הפריטים שכתבתי במדור 'נתקבלו במערכת' בגיליון 2 של השילוח, כסלו תשע"ז, דצמבר
2016
היהודים: 7 שאלות נפוצות
שמואל רוזנר
דביר ובית התפוצות, 2016 | 176 עמ'
שיחק לו לבית התפוצות שבתל-אביב מזלו, ובעודו מציג תערוכה על בוב
דילן – יהודי מלידה ולפרקים, רק לפרקים, גם מבחירה ומתוך הזדהות – זכה דילן, כדרכם
של יהודים אפשר לומר, בפרס נובל, עלה עם יהודיותו הסבוכה אל מרכז הבימה החדשותית,
וכמו יהודי טוב גם ברח מהכבוד כשהכבוד רדף אחריו. סמוך לאפיזודה הסמלית הזו הופיע
בחסות בית התפוצות ובשיתוף הוצאת דביר ספר שתזמונו נכון תמיד, אף כי תוכנו משתנה
מעט מדור לדור. רוזנר שואל בו מהי בעצם יהדות היום, ומי ולאן וכמה ולמה. שואל
וסוקר את התשובות היהודיות העיקריות הניתנות כיום ואינו מכריע. כמו יהודי טוב.
רוזנר מצטיין ברוחב מבט – ובכושר צמצום.
שבע שאלות מוצגות בפרקי הספר, כגון מיהו יהודי, למה שונאים אותנו, מהו מעמדה הרצוי
של מדינת ישראל בעם היהודי, והאם יש גניוס יהודי. סביב כל אחת מהן הוא משרטט שלושה
מעגלים: פרק הכתוב בחן סיפורי ומסאי, נע בין אנקדוטות, דוגמאות ועיקרי-דברים ותוך
כך מציג סוגיה שלמה על העמדות הסותרות לגביה; סיכום בנקודות קצרות, המעמיד את
השאלות על שאלות-העומק שתחתן וממפה את התשובות באורח שלא פעם הוא מפתיע; ומעגל רחב
של הערות והצעות-קריאה הפורץ את סד התמציתיות שבגוף הפרק.
הספר, שבמבט מבחוץ לכאורה טוחן מים,
מתגלה כמאלף בשני מובנים. האחד הוא, כאמור, רוחב הדעת והידיעות והדעות המורעף על
הקורא באבחת קוצר יריעה. והשני הוא התבנית המחודשת שמפת השאלות של רוזנר יוצקת
לתוכה את מציאות חיינו. הפרק על ערכים יהודיים, למשל, מקבץ יחדיו השקפות מנוגדות
לקבוצת "אין ערכים יהודיים, יש יהדות", ובהקשר אחר מצביע על הצדדים
למחלוקת המשפטית על פסילת רשימת כ"ך כצדדים למחלוקת כפולה: האם אפשר להכריע
מהם ערכי היהדות, והאם ערכים הקיימים ביהדות עדיפים על ערכים שרוב היהודים מאמינים
בהם. רוזנר מפשט את הסבך הזה בלי לוותר על מורכבותו.
האומה
גיליון 203, עורך: יוסי
אחימאיר
המִסדר ע"ש זאב
ז'בוטינסקי, סתיו תשע"ז | 146 עמ'
'האומה' הוא מעין אח גדול של
כתב העת שבידכם. אחים במשפחה קטנטנה ומצטמצמת של כתבי עת רעיוניים העוסקים בענייני
ציבור, ובאגף מצומצם אף יותר שאינו בוש לדבר ציונות. מיקומו האידיאולוגי של
'האומה' מוגדר יותר, תנועת ז'בוטינסקי, אף כי משמעות הדבר היסטורית ומוסדית ולא כל
כך מפלגתית. הדמיון חלקי גם מבחינת גבולות הגזרה: המאמרים ב'האומה' קצרים יותר;
עיונים היסטוריים תופסים את מקומם של העיונים במדיניות פנים אצלנו; והעיתון הוא,
כמוצהר בכותרת המשנה, "במה למחשבה לאומית, לתיעוד ולספרות".
שלהי תשע"ו הועידו לנו
ולעמיתינו ב'האומה' – בעצם ליוסי אחימאיר, המאייש שם בעבודה נמרצת את כל תפקידי
המערכת – קו דמיון נוסף. שעה ששרת המשפטים איילת שקד שקדה על מאמרה העקרוני
והמדובר ל'השילוח', עמלה שרה נוספת, מושכת-אש אף היא, על אני-מאמין משלה לגבי תחום
שיפוטה: שרת התרבות והספורט מירי רגב חיברה את מאמרה הפרוגרמטי "כתונת הפסים
הישראלית: קולות רבים – עם אחד". במאמר הלא-ארוך נשענת רגב, כמקובל ב'האומה',
על מודל המופיע בכתבי ז'בוטינסקי. היא מציעה מודל חברתי-תרבותי של רבגוניות.
להבדיל מן הרב-תרבותיות שכישלונה באירופה הוא כבר עובדה מוצהרת, הרבגוניות של רגב
שואפת ל"מציאות בה כל הפסים שומרים על צבעם הייחודי, אך מתחברים יחד לכתונת
אחת".
עוד איש ציבור בית"רי
בעל תפקיד חשוב כותב בגיליון זה של 'האומה' על פעילותו, אמנם לא על דרך הפרוגרמה
אלא על דרך סקירת הישגים: שגריר ישראל באו"ם, דני דנון. בגיליון, שרובו
מאמרים היסטוריים המאירים פינות שונות בתולדות הציונות, ישראל והסכסוך
הערבי-ישראלי, בולט עוד המאמר "כיבוש או שיבוש: על מעמד ישראל
באיו"ש" מאת השופט בדימוס פרופ' עודד מודריק. המשפטן הוותיק מוכיח
ששלטון ישראל ביהודה ושומרון אינו מחייב החלה של אמנת ז'נבה הרביעית, כלומר אין בו
דין כיבוש, ושהתיישבות ישראלית באדמות שאינן פרטיות אינה נוגדת את החוק הבינלאומי.
קול קורא
אירית סלע
עולם חדש, 2016 | 263 עמ'
בשנים האחרונות מחלחלת אט אט
בלב קוראי-השירה ההבנה העתיקה שהדמיון בין שם העצם "שירה" לבין הפועל
"לשיר" איננו מקרי לגמרי; ההכרה שהשירה האמנותית מקורה בזמרה, ושהיא
מושתתת גם היום על הניגון ואמורה לדבר אל האוזן. זה תהליך אטי של ריפוי שבר. השירה
הכתובה שהתנתקה מסד המשקל התנתקה מתוך כך, ומתוך אי-הבנה, גם מהניגוניות עצמה,
שהיא שורש מהותה. הדבר בלט במיוחד כאשר הושמעו השירים בקול, בדרך כלל מפי כותביהם.
אירועים של קריאת שירה בפני קהל, החלו להלך שעמום על השומעים, פחות בגלל תוכנם של
השירים ויותר בשל הנטייה להקריאם, באין להם די עוגנים מוזיקליים, במונוטוניות או
בפתוס איטי מורדם-מונשם.
אירית סלע סבורה, בצדק,
שמימושו של השיר הספרותי הוא בקריאתו בקול. סלע עוסקת בהכשרת שחקנים לקריאה נכונה
ומשכנעת של שירה. ספרה 'קול קורא' הוא תורה-שבכתב לתורה-שבעל-פה שהיא מרביצה
בתלמידיה; העלאת תורתה על הכתב נחוצה מפני שידע זה הוא, כאמור, חיוני להפנמתו
המלאה של השיר, ועל כן נחוץ לכל קורא שירה.
אבל המעניין יותר הוא הצעד
הבא, הנובע מכך. סלע מציעה שיטה להכנת שיר לקריאה בקול. שיטה מפורטת, ובה משימות
מוגדרות, שהיא מדגימה עוד ועוד. זה מתחיל בבחינת צורתו הגרפית של השיר על הדף,
וממשיך בין היתר בהגדרת פעולות-הדיבור שבכל מילה בו, בבחינת הדהודיה הסמנטיים של
כל מילה, ובהרצת שתי פרשנויות נוגדות לשיר בהתנגשות מתיזת-ניצוצות של חידוש.
והמעניין הוא ששיטה זו, שמטרתה כאמור הכנה לקריאה בקול, היא, מיניה וביה, שיטת
פרשנות. פירושו של השיר טמון במימושו המושכל.
סלע פוטרת בקצרה, יחסית, את
הסוגיה המורכבת של קריאת שירה הכתובה במשקל, זו המוסיפה על המתח בין התחביר לחלוקה
לשורות את המתח עם הקצב המוכתב. בעיה נוספת, מהותית יותר, היא ששיטת סלע דורשת
עבודת הכנה ממושכת לכל שורה ועל כן אינה מעשית לשירים ארוכים. נראה משום כך שעיקר
תועלתה של שיטת סלע טמון לא בהיענות מלאה לה, אלא בהפנמתה ככלי-עזר לאינטואיציה;
כאימון ברכישת רגישויות בקריאת שירה, בין בקול בין בדממה.
סכין שלופה האור
בַכֹּל סֶרלוּאי
הקיבוץ המאוחד, 2016 | 77 עמ'
המשוררת בכל סרלואי מתהלכת
בעולם בלי עור מגן, ובלי ריסים, ובלי עפעפיים. עצביה חשופים. העולם מציף אותה. אש
התמיד שבתוכה נדמית לה כקירות של אש, "הָעֵץ שֶׁאָנוּ יוֹשְׁבִים תַּחְתָּיו לְצֵל
יוֹנֵק לֶהָבוֹת בְּשָׁרָשָׁיו". זה יכול היה להיגמר בשירה היסטרית, בהפגנת
שברירים, בעוד דו"ח פואטי מתרצה של קרבניות כגון אלו המטופלים במאמרו של דוד
בוחבוט המופיע בגיליון זה – אלמלא ידעה סרלואי ידוע היטב כי "אֵין הַצְּעָקָה
מַחְלִיפָה אֶת הָרֶגֶשׁ, / מִלִּים גְּדוֹלוֹת אֵינָן עֲשׂוּיוֹת מֵרְגָשׁוֹת גְּדוֹלִים".
שיריה עַזים, מן העזים
הנכתבים היום בעברית, מפני שהיא בוחרת בעוז. עולה מהם דמות של אדם שהיותו עמנו, חי
ונושם ומרגיש מאוד, היא בחירה המתחדשת מדי יום, בחירה אמיצה לחיות ולחוות וליצור
וללמד ולהיות אם ולעשות כביסה ולא להתפתות לאש ולמים הצרים על נתיבה. "יֵשׁ כָּל
כָּךְ הַרְבֵּה דְּרָכִים לָמוּת, / אֶת חֶלְקָן אֲנִי מַכִּירָה הֵיטֵב, אֶת הַפָּחוֹת
נִרְאוֹת לָעַיִן. / עִם רֻבָּן הִתְיַדַּדְתִּי, / כַּמָּה מֵהֶן עָשִׂיתִי לָאֳמָנוּת.
/ הַיּוֹם מַתִּי בְּרַקָּפוֹת ... אָסוּר לִמְשׁוֹרְרִים לִכְתֹּב כָּךְ, אֲבָל לִבִּי
נִשְׁבָּר".
עזות שיריה של סרלואי באה לה
מן המאבק, "גַּם אַטְלַס נָשָׂא בְּגוּפוֹ / אֶת הַשָּׁמַיִם // הַיְּכֹלֶת לִפְתֹּחַ
תְּרִיס בַּבֹּקֶר"; אך היא באה גם משליטה מופלגת במיתרי המקורות הרוטטים
בידי הנבלנית שלה בהדהוד אסוציאטיבי ובמשחקי מילים עדינים, ומכישרון דימוי נדיר.
"אֲנִי מַעֲדִיף אֶת חִבּוּק הַמָּוֶת שֶׁל הַבְּדִידוּת הַמֻּכָּר לִי",
אומר אצלה האסיר המטפורי החרד מן החופש, "עַל פְּנֵי צְלִיפַת הַשּׁוֹט מֵעָרְפָּן
שֶׁל הַבְּרִיּוֹת". לא פני הבריות מפחידים אלא עורפן המופנה – והוא כשוט.
והוא רוצע את חלומותיו ולוחש, על משקל "אהבתי את אדוני" של העבד העברי,
"אָהַבְתִּי אֶת עֲווֹנִי / אַל תַּקְשִׁיב". דימויים מורכבים ששלמותם
נעוצה דווקא בסכסוך שבין איבריהם, כגון "לַיְלָה נוֹטֵף בָּעוֹרְקִים; / אֲנִי
נוֹשֶׁרֶת לְאֵפֶר וְדָשָׁה אוֹתוֹ בַּעֲקֵבַי / שְׂפָתַי חֲתוּמוֹת בְּעָשָׁן"
נדירים למדי בשירתנו, ותדירים עד לפלא בספר הזה.
נפש אל נפש, התרעשות אל
התרעשות, נדבק הקורא בקדחת הקיום הבוערת של הכותבת הצרורה בדפים שבידו. ומן הטלטלה
האנושית שהוא חווה הוא מחלץ לא רחמים על הכותבת או על עצמו ולא תשוקה לברוח אלא
חוסן מוסרי ותאוות חיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה