אליזבת איננה - וגם מוד מאחרת בנשף

נפש הוורד
ציור מאת ג'ון ויליאם ווטרהאוס (1908)
בעקבות "בואי לגינה, מוד"

עוד יסופר איך גילה המו"ל-מתרגם העצמאי שי סנדיק (ההוא מג'יין אוסטן) בלונדון את הספר החדש "אליזבת איננה" רגע לפני שהפך למגפה בבריטניה, ואיך כבר בשבועות אלו הוא מוציא לאור את המהדורה העברית בתרגומו. מה שאני יכול להוסיף בנוגע לַפּלא סנדיק נוגע לפיינשמקריותו הברוכה. 

את עלילת הספר, העוסק באישה ושמה מוד המאבדת את זיכרונה, מלווה שיר ששיננה בילדותה, שיר ידוע למדי בתרבות האנגלית - "בואי לגינה, מוֹד" (Come into the garden, Maud) הלקוח ממונודרמת הענק השירית של אלפרד טניסון "מוד" (Maud). זהו סיפור דרמטי על אהבה, נוסח המאה ה-19 הרומנטית, ויש בו אפילו דו-קרב. שורות אחדות מהשיר נשזרות לאורך הספר. שי החליט שראוי לתת לקורא הישראלי את השיר המלא ולא רק את השורות. 

הוא פנה אליי שאתרגם את השיר הארוך הזה, והוא אפילו נמנה עם המעטים הגורסים ש"יש שכר למשוררים" ולמתרגמי שירה אמנותית והציע תגמול מכובד על העבודה. לו בחר לשבץ בתרגום רק את השורות המצוטטות, זה באמת לא היה עניין גדול לתרגם אותן. העניין הגדול הוא בתרגומן בתוך השיר המלא, מפני שכפי שתראו בכל בית בשיר חוזר צמד חרוזים אחד שלוש או ארבע פעמים. כך שאי אפשר סתם לתרגם שורה אלא צריך למצוא קודם את  החרוז שיתאים לכל השורות החורזות איתה במקור. בגלל יופיו המוזיקלי של השיר במקור נשארתי נאמן גם למתכונת המשקלית הגמישה אך המתוכננת-היטב שלו. 

שי מדווח שמחברת הספר, אמה הִילי, התרגשה לשמוע שבמהדורה העברית יזכו הקוראים גם לנספח ובו תרגומו המלא של השיר. הנה הוא. ואחריו המקור. את היצירה "מוד" כולה תוכלו לקרוא כאן. 

אלפרד טניסון

בואי לגינה, מוד

(מתוך המונודרמה השירית 'מוד')

מאנגלית: צור ארליך

בּוֹאִי לַגִּנָּה, מוֹד;

עֲטַלֵּף הַלֵּיל עָף אֱלֵי שַׁחַר.

בּוֹאִי לַגִּנָּה, מוֹד;

אֲנִי כָּאן לְבַדִּי בַּשַּׁעַר.

יַעְרָה מְעָרָה פֹּה רֵיחָהּ שֶׁנַּחְמֹד

וּבֹשֶׂם וְרָדִים עַל כָּל שַׁעַל.

כִּי צַפְרִיר כְּבָר פּוֹזֵז בַּזָּהָב,

וְכוֹכַב הָאַהֲבָה הַגָּבוֹהַּ

מַחְוִיר בָּאוֹר אֲשֶׁר הִיא תֹּאהַב

עַל מִטַּת שְׁמֵי נַרְקִיס וָבֹהַק.

בְּאוֹר הַחַמָּה אֲשֶׁר הִיא תֹּאהַב,

הָלוֹךְ וְהַחְוֵר וְגָווֹעַ.

כָּל הַלַּיְלָה שָׁמְעוּ שִׂיחֵי הַוֶּרֶד

תֹּף וְכִנּוֹר וְחָלִיל,

וּתְרִיסִים בַּיַּסְמִין, בִּסְחַרְחֹרֶת גּוֹבֶרֶת,

רָקְדוּ לְקֶצֶב הַצְּלִיל –

עַד שֶׁקֶט צָנַח עִם בַּת שַׁחַר חִוֶּרֶת

וְעִגּוּל הַיָּרֵחַ הִצְלִיל.

לַשּׁוֹשָׁן אָמַרְתִּי, "יֵשׁ רַק אֶחָד

שֶׁלִּבָּהּ בֶּאֱמֶת מְבַקֵּשׁ.

מָתַי הָרוֹקְדִים יַשְׁאִירוּהָ לְבַד?

הִתִּישָׁהּ הַמָּחוֹל הָעִקֵּשׁ".

כְּבָר חֲצִי-הַיָּרֵחַ בָּאֹפֶק אָבַד,

וְהַיּוֹם כְּבָר חֲצִי-מַדְלִיק אֵשׁ;

וְחַלָּשׁ עַל חוֹלוֹת, אַךְ עֲלֵי דְּרָכִים חַד,

הֵד גַּלְגַּל מִתְרַחֵק נוֹקֵשׁ.

אָמַרְתִּי לַוֶּרֶד, "שְׁעַת לַיְלָה עוֹבֶרֶת

בְּיַיִן וּבְשִׁיר הִלּוּלִי.

הוֹי, אַבִּיר אַהֲבוֹת, אַנְחָתְךָ לֵב שׁוֹבֶרֶת

בַּנֶּשֶׁף הַזֶּה הַלֵּילִי,

אַךְ שֶׁלְּךָ לֹא תִּהְיֶה הִיא", נִשְׁבַּעְתִּי לַוֶּרֶד,

"רַק שֶׁלִּי, לָנֶצַח שֶׁלִּי".

וְנֶפֶשׁ הַוֶּרֶד קָלְחָה אֶל עוֹרְקַי

כְּשֶׁהָלְמוּ נְגִינוֹת בַּנֶּשֶׁף.

מוּל אֲגַם הַגִּנָּה קַדְתִּי עֵת אֲרֻכָּה

כִּי פַּלְגֵּך בִּזְרִימָה מְכֻנֶּפֶת

רָן מִמֶּנּוּ לָאָחוּ, וּמִמֶּנּוּ רָגַע

לַחֻרְשָׁה, אֲחוֹתֵנוּ בְּנֶפֶשׁ;

מֵהָאָחוּ שֶׁבּוֹ אַתְּ יֶשְׁנֵךְ כְּשֶׁאֵינֵךְ,

כִּי רוֹכֵן בּוֹ הָרוּחַ הָרַךְ

וּמַצִּיב פִּרְחֵי סֶגֶל כְּחֻלִּים כְּעֵינֵךְ

עַל עֲדִי-עֲקֵבוֹת שֶׁדָּרַכְתְּ –

אֶל חֻרְשַׁת מִפְגָּשֵׁינוּ, עֶדְנִי וְעֶדְנֵךְ

בַּמִּסְתּוֹר שֶׁבַּקָּרַחַת.

לִבְלוּבֵי הַלָּבָן בַּשִּׁיטָה הַצְּנוּמָה

לֹא נִרְעֲדוּ וְלֹא שָׁחוּ.

פְּרִיחָה חֲלָבִית עִרְסְלָה אֶת עַצְמָהּ,

מַרְגָּנִית נִמְנְמָה בָּאָחוּ.

רַק עֵינוֹ שֶׁל הַוֶּרֶד לֹא נֶעֱצְמָה,

רַק פִּרְחֵי הַשּׁוֹשָׁן לֹא נָחוּ,

כִּי אֶת מָה שֶׁהִבְטַחְתְּ הֵם נָצְרוּ בַּצָּמָא,

וּבִכְיָם אֶל הַשַּׁחַר – לָךְ הוּא.

מַלְכַּת בְּנוֹת הַוֶּרֶד אֲשֶׁר בַּגַּנִּים,

חָדְלוּ הַמְּחוֹלוֹת; מָה לָךְ שָׁם?

בּוֹאִי בַּמֶּשִׁי, בִּבְרַק הַפְּנִינִים,

מַלְכָּה בַּת וְרָדִים וְשׁוֹשָׁן;

זִרְחִי בְּתַלְתַּל וּבְזֹהַר פָּנִים,

שַׁמְּשִׁי לַפְּרָחִים שִׁמְשָׁם.

אָז בַּשַּׁעַר צָנְחָה דִּמְעַת

שְׁעוֹנִית כְּמַעְיָן מְפַכֶּה.

הִיא בָּאָה, יוֹנַת-תַּמַּת-

לְבָבִי, אוֹר חַיַּי. הַאֶזְכֶּה?

קוֹרֵא וֶרֶד אָדֹם: "הִיא כְּבָר פֹּה כִּמְעַט".

"בְּאִחוּר", וֶרֶד צַח מְבַכֶּה.

הַנּוּרִית מַסְכִּיתָה: "אֲנִי שׁוֹמַעַת";

הַשּׁוֹשָׁן סָח: "אֲנִי מְחַכֶּה".

הִיא בָּאָה, חֶלְקִי, אוֹצָרִי;

הִלּוּכָהּ רְחִיפַת אָמָּן.

יִשְׁמְעֶנָּה לִבִּי וְיַמְרִיא

גַּם לוּ בֶּעָפָר נִטְמַן;

יִשְׁמְעֶנָּה בְּשָׂרִי וְיַמְרִיא

גַּם לוּ מֵת זֶה עִדָּן וּזְמַן;

לְרַגְלֶיהָ יָקוּם וְיָחִיל עֲפָרִי

וְיִפְרַח בְּגוֹנֵי אַרְגָּמָן.

Come into the Garden, Maud

Alfred Tennyson, 1st Baron (1809–92)

COME into the garden, Maud,         

  For the black bat, night, has flown, 

Come into the garden, Maud,

  I am here at the gate alone; 

And the woodbine spices are wafted abroad,

  And the musk of the rose is blown.

          

For a breeze of morning moves,       

  And the planet of Love is on high,  

Beginning to faint in the light that she loves  

  On a bed of daffodil sky,    

To faint in the light of the sun she loves,      

  To faint in his light, and to die.       

          

All night have the roses heard

  The flute, violin, bassoon;   

All night has the casement jessamine stirr’d  

  To the dancers dancing in tune;      

Till silence fell with the waking bird, 

  And a hush with the setting moon.  

          

I said to the lily, “There is but one    

  With whom she has heart to be gay.          

When will the dancers leave her alone?        

  She is weary of dance and play.”   

Now half to the setting moon are gone,        

  And half to the rising day;   

Low on the sand and loud on the stone  

  The last wheel echoes away.          

          

I said to the rose, “The brief night goes       

  In babble and revel and wine.        

O young lord-lover, what sighs are those,    

  For one that will never be thine?    

But mine, but mine,” I sware to the rose,     

  “For ever and ever, mine.” 

          

And the soul of the rose went into my blood,          

  As the music clash’d in the hall:     

And long by the garden lake I stood, 

  For I heard your rivulet fall 

From the lake to the meadow and on to the wood,  

  Our wood, that is dearer than all;   

          

From the meadow your walks have left so sweet     

  That whenever a March-wind sighs

He sets the jewel-print of your feet   

  In violets blue as your eyes,

To the woody hollows in which we meet     

  And the valleys of Paradise.

          

The slender acacia would not shake  

  One long milk-bloom on the tree;   

The white lake-blossom fell into the lake     

  As the pimpernel doz’d on the lea; 

But the rose was awake all night for your sake,       

  Knowing your promise to me;

The lilies and roses were all awake,  

  They sigh’d for the dawn and thee.

          

Queen rose of the rosebud garden of girls,   

  Come hither, the dances are done,  

In gloss of satin and glimmer of pearls,

  Queen lily and rose in one;  

Shine out, little head, sunning over with curls,         

  To the flowers, and be their sun.    

          

There has fallen a splendid tear        

  From the passion-flower at the gate.          

She is coming, my dove, my dear;    

  She is coming, my life, my fate;     

The red rose cries, “She is near, she is near;”         

  And the white rose weeps, “She is late;”    

The larkspur listens, “I hear, I hear;”

  And the lily whispers, “I wait.”      

          

She is coming, my own, my sweet;  

  Were it ever so airy a tread,

My heart would hear her and beat,   

  Were it earth in an earthy bed;

My dust would hear her and beat,    

  Had I lain for a century dead;        

Would start and tremble under her feet,       

  And blossom in purple and red.