אָבִי, כְּלֵיל צִיָּה חָשַׁכְתִּי עַד עֵינָי.
אָבִי, בַּדּוּמִיָּה נָשַׁכְתִּי בְּשַׂר יָדָי.
שַׁלְּחֵנִי לַחָפְשִׁי! שַׁלְּחֵנִי לַחָפְשִׁי!
יִסֹּב, יַכֵּנִי נֶפֶשׁ מְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי!
בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי הַבֵּן, לֹא בָּא עוֹד גְּמוּל עַד נֶפֶשׁ.
אֵין דַּי לוֹ, בְּנִי בְּכוֹרִי, בְּנֶפֶשׁ תַּחַת נֶפֶשׁ.
עוֹר תַּחַת עוֹר יֻקַּח. שְׁמוּרָה תַּחַת שְׁמוּרָה.
כָּל אֶצְבַּע תִּגָּבֶה. כָּל שֵׁן, כָּל שַׂעֲרָה.
לא את התיאור המוחשי, החי, הרוחש, הזוחל, של מכת כינים נקרא הבוקר, לבל יגיבו הרגישים שבכם בתקיפות. נשתמט משלושת הבתים הראשונים, ונציץ באמנות ההסוואה האלתרמנית, המאפיינת תכופות את מחזורי שירת המוסר והגמול שלו כגון שירי מכות מצרים. חרוזים אפרוריים למראה, שחוקים, לעתים אותה מילה עצמה, מכסים על צבעוניות כבושה.
הרעיון המרכזי בצמד הבתים הזה, הדו-שיח שבלב השיר "כינים", די ברור אני חושב. הסבל הגופני שגורמות הכנים מטריף את הדעת. האדם מעדיף לצאת לחופשי - כלומר למות. "במתים חופשי" (תהלים פח, ו). החרוז הקצת משומש מדי, חופשי-נפשי, מצביע (וחוזר ומצביע) על ההיפוך המצמרר: יכני נפש (יהרגני) מבקש נפשי (רוצחי) - זהו ה"חופש" הנואש שהבן המעונה מן הכינים מייחל לו.
והאב עונה לו במה שבשיר הזה הוא מהותה של מכת כינים: הגמול שמצרים תשלם על לקיחת הנפש (ראו על כך בבית שקראנו פה שלשום, ממכת דם) אינו רק לקיחת נפשה, אלא גם העינוי הקודם לו, לפרטיו ולדקדוקיו. "עין תחת עין" - לא ממון. בעונש המוות מידי שמיים, עין תחת עין ממש, ועור בעד עור (איוב!).
עכשיו הביטו בשתי השורות הראשונות. הלוגיקה בשורה הראשונה היא אלתרמנית קלאסית, כלומר מבלבלת במתכוון, מחליפה פעולה בגוף ומדומה לדומה. החושך אינו אופף את האדם אלא הוא באדם עצמו, האדם חשך. "חשכתי", הייתי לחושך. מה שכאן, במקרה, דווקא די נכון, כי איננו מצויים במכת חושך. החשכה היא תחושה. לכן אלתרמן לא מסתפק בכך ואומר , חשכתי *עד עיניי*. משמע, לא "עיניי חשכו", הביטוי השחוק, אלא במפורש, דווקא "עד" העיניים. כל הגוף חשך. אבל מה זה החרוז הדקדוקי העלוב הזה, שכל ילד לא מיומן חורז כמוהו, עינָי-ידָי?
או! הנה לנו גדולת ההסוואה האלתרמנית במלוא תפארתה. לפנינו המחשה צלילית, פואטית, לרעיון שבצמד הבתים. נפש תחת נפש, היעד הסופי של עונש המוות האלוהי, איננו העיקר. הוא רק הסוף. העיקר הוא בדרך, בפרטים שלכאורה בחשבון סופי כלל אינם נחשבים. בייסורי העור, השמורה, האצבע. הביטו שוב בצמד השורות הזה. יש בו, בפנימו, חריזה שופעת עד טירוף ממש. מילה אחר מילה, עור אחר שמורה אחר אצבע. בואו נקרא אותן במפורק:
אָבִי, אָבִי,
כְּלֵיל צִיָּה בַּדּוּמִיָּה
חָשַׁכְתִּי נָשַׁכְתִּי
עַד עֵינָי. בְּשַׂר יָדָי.
#כפית_אלתרמן_ביום
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה