יום שבת, 13 בפברואר 2016

רסיסי קסטנר: על "המורה" מאת מיכל בן-נפתלי



לרגל שינוי העיצוב של מוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', מדורי "שיפוט מהיר" עבר  השבוע למתכונת חדשה: לא עוד עמוד שלם ובו שלוש סקירות קצרות, אחת לחודש בערך, אלא סקירה קצרה בודדת, בעזרת ה' ברוב הגיליונות השבועיים. במקביל, כמו קודם, אמשיך לפרסם מפעם לפעם גם רשימות ביקורת באורך מלא. לפניכם המדור שהופיע אתמול.

המורָה
מיכל בן-נפתלי, כתר, 185 עמ'
למיכל בן-נפתלי, או לבת-דמותה הבדיונית, הייתה בתיכון מורה לאנגלית. קפדנית, מרוחקת, מסתגרת, מצמיתה, נערצת. כשמיכל הייתה בצבא המורה קפצה אל מותה. "איש לא שמע את הצעקה האדירה שפילחה את האוויר, איש לא ראה גוף שחור, אישה ציפור שנפלה ככוכב באמצע הלילה" (עמ' 167). כעבור כשלושים שנה הבחינה מיכל שמסלול חייה דומה מכמה בחינות לדרכה של המורה, והחליטה לפענח את דמותה. מיכל בן-נפתלי, מסאית ופסיכואנליטיקנית, יצאה לתחקיר חייה. או שבת-דמותה הבדיונית יצאה אליו. את החללים שבין פיסות המידע המעטות שמצאה מילאה בתעצומות דמיון של סופרת ובהיגיון של אשת מקצוע.
המורה, המכונה בספר אלזה וייס, הייתה אישה נשואה צעירה כשהחלו הנאצים, בפרכוס רצחני אחרון של מובסים, לשלח את יהודי הונגריה לאושוויץ. היא ניצלה מפני שזכתה לעלות על רכבת ההצלה שארגן ישראל קסטנר. טיפין טיפין, בבנייה סיפורית מופתית, מגלה בן-נפתלי לקוראיה כיצד השתלב הסיפור הכאוב בבניית אישיותה החריגה של אלזה. נטייתה המוקדמת לפרישוּת; העובדה שהוריה נתנו לה ולבעלה, הצעירים, את המקומות שיועדו להם עצמם ברכבת ההצלה, כרטיסים לחיים שלא רצתה בהם; הרגע שבו כמעט שנשלחה לכבשן, עם שאר הנוסעים, בגלל טעות בירוקרטית; הכליאה בברגן-בלזן; ולבסוף, בישראל, הטלת הדופי הציבורי בקסטנר, ובמשתמע, מבחינתה, בניצולים שהסתדרו על חשבון אחרים, ובעצם היותה שלה עצמה בין החיים.
בעין בוחנת ורחומה בונה בן-נפתלי דמות וסיפור שהם בגלעינם בעיה פילוסופית: הבעיה של שיתוף הפעולה. אלזה וייס היא מזיגה מיוחדת של התנגדות וסרבנות פנימית עם הרכנת ראש והכרה סבילה בשלטונו של הרוע. שיתוף-הפעולה של גורמים בהנהגת יהודי הונגריה, ולא רק שלהם, עם הרשע ועם הכורח ההיסטורי מובן לה מבחינה מסוימת. "כל העניין הוא המשאלה לשרוד, חשבה. ההישרדות מזוהה לזמן-מה עם דמות העתיד עצמו, ואת יודעת שעלייך לחבור אליו, אל העתיד הזה, ולא להיאבק בו, לתרום ולו ולתמוך בו כדי איכשהו להינצל ממנו. (...) בינה לבינה הניחה שלמשתפי פעולה יש יותר הומור משיש לאנשים אחרים. הם בטח יודעים שהם לא מושלמים" (עמ' 65).
מובאה זו אופיינית לרומן יותר מתיאור קפיצת ההתאבדות שציטטנו קודם. הגיגיה המשוערים של אלזה, וגם הגיגיה של המחברת על גיבורתה ועל סוגיות עקרוניות העולות דרכה, אלו כאלו אינם בנאליים כלל – אך הם תופסים את רוב הספר. החיווי הפילוסופי, המגדיר, הוא כלי הסיפור העיקרי של בן-נפתלי – גם כשהסיפור מעלה חוויה. זה עשוי לייגע. ועדיין, המסה-בצורת-רומן של המסאית והפסיכואנליטיקאית מותירה לקוראיה, קוראי הספרות-היפה, משהו מן המלאכה שהם אמונים עליה: הבנת קשרים לא-אמורים ושחזור מפה רמוזה של סמלים. והרבה חומר למחשבה. 

*
הערה מאוחרת. ברשימתי הקצרה הזו הרשיתי לעצמי להתמקד בפן הספרותי. השלמה היסטורית-פולמוסית חשובה אפשר למצוא במה שכתבה על ספר זה הסופרת והמבקרת עופרה עופר-אורן (שכתבתי במדור זה בעבר על ספרה 'מעקב' הנוגע לפרשת קסטנר). ראו כאן.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה