יום ראשון, 15 בינואר 2017

תומאס הרדי - סְבִיבִי עֲלֵי כָּרֵת: ארבעה שירים



מתוך הו!, גיליון 14, חורף תשע"ז.
תומאס הרדי
סְבִיבִי עֲלֵי כָּרֵת: ארבעה שירים, 1912-13
מאנגלית: צור ארליך

מקובלת הנוסחה: היה משורר בעלומיך ופרוזאיקון במיטב שנותיך. מפרסם אדם ספר שירה או שניים או שלושה, כטובל במי הספרות לשיעורין, ואז צולל אל הרומאנים הארוכים. מהם הוא קונה לו שם ברבים, וימי משוררותו נשארים לו כזיכרון נעורים מתוק, ולקהל הרחב – כעובדַת טריוויה מלבבת. כך אצלנו, במידה זו או אחרת, צרויה שלו ואייל מגד, חיים באר ומירה קדר וגבריאלה אביגור-רותם; ובספרות העולם עולה על הדעת בוריס פסטרנק, בעל "דוקטור ז'יווגו", שבנעוריו, תור הכסף של שירת רוסיה, נודעה בשערים שירתו.  תומאס הרדי הוא דוגמה נדירה למדי למהלך עניינים הפוך. הסופר האנגלי הנודע, יליד 1840, פרסם כעשרים כרכי פרוזה לפני שפרסם את ספר שיריו הראשון ב-1898, על סף העשור השביעי לחייו. מן הרומנים שלו תורגמו לעברית "הרחק מהמון מתהולל", "ראש העיר קסטרברידג'", "טס לבית דרברויל" ו"ג'וד האלמוני".
גם חיי הנישואים של הרדי החלו ברומן ונגמרו בשירה. עלילת הרומן המוקדם של הרדי, "זוג עיניים כחולות", שפורסם בהמשכים ב-1873, מבוססת על פרשת אהבתו לאֶמה גיפוֹרד, שהייתה אז בעיצומה. הוא הכיר את אמה בעיירה סט ג'וליוט, שאליה הגיע במסגרת מקצועו, אדריכל. בסתיו 1874 נישאו השניים. כמעט ארבעה עשורים חיו יחד, ארבעת העשורים הפוריים של הרדי כמחבר רומאנים. המחצית השנייה של חיי נישואיהם התאפיינה בריחוק הדדי; אמה חשה פגועה מספרו השערורייתי של בעלה Jude The Obscure”". בכל זאת, פטירתה הפתאומית בסתיו 1912, יום אחד בלבד לאחר שחלתה, הכתה את הרדי באבל כבד. הוא נסע שוב אל המחוזות שטייל בהם עם אמה בצעירותם, חי מחדש את ימי פריחת אהבתם, ובהשראת הצער והגעגוע כתב סדרה ארוכה של שירים שהתפרסמה ב-1914 בקובץ "שירים 1912-13".
שירים אלה הם מן האהובים והאישיים בשיריו, הנוטים בדרך כלל, כספריו, להעלות סוגיות עקרוניות תוך תיאור פרטני של אנגליה הכפרית של המאה ה-19 ושל השינויים שחלו בה בפרוס המאה ה-20. קובצי חדשים שירה של הרדי הוסיפו להופיע בשנים שלאחר מכן, גם בשנות נישואיו לאשתו השנייה, והקובץ האחרון הופיע בשנת פטירתו, 1928, והוא בן 88.
כאן מוצע נוסח עברי לארבעה משירי המחזור. ב'הקול' (The Voice) מדמה המשורר לשמוע באוושת הרוח את קולה של אשתו המתה בצעירותה, בשנות הפריחה של אהבתם. 'בלי צרמוניות' (Without Ceremony) משווה את מותה החטוף של אמה למנהגה בחייה לצאת לנסיעות, או לפרוש לחדרה, בלי התראה מוקדמת. ב'הטיול' (The Walk) יוצא הדובר להליכה רגלית במסלול שנהג להלך בו לבדו בשנות חייה האחרונות של אשתו, ועומד על ההבדל התהומי בין בדידות מבחירה לבדידות כפויה של אלמן. 'גשם על קבר' (Rain on a Grave) מתייסר האלמן האוהב למחשבה שאשתו שהייתה בחייה רגישה גם לגשמי קיץ קלים שוכבת בקברה, בשטח הפתוח, ברטיבות ובקור. הוא שואל את נפשו לשכון בין הרגבים לצדה, ושואב לבסוף נחמת-מה מן המחשבה על המחזור שבטבע: שמרקב הגווייה צומחים פרחים המשמחים ילדים וזוגות אוהבים ונותנים למתה חיים חדשים. הנוסח העברי מנסה לשמור על ניגונם המשוכלל של השירים, ועל התנועה המתחוללת בהם בין המרומם והמרושל.
צ"א


הקול

אֵשֶׁת עֶרְגָּה – אַתְּ קוֹרֵאת, אַתְּ קוֹרֵאת אֵלַי.
פִּיךְ מְבַשֵּׂר כִּי עַכְשָׁו אַתְּ לֹא עוֹד
כְּפִי שֶׁשֻּׁנֵית אֶלָּא כְּפִי שֶׁנִּרְאֵית אֵלַי
אָז כְּשֶׁהָיִית לִי עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ.

אַתְּ? הֲזֹאת אַתְּ? אִם זֹאת אַתְּ, תְּנִי לִרְאוֹת אוֹתָךְ.
בּוֹאִי חַכִּי לִי כְּאָז חוּץ לָעִיר,
שָׁם, בַּמָּקוֹם שֶׁשְּׁנוֹתַי עוֹד זוֹכְרוֹת אוֹתָךְ,
עִם שִׂמְלָתֵךְ הַכְּחֻלָּה כָּאֲוִיר!

אוֹ שֶׁרַק רוּחַ קַלָּה הָאוֹוֶשֶׁת פֹּה
בֵּין עֲשָׂבִים וְרוֹחֶפֶת לָהּ סְתָם
הִיא הַקּוֹרֵאת לִי, וְאֵין כָּל קוֹל אֵשֶׁת פֹּה,
לֹא גָּלוּי לֹא נִסְתָּר.  

כָּךְ אֲנִי. רְשׁוּל רֶגֶל,
סְבִיבִי עֲלֵי כָּרֵת,
רוּחַ רוֹחֶקֶת רוֹחֶשֶׁת, חוֹרֶקֶת,
וְאִשָּׁה קוֹרֵאת.


בלי צרמוניות

כְּדַרְכֵּךְ, יַקִּירָתִי,
הָלַכְתְּ בְּלִי הִפָּרֵד.
כְּמוֹ אַחְרֵי צֵאת אוֹרַחַת,
כְּשֶׁהָיִית כְּבָר בּוֹרַחַת
וַאֲנִי מְהֻסָּס יוֹרֵד;

אוֹ כְּשֶׁאָרַזְתְּ תִּיק
לִקְרַאת צֵאת – נַגִּיד: לַמֶּרְכָּז –
וַאֲנִי בְּשֶׁלִּי, עוֹד אֲפוּף
עִנְיָנַי, וְהִנֵּה תּוֹךְ עִפְעוּף,
בְּלִי לוֹמַר לִי מִלָּה כְּבָר גַּזְתְּ.

וְעַכְשָׁו, כְּשֶׁקָּנִית כַּרְטִיס
לָנֶצַח, אַךְ שׁוּב בִּמְאֻלְתָּר,
בְּהָלְכֵךְ מֵעִמִּי,
כְּמוֹ אָמַרְתְּ, כְּמוֹ תָּמִיד:
"לְהַגִּיד שָׁלוֹם? מְיֻתָּר".


הטיול

בַּסּוֹף לֹא טִיַּלְתְּ אִתִּי
אֶל תֵּל שֶׁל אִילָן עַתִּיק
בְּדַרְכֵי עָפָר
כְּבִימֵי עָבָר;
לֹא יָצָאנוּ טַן-דּוּ
כִּי רַגְלַיִךְ כָּבְדוּ,
וְטִיַּלְתִּי לְבַד, לֹא כָּל כָּךְ מֻטְרָד
מִכָּךְ שֶׁבַּבַּיִת נִשְׁאַרְתְּ.

הַיּוֹם שׁוּב טִיַּלְתִּי לִי שָׁם,
בַּשְּׁבִיל הַהוּא הַיָּשָׁן;
שׁוּב אוֹתוֹ מַרְאֶה,
שׁוּב הַשְּׁבִיל זֵהֶה,
שׁוּב אֲנִי לְבַד – 
מָה אִם כֵּן אָבַד?
רַק יְדִיעַת-הַתַּשְׁתִּית
שֶׁיֵּשׁ בַּיִת וְיֵשׁ בּוֹ אִשְׁתִּי.


גשם על קבר

עָב מְיַדֶּה בָהּ
מֵימָיו בְּמַטָּח,
מַלְעִיג עֻמָּתָהּ –
הִיא, שֶׁעַתָּה זֶה
יֻסְרָה בַּמִּטָּה,
כָּאן נֶהֱדֶפֶת
מִפְּנֵי הָרוֹדֶה בָהּ:
קֹר הַנִּתָּז אֶל
לִבָּהּ, חֵץ מָטָר.

הִיא – שֶׁזִּנְּקָה אֶל
תַּחַת קוֹרָה
אִם הִזְדַּרְזֵף לוֹ
עַל שְׂעָרָהּ
גֶּשֶׁם שֶׁל קַיִץ;
כָּזֶה הַמֵּצִיף
אָבָק בָּרְצִיף,
יוֹרֵד כִּמְלוֹא סֵפֶל,
מַחְרִיד דְּרוֹר מִצִּיף.

לוּ רַק אֶשְׁכַּב שָׁם
אֲנִי וְלֹא הִיא!
אוֹ שְׁנֵינוּ יַחְדָּיו שָׁם
בְּקֹר מְשֻׁתָּף שָׁם
נִשְׁכַּב וְנֻרְטַב שָׁם
בְּיַחַד בַּסְּתָיו שָׁם
וְגַם כְּשֶׁיּוּטַב שָׁם
בְּעֶרֶב בָּהִיר
שֶׁל אָבִיב אֱלֹהִי.

תֵּכֶף יָנֵצוּ
חִצִּים עַל תִּלָּהּ,
חַרְצִית תַּצִּית נֵצֶר
כָּכוּב כְּכַלָּה,
עַד תִּכָּלֵל בָּהֶם
הִיא, לְהַלֵּל בָּהֶם
אַהַב אַיֶּלֶת
וְעֹנֶג שֶׁל יֶלֶד:
שׁוּב הִיא תִּחְיֶה מִתְּחִלָּה.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה