אדון מוצרט
מתעורר
אווה ברונסקי, מגרמנית: חנה לבנת, כנרת זמורה
ביתן, 5.2014, מחיר נקוב 49 שקלים, 304 עמ'.
סקירה: צור ארליך. הופיעה שלשום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', עמ' 23-22, בקיצורים קלים ובכותרת "מוצרט מנגן ג'אז".
איזו דמות היסטורית שמתה בדמי ימיה היינו
מזמינים לקום לתחייה בימינו ולהמשיך את מפעל חייה שנקטע? תנו לי דמות אחת בלבד; וכזו שתקבץ סביבה הסכמה אוניברסלית.
מוצרט, מוצרט הוא המועמד המתבקש. אותו ספק אדם
ספק כרוּב שהדליף לנו דפי תווים ממקהלת המלאכים בגן עדן. האוזן האבסולוטית, הכי
אבסולוטית. התגלמות המוזיקה, הכי מוזיקה. אולי לא גדול המלחינים בהיסטוריה, אבל
בוודאי השם המזוהה ביותר עם המוזיקה הקלאסית – בתודעה העממית ובתרבות הפופולרית
ואפילו בתרבות הגבוהה.
קחו למשל את הסיפורת הישראלית, ואפילו את הקוטב העילאי שלה. אין זה מקרה שדווקא שמו של מוצרט מככב בכותרים כגון 'מוצרט לא היה יהודי' של גבריאלה אביגור-רותם ו'להציל את מוצרט' של רפאל ירושלמי, ולא שמותיהם הגדולים לא פחות של באך או בטהובן. באך שֵירת את המלאכים, בטהובן נאבק עם מלאכים, מוצרט פשוט פטפט איתם. וכבר כשהיה בן 36 הם לקחו אותו. באמצע כתיבת הרקוויאם שלו, בעוד רוב פרקיו הם סקיצות חלקיות שעתידות להיות מושלמות בידי תלמידיו; מיסת האשכבה שנעשתה, בעל כורחה ולמשוש לבם של צרכני המיתוסים המודרניים, לתפילת אשכבה עצמית של המלחין.
מתבקש אפוא שעלילה בדיונית תחזיר לחיים דווקא את
וולפגנג מוצרט, תיתן לו עוד שנת חסד. ואם אפשר, כבונוס, שתתחיל שנה זו ותיגמר בתאריך
פטירתו המיתולוגי, 5.12; ושתהיה, בשיכול ספרות, 215 שנה לאחר שנת פטירתו, שזה יוצא
ממש בימינו, שלהי 2006; ושזה יהיה בווינה, העיר שהמלחין בן זלצבורג הלך בה לעולמו
ואשר הוסיפה להיות עוד מאה שנים ויותר בירת המוזיקה המערבית. ומתבקש שמוצרט שחזר
לחיים יתיישב מיד להשלים את הרקוויאם שלו, כי עד שיגמור אסור לו למות באמת. מה עוד
שהגחתו של מוצרט לעולמנו תספק כמובן הזדמנות ספרותית להזרה של זמננו, לפגישה
מחודשת עם איכויותיו הלכאורה מובנות מאליהן. אחרי שמיצינו את ז'אנר האורחים מהחלל
ומהג'ונגל ואת ז'אנר הגיבורים מן הקשת האוטיסטית, תנו לנו אורח מהמאה הי"ח
שיגיד לנו כמה מוזרים לו חיינו המחושמלים.
אז אווה ברונסקי עשתה את זה. ולא אתפלא אם יתברר שהתרגיל הספרותי הזה כבר נוסה, וש'אדון מוצרט מתעורר' איננו הראשון המבוסס עליו או על שכמותו. הרי כבר נעשה שימוש עד שחיקה בדימוי גרפי כמו זה המופיע על העטיפה, איקון מוצרט מפודר הפאה הנוכרית ומסולסל החולצה ועליו אביזר מודרני כגון משקפי שמש או אוזניות. אבל אל תפחדו מרעיונות מתבקשים. אולי חשבו עליהם קודם, אולי כבר ניסו אותם, אבל דווקא משום כך נדרש אומץ לבצע אותם. כי כדי ליישם בהצלחה רעיונות אמנותיים מתבקשים, המצלצלים נדושים, צריך לעשות אותם טוב במיוחד.
מוצרט עצמו ידע זאת. מי עוד לנו כמוצרט ובני זמנו, בכל תולדות המוזיקה האמנותית, לכתוב על פי תבניות ודפוסים מוכנים, על פי חוקים מצמצמים וסולמות ידועים, להתנבא שוב ושוב בסגנון אחד, מזוהה כל כך? מי לנו כמוצרט לסכם את הישגי קודמיו, פאפא היידן ושות'? להיות 626 פעמים אותה ציפור, להיות 626 פעמים מקורי, מקורי במובנה הגאוני של המילה, ועדיין לא לצעוד יותר מצעד אחד לפני צרכניך כבולי ההרגלים? לשמור על מהוגנות חצרונית, להתחרות בשלל חקיינים ולהיחשב בעצמך בחייך אחד מהם, אך לקוות, אולי לדעת, שמשפט ההיסטוריה ידון דווקא אותך לכף נצח ושהדַיש העתידי יפריד סוף סוף בין המוץ לבין ה-art.
לשמחתנו, וכמובן להבדיל ובלי לשכוח את הפרופורציות, כמו האמן מוצרט כך גם הרומאן 'אדון מוצרט מתעורר'. אווה ברונסקי לקחה רעיון שמרוב שהוא מבריק נראה מתבקש, ועשתה ממנו מטעמים. כמו יצירה מוצרטית מן המניין, גם הרומאן הראשון של ברונסקי הגרמנייה הוא פנינת חן. חכם ומעמיק ועם זה קומוניקטיבי ונעים, קליל ואלגנטי.
כללי המשחק הם אלה. מוצרט השכיב מרע לא באמת נפטר, אלא עובר באורח פלא 215 שנה קדימה, ומתעורר, זרוק ברחובות עירו וינה, בגופו של הומלס בן זמננו שנפטר. מכאן ואילך, שום נס ושום פלא, לבד מפלא כישרונו המוזיקלי של האיש. החוקים הם חוקי הטבע, והכול נוהגים על פיהם. ועל פי הכללים הללו, בעולמנו שלנו, אילו התהלך פה פתאום מוצרט וטען שהוא מוצרט והוכיח זאת ביכולתו הפנומנלית לכתוב מוזיקה כמו של מוצרט, לנגן על המקלדת כמו שד, לאלתר מוזיקה באופן גאוני – עדיין היינו סבורים שהוא פסיכוטי.
כך מתנהל הספר, והצלחתה של ברונסקי היא בראש ובראשונה הצלחתה לשכנע אותנו שעלילתה היא בתם החוקית של כללי המשחק; שאילו היה מוצרט היה מופיע בינינו תמורת הפרה חד-פעמית של חוקי החיים והמוות, סביר מאוד שעלילותיו היו אלה המתגוללות בספר. המפגש עם הטכנולוגיה, המפגש עם המוזיקה שאחריו, ההבנה המהירה שלו שאם יתעקש שהוא מוצרט הוא יאושפז במחלקה פסיכיאטרית, האשפוז הפסיכיאטרי שאכן מגיע לבסוף, תגובתן של הבריות בנות זמננו כלפי האיש וכישרונו – הכול מסתבר לגמרי, שלא לומר הכרחי. לו יבוא לכאן מוצרט שנית, לא יהיה זה אחרת.
בואו נפטפט קצת על היבט חשוב אחד בספר. על המוזיקה. על הסוציולוגיה של המוזיקה. אבל דרושה קודם הבהרה. לא צריך להיות חובב מוזיקה כדי לאהוב את הספר הזה. מספיק להיות חובב כיף. הנאה רבה גלומה בעלילה המתגלגלת (והמגלגלת! עבדכם קרא חלק נכבד מהספר על גבי אופני כושר, והדבר גרם לו להישאר עליהם, רגליו מדוושות באון ועיניו מפזזות על השורות, זמן ארוך בהרבה מהרגיל בלי להרגיש). מהנה ומחכים המבט מבחוץ על ימינו האורבניים, עם התקלות המצחיקות שקורות למוצרט הנתקל לראשונה בטוֹיוטות (כפי שהוא מבין בטעות שקוראים למכוניות בכלל), במוצרי חשמל, באופנת הלבוש שגזלה מהגברים את גנדרנותם ומהנשים את סודותיהן. מהפנטת ומשכנעת תודעתו של מוצרט עצמו, המנסה להשלים פערים והתופס כל צליל ואפילו כל מראה במונחים של טונים ותווים.
