מהדורה 7 של מדורי 'שיפוט מהיר'. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' בז' בחשוון תשע"ד, 11.10.2013. והפעם על פרוזה פנטסטית של רועי ארד, עיון אופטימי של מאט רידלי, ושירה טמירה של רבקה מרים.
השקנאי
רועי "צ'יקי" ארד, חרגול ומודן, 222
עמ'
אולי נועז מצדי ואולי תמים, אולי מיתמם ואולי
מנַכֵּס, אך הבה ואציע: הרומן שכתב רועי צ'יקי ארד בהשראת מחאת האוהלים של קיץ 11'
מכוון את חציו החדים ביותר פנימה, אל האוהלים. לא אל הנִמחים, אלא אל המוחים. לא
אל המטרות האוטומטיות, המתבקשות, ממשלת הליכוד ובעלי ההון וזגוגיות הבנקים והמשטרה
ובעלי הדירות ויצרני הקוטג'ים, אלא דווקא אל מנהיגיה של אותה פטריית קיץ תקשורתית,
כפיליו ועמיתיו של ארד.
כמו בנרטיב התל-אביבי של המחאה, גם ברומן הפיקָרֶסקי
המהנה ורב-ההמצאות של ארד יש שלטון רע ומהפכנים טובים. ברומן זוהי מדינה אפריקנית דמיונית
ממוצא רומני, הכלאה של קובה, קונגו-קינשסה וקוריאה הצפונית, הנתונה לשלטון עריצות
גחמני ורצחני. הגיבור הוא מפקד המחתרת המבקשת לשחרר את המדינה מהשכבה השלטת העושקת
אותה. הוא נרדף על צווארו, מנותק מחבריו-פקודיו ואינו יודע אם הם עוד ישנם בכלל,
ניצל פעם אחר פעם ממוות בשל סדרה של תושיות וטיפשויות, מעשי נסים ומעשי מנוסה, וגם
בשל רצונו של המשטר לשמר את האויב ולנקז אליו את שנאתו של העם.
השלטון המושחת הוא רוע מוחלט, אבל גם בדיחה
מוחלטת. הוא מחייב את האזרחים לשאת שמות של גיבורים שקספיריים, מאפשר למאבטחים
חמושים לנהל קרבות ירי בינם לבין עצמם או לפצפץ ראשים להנאתם, מקים גולאגים ומכונֵן
פולחן אישיות, ועוד שפע המצאות צבעוניות ומפחידות ומבדחות כיד דמיונו של ארד הטובה
עליו. צריך להיות ליצן כדי לצפות שהקורא, רדיקל ככל שיהיה, יחלץ מכאן אמירה כלשהי
על השלטון בישראל. ניכר שארד מתוחכם יותר.
ועל כן הפנים מוסבות אל המחתרת. כאן הקריקטורה
צנועה יותר והאבחנות דקות שבעתיים. כאן מדובר באנשים טובים עם יצרים חזקים וחולשות
מצחיקות. מפקד המחתרת הוא חדל אישים שהתמנה פשוט כי היה בסביבה, מטרות המחתרת אינן
ברורות לה עצמה, הצלחותיה היחידות הן אירועים שהמשטר מייחס לה שלא ברצונה. נראה
שארד השמיץ בגדול את מקביליו של ה'אויב' רק כדי להשפריץ בקטן, ובמדויק, בפרצופי
מקביליהם של החבר'ה שלו.
האופטימיסט הרציונלי: למה המאה ה-21 תהיה טובה יותר?
מאט רידלי, מאנגלית: עדי מרקוזה-הס, כנרת זמורה
ביתן, 494 עמ'
איך בוררים דוגמה אחת מתוך שפע העובדות והנתונים
שהספר מתפוצץ מהם? תשוש מהמסע הארוך אל האופטימיות שערכתי עם מאט רידלי, הרשיתי
לעצמי את שיטת ההגרלה של העצלנים: פתחתי היכן שיצא, שלפתי את המשפט שעיניי נחו
עליו. יצאה לי דוגמה מצוינת. "עיבוד מזון באמצעות חומרים משמרים, שהירוקים
בזים לו, הפחית במידה גדולה את כמות המזון המושלך לאשפה".
כמות אדירה של עובדות משמשת את רידלי להוכיח את
מה שאמור להיות מובן מאליו, אך נוגד את האינטואיציות שחֻבְרַתְנוּ אליהן בעשורים
האחרונים: בחשבון כולל, ובמבט היסטורי ואף פרה-היסטורי, חיינו משתפרים בהתמדה.
המדע, התיעוש, העיוּר, הצרכנות, הגלובליזציה, היוזמה הפרטית, ההנדסה הגנטית –
כולם, עם כל הקשיים ולמרות חוסר הרומנטיות שבדבר, עושים לנו טוב, ועתידים לעשות
לנו עוד יותר טוב.
הספר הזה הוא נר בודד באפלה של נבואות זעם. אולי
לא תמיד הוא צודק, אולי אפשר להציג מולו נתונים נוגדים, ולבטח הוא מפריז בכמות
הציטטות וחוזר עד זרא על טיעונו המרכזי – שההתפתחות הטכנולוגית והתרבותית, ממש כמו
האבולוציה הביולוגית, נעשית על ידי הזדווגות והתחברות ומתאפשרת בזכות השונוּת. ובכל
זאת, זה ספר משחרר ופוקח עיניים. ייתכן אפילו שהוא מסמן מגמה. הנה, זה עתה הופיעו בעברית
שני ספרים משלימים: 'ציביליזציה' של ניל פרגוסון (עם עובד), המסביר את ההגמוניה
המערבית במאות האחרונות בעזרת אותן תופעות שרידלי מצביע עליהן – ו'הפינגווין והלווייתן'
מאת יוחאי בנקלר (כנרת זמורה ביתן) המזמר, על סמך תופעות של רצון טוב כגון
ויקיפדיה ותוכנות הקוד הפתוח, את תהילתו של הקפיטליזם הקהילתי הערכי.
רידלי מדגיש את חשיבותם של רעיונות וערכים בקידום
האנושות – אך קידום זה נמדד אצלו רק בהצלחות טכנולוגיות וכלכליות, ולא בהישגים
רוחניים ואמנותיים. הדבר ניכר למשל בהערת שוליים המתאוננת שהתנ"ך מתמקד
בקורות עַם שולי ומסתגר (ישראל הקדומה) שלא תרם לאנושות, להבדיל משכניו הסוחרים
הפניקים למשל. אז מה אם המצאנו את המונותיאיזם המוסרי. גם כשרידלי מביט בהווה הוא
מתעלם מהיבטים פוליטיים ותרבותיים. הוא מראה איך תוכל האנושות להתגבר על איומי
העוני וההתחממות, אך שוכח איומים קיומיים אחרים כגון האסלאם הקיצוני או הנשק הגרעיני.
ועדיין, חצי כוס מלאה זה לגמרי לא רע.
צל השלם
רבקה מרים, כרמל, 119 עמ'
"הַצִּפּוֹר יָרְדָה פִּתְאוֹם אֶל כַּף יַד
הָאִישׁ מִמְּרוֹמֵי הָעֵץ / לְאַחַר שֶׁשָּׁעָה אֲרֻכָּה בּוֹ צָפְתָה מִן הַצַּד
/ וְהוּא, שֶׁכָּל יָמָיו בִּקֵּשׁ לְצַיֵּץ, / יָדַע, בְּבַת-אַחַת, כֵּיצַד".
או אולי זה: "דָּמִיתָ לְמוֹתִי, כֹּה בָּקִיא
וְחָצוּף / אָז, כְּשֶׁרָכַנְתָּ כְּפַרְפַּר אֶל הַפֶּצַע שֶׁבִּי / לִמְצוֹת מֶנּוּ
צוּף".
או שנלך על זה: "צֵל הָעַכְבָּר
הִתְכַּרְבֵּל בְּצֵל הֶחָתוּל וְנִרְדַּם. / גַּם צֵל הַנָּמֵר נִרְדַּם, מְכֻרְבָּל
בְּצִלּוֹ שֶׁל הַגְּדִי. / וְצֵל מָאן דְּהוּ שֶׁלֹּא רְאִיתִיו לְהֵרָדֵם לֹא
הִצְלִיחַ / בְּצֵל הַדָּם שֶׁטֶּרֶם יָבַשׁ עַל בִּגְדִי".
או שמא – "הָהּ, אֵיךְ הָיִינוּ בְּלִי
סוֹף נִפְגָּשִׁים / אֲנִי וְאַתָּה הַשּׁוֹכֵן בְּכָל אָדָם / אַתָּה וַאֲנִי
שֶׁשּׁוֹכֶנֶת בְּכָל הַנָּשִׁים –/ וְאֵיךְ, מִדֵּי חֲצוֹת, בְּעוֹדְךָ נִרְדָּם /
הָיִיתִי קָמָה הָרִבּוּי לְהַכְרִית / לְצַמְצְמֵנוּ לַשְּׁנַיִם שֶׁבָּהֶם סוֹד
הַבְּרִית".
ועוד ועוד. לפעמים קצרים קצת פחות, לפעמים
הזויים קצת יותר; לפעמים שומטים את הרצפה מתחתינו ולפעמים פותחים מעל ראשנו את
התקרה ולפעמים סוגרים אותנו בארבעה קירות של אבסורד; לפעמים, הרבה פעמים, על המפגש
שבזוגיות, ולפעמים, המון פעמים, על שינה. ותמיד תמיד בלי משקל מוסדר, ועם חרוזים.
בסופי שורות או אף בתוכָן.
למה כותב משורר בחרוזים? כדי לצקת בשיר
מוזיקליות, כדי לחבר או כדי להנגיד, כדי למסגר או כדי להצחיק, כדי להקל על הזיכרון
או כדי להוסיף ממד פיוטי. רבקה מרים כותבת בחרוזים כדי לביית את האבסורד. כדי
להלביש את הבלתי אפשרי בעור כבש. כדי להפוך את ההזיה למכתם, את הדמדומים לשנינה. כדי
להסדיר את הסוריאליסטי. כדי להזכיר לנו שאצלה כּזָבוֹ של השיר הוא מיטב אֲמִתּוֹ.
יש משוררים שכוחם בכך שהם מממשים במילים את מה
שהקורא מרגיש. יש משוררים שכוחם בכך שהם זרים ומוזרים ומזירים. רבקה מרים מממשת
במילים מוכרות ומוסדרות, וברעיונות זרים ומוזרים, את מה שהקורא לא הרגיש. ופתאום
הוא מרגיש מאוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה