על שני פלאים ושני "השילוח": תחיית האומה ותחיית השפה זקוקות תמיד ליד מכוונת

התפרסם ב'השילוח' 2, כסלו תשע"ז, דצמבר 2016

זהות השמות בין 'השילוח' שאתם אוחזים בידכם לבין 'הַשִּׁלֹּחַ', כתב העת הציוני הוותיק שפעל בהפסקות בין תרנ"ז לתרפ"ז, איננה מקרה אך גם איננה עיקר: היא מעין תוספת-יוקר. הדרך שהוליכה את אחד העם לבחירת שמו של "המכתב העתי" בעריכתו היא אותה דרך שהובילה גם אותנו: כמוהו כן אנו חשבנו על מעיין-נובע, מעיין-המתגבר שופע ומתחדש ומרווה. כמוהו גם אנו חשבנו על המעיין שבעיר דוד דווקא, ראשית צמיחת ריבונותנו וגרעינה של ציון שממנה תצא תורה. כמוהו כן אנו חשבנו על מי הַשִּׁלֹּחַ ההולכים לאט, על דברי טעם הנאמרים בנחת ובהרחבה, כי, כדברי אחד העם ב"תעודת הַשִּׁלֹּחַ" שבגיליון הראשון, "רק מכתב-עתי חודשי, שאין השעה דוחקתו, מסוגל לחדור מעט מעט למסתרי חיינו, לקבוץ על יד את 'מפתחותיהם' המפוזרים בזמן ובמקום, לברר כל חיזיון וכל שאלה מכל צדדיהם השונים, ולקרבנו ככה יותר ויותר אל התכלית הנרצה: לדעת את עצמנו, להבין את חיינו ולכונן עתידותינו בתבונה". ובכל זאת, אחרי כל זה – 'השילוח' גם מצדיע בשמו לבמה הפובליציסטית העברית והציונית הנחשבת ביותר בימים עברו. 

הַשִּׁלֹּחַ מזוהה במיוחד עם שלוש תופעות היסטוריות, שלושה תהליכים שלבשו בימיו צורה מאורגנת. הראשון הוא הציונות. הַשִּׁלֹּחַ שימש במה אינטלקטואלית מרכזית שכותביה חותרים להגשמת הציונות, אמנם לאו דווקא הציונות המדינית. חלק נכבד מן השיח המלבן את תחייתם הלאומית של היהודים, ואת הדרכים למימוש זיקתם לארצם, התקיים מעל דפי כתב העת הזה. השני הוא תחיית העברית. הירחון שהופיע רוב שנותיו באירופה, בעיקר באודסה ובוורשה, לא רק שהעדיף את העברית על פני האפשרויות הזמינות יותר של שפות המדינה או היידיש, אלא תרם לקידומה של העברית, בין היתר באמצעות עריכת-הסגנון הנמרצת של אחד העם, המְמַדְרֵן הגדול של שפת העיתונות העברית, האיש שעתיד היה להנהיג את המחנה העברי ב"מלחמת השפות" בארץ ישראל. תרומה נכבדה נוספת של הַשִּׁלֹּחַ לתחיית העברית התגלמה במדור הספרותי הנרחב, שזוהה במיוחד עם חיים נחמן ביאליק כעורך וככותב.

ולבסוף, תופעה שהיא חיבורן של השתיים הקודמות. בשבע שנותיו הראשונות, השנים בהנהגת אחד העם – לא אחר כך, בעשרים שנות עריכתו של יוסף קלוזנר! – זוהה הַשִּׁלֹּחַ עם חיבור מסוים מאוד בין שני התהליכים הראשונים שהזכרנו, ההתעוררות הציונית וההתעוררות הרוחנית-תרבותית של היהודים. חיבור מסוים זה הרי הוא "הציונות הרוחנית", הזרם הציוני האופוזיציוני לציונות המדינית של הרצל. הציונות הרוחנית גרסה לא רק צירוף של ציונות עם התעוררות תרבותית, אלא גם מדרג ברור ביניהן. היא סברה שההתעוררות הלאומית המעשית צריכה להיות משרתת של ההתעוררות הרוחנית-תרבותית – כלומר לשַמש, בגולה ובארץ ישראל גם יחד, מצע גשמי לצורך העיקר הרוחני. כינון מדינה ליהודים, הקמת מקלט-ללילה ליהודים בארצות אנטישמיות, או אפילו ריכוז מסה קריטית של יהודים בארץ ישראל – כל אלה לא עמדו בראש מעייניה של הציונות הרוחנית. האירועים שבאו ממלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים ברוסיה, בחומרה מחריפה והולכת ששיאה בשואה, הוכיחו את קוצר ראותה של הציונות הרוחנית, שלא לומר חוסר האחריות שלה.

השילוח, כמו הַשִּׁלֹּחַ, מעלה על נס את הציונות ואת התרבות העברית. בזמננו, אלו הן כבר מציאויות קיימות. אבל גם בימינו שתיהן אינן מובנות מאליהן, על שתיהן מערערים, ושתיהן תוהות על דרכן. ישיבתו של עם ישראל בארצו וקיומה של מדינה שהיא מדינתו הם יעד פופולרי במיוחד למתקפה בינלאומית; וגם מבית, ואפילו מצד מחנה ציוני גדול, הרעיון להגדיר בחוק את זיקתה של ישראל ללאום היהודי מוצג כאנטי-דמוקרטי. על חייה של השפה העברית אין נשמעים אִיומים, ובכל זאת ניכרות בפי דובריה ירידת-דורות חדה בידע של רבדיה, התרדדות דוהרת, וחדירה דורסנית של מילים, מבנים ודרכי ביטוי אנגליים.

אין צורך לאמץ את הגישה הכושלת של הציונות הרוחנית, ואת סדר העדיפויות השגוי שקבעה בין עצם הקיום לבין התוכן התרבותי שלו, כדי להכיר בחשיבותם של אתגרי הלאומיות העברית והשפה העברית. יתרה מכך: השתיים הללו, מקרה אחד להן. תחיית הלאום ותחיית הלשון הן שני מפעלי התחדשות, מפעלים של שיבה אל פארו הקדום של עם ישראל וקידומו ברוח הזמן. שני מפעלים אלה נתונים לתהליכי שחיקה: שחיקה מאורגנת מבחוץ במקרה של תחיית הלאום, שחיקה טבעית במקרה של תחיית הלשון. הקשר בין ההגנה על הריבונות להגנה על השפה הוא מהותי, והוא נוגע בשורשיה של ההמשכיות היהודית. היחס בין השתיים אנלוגי: שני מקרים מופלאים של תחייה, שאי אפשר לעמוד בחיבוק ידיים ולצפות שישמרו על עצמם.

אכן, לפנינו שני פלאים, ושניהם התקיימו בזכות תחזוקה מתמדת ועיקשת בשנות הגלות, אך גם בזכות הטיה חדה של הגה ההיסטוריה בתקופת התחייה. קיומו של עם ישראל לאורך אלפי שנות גולה ופיזור והיעדר ריבונות מפר את חוקי התנועה הידועים לנו מתולדות כל העמים הגולים. ההתבוללות אל תוך עמים אחרים היא גורלו של כל עם גולה ברבות השנים. לא רק שאין עם אחר שהוגלה מארצו והתקיים לאורך אלפי שנים, אלא שגם בין העמים שנותרו על אדמתם יש רק מתי מספר המתקיימים ברציפות מהעת העתיקה עד ימינו. אתגרי הקיום היהודי נעו לאורך העת החדשה בין פיתויי האמנציפציה והטמיעה לבין הלחץ האנטישמי הקטלני. הם לא תמו. עתה מצטרפת אליה בכוח משיכה גובר והולך שירת הסירנה של הפוסט-לאומיות. לנוכח הסכנות הביטחוניות והמדיניות, לכול מובן שעם ישראל ומדינת ישראל זקוקים למוסדות שישמרו את קיומם. צה"ל הוא דוגמה בסיסית למוסד כזה.

מדובר פחות הוא פלא העברית. כל ילד בישראל יכול, בלי הכשרה מיוחדת, לקרוא ולהבין במידה רבה טקסטים מקראיים שחלקם, גם על פי הממעיטים, הם בני שלושת אלפים שנה. דברי אבותינו הרחוקים-רחוקים, ודברי אלוהים מן הסערה ומן הדממה הדקה, קול קדומים החרות בלוח גזר ובמצבת מישע, שירת ספר הישר ובלעם בן בעור ומזמור ס"ח מצועף-תועפות-השנים מתהילים, וכל יתר מכמני המקרא והספרות שנכתבה סמוך לאחריו – כל אלה מתגלגלים על לשוננו, גם אם לעתים בחצציוּת מה, ומובנים לנו ביסודם גם בלי שימוש בפירושים. עם כל הגלגולים שעברה העברית, עדיין בפי הפעוטה הישראלית שבגן שולה ובפי הגמול-עלי-אמו במשכן שילֹה נגרס אותו אוצר מילים בסיסי, פועל אותו מנגנון יצרני של שורשים ובניינים, ורוחו של אותו אלוהים מרחפת על אותן אותיות.

זו תופעה נדירה-שבנדירות בעולם, והיא מפעימה עד דמעות. מנגנונים של שחיקה והתבוללות פועלים בכל שפה אנושית טבעית, עד שהם מעבירים אותה מן העולם. לשונות אירופה המוכרות כיום הן בנות מאות שנים בלבד, היכלים חדשים שצמחו מחורבות הלטינית ושפות שבטיות. ספרו של גיא דויטשר 'גלגולי לשון' מתאר מנגנונים אלה בשפה שווה לכל נפש. פרק בספרו קרוי בפשטות "כוחות ההרס". מתואר בו מסלול כמעט קבוע של מעתקי צלילים עד לבלי הכר, גורל כמעט ידוע מראש של היעלמות חלקי-מילים, ודפוסים חוזרים של אינפלציה ושחיקה במשמעות ובתחביר.

תהליכים אלה אינם פוסחים על העברית. לו פעלו עליה בכוחם הרגיל לאורך זמן, היו גוזרים עליה כליה. ובכל זאת, עם כל גלגוליה של העברית מלשון המקרא דרך לשון חז"ל ואילך, היא נותרה בחיים ולא עברה את סף ההפיכה לשפה אחרת, זה המציב חיץ של אי-מובנות בין דובריה החדשים לאבות-אבותיהם. אפשר לזקוף זאת, בין היתר, באורח פרדוקסלי לכאורה, דווקא לזכות הקפאתה של העברית בגולה. כידוע לכל בר אוריין, העברית לא "מתה" בשנים שבין רבי אליעזר ורבי יהודה לבין אליעזר בן-יהודה, אלא התקיימה בתפילה ובלימוד ובכתיבה הרבנית, ואפילו הולידה יצירה ספרותית ופיוטית רעננה. אך הדיבור בה לא היה חי, והיא הייתה בעיקרה שפת-ספר, שפת כתב. בשל ההקפאה הזו שנגזרה על העברית, תהליכי ההרס הפוקדים שפות מדוברות וחיות היו בה איטיים מאוד. לנוכח ניסיונן של לשונות-קדומים האחרות שאבדו אפשר לקבוע שהעברית ניצלה בזכות הסתלקותה מן הפִּיות. העברית חזרה במאה האחרונה אל הפה ואל הרחוב, ועובדה מלבבת זו חושפת אותה לסכנות השחיקה הטבעית. אליהן מצטרפת ההתבטלות חסרת המעצורים של דוברי עברית רבים, חלקם בעלי השפעה, בפני השפה האנגלית.

השפה העברית טעונה אפוא הגנה פעילה, מכוונת, מוסדית – ממש כשם שמדינת ישראל זקוקה להגנתם של צבא ורשויות שלטון. האקדמיה ללשון, המסייעת בסיגול השפה לצורכי הזמן מתוך מודעות לעקרונותיה ולשורשיה, היא כלי-מגן שכזה. כך גם "מוסד" עריכת-הלשון. עוד נדרשים, באופן מוֹסדי פחות, רצון טוב ואחריות מצד כלי תקשורת, הוצאות ספרים, מורים, יוצרים, שחקנים, אושיות פייסבוק, ובעצם כל אדם מדבר. תיקוני לשון של איש לרעהו אינם התנשאות. הם מעשה לאומי אחראי.

ברית בלתי מוכרזת מחברת בלשנים מסוימים, קהלים בעלי נהיות פופוליסטיות פסבדו-עממיות, ואידיאולוגים פוסט-ציונים, להעמדת התנגדות גוברת ל"משטור" השפה העברית. הבלשנים מספקים את התשתית המדעית, המצביעה, אכן, על כך ששחיקתן וטמיעתן של שפות היא טבעית; הם מדברים על המצוי ומתעלמים מכך שייתכן רצוי; מעלים על נס את הסטיכיה הלשונית ושוכחים את תולדותיו הייעודיות המופלאות של עם ישראל. הפופוליזם, מצדו, אוחז בחרב הלעג – מתוך חנפנות או מתוך אהבת הבערוּת. והאידיאולוגים הפוסט-ציונים, המבינים היטב את משמעותה הזהותית והפוליטית של ההתנתקות משפת אבותינו, מחככים ידיים בהנאה.

אל המקהלה הזו מצטרף לעתים גם קול פרו-לאומי: קולם של אחדים מן האידיאולוגים השמרנים. את תפיסתם החברתית-כלכלית השמרנית, הדוגלת במירוב החירות ובמזעור המעורבות הממשלתית, ובשוק חופשי בהדרכת היד הנעלמה, הם מחילים גם על הזירה הלשונית והתרבותית. "הרס יצירתי" הוא, בתיאוריה של הכלכלה החופשית, כינוי לתהליכים הטבעיים המשנים את השוק; הרס יצירתי, יאמרו הללו, הוא גם נחלתה הטבעית והרצויה של הלשון.

אין לדחות את הדברים בקש. השמרנות הפוליטית מספקת, אכן, תשתית הגותית וערכית יעילה לעמדה שהצגנו פה, בזכות השיבה המדינית והתרבותית אל שורשינו העבריים. תמצית השמרנות הזו היא "שימור ושיפור" – נוסחה מדויקת למה שישראל ותרבותה צריכות. מאדמונד ברק ואילך מטפחת המחשבה השמרנית את ההכרה בתבונתם המצטברת של בני הדורות הקודמים ובחשיבותם של המסורת ושל המוסדות המסורתיים כגון התרבות, הלאום, הדת והשפה. מה עושים אפוא עם המסקנה הישירה שגוזרת מחשבת השמרנות מן ההכרה הזו – הלא היא ההתנגדות למשטורם ואסדרתם של תהליכים טבעיים בכלכלה וגם בתרבות?

פתח תשובה אפשרי אחד הוא האינטואיציה של רבים-רבים מהשמרנים במערב. בסוגיות תרבותיות הם מדגישים, אולי יותר מאת יסוד החופש, רכיב שמרני אחר: מידת הזהירות. פתח תשובה נוסף נוגע לעובדה האמפירית שהצגנו, כי ההרס היצירתי הטבעי של הלשון גורם בעצם, ברבות השנים, להכחדתה, להפיכתה ללשון אחרת. נס העברית, שניצלה מן ההרס הזה, הוא מן המפתחות לנס הקיום הרצוף של העם היהודי. צורכי הביטחון והחיים של האומה גוברים, גם על פי הקיצונים שבשמרנים, על חירותו המוחלטת של הפרט. השמירה המאורגנת עליהם היא מתפקידיה של הממלכתיות. כזה הוא גם צורך קיומה של העברית.

רצה מסובב הסיבות, ו'השילוח' שלנו החל להופיע מאה ועשרים שנה בדיוק לאחר הולדתו של הַשִּׁלֹּחַ בחשוון תרנ"ז, והוא מחייה את מזגו העיוני המתון של כתב העת ההוא ואת רוחו הציונית והעברית; זוהי התחלה חדשה שכמו קוראת תגר על המוות הטבעי, ונותנת חיים שלאחר מאה-ועשרים. על פי סדרי העולם הטבעיים, חוקי החיים והמוות של העמים והלשונות, עם ישראל אמור היה להיטמע בגויים עוד לפני אלפי שנים, כפי שאירע לכל שכניו, וגורל העברית צריך היה להיות כגורל אחיותיה הכנענית והפיניקית והאוגריתית. לחיי העם הזה, אם כן – ולחיי הנצח של לשונו.