וחוץ מזה, המתרגמת חנה לבנת עשתה יופי של עבודה, והספר נראה לא רק כאילו נכתב עברית במקור, אלא כאילו נכתב בידי סופר בעל טביעת אצבע סגנונית מעודנת. ועוד, לפני המוזיקה: מרתקים בוודאי יהיו גם ההרהורים הפילוסופיים שיעלו אצל הקורא, כל קורא על פי עולמו, בשאלת ההתמודדות ההיפותטית עם תופעה בלתי אפשרית שדווקא כן קורית. כשיבוא המשיח, האם גם אותו נשלח למוסד פסיכיאטרי עד שיבין שהוא לא משיח אלא אדם שלקה בהפרעת זיכרון קיצונית?
ואחרונה, גם אמונתו הדתית של מוצרט הנחשפת בספר. הרקוויאם מלווה את הספר לכל אורכו ונותן לו את שמות פרקיו (לא תמיד עם הצדקה ברורה). מיסטיקה ואפוקליפסה שוזרות את מילות הרקוויאם הלטיני, ומוסיפות לשיבתו של מוצרט לעולמנו תבלין חריף וקצת מבהיל. אולם אמונתו של מוצרט מתמקדת בטוב האלוהי ובשליחות האלוהית, שבמסגרתה הוא מאמין שהוחזר לחיים והושתל בעתיד – להוריד לעולם את מתת המוזיקה הרוחשת בראשו.
הגענו אל המוזיקה. וכאן, הספר הוא משל ונמשל ביחד. מוצרט, "האנכרוניזם החי" כלשון גב הספר, הוא גילום המוזיקה הקלאסית המתהלכת בתוכנו. ליתר דיוק, הוא גילומה של המוזיקה הקלאסית. פתאום נכנסה בה רוח חיים; פתאום ניתנה לה הזדמנות חוזרת; פתאום היא נפגשת עם הפוחלץ שלה.
מוצרט, המשל והנמשל, אינו מצליח לשכנע את וינה של 2006, אותנו, שהוא חי וקיים. שהוא מוצרט. כישרון הנגינה והאלתור שלו זוכה להערצה, אבל יכולתו לממש אותו ולרכוש לו מעמד מתנפצת אל סלעי המציאות הבירוקרטית שהיא נחלתו של אדם שאינו יכול לומר את שמו. ההשלמה שהוא כותב לרקוויאם מדהימה את המוזיקולוגים, אולם ליצירות החדשות שהוא מחבר, ברמה ובסגנון של יצירות מוצרט המוכרות ולעתים בתוספת השפעות חדשות, אין דורש.
כך נראה הדבר בעיני מוצרט כאשר מציעים לו לנגן בקונצרט פומבי יצירה ישנה שלו עצמו: "האם בשביל דבר כזה הוא נחת במאה העשרים ואחת? כדי לנגן בקונצרט, כשכבר היה אפשר לנגן בדיוק באותה צורה לפני מאתיים שנה? שמאז כבר בוצע קרוב לוודאי בדיוק באותו אופן אלפי פעמים, ושבינתיים אנשים כבר הציבו אותו בתור פחית שימורים מוכספת ונוצצת בארון המוזיקה שלהם? האם היא לא נמאסה על כולם כבר מזמן?" (עמ' 245).
דימוי קופסת השימורים נאמר עוד קודם, בפי דמות אחרת המבהירה למוצרט את תפקידה של המוזיקה הקלאסית כיום: לאפשר לאנשים להתבשם לרגע מיופי השייך לימים עברו. כזה הוא גם מעמדו הקיומי של מוצרט האיש בקרב הסובבים אותו. סמלי הוא שמי שמתאהבת בו, סיפור אהבה מצחיק ושובר לב, היא אנטומולוגית הודית השוהה בווינה לצורכי מחקרה על עכבישים נדירים.
דרך עיניו המשתאות של מוצרט אנחנו מגלים שוב שהעולם בן זמננו מציע למוזיקה גן עדן שלא היה לה בימי המלחינים הגדולים: טכנולוגיית ההקלטה שהגדילה פלאים את אפשרויות ההאזנה למוזיקה ואת אפשרויות הפצתה ושימורה; אמצעי השידור והתחבורה המהירה ושאר הדברים היוצרים זמינות של המוזיקה, של הקונצרטים ושל המוזיקאים; התפשטות המוזיקה האמנותית אל מחוץ לחוגי האצולה והבורגנות הגבוהה; כלי נגינה משופרים. גן עדן! אלא שלגן עדן, מגלה מוצרט, מגיע מי שמת. מי שחי כפוחלץ ומסרב להתחדשות.
מוזיקה קונצרטית מודרנית, בת המאה העשרים, זו שמרדה בחלקה הקטן בחוקי ההרמוניה הישנים ושמתקיימת בחלקה הגדול בבועה בלתי נגישה לרבים, פשוט אינה קיימת בספר הזה. וחבל. כי מעניין אם מוצרט היה מוצא בה את התשובה לדחיקת המוזיקה אל קופסת השימורים. גם המוזיקה הפופולרית, השלטת, כמעט אינה מוצאת ביטוי במרחב הצלילי העכשווי שמוצרט מוטל אליו. וגם זה חבל, ולו בשל הטענה הרווחת בפי חוכמולוגים ופופוליסטים מקצועיים כי כוכבי הפופ של זמננו הם יורשיו של מוצרט. האם חששה המחברת שאם יפריך זאת מוצרט היא תואשם בשיפוטיות, רחמנא ליצלן?
יש, לעומת זאת, פרטים משובבי נפש על יחסו של מוצרט למוזיקה הקלאסית והרומנטית שבאה אחריו, ושהוא מגלה בתקליטורים. בבטהובן הוא קצת מקנא, על כך שהיו אנשים שהיו מוכנים לשלם לו שיבטא את "הרגשות הסוערים והנוקבים שלו, בלי שום התחשבות בקהל". שופן משעמם, הלך לאיבוד בארכנות שלו. רק משוברט הוא נפעם באמת. ברונסקי מבינה לנפשו של מוצרט.
אבל גאולתו המוזיקלית נמצאת לו בכלל בשלושה מחוזות אחרים. בהם מפליא מוצרט ליישם את מתת האלוה שלו בדרכים חדשות, ובהם מצליחה אווה ברונסקי לתאר חוויה מוזיקלית חדשה – אף שכמובן אין לה מושג איך נשמעת אותה מוזיקה היפותטית, כי גאון כמוצרט יש רק אחד (לכן קשה גם לדמיין את הספר הזה מעובד לסרט; הרי המוזיקה הנפלאה שמוצרט יוצר ב-2007, החייבת ללוות סרט כזה, אינה קיימת).
מחוז ראשון הוא הג'אז. הוא פותח למוצרט ממד חדש של חופש הרמוני ומבשר לו על פריצת גבולות הצורה והחוק. שנייה היא המוזיקה המדיטטבית ההודית. ולבסוף, ביוֹם מותו-מחדש, מתעלה מוצרט אל מחוז של מעֵין פנתיאיזם מוזיקלי: רחשי העולם, אוושת העלים וצריחת המנועים גם יחד, נשמעים לו כסימפוניה עילאית. "הכול מוזיקה", הוא חושב, ממש כסיסמתה של תחנת 'קול המוזיקה'.
המסקנה הזו, שהכול מוזיקה, קצת מאכזבת. אם הכול מוזיקה, כשרק רוצים, משמע ששום דבר אינו מוזיקה, לפחות לא יותר משום דבר אחר. זהו אחד המקומות המעטים שהספר מגרד בהם את גבול הזיוף. אם המוזיקה שואפת לאינסוף, הרי האבחנה בין מוזיקה למוזיקה טובה ממנה מאיימת לשאוף לאפס-משמעות. אלא שאבחנה היררכית זו היא שגירתה את דמיוננו לאורך כל הספר, והיא זו שנשארת איתנו. ואיתה טעם ההחמצה: שמא באמת כל עוד לא יקום מוצרט, מוצרט שגם יאמינו לו שהוא מוצרט, ימשיכו רוב האנשים להתכוון לשני דברים שונים כשהם אומרים "מוזיקה" סתם וכשהם אומרים "מוזיקה קלאסית".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה