקצר הפכו לרעש רקע בנאלי בשיחות סלון עייפות. מכל ענפי האמנות הנגישים לציבור רחב, הספרות נותרה מפלטו האחרון של אורך הרוח, ואולי לכן התמסרו המו"לים והקוראים לסוגה הספרותית המצטיינת בכך, הרומן. אבל הצורך בסיפור שאפשר לקרוא כחוויה מרוכזת לא פג. לפני כארבע שנים דן בתופעת היעלמות הסיפור הקצר הרומן 'אמן הסיפור הקצר' מאת מאיה ערד, שאגב כך מצא דרך לשלב בין רומן וסיפורים קצרים, על ידי שיבוצם בתוכו. זו כמובן אינה המצאה שלה, ובכל זאת נראה שמאז מופיעים אצלנו עוד ועוד ספרים המנסים ליהנות משני העולמות.

הפטנט שמתגלה כאופנתי ביותר הוא רומן המורכב כולו מסיפורים קצרים המשלימים יחד תמונה גדולה. בספרייה לעם של עם עובד הופיעו השנה שניים כאלה, אמריקניים, מוצלחים מאוד: 'עד סגירת הגיליון' של טום רקמן, ועכשיו 'מפגש עם חוליית הבריונים'. אולי בעוד כמה שנים זה יימאס, אבל בינתיים לעונג הוא לנו: לקרוא סיפור עם פואנטה או עם היעדר מהדהד של פואנטה – ומתוך כך להשלים חלקים בלתי פתורים מסיפורים קודמים. בספר הנוכחי, העוסק בנושא פגעי הזמן (הלא הם "חוליית הבריונים") וההתמודדות איתם, ההשלמה הבֵּין-סיפורית היא גם על ציר הזמן: סיפורים-סיפורים, קרעים-קרעים, אנו פוגשים את גיבורינו לאורך כחמישים שנה. מסקרנים במיוחד הסיפורים העתידים להתרחש בעוד עשור.

כזירת פעולה נבחר לעלילת הרומן עולם המוזיקה הפופולרית, ובכלל זה המעטפת המניעה עולם זה והממוסטלת לא פחות מליבתו: המפיקים, היחצנים, העיתונאים, הצרכנים. "אין צורך להכביר מילים על הזיקה העמוקה שבין המוזיקה לבין הזמן", נכתב בגב הספר, אך חשובה לא פחות היא בחירתה של הסופרת במוזיקת הרוק דווקא (ההופכת לפופ). זו מספקת הזדמנות לשקף את רוח הזמן האמריקנית, ובעיקר הזדמנות לחקור את נושא ההרס העצמי. גם הבחירה של 'ספרייה לעם' מעולה כתמיד: בכותר, במתרגם, ובאנשי המקצוע האחראים לסטנדרט המוקפד.

תיבת נוח, מאת כנרת רובינשטיין, רימונים ועמדה, 207 עמ'

פגעי הזמן הם גם נושא רומן הביכורים של כנרת רובינשטיין. כאן זהו בעיקר פגע אחד, פגע רע מאין כמוהו: הַשלכתֵנו לעת זקנה. במיומנות סיפור ובחדוות כתיבה, ובהישמרות ברוכה מנגע הארכנות, רובינשטיין מגוללת את מוגלותיה של משפחה ירושלמית. אבא מתפרפר, אימא מתפוררת, הבן מידרדר, ובמרכז סבתא המחזיקה במפתח לגאולה: סילוקה המלא מביתה בשכונת בַּקעה ומכירת הבית יאפשרו לבני הזוג  להתגרש בשמחה ובעושר. חטיפת הסבתא בידי שכנהּ בבית האבות מכניסה לסיפור נופך בלשי וקצת קומי, אך תפקידה העיקרי, שספק אם הוגשם, הוא להעניק לסיפור ולגיבוריו ולקוראיו ניעור מוסרי.

גיבורי 'תיבת נוח' נכנסים אליה יחידים ויוצאים זוגות זוגות. או להפך. יש בסיפור איש ושמו נוח המנווט אותו במבול. ומוטמנת בו תיבה עם סוד המשיטה אותו בין הזמנים. ריבוי זה של רבדים בכותרת הספר מרמז על טיבו של הספר עצמו: יצירה אינטליגנטית, מבדרת ונעימה. ובכל זאת, הספר מתקשה לחדֵש. הדמויות עשויות כולן על פי הֶטְפֵּסים מוכרים. לא שהפרֵחה למשל היא באמת פרחה, אבל גם בהתגלותה כחריפה ומתוחכמת יש משהו צפוי. הכתיבה המלבבת והרהוטה נוטה אף היא להיצמד לנוסחאות.

מאמץ החדשנות העיקרי בספר הוא הפרקים הכתובים מפיה של הדירה. אלא שהללו מהולים, אמנם בעדינות, במוטיב הכי פחות חדשני במחוזותינו: הנכּבּה, נושא שהיה חדשני לפני זמן וכעת קרוב להפוך את ספרותנו כולה לעיסה אחת של חילוּ ורעדה. בנאליות מופגנת יש גם בניסיון להטעין את העלילה בסמליות על ידי תזמון חלקה הגדול בערב פסח, יום המכונה כאן משום מה, כבר מהבוקר, "ליל הסדר".

ולמעלה מכול – אין חידוש גם בטענתו החשובה של הספר, שהקשישים בישראל ראויים ליחס טוב יותר ולמקום של כבוד במשפחה, ושבחברה המודרנית אנשים מתנכרים להוריהם מתוך רדיפת בצע (ע"ע תיבת) ונוחות (ע"ע נוח). המקרה המשורטט בספר אין בו כדי לפרוט על נימי רגישות רדומים אצל הקורא, שכן תאוות הממון של המשפחה המסלקת את הסבתא מובהקת עד קריקטורה, ורצונה של הסבתא להישאר בביתה ברור מכדי שתתעורר דילמה מוסרית. נשארנו עם עלילה נחמדה ועם סופרת שמובטח לנו שעתידה לפניה.

סודות אלי האולימפוס, מאת אפי זיו, כנרת זמורה ביתן, 338 עמ'

ממש חוצלארץ. הרעיון, הביצוע והגימור של 'סודות אלי האולימפוס' מעלים על הדעת ספרים שאנו מוצאים בחנויות-מבקרים של מוזיאונים בבירות אירופה, או במזוודותיהם של אלה שחזרו מהם; ספרים שתמיד נקראים משמאל לימין. והנה, מימין לשמאל, ובהתאמה מלכתחילה למשכיל הישראלי, סוף סוף התרכובת המיוחלת: אלבום אמנותי גדוש ומזמין – אך מודפס בממדים נוחים וזולים, בכריכה רכה ובוויתור כמעט אצילי על השואו האלבומי. מידע שופע, מקצועי, רהוט, סיפורי, אינו-מתבייש-להרחיב – המובא בצפיפות שיודעת לשדר לא עומס אלא שמחת שיתוף.

ספרו של אפי זיו עושה סדר באלים ובשאר היצורים המיתולוגיים של יוון ורומא, וסוקר את התגלמותם והתגלגלותם באמנות המערבית. כבר בעצם גישתו זו עונה זיו על שניים מהצרכים העיקריים המתרגשים על הישראלי שוחר הדעת כל אימת שהשמות פוסידון וקופידון, הרה ואפרודיטה, שלא לדבר על קסנדרות וקליפסות למיניהן, מומטרים על אוזניו היגעות: הוא זקוק לתזכורת זריזה מי-מה-מו; וחשוב לו לדעת לזַהוֹתם ולהבינם בהקשר המרכזי שהם פולשים בו אל חייו כדמויות ולא כמטפורות: האמנות. הקשר שכיח נוסף הוא הספרות, ועליו הספר הזה קצת מוותר.

י"ד פרקי הספר מוקדשים לארבעה-עשר האלים העיקריים. הדמויות המיתולוגיות האחרות משתבצות כסעיפים בפרקים על האלים שהן קשורות בהם במיוחד, וכאזכורים בפרקים אחרים. המעייֵן המחפש מידע על דמויות אלו אמנם יכול לאתרן אם יסרוק את תוכן העניינים, או ירפרף על הטקסט עמוד אחר עמוד שכּן שמות הדמויות מופיעים תמיד בהבלטה; אך קל היה לו הרבה יותר אילו הוכן לספר מפתח אלפביתי.

וחיסרון קטן אחרון: המילה 'סודות' שהושתלה בשמו של הספר. שום סודות. קורותיהם של האלים הן מן המפורסמות, וכפי שהספר מוכיח היטב, תרבות המערב טרחה להוסיף ולפרסמן עד זרא. הספר כולו הוא היפוכה של תרבות הטריקים הפרסומיים והסופרלטיבים הילדותיים – למעט המילה 'סודות', המופיעה לאחרונה הרבה יותר מדי בכותרי ספרים.