שלוש פעמים ניסו הבריטים לכבוש את עזה, שער הכניסה לארץ ישראל ולאימפריה העות'מאנית. בפעם הראשונה נסוגה פשוט מפני שלא ידעה שכבר ניצחה. מח"ט הצנחנים דאג אשתקד לתרגם ספר על הקרבות הללו, מתוך תחושה שההיסטוריה חוזרת. עכשיו הוא שם
מאת צור ארליך
מתפרסם היום במהדורה מיוחדת של "דיוקן", מוסף "מקור ראשון", המוקדשת למלאת מאה שנה למלחמת העולם הראשונה (עמ' 13-12, בכותרת "צוק איתן 1917").
שלוש פעמים התדפקו הכוחות הבריטיים על שערי עזה. ורק בשלישית פתחו אותם. שלוש פעמים התדפקו – מילה עדינה משהו למתקפות של רבבות חיילים, שאחת מהן כללה את ההפגזה הכבדה ביותר מחוץ לאירופה במלחמת העולם הראשונה. לבריטים, הבאים ממצרים, עזה הייתה השער לארץ ישראל, וארץ ישראל הייתה השער לערעור האימפריה העות'מאנית כולה. כשנגחו הבריטים את ראשם בעיר המבוצרת והמחופרת, כָּשלו פעם ופעמיים. רק כאשר השתמשו בעזה כתרגיל הסחה ופרצו מבאר-שבע, הצליחו לקטוף גם אותה.
הבריטים באו בסוסים וברכב, יותר בסוסים מאשר
ברכב, ובעזה נטולת הכבישים המוקפת דיונות חול טובעניות ואדמת לס מבותרת בקניונים
זעירים, יעילותם של אלה הייתה מוגבלת. חמור מכך: התלות בסוסים ריתקה אותם אל
מקורות מים טבעיים. גם גדוד גמלים היה להם, אבל גמלים אינם מצטיינים בהתחמקות
מפגזים שורקים. עוד הציגו הבריטים, בניסיון הכיבוש השני של עזה, חידוש גדול במזרח
התיכון: שישה או שמונה טנקים. וגם, ובזה היה כוחם גדול: בקרב השלישי, האחרון,
נעזרו באש מאוניות הצי ואפילו ממטוסים ימיים.
חזית סיני וארץ ישראל נפתחה בראשית 1916, כאשר
התורכים ניסו לכבוש את תעלת סואץ. הבריטים, ששלטו במצרים, החלו בתגובה להתקדם
מזרחה, לאורך החוף הצפוני של סיני. הכוח נקרא חיל המשלוח המצרי. מפקדו, ארצ'יבַּלד
מאריי, הקפיד להקים צינור מים מתוקים שנמתח ככל שהכוחות התקדמו מזרחה. כמה קרבות
בצפון סיני וברפיח – והכוחות הגיעו לאגוז הקשה. עזה, בת 16 אלף תושבים שמצאו את
עצמם בעין הסערה, מוגנים לעייפה בידי צבא האימפריה העות'מאנית בפיקודו של המצביא
הגרמני פרידריך פון-קרסנשטיין.
למה לדפוק את הראש בקיר של עזה, ולא לפלוש לארץ
ישראל מהמדבר דליל האוכלוסייה? "ברור היה לבריטים שעזה היא פתח ארץ ישראל, כי
כשבאים ממצרים באים ב'דרך הים' הקדומה, 'דרך ארץ פלשתים' של יציאת מצרים, שהיא
הקצרה ביותר", אומר חוקר ארץ ישראל זאב ח' ארליך (ז'אבו), מחבר החוברת
'השומרון במלחמת העולם הראשונה' ואיש עמותת 'מורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ
ישראל' (וגילוי נאות: סבא רבא שלו ושלי היה אותו אדם, ומלחמת העולם הראשונה הייתה
האחרונה שסב-רבנו ידע בחייו).
ובכל זאת, האם הבריטים לא ידעו שהדרך הקצרה היא
לפעמים הארוכה? למה עזה, לעזא...? התשובה, אומר ז'אבו, נעוצה בנקודה מעניינת: בריטים
וים הולכים ביחד. "הבריטים הם מעצמה ימית, והם נצמדים במסעות המלחמה שלהם לים
כי הם יודעים שאם תהיה להם בעיה בתוך הארץ הם יוכלו להסתייע בספינות הצי". כך
היה גם בקרב עזה השלישי.
קרב עזה הראשון התחולל ב-26 במארס 1917, יום
לפני ערב פסח תרע"ז שבו גירשו התורכים את יהודי תל-אביב. הבריטים ניצחו, אבל
הם לא ידעו את זה. ולכן הם הפסידו. תחילה, למרות התנגדות עזתית עזה, כבשו הבריטים
את גבעת השיח' עלי מונטאר השולטת על העיר. בערוב היום, העיר הייתה נצורה מכל
צדדיה. ודווקא אז הגיעה פקודת נסיגה. ככל הידוע כיום, המפקדים הבריטים, פיליפ
צ'טווּד וצ'רלס דוֹבֶּל, החליטו כך משום שלא ידעו כלל שאנשיהם כבשו את גבעת מונטאר.
נוסף על כך, הם חששו שלא יהיה במה להשקות את הסוסים בלילה, כי לא ידעו שהכוחות
איתרו מים. רק למחרת, אחרי הנסיגה, התבררה ההחמצה. התורכים עלו על הגל ורדפו את
הבריטים במתקפת נגד.
מספרי ההרוגים מקפיאי דם: 523 הרוגים בריטים,
301 תורכים. מספר דומה יאפיין את הצד הבריטי גם בקרב השני. הוא התחולל ב-19
באפריל. קדמה לו הפגזה מאסיבית על העיר, אך מבחינת התורכים הפגזה זו שימשה בעיקר
אמצעי התרעה על ההסתערות הקרבה. כוחות המגן העות'מאניים ריתקו את כוחות הרגלים
והרוכבים. הבריטים הבינו סופית שהקרב אבוד כאשר יירטו הודעה של התורכים למפקדתם שלפיה
אין הם זקוקים לתגבורת. בין ההרוגים הבריטים היה בנו של שר האוצר ומנהיג המפלגה
השמרנית. אחרי התבוסה הזו, הפיקוד הבריטי לחץ על הבלמים. הקיץ עבר על הבריטים
בחוסר תנועה, ובהחלפת הגנרל מאריי באדמונד אלנבי המפורסם. על הדרך הוא קיבל גם
תוספת בת שלושה גייסות.
קצין המודיעין של אלנבי, הקולונל הציוני ריצ'רד
מיינרצהאגן, הוא שחתך את הפלונטר העזתי באבחת חרב של תבונה. התורכים בנו קו בקיץ ההוא
קו ביצורים מעזה עד סמוך לבאר-שבע; מיינרצהאגן הציע לפלוש דרך באר-שבע, אך לגרום
לתורכים להאמין שהבריטים מתכוונים שוב להתאבד על עזה. בין יתר דרכי ההטעיה וההסחה,
הקמ"ן איבד במתכוון, סמוך לעמדות התורכים, תיק מסמכים ובו התכתבויות פנימיות
מפוברקות על תוכניות לחימה. הקרב על באר-שבע, ב-31 באוקטובר, לא היה קל, אך ההפתעה
שיחקה לטובת הבריטים והעיירה נכבשה. הדרך צפונה נפרצה. למחרת החל הקרב המשלים,
בעזה. למחרת-המחרת, היום השני במערכה שנמשכה הפעם שבוע, ניתנה הצהרת בלפור. הכול
קשור.
גם הפעם הקרב היה אכזרי. אחרי הפגזה קשה, גם מן
הים והאוויר, בא תורם של קרבות לכיבוש מתחמים מוגנים מידי התורכים. הבריטים השתלטו
שוב, כדרכם, על רצועת החוף. מי שנסוג הפעם היה התורכים, שמלאי התחמושת שלהם
הידלדל. אלנבי מיהר לנצל את ההצלחה ולשעוט צפונה. בתוך שבועות ספורים שחררו
הבריטים את ירושלים והתייצבו על "קו שתי העוג'ות", שחצה מאז, עמוק אל
תוך 1918, את הארץ לרוחבה במרכזה בין הבריטים לעות'מאנים – בתוואי דומה עד להתמיה
לקו שחילק את הארץ לפני עידן ועידנים בין ממלכות יהודה וישראל.
מה יכולים מצביאי צה"ל ללמוד מניסיון מלחמת
העולם הראשונה בחבל עזה? לא הרבה, מודה ז'אבו. "הטופוגרפיה, התבליט, כמובן
נשארה. זה אותו תא שטח, שעשוי רכסי כורכר מקבילים, מדרום לצפון. יש הפרשי גבהים
משמעותיים וגבעות שולטות. שג'עיה, למשל, נמוכה מעזה גופה; וגבעת עלי מונטאר,
שהייתה ממוקדי הקרבות, נשארה בעלת ערך אסטרטגי. אבל התכסית, מה שעל פני השטח, שונה
באופן דרסטי. קשה מאוד להקיש מרצועת עזה של אז, הריקה כמעט מתושבים, לרצועה של
היום הזרועה מחנות פליטים. זה משליך אפילו על עניין הנקודות השולטות, כי יש
בניינים רבי קומות. וכל זה כמובן רק על פני השטח; כידוע יש הרבה מתחתיו".
כוחותינו יכולים לפחות להתנחם בכך שבניגוד
לבריטים, הם אינם צריכים לנוע בסבך צבּרים דוקרני, שאפיין את אזור עזה בימים ההם. "וכמובן,
המשימה שונה לחלוטין. הבריטים באו מדרום, לא ממזרח כמונו, ומטרתם הייתה לכבוש את
השטח".
למרות השוני, ספר מקיף ושמו 'הלחימה על ארץ
ישראל: 1917', מאת ג'ון
גריינג'ר, המדגיש את קרבות עזה, תורגם לעברית בידי צה"ל וחולק לא מזמן לכל
קציני חטיבת הצנחנים. יוזם התרגום והחלוקה הוא תת-אלוף אמיר ברעם, אז מפקד החטיבה
והיום מפקד אוגדת האש הכוללת את חטיבות הסדיר והמילואים של הצנחנים. ברעם, מספר
ז'אבו, גם ארגן יום עיון וסיור באתרי הקרבות, בהדרכת מפקדי פלוגות וגדודים בצנחנים.
"הצטרפתי לסיור. אמרו שם, 'נכון שאנחנו מדברים על היסטוריה לפני מאה שנה, אבל
ייתכן מאוד שנמצא את עצמנו חוזרים לעזה'. ומאז כמה עבר? בקושי שנה, וחזרנו".
להערכת ז'אבו, מתוך היכרותו עם תת-אלוף ברעם (הנתון
כעת בסערת הקרבות בעזה), הקצין הבכיר יזם את חלוקת הספר "כדי לשדר לחיילים שאנחנו
חוליה בשרשרת של מלחמה על הארץ; שהמלחמה בעזה היא לא המצאה של דורנו, אלא בעיה שגם
הייתה בעבר, לבשה פנים ופשטה צורה ונזקקה בכל פעם לתשובות שונות. ואולי גם כדי להרגיע
את החייל הצעיר, שעזה עשויה להיות טבילת האש הראשונה שלו. המילה עזה מפחידה. החייל
יכול לשמוע סיפורים מצמררים על העיר וללכת למלחמה ברגליים כושלות. אבל כשאתה מספר
לו על התמודדויות צבאיות קודמות עם המקום הזה, כאובות ככל שיהיו אבל בסופו של דבר
מוצלחות, אתה מעמעם במקצת את הפחד".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה