לשם ייחוד: על גל ספרי ההדרכה המינית לזוגות דתיים

מאת צור ארליך

הופיע היום בגרסה לא מלאה במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון'.

לתשומת לב הגולשים: הגרסה שלפניכם היא הגרסה הבלתי ערוכה. היא כוללת קטעים אחדים שהוסרו בעריכה, ואינם מופיעים בגרסה המודפסת - וחלקם הם בעיניי קטעים חשובים במיוחד. הדבר נעשה מתוך התחשבותו הקפדנית של העיתון ברצונם של חלק מהקוראים שנושאים מסוימים, דעות מסוימות ומושגים מסוימים לא יופיעו בעיתון המגיע לידי ילדיהם הקטנים. גם אני עצמי התחשבתי בכך מלכתחילה, אם כי במידה מוגבלת יותר, ולכן גם בגרסה שלפניכם אין דוגמאות חיות מתוך הכתוב בספרים הנידונים.

למצטטים מתוך הכתבה בפרסומים אחרים מוצע אפוא לבדוק (אפשר לשאול אותי) אם הקטע שהם מבקשים לצטט אכן נדפס בעיתון.

"סיפר לי אדם בשנות הארבעים לחייו שערב חתונתו ביקש מהרב מ' הדרכה לליל החתונה. תשובת הרב הייתה, 'חתול וחתולה מסתדרים – גם אתם תסתדרו'". כך כתב לפני שמונה שנים איתמר ברנר במאמרו "ספרות ההדרכה לנישואים" (בתוך הקובץ 'ויקרא את שמם אדם: זוגיות ומשפחה ממבט יהודי חדש', מכון בינה לעתים), והסקרנים יוכלו למצוא שם את שמו של הרב, שהיה מקובל על חוגים דתיים מגוונים. ברנר סקר במאמר את ספרי ההדרכה לזוגיות לדתיים, שהחלו, על פי ממצאיו, להופיע בשנות השמונים, אחרי כמה טפטופי סנוניות קודם לכן. בספרים הללו, כך מצא ברנר, חסר בדרך כלל פרק שחתולים, וכנראה גם בני אדם, במילא אינם זקוקים לו: הדרכה לחיי מין.

לא חסר לגמרי: הפרק הזה נמצא כבר אז, בעשור הקודם, בדמות חוברות נפרדות; קונטרסי אישות, כפי שברנר מצא שהם מכונים. אלו היו חוברות, שעל כריכתן הופיעה כמעט תמיד אזהרה שהן מיועדות לזוגות נשואים או לחתן וכלה בימים שלפני החתונה בלבד. בשנים הראשונות, כותב ברנר, חוברות אלו לא נמכרו בחנויות אלא רק הועברו מיד ליד, בדרך כלל ממדריכי חתנים וכלות לחניכיהם, או שווקו בעזרת מספרי טלפון שנדפסו בירכתי ספרי ההדרכה הדתיים לזוגיות. לאחד הספרים האלה, 'איש ואישה' של הרב אלישיב קנוהל, צורף קונטרס אישות ושמו 'עת דודים' בתוך כיס מיוחד, סגור, צמוד לכריכה. מי שיפתח – על אחריותו. הקונטרסים התמציתיים, המוקדשים בחלקם לדברי מוסר והלכה, החלו לצוץ באי אלו חנויות. אולם ספרים של ממש לא היו.

הקומץ לא השביע את הארי, והזוגות הדתיים לא הגיעו להישגיהם האינסטינקטיביים של החתולה והחתול, וגם לא תמיד ידעו להגיע למקומות הנכונים בעזרת לחיצות על העכבר. רק בחודשיים האחרונים, לפתע פתאום, הופיעו שני ספרים של הדרכה מינית מנקודת מבט יהודית דתית; ספרים, אמנם דקים אבל ספרים, שבמרכז עניינם לא המגבלות ההלכתיות והגבולות, אלא מה שבתוכם, במתחם המותר; ולא רק המה והלמה, אלא גם, ובפירוט, האיך.

"הכול מתחיל בסיפור", כותב הרב אברהם שמואל קטן (שם בדוי) בפתח ספר ההדרכה החדש שלו, 'לדעת לאהוב'. "לפני מספר שנים, כשהיינו זוג צעיר, התקשר אליי חברי הטוב לספסל הלימודים בישיבה. ידעתי שהוא במצוקה משום שהיה נשוי כבר שלוש שנים, ללא ילדים. בשיא הביישנות והמבוכה הוא שאל אותי האם לדעתי הוא מקיים יחסים בצורה נכונה. למה? שאלתי. כיוון שאני לא בטוח שאני עושה את זה נכון, ולכן אשתי לא הרה, טען. עם מעט הידע שצברתי בתור איש צעיר נשוי, הסברתי לו באמצעות הטלפון מה עליו לעשות. לאחר תשעה חודשים ילדה אשתו את בנם הראשון". תאמינו או לא, זה קרה בלי טיפה אחת של מים קדושים.

- איך אתה מסביר את חוסר הידע? אנחנו בעידן המידע, הכול ברשת.

קטן: "יש מרחק גדול בין הידע והחשיפה לבין מה שאדם עושה בפועל. נוסף על כך, גם לזוג ותיק, קל יותר להיכנס למיטה ולקיים יחסים מאשר לדבר זה עם זו על מה שקורה ביניהם. לכן אנשים הולכים לייעוץ וטיפול, כי צריך צד שלישי לפעמים. הדברים, בימינו, כבר מדוברים גם במגזר הדתי; אני לא חושב שיש דבר שכתבתי בספר שלא נשאל עשרות פעמים בפורומים הכי כשרים שעוברים את כל הסינונים".

- אז למה ספר?

"כי לא כל התשובות ברשת טובות. וכי אני חושב שיש מסר כפול בעולם הדתי, מסר שאינו מאפשר. בעולם הדתי רבים חושבים שיש סתירה בין שאיפות הקדושה לחיי האישות, ושאם אני נהנה מדי בחיי האישות אולי אני פוגע בקדושה שלי. יש גישה כזו במסורת היהודית, של פרישות מינית, ויש לה מקורות מבוססים ויסודיים עוד בספרות חז"ל. היו תנאים ואמוראים שטענו – יהיו חוקרים שיגידו שבהשפעה נוצרית, אני נזהר מלומר זאת – שמוטב למעט ביחסי מין. אני רוצה להדגיש גישה אחרת ומרכזית יותר ביהדות, בפרט בתלמוד: שככל שחיי האישות שלך טובים יותר, כך אתה יהודי יותר שלם ויותר טוב.

"פעם לא היו לזוגות ציפיות בנושא המיני, ולמען האמת גם לא היו ציפיות מחיי הנישואים. זוגות יכלו להיות נשואים שישים שנה בלי אושר. היום זה כבר לא עובד. אם אני לא מאושר בנישואים, אני חותך מהר מאוד. ואם אני לא מאושר במיטה, זה מוביל לכך שאני לא מאושר בנישואים". 

- אתה מזהה פערי ידע בין האגפים השונים בציונות הדתית?

"לאו דווקא. אבל יש הבדל בלגיטימציה לפתור בעיות ולהתייחס. לפעמים נוח לאדם בבורות. לא חסר לו כלום, הוא לא יודע שחסר לו, הוא חי בגן עדן. אז מה הבעיה? הבעיה הקשה היא כאשר אחד מבני הזוג חי בגן עדן והשני בגיהינום, והראשון אפילו לא מודע לזה. במצב כזה, לזוג מאוד תורני קשה לפתור את הבעיה. זוג שיש לו יותר אפשרויות שיחה בעניין יפנה לייעוץ, לסקסולוג, חילוני או דתי".

הרב קטן מוכר למדי בשמו האמיתי כמרצה וכותב בנושאי זוגיות ומיניות במסגרות דתיות ומעורבות. אולם בספר הזה "אני מסתיר את זהותי לבקשת אשתי. היא הייתה שותפה לתהליך, אבל העיסוק שלי בנושא הזה מביך אותה. היא אמרה, מילא הרצאות, אבל בספר עם כזה פירוט הקורא משער שעולות חוויות אישיות. עשיתי כבקשתה, זה הרי אלף-בית של זוגיות. וההסתרה הזו הייתה קשה בשבילי, משבר אפילו. כי חלק מהמסר שלי הוא שהגיע הזמן להפסיק להסתיר את הנושא הזה בארון, ושצריך לדבר גם על החוויה האישית. מה גם שקשה לקדם את הספר כשאני לא יכול לעמוד מאחוריו בגלוי".

בעוד הספר שהופיע במקביל, 'עת לאהוב' מאת ג'ני רוזנפלד ודוד ריבנר, פונה בראש ובראשונה לזוגות צעירים ולאלה העומדים להינשא, 'לדעת לאהוב' של קטן מכוון דווקא לזוגות ותיקים יותר, למתקדמים. "יש כבר כמה חוברות שנכתבו לליל הכלולות", הוא מסביר, "ויש גם מענה מסוים בדמות מדריכי חתנים וכלות, שבמקרים רבים החניכים שלהם שומרים איתם על קשר גם אחרי החתונה; נוסף על כך, לצעירים יש לגיטימציה לשאול, כי ברור שהם חסרי ניסיון – ואילו הזוגות הוותיקים מתביישים להודות שאינם יודעים הכול. העיסוק הרבני והחינוכי שלי לימד אותי שהנושא הלא מטופל הוא הזוגות שכבר נשואים שנה שנתיים ויותר, ואין להם למי לפנות".

ספרו של קטן מאיר עיניים במראהו וגם בהסבריו. אין בו ציורים, אבל יש בו הצעות מגוונות – והמחמירים ימחקו את הו' השנייה – לשיפור חיי המין, מתוך מטרה מוצהרת להגביר על ידי כך את האהבה, השמחה והאחדות במשפחה. רק העברית שגויה לפעמים; בעיקר, למרבה האירוניה, לוקות ההתאמות לזכר ולנקבה. הסיבה לשגיאות נוגעת לחשש ה'מה יגידו' הרווח בחברה הדתית סביב נושאים שהצנעה יפה להם: עורכים לשוניים דתיים לא רצו לערוך את הספר, מספר הרב קטן.

"הם פחדו. פניתי לאישה אחת שעוסקת בעריכה לשונית, שלחתי לה שלושה פרקים ראשונים, והיא אמרה 'אני לא יכולה להכיל דבר כזה'. בסוף הגעתי לעורך שהסכים", עורך שבמחילה מכבודו ומ-3,000 השקלים שגבה מקטן על עריכת ספרו הקטן, מן הדין שיחפש מקצוע אחר. גם הוצאת ספרים התקשה קטן למצוא, ועל כן הוציא את הספר בהוצאה עצמית. ולבסוף, "קשה גם להפיץ את הספר; כל המפיצים הדתיים לא רוצים להתעסק איתו. מזל שיש אינטרנט".

"אחד המשברים הגדולים ביותר שהיו לי בכתיבה", הוא מספר, "היה עם הרב האישי שלי, שבכל הצמתים החשובים בחיי התייעצתי איתו. הוא קרא ואמר לי, 'אם היית כותב הדרכה מינית לבד בסדר, הלכה בלבד בסדר, אבל החיבור הוא חילול הקודש'. ובעיניי החיבור הזה בין הקודש לבין החיים האינטימיים הוא לב העניין, והוא נקודת הקושי של רבים הדורשת התייחסות. מאז, לצערי, אנחנו כמעט לא מדברים. התגובה שלו שיתקה את הכתיבה שלי למשך חודשים רבים".

מורהו של קטן ב"קורס לייעוץ בקדושה", כלומר קורס בייעוץ מיני, קורס בחסות מכון הפוריות הדתי-תורני פוע"ה, היה ד"ר דוד ריבנר, מחבר-שותף של הספר 'עת לאהוב'. 'עת לאהוב' הופיע באנגלית לפני שנתיים. קטן אומר שכשהוציא לאור את ספרו שלו לא ידע שהספר של ריבנר ושותפתו עתיד להופיע בעברית. הספרים דומים אבל גם שונים. לבד מהשוני בקהל היעד, ספרם של צמד הדוקטורים ריבנר ורוזנפלד קורקטי יותר בסגנונו, נטול דיונים רעיוניים, ומשלב פרקים של שאלות ותשובות מהשטח. אצל קטן כאמור אין איורים, ואילו בספרם של רוזנפלד וריבנר האיורים מרוכזים במעטפה חתומה במדבקה ועליה אזהרה.

"לא שמענו על אף אחד שקנה את הספר ולא פתח את המעטפה", מספר ריבנר, "אבל האפשרות הזו, להשאיר אותה סגורה, נותנת איזה רוגע לאדם שפותח את הספר בחנות ולא רואה פתאום תנוחה מינית או איבר מין". כמו קטן, גם הוא מתקשה למצוא מפיצים ובעלי חנויות דתיים שישווקו את הספר בגלוי. מו"ל אמיץ הוא כן הצליח למצוא – הוצאת גפן, שאומץ הוא הסמל המסחרי שלה עוד מהימים שהוציאה לאור את ספריו של ברי חמיש על רצח רבין. "הוצאות ספרים אחרות לא רצו. לא הוצאות דתיות, וגם לא חילוניות. החילוניות חשבו שאין לזה שוק. אולי זה היה מוזר להם, מה לדתיים ולמיניות. הרי יש כל כך הרבה מיתוסים על כך, החור בסדין ושכמותו".

לדבריו ההתעניינות הרבה בספר מעידה על הצורך בו; "לפני ארבעים שנה, בתחילת דרכי המקצועית, איש לא היה מעז לחבר ספר כזה, ובעצם איש גם לא היה חושב על כך בכלל". וד"ר ג'ני רוזנפלד, שותפתו לחיבור הספר (חצי חצי, מעידים שניהם), מוסיפה – "אולי אני אופטימית, אבל בעיניי העיקר הוא שבסופו של דבר הספר כן מתקבל וכן נמכר, ולא צריך להתמקד בכך שלא מוכרים אותו מעל הדלפק אלא מתחת. בסופו של דבר הספר יוצא והקהילה מתמודדת. שום רב לא יצא נגד הספר ולא החרים אותו".

רוזנפלד, בת 32, עולה חדשה למדי מארצות הברית, הקימה וניהלה את מיזם 'צלם' של 'ישיבה יוניברסיטי' בניו-יורק: תוכנית לחינוך מיני בקהילה האורתודוכסית – החרדית והמודרנית כאחד – הפועלת בבתי ספר ובקרב מבוגרים, ובכלל זה גם בקרב מדריכי חתנים וכלות ורבנים. "משם עלה הצורך בספר כזה. כי ראיתי שמדריכי חתנים וכלות לא באמת יודעים על המיניות, ושואלים שאלות". הבעיה מתחילה לדעתה עוד בילדוּת. "לא מדברים על זה עם ילדים בבית הספר, וזה ממשיך להתגלגל: בכל שלב בגדילה שלהם אומרים להם 'בשלב הבא ידברו אתכם', 'המדריך ידבר אתכם'. ובסוף נכנסים לחופה בלי מידע".

היא אומרת שבארצות הברית הספר מעורר עניין גם מחוץ למעגל האורתודוכסי. "אפילו חברים שלי מהקהילה הרפורמית אומרים שהם קנו את הספר ושנוח להם איתו יותר מאשר עם מדריכים כלליים. הקפדנו מאוד על השפה: לקרוא לדברים בשמם, במדויק, אבל בעדינות. זה לא רק עניין של מילים 'גסות'; בספרים הקיימים כתוב למשל 'הפרטנרית שלך', שזה יכול להיות הרבה דברים, ולא 'אשתך'. בציורים אין זליגה לפורנוגרפיה, וזה ייחודי מאוד. וההקשרים הם מתוך חייו של היהודי, למשל מישהו שמתחיל את השאלה שלו ב'אנחנו בימי השבע ברכות'".

היא תרמה לספר את המבט הנשי, החינוכי-קהילתי, הפדגוגי והצעיר; מבט של מי שחברותיה האישיות עוד מתחבטות בשאלות הללו. ד"ר ריבנר תרם את המבט הטיפולי, הגברי, המבוגר. הוא בן 66, ד"ר לעבודה סוציאלית, מייסד התוכנית להכשרת מטפלים מיניים באוניברסיטת בר-אילן, ובעל קליניקה לטיפול זוגי ומיני בירושלים, שבה "כמעט כל הקליינטים דתיים או חרדים. אני גם מרצה וכותב בכתבי עת מקצועיים על בעיות מיניות אצל ציבורים דתיים".

- אלה כתבי עת בינלאומיים; אתה מוצא דמיון בין בעיות מיניות של דתיים מאמיני דתות שונות?

"כן. המשותף הוא שהמיניות מתקיימת בתוך מערכת ערכית מסוימת שצריך להביאה בחשבון. מבחינה זו יש הרבה דמיון. בייחוד בין היהדות והאסלאם".

הספר מיועד גם לחרדים, ובכל זאת גישתו ההלכתית פתוחה עד להפתיע: הכלל הוא שכל מה נכלל בספר מותר לפחות על פי חלק מהרבנים, והקוראים מתבקשים, אם יש להם ספק לגבי משהו, לשאול את פוסק ההלכה שלהם. הספר גם מביא בחשבון שלא כל הקוראים הדתיים שומרים בהכרח על כל ההלכות בתחום הזה, ואינו מתייחס לעניין בשיפוטיות. כך גם אצל הרב קטן, שבשיחתנו אף סיפר שלא פעם הוא מגלה שרווקים דתיים שהוא מדריך הם בעלי ניסיון מיני מעשי נכבד.

שלא כמקובל, 'עת לאהוב' אינו מפרסם כתב הסכמה רבני. "חשבנו על זה הרבה זמן", אומר ריבנר, "והגענו למסקנה שאם ייכנס מכתב מרב אחד, זה עלול לפסול את הספר בבית מדרש אחר. יש אנשים ששואלים אותנו איזה רב קרא ואיזה רב הסכים, ואנחנו עונים שזו לא דרכנו; זה ספר על מיניות, לא ספר הלכה. הגענו למסקנה שדיונים הלכתיים יכולים רק לבלבל את הזוג הצעיר שקורא את הספר כדי לדעת מהם חיים מיניים בריאים וטובים".

- אתה מתרשם שהיעדר ידע מיני קיים בכל אגפי הציבור הדתי, או רק אצל 'תורניים' שגדלים בחברה נפרדת ומסננים יותר את צריכת התרבות והתקשורת שלהם?

"חוסר הידע הבסיסי הוא תופעה כללית. אתה מוצא אותה גם אצל חילונים. נכון שלכאורה כולם יכולים לדעת הכול, בגלל האינטרנט. אבל לא קל לסנן מה שיש שם, לדעת מה נכון ומה לא, מה מוגזם ומה לא. בייחוד לצעירים לא קל".

- באילו מקרים של חוסר ידע אתה נתקל בקליניקה שלך?

"לפעמים אני שומע נשים שחושבות שקיום יחסים גורם לכאבים תמיד. הן ניסו, כאב להן, והן חושבות שזה אמור להיות כך. הן לא יודעות שאם ההנאה לא הדדית, אם יש כאב, זה דורש טיפול. וישנם גם חתנים שלאחר החתונה לא מתפקדים מינית, בגלל חרדת ביצוע. זה מעגל קסם שמזין את עצמו בהמשך, וצריך להרגיע אותם, לאפשר להם לדעת מה לעשות ואיך – ומתי  יש צורך בפנייה לאיש מקצוע".

- אתם כותבים בספר שפעם הורים דתיים תדרכו את ילדיהם המתבגרים, והיום פחות. איך אתה מסביר את זה?

"ייתכן שלנוכח השינויים הגדולים שחלו בחברה בנושא המיני, גם ההורים, המנוסים לכאורה, מרגישים שלא על קרקע יציבה, ולא יודעים מה לומר. נוסף על כך, דווקא מפני שיש מדריכי חתנים ומדריכות כלות, ההורים חושבים שאפשר לסמוך עליהם שיעשו את העבודה; הבעיה היא שבחודשים שלפני החתונה, כשלומדים אצל המדריכים, יש לחץ זמן ועומס ומתח, ולא תמיד קולטים הכול. לכן אני חושב שחומר כזה צריך ללמוד הרבה יותר מוקדם בחיים".

- המין נמצא היום ברחוב, בתקשורת, בכל מקום. המגמה הזו היטיבה עם ההתמודדות והידע של זוגות דתיים, או גרמה להם להיסגר?

"גם וגם. מצד אחד זה גרם להרבה בלבול. אי אפשר לדעת מה נכון ומה לא, ואפילו שאלות יותר בסיסיות מהו גבר ומהי אישה פתאום לא מובנות מאליהן. מצד שני, החשיפה הזו גרמה לדבר אחד חיובי לפחות, והוא ההכרה שמגיע גם לאישה סיפוק מיני. ההדדיות של המיניות תמיד הייתה ערך בעולם הדתי, אבל בימינו יש יותר דגש עליו. יש גם שינוי ברור בשאלות שאני מקבל מזוגות; הן הרבה יותר מתוחכמות ממה ששמעתי לפני שלושים שנה".

לאורך עשורי הקריירה הטיפולית של ריבנר הוא חזה בשינויים נוספים: "יש יותר נכונות רבנית להתיר שימוש באמצעי מניעה, או לפחות לאפשר בעזרתם יותר מנוחה בין הריונות. זה אִפשר יותר התרכזות במין לצורכי הנאה הדדית. יש התקדמות גדולה באפשרויות הטיפול המיני, ההתנהגותי והתרופתי, והדבר גורם ליותר אנשים להיעזר בו. כיום הרבנים נוטים יותר מבעבר לראות את האינטימיות כדבר מרכזי בחיי הזוג. הניסיון שלי עם רבנים מעולה, כולל במגזר החרדי והחסידי. הם מפנים יותר זוגות לטיפול מיני, בין היתר מתוך כוונה למנוע קריסה של המשפחה ופלישה של ערכים ופיתויים מהעולם החיצוני".

גם הרב קטן אומר שנתקל ב"פתיחות עצומה של רבנים, גם רבנים חרדים וחרד"לים", ושהדבר היה לו זָרָז בהחלטה לכתוב את ספרו – "אבל הפתיחות היא רק כלפי מי שפונה ושואל שאלה באופן פרטי. ברמה ההצהרתית, הַפּסיקה היא לחומרה: בכל שאלה, אם היה פוסק מרכזי כלשהו בעבר שהחמיר, פוסקים לפיו, כדי לצאת ידי כל הדעות. זו גישת הפסיקה החרדית הקלאסית: הקהילה שומרת על המסגרות, אבל לקראת הפרט אפשר ללכת. בגמרא זה היה אחרת. היא אמרה את דעתה האמיתית בגלוי, גם ברמה ההצהרתית. רוב האנשים לא שואלים את הרב בעצמם, אלא מחפשים תשובות בספרים או ברשת; אז למה לא לאפשר להם לדעת מה שבעצם כן מותר להם? הספר מופנה אל הרבים, ואומר מה שהייתי אומר ליחיד לו היה שואל אותי".

- וכיוון שאנשים שואלים היום באינטרנט, כלומר בפורום גלוי, הם מקבלים את התשובות ההצהרתיות, המחמירות?

"כן. ההחמרה היא אחת ההשלכות של המעבר של דיון השאלות והתשובות ההלכתיות אל האינטרנט. האינטרנט שינה את פני הדברים בתחום הזה גם מבחינות אחרות. למשל, אנשים התרגזו על כך שכתבתי פרק על מין אוראלי – נושא השנוי במחלוקת הלכתית. אבל מה לעשות שהנושא מופיע שוב ושוב בשאלות באתרים הדתיים, כלומר הוא מעסיק את הציבור? ברור לי שהמקור להתעניינות הזו הוא מה שאנשים ראו באינטרנט. לפני כן כמעט לא דיברו על זה; מאיפה אדם דתי בכלל יעלה על דעתו מעשה כזה? כיום אין לי הפריווילגיה להתעלם ולהשאיר את האנשים עם המצוקות והתסכולים שלהם".

האינטרנט ותרבות השו"ת ההלכתי באינטרנט אכן הכניסו את הציבור הדתי-לאומי לעידן חדש, לכל הפחות בתחום המיני – כך סבורים מחבריו של ספר שהופיע זה עתה, 'גוף ומיניות בשיח הציוני-דתי החדש'. המחברים, חוקרי ההלכה והפרשנות פרופ' אבי שגיא וד"ר יקיר אנגלנדר, אינם מסתירים בספר (בהוצאת כתר ומכון הרטמן) את השקפתם האישית הליברלית והפמיניסטית. הם עומדים על כך שהשיח ההלכתי המתנהל כיום, בעיקר באינטרנט, סביב נושאים כגון תפקידי הגבר והאישה, חיי הנישואים וגילויי מיניות שלא במסגרת הנישואים, הוא רחב וגלוי מאי פעם – אבל לא פתיחות חדשה הם מוצאים בו, אלא דווקא סימנים ברורים להצבת מתרסים חדשים שנועדו לבדל את הציונות הדתית מהחברה שסביבה.

"השו"ת האינטרנטי נעשה, בחברה הדתית-ציונית, כל כך מרכזי, שאפילו ספרי שו"ת שנדפסים, למשל ספריו של הרב יובל שרלו, מכילים תשובות שהוא נתן ברשת", אומר ד"ר אנגלנדר. "אם הרב היה רוצה, הוא היה יכול לענות ביחידות לשואל, בדוא"ל. חשוב לרב שזה יהיה פומבי, כי הוא מבין שהוא עונה לעוד רבים שמחפשים תשובה לשאלה הזו.

"טענתנו היא שכיום, בדרך כלל, הרב הציוני-דתי לא עונה תשובה הלכתית במובן הישן של המילה, תשובה של אסור או מותר או חובה, אלא מה שמעניין אותו הוא לעצב את העולם הרוחני של השואל, או של החברה הציונית-דתית, או לפחות את פניה הפומביים של החברה הזו באינטרנט. זה הרבה מעבר לשפה ההלכתית, וגם הרבה מעבר להנמקות ההלכתיות. ומתוך כך נוצרת החמרה גדולה. גם לעומת החרדים. החברה החרדית לא עושה כזה ביג דיל מהוצאת זרע לבטלה, נניח".

הביג דיל הציוני-דתי הזה, המייסר את צעירי המגזר הציוני-דתי-תורני, מסוקר בספר בהרחבה. הוא מורכב ממגוון טיעונים חוץ-הלכתיים, רב רב וטעמו. אפשר למצוא טענות שהאוננות היא התרסה של האדם נגד ה', כדברי הרב ארז משה דורון; שהיא הצבה של האני במרכז, כמו שמצוטט הרב והשר דהיום שי פירון; שהיא גורמת, כביכול, לאין-אונות אליבא דהרב שמואל אליהו; או שהיא מבטאת את העמדת ההנאה כמרכז חיי המין, כפי שכתב הרב בני לאו. הרב יהושע שפירא הקדיש לנושא ספר שלם הפונה לצעירים, שבו מדומה המאבק הנואש של המתבגר הדתי ביצר הטבעי שלו למלחמה של חייל בסיירת.

על רקע זה בוהקות קריאתו של הרב יובל שרלו להנמיך ווליום בנושא, ועמדתו של הרב יצחק רונס המזכיר שמקור האיסור אינו נוגע לעצם השחתת הזרע, אלא לניסיונו של אונן המקראי להימנע מהולדה – ומצטט מקורות הלכתיים לכך שלא כל הוצאת זרע היא "לבטלה", שכן לעתים פריקה עצמית של אנרגיה מינית מצילה מחטא.

בייחוד מזדקרת, לכל אורך הספר, חלופה רדיקלית בדמותו של רב חרדי ידוע ומקובל במגזר שלו, הכותב באינטרנט חוות דעת הלכתיות, כעיון ולא כהלכה למעשה, בשם בדוי. בעניין זה, למשל, הוא מסביר שבמציאות בת ימינו, של מיניות גלויה בכל פינה, האדם נחשב 'אנוס' ולכן פטור אם הוציא זרע לבטלה. בנושא ההומוסקסואלי הוא מציע להבחין בין המעשה עצמו לבין הנטייה המינית הטבעית של האדם שאין להילחם בה. "בכל הדיון הרבני הציוני-דתי אין בכלל צורת חשיבה כמו של הרב החרדי הזה, של התבוננות מחודשת מהו היום האדם, מהי היום מיניות".

- החרדים לא נכנסו לספירלה של חומרות צניעות? מה עם אוטובוסי המהדרין?

"אני מדבר על השיח של איך יוצרים מיניות, של מה נחשב מיני. אז לגבי אוננות, לבחור החרדי ששואל על כך נותנים מכתב מפורסם של הרב הוטנר שבו הוא מסביר שכולם, גם הצדיקים הגדולים, היו פעם נערים והם התמודדו עם זה. זה שיח אחר. לא מציגים את המעשה כבעל השלכות קוסמיות. החברה הציונית דתית יוצרת כרגע שיח מיניות מרתק. מעולם לא שאלו כל כך הרבה שאלות בנושאי אוננות ולסביוּת; זה לא היה שייך לשפה היהודית. ועכשיו יש אלפי תשובות הלכתיות בנושא – ואת השיח שנוצר בהן אנחנו מנתחים.

"הטענה שלנו היא שזהו שיח פאסטורי, כלומר שיח של רועים רוחניים, לא שיח הלכתי. לכל אורך השנים הייתה הפרדה: הדרשן, המשגיח הרוחני, האדמו"ר, כל אלה ממונים על השיח הפאסטורי, ואילו בפסיקה מתמקד פוסק ההלכה. כאן, ההלכה נעשית כלי לשימוש כדי ליצור שפה פאסטורית. זה שינוי שקורה בעולם הציוני-דתי ולא בשום מקום אחר. בעולם החרדי, זה לא שאין לפוסקים השקפה על החיים, אבל התשובות שלהם נשענות על נימוקים הלכתיים".

מרחיק לכת אף יותר הוא נושא האוננות הנשית, הנידון בספר. הדבר אינו אסור על פי ההלכה, או לפחות אין מקור ברור לאסור אותו, אך חלק מהרבנים הציונים-דתיים רואים אותו בחומרה מיוחדת מסיבות ערכיות – חלקן דומות לאלו שהוזכרו לעיל, חלקן נוגעות לתפיסה של האישה כמי שיכולה לממש את מיניותה, ואפילו את עצמה, רק במסגרת נישואים. והנה, גם ב'עת לאהוב' וגם ב'לדעת לאהוב' מוצעות צורות מסוימות של אוננות נשית, שמטרתן, בסופו של דבר, לפתור בעיות בחיי האישות שלהן.

- יקיר, איפה אתה ממקם בתוך השיח החדש שאתה מדבר עליו את צמד מדריכי המיניות החדשים לדתיים?

"יכול להיות שכתגובה לאותו 'גילוי' של אפשרויות המגע שמחוץ לגבולות ההלכה, או שנמצאות בשטח הלכתי אפור – כלומר לכל הדיבור הציוני-דתי החדש, הגלוי לראשונה, על אוננות, חד-מיניות וכיוצא בזה – קמה מגמה של 'בואו נדבר יותר על מה שמותר, על כמה חשוב שיהיה מגע טוב בתוך הזוגיות'. ליצור איזו חומה".

- זה מובע בספרים הללו כמעט במפורש.

"וזה קורה גם בעולם החרדי לא פחות. יש שם למשל דיבור על כך שאפשר לדחות את הקיום הראשון של יחסי מין מליל הכלולות בכמה ימים, וכך לחסוך מתח ותסכולים ולהאריך את הזמן שהזוג הטרי מותר במגע הדדי. זה לא היה מקובל. כל הדיונים הללו קרו כי היו באמת זוגות שהתפרקו".

- כלומר, למען ערכים שמרניים כגון חיזוק המשפחה מופיעים ספרים 'מתירניים'.

"כן, משהו כזה".