לאורך ימי החנוכה ומעט גם אחריהם קראנו במסגרת מבצע הפייסבוק "כפית אלתרמן ביום" את השיר הפותח במילים "נשבעתי, עייני" מתוך 'כוכבים בחוץ' לנתן אלתרמן. הנה רצף הכפיות היומיות. צירפתי תגובות נבחרות ונתתי להן גופן שונה.
25 דצמבר 2016 ב-09:44
נִשְׁבַּעְתִּי, עֵינַי, כִּי נָשׁוּב
וְנִרְאֶנָּה,
כִּי נוֹסִיף לְקוֹלָהּ לִתְמֹהַּ.
יֶשְׁנָן יָפוֹת יוֹתֵר מִמֶּנָּה,
אַךְ אֵין יָפָה כָּמוֹהָ.
נתחיל בקריאה יומית בשיר אחר מ'כוכבים
בחוץ'. הפעם שיר ללא כותרת משלהי הספר: לכבוד החג ומזג האוויר, שיר חורפי
ואוהב-חיים, שתי תופעות שכיחות בכוכבים בחוץ.
מי זאת 'היא'? זה מתברר בהמשך השיר
בהדרגה, עד שנאמר בשורות האחרונות במפורש: העיר בשעת סערה. אך העיר מדומה בעקיפין
לאהובה אנושית הממלאת את האוהב במרץ ובהתחדשות ובתאוות חיים. זהו תפקידם העיקרי של
הרוח והסער, של "הסתיו" שהוא בעצם החורף התל-אביבי, בשירים רבים מאוד
בספר.
הוא משביע את עיניו שהוא-והן ישובו
לראות אותה; גם הכרת התודה לעיניים אינה מקרה יחיד בספר הזה שכולו בראש ובראשונה
מראות. "אני לרדוף אתכם עד אין מתום נשבע - חיי שלי, ראשי, עיניים
יקרות!" הוא מכריז בשיר אחר בפרק. וממשיך, "לכל איילות עינינו שבח והלל.
מה רבו המראות אשר ידעו לפקוח!".
גם את קולה של העיר בסערתה הוא נשבע
לשוב ולשמוע בפעם הבאה שזה יקרה, בבחינת "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע
בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי
קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה" (שיר השירים ב, יד). יש כאן חרוז סמוי:
אנחנו מצפים ל'לשמוע' אבל מקבלים 'לתמוה': זו לא סתם שמיעה, זו שמיעה תמהה, משתאה.
וכאן בא המכתם הנפלא, והמצוטט מאוד,
שבצמד השורות השני. שנכון לכל אהובה אמתית. ושבשבילו שווה תמיד לקום בבוקר.
:Einat Barzilay די די
עם השטויות. זו לא עיר. זו אישה. הברקים האירו את הכוחות שבה. את כוחות ההקסמה ואת
צלצול צחוקה. עד שהוא מבקש שתפשיל צווארה..ותצחק. (אירוטי) רוצה את מגע אצבעותיה.
רוצה להוכיח לה שאהבתו כנה וטהורה כמו גדי. זה ההדף הראשון שבקריאת השיר ואין טעם
לטעון אותו במלאכותיות. מה גם שזה השיר הראשון שהוקדש לי בגיל 17
יהודה גזבר פניגשטיין: אני עם עינת.
לגמרי אשה. מפני הפנים והחוץ.
צור ארליך: ודאי לא החמצתם את אשר נאמר
פה בימים קודמים: השיר הסימבוליסטי אינו אלגורי. אין לו פתרון אחד. גם כאשר, כמו
כאן, הוא מדבר במפורש על דבר אחד (העיר הלובשת סער), הנה בהעתירו עליה לשון אהבה
לאישה הוא גם כותב אגב כך שיר אהבה לאישה.
אם לתת דוגמה פשוטה: כשאני אומר לאהובתי
'את יפה כמו מלאך', אני מדבר, חד משמעית, עליה ואומר שהיא יפה; אבל כמובן גלומה
כאן גם הטענה שמלאך הוא יפה.
26 דצמבר 2016 ב-08:11
בַּעֲבֹר הַבָּרָק אֶת עֵצָיו
לְהַכִּיר,
הוּאֲרוּ בַּמַּרְאוֹת
כֹּחָהּ וְצִלְצוּלָהּ - -
העיר לא מעניינת את הברק. הוא בא באפלה
להתוודע אל מראה עציו הנרטבים, המתנועעים בסער. אך ממילא הוא מאיר את העיר: את
כוחה וצלצולה, כלומר את החיות האנושית שלה, את תסיסתה ואת קולותיה. הללו מוארים
במראות: האפשרות לראות את המראות, בזכות הברק, מחדדת גם את הקליטה ביתר החושים,
כגון השמיעה והאינטואיציה. או שמא "מראות" כריבוי למראָה – אספקלריה
מאירה.
השורות מתוזמרות לפלא. צלילי בּ ו-ר
מרפדים אותן: הבררר של הרעמים, הרעש של הרוח, הבררר של הקור. האפקט הזה מתקיים עד
המילה "במראות", ולכן כנראה נשברת השורה השנייה מיד אחריה ומתפצלת
לשתיים. בתוך הכהות הקרה של ה-בּ וה-ר המתגלגלים, המשובצים פעם ועוד פעם גם ב-ק/כּ
ובאותיות גרוניות, מפציעה לפתע חדותו הצורמת, הניצתת, של הצליל צ: זהו הברק.
27 דצמבר 2016 ב-08:46
רָצִיתִי כִּי תַּחְשֹׁב שֶׁאֲנִי
בָּהִיר
וְיָדַי טְהוֹרוֹת וְדַעְתִּי צְלוּלָה.
השורות הללו בעיקר מכינות אותנו לבית של
מחר, שהוא מן היפים בשירת העולם. שנבין איזה אדם הוא מין גדי.
הגדי הוא זך וצח, תם וטוב, רך ורענן. זה
עניין של אסתטיקה, של מוסר ושל ניקיון הדעת. התארים הנאמרים כאן הם בהיר, טהור,
צלול דעת - כולם עניינם פשטות ונכונות. כולם גם נותנים מילים לתחושת הניקיון
וההתחדשות של העיר בסוּפה: העיר, האוויר, הלב. כך רוצה האוהב שתחשוב עליו עירו
הרחוצה (העשויה כמובן להיות שיקוף של אהובה אנושית).
הצלילים כרגיל מחושבים: בהיר הולך עם
טהור; ידי עם דעתי; ומכאן ומכאן - ריצודי ה-צ של רציתי וצלולה.
אלון ברנד: אם זו ירושלים, מה שבהחלט
נראה אפשרי, הרי שהגדי בצמרו וטהרת הידיים וצלילות הדעת הם מעין היטהרות של קרבן
באותו יום חג. הגדי הופך עצמו לזבח תמים, המשורר מטהר את ידיו למלאכת הקודש של החג.
צור ארליך: וגם אם אין זו ירושלים. אתה
משלים פה השלמה חיונית להבנת מלוא דימוי הגדי.
Eliq Oster: יפה
מאד. ברקע, בשקט, מתכוננים לשחיטה. "ידיי טהורות", "תפשיל
צווארה", "בנשימה נטולה".
עוז אברמוביץ: פרשנות מצמררת... אבל אני
לא מצליח לדמיין את ירושלים בכוכבים בחוץ.
אלון ברנד: נכון. חריגה היא בין שירי תל
אביב הרבים. אבל פה כך נדמה, משום מה
צור ארליך: אצלי ה"ישנן יפות יותר
ממנה אך אין יפה כמוה" מתחבר עם "בכל זאת יש בה משהו", הפזמון
התל-אביבי של אלתרמן.
28 דצמבר 2016 ב-10:35
רָצִיתִי לָהּ לוֹמַר שֶׁאֲנִי מִין
גְּדִי
וּמַגַּע אֶצְבָּעָהּ בְּצַמְרִי
הִצִּית חַג,
בַּעֲנַן מֶרְחַקִּים שֶׁל פְּסִיעָה
מִנֶּגְדִּי
שֶׁתַּפְשִׁיל צַוָּארָהּ וְתִצְחַק
וְתִצְחַק - -
זה לא כפית הבית הזה. זה סיר
מרוכז-מרוכז של כפיות יופי. נחלק אותו על פני היומיים-שלושה הקרובים. אבל היום
נביט תחילה בכולו, מפני שזה אולי הבית עם החרוזים הטובים ביותר בשירה העברית כולה.
או לפחות הבית עם החרוזים המלרעיים ('גבריים') שעל-טהרת-העברית הטובים ביותר בשירה
העברית כולה.
מִין גְּדִי הוא בן זוגו של מִנֶּגְדִּי.
שתי מילים באיבר החרוז הראשון (מין גדי); ומילה העשויה שלוש לקסמות (יחידות
משמעות) מולחמות באיבר השני (מנגדי: מילת היחס מ, מילת היחס נגד, וכינוי הקניין
י). כלומר: שתי קבוצות מילים מורכבות, שונות זו מזו תכלית שוני בתפקודן הלשוני,
מתגלות כזהות כמעט לחלוטין בצלילן, ובמקרה הזה אפילו באותיותיהן. זהו רצף ארוך של
ארבעה צלילים. כמובן, העניין הוא לא רק למצוא רצפים מקבילים כאלה בשפה, אלא לשבץ
אותם בטבעיות גמורה בשיר בעל משמעות; ויתרה מכך, להעמיד אותן, את המילים החורזות,
לא כזנבות של קישוט אלא כעמודי התווך של המשמעות. הרי הבית עומד על אני והיא -
והנה אני הוא "מין גדי", ועל כך מושתתת המטאפורה עוד מהבית הקודם שקראנו
אתמול; והיא נמצאת למולי, "מנגדי", ומיקומה הזה קריטי.
הִצִּית חַג הולך עם וְתִצְחַק. שוב
חריזה בין שני איברים שונים לגמרי במשמעותם ובגזירתם הדקדוקית - שמתחברים יחדיו
לשמחה זוגית גדולה: כי במגע שבינו לבינה, יומו שלו הפך לחג, והיא צוחקת. שוב
משתתפים בחרוז ארבעה צלילים (צ, ת, ח, ג/ק; ג ו-ק הן וריאציות אטומה וקולית על
אותו עיצור, וכשהן באות בסוף מילה ההבדל כמעט לא מורגש). הפעם בשיכול סדרם של שני
הצלילים הראשונים. מה שהופך את העסק לתוסס יותר. שוב גם התנועות משתתפות בחגיגה.
שוב חריזה בין הֶרכבים: שתי מילים (הצית חג: פועל ושם עצם) בזיווג יצירתי עם פועל
מוטה (תצחק. מבחינה לקסיקלית שוב יש כאן הלחמה של כמה יסודות: היא, עתיד, לצחוק).
כל זה רק על החריזה שהציתה חג. ואיזה חג
נחגג בהצתתו, בימי סערה, אם לא חנוכה (לא, השיר אינו שיר חנוכה! זה רק קוריוז
נחמד). את העיון בשאר היסודות בבית הזה נפרוס כאמור על ימיו הבאים של החג.
Nadav Shvut: רמזו
פה לא זוכר מי לרמז מוזר לקורבן. אולי אני מפליג בדרשנות אבל אולי רמז לקטורת ענן
מרחקים של (רק! פסיעה מנגדי ) הריי הכוהן הגדול לא נכנס לפניי ולפנים אלא בנוכחות
ענן הקטורת הממסך.
29 דצמבר 2016 ב-00:08
רָצִיתִי לָהּ לוֹמַר שֶׁאֲנִי מִין
גְּדִי
וּמַגַּע אֶצְבָּעָהּ בְּצַמְרִי
הִצִּית חַג,
הוא מין גדי כי, כפי שראינו בבית הקודם,
הגדי תם וצחור, טהור ורחוץ, קל וצלול; ומפני שהוא נכון: נכון להתמסר, נכון להילקח.
עכשיו משתכללת המטאפורה. אם הוא מין גדי, יש לו צמר. והעיר הסוערת שנגעה בו, אולי
בנגיעת ברק, הציתה בצמר הזה חג. הצמר חומר דליק, אך כאן הגדי בוער בשמחת החג. או
אם דווקא תרצו, עולה לה לקרבן חגיגה.
השיר "תמוז", גם הוא ב'כוכבים
בחוץ', הוא מין מקבילה קיצית לשיר החורפי שלנו. את מקומה של העיר תופסת שם הארץ
כולה, "ארצי", שהיא בבירור ארץ ישראל; ואת מקומו של הסער החורפי תופסת
שמש תמוז העריצה. והנה כך אומר שם הדובר לארץ המלוהטת: "רַק בִּהְיוֹת לָךְ
הַנֶּפֶשׁ כְּשֶׂה בַּסּוּפָה / תֵּאוֹתִי אוֹתָהּ לָקַחַת". בינגו! שה הוא
גדי (וגם טלה). הארץ האהובה תיאות לקחת את נפש אוהבה – לקורבן? להמיתה? או אולי
לאמצה באהבת עולמים? – רק כשהיא לה כשה בסופה. כאותו גדי רך הנידף ברוח. השיר
שלנו, בפרק ד' של כוכבים בחוץ, המתרחש בסופה, מממש את הדימוי מהשיר ההוא, תמוז,
שבפרק ג'. הנפש הייתה לשה בסופה.
הנוסחה "רציתי לה לומר" קצת
מוזרה. היא מוזרה בתחבירה המהופך, הכמו-מלאכותי, "רציתי לה לומר" במקום
"רציתי לומר לה", דבר שאינו מתאים לאלתרמן המתרחק מן האילוץ; ומוזרה כפל
מוזרות כי היינו אולי מבינים את ההיפוך לו הועיל למשקל, אך כאן להפך: דווקא
"רציתי לומר לה" היה מסתדר טוב יותר (אף כי לא בלי בעיות משלו) עם המשקל
של השיר . נראה אפוא כי להיפוך מיותר-לכאורה זה יש מטרות משלו. הוא מהדהד שוב את
הניגון של "רציתי שתחשוב" בבית הקודם. גם שם זו הייתה חריגה מהמשקל.
חריגות אלו יוצרות בקריאה מין גמגום, היסוס. וגמגום זה משקף במדויק את התוכן. שכן
אלו הן שורות של עקיפין, של מה שרציתי שיהיה, לאו דווקא מה שהיה. הוא רצה שהיא
תחשוב, הוא רצה לומר לה, אבל ספק אם היא אכן חשבה כך ואם אמר לה. אולי הוא נשאר
ברצון, כמו שאומרים.
והמצלול, רבותיי. אנחנו זוכרים מן הבית
הקודם את הרקע הצלילי הקודר של קולות הרוח והרעם – צלילֵי בּ ו-ר בעיקר, וצלילי
ע/א ו-ק/כּ כחיזוק: "בעבוֹר הברק את עציו להכיר, הוארו במראות...".
באמצע, אמרנו, נוצצת צ אחת – והיא הבזקו החד של הברק. והנה לנו עכשיו שורה ובה
שלוש מילים רצופות עם ה-צ הזו: "ומגע אצבעה בצמרי הצית חג" (ולא סתם: צ
היא בכל אחת מהן האות השנייה). חגיגת ה-צ מבטאת את מה שקורה בשורה הזו מבחינת
התוכן, ואפילו נותנת לנו רמז פרשני. לא הקור והרוח פועלים עכשיו, אלא חומו המצית
של הברק, אצבעה של הסופה. התמונה מתמקדת באפקט החם של הברק – ובהתאם לכך צ מככבת.
Aki Lahav: לא
זוכר אם כבר הערתי על כך, א-ב-ל:
זוהי הזדמנות לציין את אפקט הגדי ועל
הדרך להבחין שוב בריבוי הפנים של הדובר בשיר הכוכבים בחוצי. זאת שהזכרנו
ב"בהר הדומיות". דרכו של אלתרמן להשקיף על עצמו הכותב ולכתוב את מה שהוא
רואה.
אלתרמן רואה מן הסתם ביצור הזה, הגדי,
מטאפורה אפקטיבית, ומרבה להשתמש בה. כאן הוא תופס גם את העמדה של הקורא המביט
בכותב ומתפעל מהמטאפורה שרקח לו. מכאן התחילית: "רציתי לה לומר ש...".
זה קצת דק, אבל גלגלו את זה רגע בראשכם
ותבחינו בניואנס. אלתרמן מדווח לנו בקטנה על הכותב אלתרמן. גם ה"מין" של
"מין גדי" הוא חריג מהשגרה האלתרמנית.
הרי ברירת המחדל אצל אלתרמן היא פשוט:
"אני גדי ש...", כיד ההזרה הטובה עליו. כמו ב"אצא לי על כן ...
לטייל בין פילי השמיים" (אל הפילים), או: "אני שגדלתי עם כל אבניך"
(מעבר למנגינה).
אבל כאן יש נקודת מבט מרוחקת יותר.
הדובר הגדי נכנס לתוך ההיגד. ומחוץ לו התייצב דובר ב' וכו'.
אני יכול להעיד על עצמי לפחות, שבכל
מופע גדיי כזה שלו מתעורר החשק לאמץ אותו בחום אל הלב. (את המשורר החש לפתע את
גְּדִיּוּתוֹ).
גם בני דודו של הגדי,
"העופר", והעגל, או השה, שהוא כמעט מילה נרדפת, שייכים לכאן. אבל אין
אפקטיבי מהגדי.
עד כדי כך זה סיסטמטי, שמאליה מתגנבת
המחשבה, או יותר נכון: התחושה, שאלתרמן מתכוון שוב לתאר מהצד איזשהו אפקט.
רוצה להתפעל יחד עם הקורא מהאפקט המיוחד
של המושג "גדי".
הנה כמה דוגמאות:
1) כי איך ייכון הגדי ויתקדש למות (*,
בשם העיר הזאת".פרק ד)
2) ".. ורועה הלום-סער ישא את
גדייו.." (סתו עתיק)
3) ".. כעגל כושל.. אתע מסוחרר
באדי חלבך" (אל הפילים)
4) זו העיר! מה חזק מקלות הדעת?/ מי, לו
פעם, לבו לא ישא לה כשה?" (יום השוק) ( כאן זה משהו אחר קצת.. אבל יסוד
הקורבן נשמר)
5) מדי תבוא, זקני, תמצא את נכדך/ נכון
להיות לשה בעדריך." (כינור הברזל)
6) "שַלְחוּ את שיריכם כאיילה
ועופר" (מזכרת לדרכים)
7) "רציתי לה לומר שאני מין גדי/
ומגע אצבעה בצמרי הצית חג" (*, נשבעתי עיני, פרק ד')
30 דצמבר 2016 ב-00:44
בַּעֲנַן מֶרְחַקִּים שֶׁל פְּסִיעָה
מִנֶּגְדִּי
"מנגדי" הוא החרוז המושלם הזה
של "מין גדי" - אתם זוכרים. וגם ההקשר כבר ידוע לכם: העיר סוערת עליו,
על הדובר בשיר, העיר נתונה לרוח ונגלית בברק. הוא כגדי והיא הציתה בו חג. והשיר,
שלא נצמיד הפעם את צילומו כי פייסבוק פתאום מציב את התמונות בקנה מידה מפלצתי וזה
מפחיד, הוא כזכור השיר חסר הכותרת המתחיל במילים "נשבעתי, עיניי".
עכשיו נתבונן רגע בשורה עצמה, שיש בה
משחק בין קרבה למרחק; כיאה לאהבה לא ממומשת, אהבה של "רציתי לה לומר"
ו"רציתי כי תחשוב". במקרה של העיר ושל הסערה, הקרוב-הרחוק הזה הוא לגמרי
נכון, גם פיזית. האדם נמצא בעיר וברוח, כך שהן נמצאות מרחק פסיעה מנגדו - אבל הן
גם מקיפות אותו בטווח רחוק יותר; העיר הגדולה, הנוגעת לא נוגעת, ובפרט הסופה
המביאה איתה במהירות עננים ממרחקים. כי הרי "השמיים הולכים, השמיים הולכים,
ונער קטון בם נוהג", כפי שמסופר על העננים-הפילים בשיר 'אל הפילים'. או אם
תרצו, "ושמיים הלכו עם נרם הישן / מן העיר האחת / אל עיר אחרת" כאמור
בשיר 'קול'.
לעניין הזה, של העיר ברוח, מוקדש שיר
שלם המשובץ בתחילת 'כוכבים בחוץ' - 'הרוח עם כל אחיותיה'. ושם נאמר למשל, "כי
הרבה מרחקים ושנים אחרות / מעטפים את העיר בנהימה מאוהבת. / גם אותי ממלאה רעדת
הגדרות, / גם אני עוד מעט ואבכה כמו אֶבן". המרחקים והשנים האחרות באים אליו בענן,
ולרגע נמצאים מרחק פסיעה ממנו.
מה יקרה במקום הקרוב-רחוק הזה? היא,
העיר-בסער, תתמסר ותצחק אליו, כמו שנראה בשורה הבאה.
1 ינואר ב-08:29
שֶׁתַּפְשִׁיל צַוָּארָהּ וְתִצְחַק
וְתִצְחַק - -
זוהי תגובתה המקֻווה של העיר-בסער. כך
רוצה האדם-הגדי, שהיא הציתה בו חג, שהיא תיענה לו. כלומר, לאו דווקא להתאחדות
אוהבים הוא מייחל, אלא לשמחה הדדית, לאושר, אולי לסוג של קלות דעת, שחרור ומחילה.
להזכירנו, הנה הבית המלא - מתוך השיר המתחיל במילים "נשבעתי, עיניי"
ב'כוכבים בחוץ' של אלתרמן:
רָצִיתִי לָהּ לוֹמַר שֶׁאֲנִי מִין
גְּדִי
וּמַגַּע אֶצְבָּעָהּ בְּצַמְרִי
הִצִּית חַג,
בַּעֲנַן מֶרְחַקִּים שֶׁל פְּסִיעָה
מִנֶּגְדִּי
שֶׁתַּפְשִׁיל צַוָּארָהּ וְתִצְחַק
וְתִצְחַק - -
אנו רגילים כיום להשתמש בפועל
"להפשיל" במובן מסוים, אך זהו מובן מודרני. מובנו של הפועל בלשון המשנה
הוא להטיל, לתלות, להדלות. ומובן מודרני נוסף, שעל פי מילון אבן-שושן הוא לשון
הַשְׁאָלָה, הוא לשאת, להרים, להגביה. כלומר, הכוונה כאן היא להטלת הצוואר או
הגבהתו, כדרך אדם הצוחק צחוק גדול ומשוחרר. אך אם תרצו מאוד להמשיך את קו הקורבנות
הסמוי הטמון במטפורת הגדי, הפשלת הצוואר גם קצת מפחידה.
כל שאר המילים בשורה הן בסימן הצליל צ -
שוב, כמו בשורה השנייה בבית, וכבר ביארנו שזהו שחרור של יסוד הברק שהבליח בין
צלילי הרעם והרוח בבית השני.
כבר דיברנו על יסוד הגדי בשירת אלתרמן -
הגדי התמים והטהור, החלש והמתמסר והנכון לקורבן. הזכרנו שורות המקבילות ממש לבית
שלנו, שגם עניינן הגדי בסערה: "רק בהיות לך הנפש כשה בסופה / תיאותי אותה
לקחת". ואקי להב בתגובה מנה עוד כמה הופעות של הגדי, הטלה, השה או העגל ברוח
זו ב'כוכבים בחוץ' (ראו כפית 29 בדצמבר, תגובה שלישית). אפשר להוסיף להן דוגמה
ידועה, פוליטית-היסטורית יותר, משירת העיתון של אלתרמן, שורות על קורבן שלא מרצון:
"במקום שעומד בו שָנים, כמו גדי, / ילד קט, / אלמוני, / יהודי". עכשיו,
משאנו עומדים על יסוד הצחוק, מעניין במיוחד בית מתוך "בשם העיר הזאת"
(שיר בלי כותרת, גם הוא, כשירנו, בחטיבה ד של 'כוכבים בחוץ'; אף הוא, כבית שלנו,
מעמיד מופת מרהיב של חריזה):
כי איך ייכוֹן הגדי ויתקדש למוּת
אם אין חייו שלו נושקים לו על מצחו?
לאופק הלזה, הקר והגלמוד,
לַווּני נא אתם, הַקיץ והצחוק.
ההקשר שם הוא שבועה לזכור עד רגע המוות
את מראותיו הנפלאים והשוקקים של העולם, "כי אם נשכח, רעיי, כי אם נשכח את
אלה, / אל מי, אל מי יֵיצא לבֵּנו בעֵת דָם?". הגדי הוא האדם במותו, האדם
היודע את מותו ומתקדש אליו; והמוות נסבל יותר כאשר הוא בא מתוך חמדת החיים וקבלת
נשיקת פרידה מהם. הקיץ והצחוק - שניהם עם צליל צ! אל הצחוק בשיר החורפי שלנו נוסף
שם חומו החי של הקיץ - מלווים את האדם, אם זכה, אל הסוף, אל האופק "הקר
והגלמוד". קוראינו הנאמנים זוכרים את השיר שעסקנו בו בפרוטרוט לפני כמה
שבועות, 'הם לבדם', שגם בו יש אופק קר וגלמוד: "לפנינו גבהו על הגבול הרקיע
הקר והעת". גם שם היה הצחוק, לצד הבכי, אחרון ללכת אל האופק הקר.
לעומת שני אלה, הבית שאנו עוסקים בו
היום כולו שמחת חיים והתקדשות לאושר; אבל יסוד הקרבן ומסירת הנפש טמון בו כקוץ
באליה, ואופקים קפואים נשרכים אחריו.
2 ינואר ב-09:53
וּבַחוּץ,
הַשְּׂדֵרוֹת,
בִּנְשִׁימָה נְטוּלָה,
מָלְאוּ אֹשֶׁר, טָפְחוּ, בִּקְּשׁוּ
סַעַד.
ממחשבות האהבה של האדם לעיר, בבית-וחצי
הקודמים שקראנו לאטנו בחמש כפיות, חוזר השיר אל הזירה שבחוץ, אל תגובתה של העיר
לסער. או אולי עכשיו זו גם תגובתה לווידוי האהבה של האדם?
הקריאה בתיאור הזה מושהית. פסיק בכל
מקום אפשרי ולא הכרחי. שתי שורות שאחת מהן פוצלה לשלוש, ועתה הן ארבע. השדרות
מתנשמות, לא יודעות את נפשן. אם חשב מי שנטולות נשימה פירושו מתות, באים הפיסוק
וקיטוע השורות המתנשמים-מתנשפים, ובאה השורה הארוכה שאחריהם על חיותה העצומה,
ומלמדות אותנו שלא כן.
תגובותיהן של השדרות לסערה סותרות - הן
מאושרות, והן מבקשות עזרה. בין לבין הן טופחות, כלומר ענפיהן מכים, וזה יכול לבטא
אושר ובקשת עזרה גם יחד. הוא אשר אמרנו, הן אינן יודעות את נפשן. דווקא שלושת
הפעלים הללו באים בשורה אחת, אחרי שכבר הורגלנו להתנשף בשורות קטועות: להעמידנו על
גיבוב הפעולות, התגובות הרגשיות החזקות, הנעשות בו-זמנית תוך ההתנשמות הזו.
גם אנחנו מתנשמים. השורות פתוחות,
מזמינות המשך. מחכות לסיגור. זה כוחה של הכתיבה הממושקלת-חרוזה בשיטה הזו, של חרוז
מסורג (אבאב). תן לנו כבר את שתי השורות החורזות עם השתיים הללו! אנחנו לא יודעים
את נפשנו! הן יגיעו מחר ויסגרו יפה את העניינים ואת השיר.
3 ינואר ב-08:34
וְהַסְּתָו, וְהַסְּתָו נָשָׂא שִׁיר
וּתְהִלָּה
לְעִירוֹ הַלּוֹבֶשֶׁת סַעַר.
הנשימה הנטולה של השדרות מתחרזת עם השיר
ותהילה של הסתיו, הסעד שהן מבקשות מתחרז עם הסער שגורם להן להזדקק לו, והשיר כולו
מגיע לחיתומו בפתרון החידה: זה היה שיר תהילה לעיר בסערה. כמובן, אצל אלתרמן
הדברים אינם אחד לאחד, וכפי שזעקו פה אחדים בתחילת הדרך, השיר יכול להיות - במקביל
- שיר אהבה לעלמה ביום סערה. נראה לאן הולכים מכאן מחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה