משא ירושלים, תפילתה של מרים כהן, הצבועים: שלושה תרגומי קיפלינג חדשים בדחק ח

תרגומיי לשלושה שירים של רודיארד קיפלינג, נוגעים לנו מאוד וממש לא מוכרים, מופיעים בכרך החדש של כתב העת 'דחק' - כרך ח. הנה הם לפניכם.

הצבוֹעים

רודיארד קיפלינג

עברית: צור ארליך

מִשֶּׁתַּמָּה מְלֶאכֶת כִּתַּת הַקְּבוּרָה 

וְנִשְׁלַם בִּקּוּרָם שֶׁל עוֹפוֹת הַטֶּרֶף

צְבוֹעִים נְבוֹנִים צוֹבְאִים לַזִּירָה

לְטַפֵּל בְּמֵתֵנוּ עִם עֶרֶב.

כֵּיצַד הוּא נָפַל וּלְמַעַן מָה – 

הֵם אֵינָם מֻטְרָדִים בְּעֶטְיָן

שֶׁל כָּאֵלּוּ קֻשְׁיוֹת. בְּרִגְבֵי אֲדָמָה

הֵם חוֹפְרִים לְגוּפוֹ שֶׁל עִנְיָן.

צַו אֶחָד לַצָּבוֹע: אָכוֹל תֹּאכַל.

צַו חַיִּים, דּוֹר לְדוֹר, פֶּה לְפֶה.

וּבְשָׂרוֹ שֶׁל הַמֵּת הוּא מָנָה בְּטוּחָה

מִבְּשַׂר חַי אִם חָזָק אִם רָפֶה

(כִּי רֶמֶשׂ עָלוּב עוֹד עָלוּל לַעֲקֹץ,
יֶלֶד – לִשְׂרוֹט, עֵז – לִנְגֹּחַ,
אֲבָל הֶחָלָל – לֹא יוּכַל לְהַכּוֹת
בְּאֶפֶס חַיִּים וְאֵין כּוֹחַ).

 

הֵם זוֹרְדִים, גּוֹרְדִים, גּוֹרְרִים זְרָדִים,

עַד נִיבָם וְאַפָּם כִּי עַז

נִנְעָצִים בְּבַד שֶׁל חֻלְצַת מַדִּים

וְנִגְלֵית הַגְּוִיָּה לַשְּׁקִיעָה,

וְנִגְלוֹת פָּנָיו שֶׁל לוֹחֵם מָכְאָב

לְדַקָּה אַחֲרוֹנָה שֶׁל אֵלֶם;

אֲבָל לֹא יִרְאֵן הָאָדָם הַחַי:

הֵן נִגְלוֹת רַק לָאֵל, וּלְאֵלֶּה

הַפְּטוּרִים מִבּוֹשׁ, הַטּוֹרְפִים חָלָל

בְּחַפְּשָׂם אֲרוּחוֹת זְמִינוֹת.

לֹא בְּפִי צְבוֹעִים שֵׁם הַמֵּת חֻלַּל;

זֹאת עָשׂוּ לוֹ רַק בְּנֵי מִינוֹ. 

The Hyaenas

After the burial-parties leave

And the baffled kites have fled;

The wise hyænas come out at eve

To take account of our dead.

How he died and why he died

Troubles them not a whit.

They snout the bushes and stones aside

And dig till they come to it.

They are only resolute they shall eat

That they and their mates may thrive,

And they know that the dead are safer meat

Than the weakest thing alive.

(For a goat may butt, and a worm may sting,

And a child will sometimes stand;

But a poor dead soldier of the King

Can never lift a hand.)

They whoop and halloo and scatter the dirt

Until their tushes white

Take good hold in the army shirt,

And tug the corpse to light,

And the pitiful face is shewn again

For an instant ere they close;

But it is not discovered to living men—

Only to God and to those

Who, being soulless, are free from shame,

Whatever meat they may find.

Nor do they defile the dead man’s name—

That is reserved for his kind.

 

על 'משא ירושלים':

רודיארד קיפלינג ביקר בארץ ישראל באביב 1929, חודשים אחדים לפני פרעות תרפ"ט, ובהשפעת הביקור כתב ב-1933 את 'משא ירושלים'. עניינו של השיר הסכסוך הערבי-יהודי, מימי ישמעאל ויצחק ואילך. האחריות ההיסטורית לאיבת הנצח מוטלת בו על אברהם אבינו, שנתן לשרה להתעמר בהגר. הסקירה ההיסטורית האלגורית למחצה שהוא מציע מציגה את היהודים כעם עתיק ואצילי אך שנוא ונרדף שלא חדל להתגעגע לירושלים (וגם, במה שנראה כדעה קדומה אנטישמית, כעשירים), את הערבים כגזלנים פרימיטיביים, ואת הבריטים, ה"גוי" בעל המנדט בארץ ישראל, כמי שנושאים את חולי התכתשותם זו של עמי קדם וסופגים את שנאתם של היהודים המקופחים.

קיפלינג לא פרסם את השיר. הוא מסר אותו, לצד יצירה גנוזה נוספת ושמה 'פרק מְשָלים', לרופא שניתח אותו בערוב ימיו, סמוך למותו ב-1936. אלמנתו החליטה להמשיך לגנוז את צמד היצירות. היות שב'פרק משלים' לא טמון חומר נפץ ומחלוקת חוץ-ספרותי, נראה ש'משא ירושלים' הוא שהדאיג אותה. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה שלח הרופא את השירים לראש הממשלה צ'רצ'יל, למלכה מרי ולנשיא ארצות הברית רוזוולט. ב-1943 שלח צ'רצ'יל עצמו עותק לרוזוולט, וציין במכתבו את החלטתה של האלמנה. רוזוולט השיב שהוא מבין ללבה, אף כי השיר הוא "אבן חן".  

משא ירושלים

נוסח עברי: צור ארליך

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי: הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ, עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ. וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי, וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ.

בראשית טז, ו

בִּימֵי עָבָר בְּאֶרֶץ בַּר

קָם רִיב אֲשֶׁר עוֹד לֹא הֻדְבַּר

בֵּין בֶּן שָׂרָה לְבֶן הָגָר,

וְלֵב הָרִיב יְרוּשָׁלַיִם.

(בֵּינְתַיִם נִמְנְמוּ הוֹרֵי

שְׁנֵי הַנִּצִּים בֵּין הָעֵצִים

הֲלֹא הֵם אַלּוֹנֵי מַמְרֵא

וְלֹא חָלְמוּ יְרוּשָׁלַיִם).

כְּשֶׁיִּשְׁמָעֵאל גָּדַל הוּא דָּר

עוֹד שָׁם, בְּאָהֳלֵי קֵידָר

בֵּין צֹאן, גָּמָל וְקוֹץ דַּרְדָּר

מִנֶּגֶב לִירוּשָׁלַיִם.

אַךְ יִשְׂרָאֵל מֻרְעָב נָסַע

אֶל פַּרְעוֹנִים, אֶל פַּרְנָסָה,

עַד שֶׁפַּרְעֹה שִׁלַּח זַרְעוֹ

בְּגִדּוּפִים לִירוּשָׁלַיִם.

חָצוּ מִדְבָּר, צָלְחוּ נָהָר,

וְעַם יָבֵשׁ הֵחֵל כּוֹבֵשׁ:

בְּדָם וָאֵשׁ עָלָה בָּהָר

אֶל יְבוּסֵי יְרוּשָׁלַיִם.

שׁוֹפְטִים שָׁפְטוּ, וְאָז שְׁמוּאֵל,

וּמְלָכִים – כְּצִיץ נוֹבֵל,

עַד שֶׁגֵּרְשָׁה מַלְכוּת בָּבֶל

אֶת יִשְׂרָאֵל מִירוּשָׁלַיִם.

וְכוֹרֶשׁ קָם וֶהֱבִיאָם

שׁוּב מֵחָדָשׁ לִבְנוֹת מִקְדָּשׁ –

עַד טִיטוּס שֶׁקָּרַע נִזְעָם

אֶת מַאֲרַג יְרוּשָׁלַיִם.

אֶל יָם נָפוֹצוּ וְצָפוֹן.

וְצַלְבָּנִים רָאוּ פָּנִים

אֶת בֶּן הָגָר שֶׁפַּרְצוּפוֹ

עַל מַחֲמַדֵּי יְרוּשָׁלַיִם.

בְּאַרְצוֹתָיו, צִיָּה בְּלִי צֵל,

הוּא דָּת גִּלָּה, דָּת יְעִילָה.

"אַלְלָה הוּ אַכְּבַּר!", הוּא סִלְסֵל

עַל פְּנֵי הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם.

וּבְנֵי שָׂרָה, בַּאֲשֶׁר שָׂרוּ,

אִם מֵאֵימָה אוֹ מַשְׂטֵמָה

עֻנּוּ, בֻּתְּרוּ וְנִצְרְרוּ – 

מְשֻׁלְּחֵי יְרוּשָׁלַיִם.

הָעָם נִרְדַּף – נָבִיא וָעֶבֶד –

אַךְ דּוֹר וָדוֹר, עַל פִּי הַתּוֹר,

לִוָּה אֶת מַשְׂטִינָיו אֶל קֶבֶר,

וְעַל שְׂפָתָיו יְרוּשָׁלַיִם.

סָפֵק הוּא מָה הָאֵל כִּוֵּן

בָּעָם הַהוּא הַלֹּא-אָהוּב

עַל רְוָחָיו אֲשֶׁר הִוֵּן

מֵרִיגָה עַד יְרוּשָׁלַיִם;

אֲבָל הַזְּמַן וְהַהֶשֵּׂג

הֶרְאוּ לַכֹּל (חוּץ מִמּוֹנְגּוֹל)

שֶׁלֹּא כְּדַאי לְהִתְעַסֵּק

עִם כֹּהֲנִים מִירוּשָׁלַיִם.

כִּי תַּחַת שְׁטְרַיימֶל כַּשִּׁעוּר

(אוֹ, כָּךְ בְּסֶרֶט, זְהַב עֲטֶרֶת)

זוֹרֵם עוֹד דָּם קָדוּם מֵאוּר

כַּשְׂדִּים אֶל לֶב יְרוּשָׁלַיִם.

שָׁם בֶּן הָגָר גְּבוּלוֹ מַרְחִיב,

גַּזְלָן נוֹעָז כְּמִנִּי אָז.

עוֹדוֹ שׁוֹכֵן עַל פְּנֵי אָחִיו

הַמְנֻדֶּה מִירוּשָׁלַיִם.

וְגוֹי גָּדוֹל נוֹשֵׂא בָּעֹל:

לִסְפֹּג סָרָה מִבֶּן שָׂרָה

שֶׁאֶת נַפְשׁוֹ מַמְשִׁיךְ לִשְׁאֹל

לָשׁוּב גֵּאֶה לִירוּשָׁלַיִם.

כָּל הַסִּכְסוּךְ הַזֶּה נִבְרָא

מֵרִפְיוֹנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם

מִפְּדוֹת אַמָּה מִמְּרִי גְּבִירָה:

הוּא אֲסוֹנֵךְ, יְרוּשָׁלַיִם!

 

THE BURDEN OF JERUSALEM

But Abram said unto Sarai, “Behold thy maid is in thy hand. Do to her as it pleaseth thee.” And when Sarai dealt hardly with her she fled from her face.

                 Genesis XVI.6.

In ancient days and deserts wild

There rose a feud –  still unsubdued –

’Twixt Sarah’s son and Hagar’s child

That centred round Jerusalem.

(While underneath the timeless bough

Of Mamre’s oak, mid stranger-folk

The Patriarch slumbered and his spouse

Nor dreamed about Jerusalem).

For Ashmael lived where he was born,

And pastured there in tents of hair

Among the Camel and the Thorn –

Beersheba, south Jerusalem.

But Israel sought employ and food

At Pharoah’s knees, till Rameses

Dismissed his plaguey multitude,  

with curses, Toward Jerusalem.

Across the wilderness they came,

And launched their horde o’er Jordan’s ford,

And blazed the road by sack and flame

To Jebusite Jerusalem.

Then Kings and Judges ruled the land,

And did not well by Israel,

Till Babylonia took a hand,

And drove them from Jerusalem.

And Cyrus sent them back anew,

To carry on as they had done,

Till angry Titus overthrew

The fabric of Jerusalem.

Then they were scattered north and west,

While each Crusade more certain made

That Hagar’s vengeful son possessed

Mohamedan Jerusalem.

Where Ishmael held his desert state,

And framed a creed to serve his need. –

“Allah-hu-Akbar! God is Great!”

He preached it in Jerusalem.

And every realm they wandered through

Rose, far or near, in hate or fear,

And robbed and tortured, chased and slew,

The outcasts of Jerusalem.

So ran their doom – half seer, half slave –

And ages passed, and at the last

They stood beside  each tyrant’s grave,

And whispered of Jerusalem.

We do not know what God attends

The Unloved Race in every place

Where they amass their dividends

From Riga to Jerusalem;

But all the course  of Time makes clear

To everyone (except the Hun)

It does not pay to interfere

With Cohen from Jerusalem.

For, ‘neath the Rabbi’s curls and fur

(Or scents and rings of movie-Kings)

The aloof, unleavened blood of Ur,

Broods steadfast on Jerusalem.

Where Ishmael bides in his own place –

A robber bold, as was foretold,

To stand before his brother’s face –

The wolf without Jerusalem:

And burthened Gentiles o’er the main

Must bear the weight of Israel’s hate

Because he is not brought again

In triumph to Jerusalem.

Yet he who bred the unending strife

And was not brave enough to save

The Bondsmaid from the furious wife,

He wrought thy woe, Jerusalem!

רודיארד קיפלינג

תפילתה של מרים כהן

נוסח עברי: צור ארליך

מִגַּלְגַּל הַדְּבָרִים הָרוֹדֶה בָּעוֹלָם

הַצִּילֵנוּ, אֱלוֹהַּ יִשְׁעִי,

וְנִשְׂרֶה עִם חֲמַת מְלָכִים, עִם עֻלָּן

שֶׁל חֶרֶב וְאֵשׁ אֲנָשִׁים.

אַל תַּנַּח לְעֵינֵינוּ אֶת פֹּעַל יָדְךָ

וְאֶת רֹגֶז חֵילְךָ, אֵל צְבָאוֹת,

פֶּן נָחוּשׁ כִּי שָׁמֶיךָ הָיוּ לְמִדְרַךְ

כּוֹכָבִים גַּסֵּי אֶצְבָּעוֹת.

פְּרוֹס עָלֵינוּ תָּמִיד אֶת סֻכַּת הַשָּׁלוֹם

שֶׁל הָעֶצֶם, הַלֵּב וְהַדָּם,

הַבָּשָׂר וְהַשְּׁאֵר – פֶּן נַחְלֹם אֶת חֲלוֹם

הַנְּשָׁמוֹת הַפּוֹרְחוֹת לְבַדָּן.

אַל תַּסְבִּיר לָנוּ לָמָּה וְלֹא בִּשְׁבִיל מָה,

אֶת שְׁבִילְךָ מֵעֵינֵינוּ הַחְבֵּא,

פֶּן בַּלָּאט תִּתְגַּנֵּב לְחִישָׁה אַלִּימָה

וְתַכֵּנוּ לְאֵין מַרְפֵּא.

שִׂים בֵּינְךָ וּבֵינֵינוּ פַּרְגּוֹד, אֵל שַׁדַּי,

שִׂים בֵּינְךָ וּבֵינֵינוּ פַּרְגּוֹד – –

פֶּן נִשְׁמַע בְּבֵרוּר, בְּבֵרוּר רַב מִדַּי,

פֶּן נֶחֱזֶה בְּשִׁגְּעוֹן נְגוֹהוֹת.

Rudyard Kipling

The Prayer of Miriam Cohen

            From the wheel and the drift of Things

            Deliver us, Good Lord,

            And we will face the wrath of Kings,

            The faggot and the sword!

            Lay not thy Works before our eyes

            Nor vex us with thy Wars,

            Lest we should feel the straining skies

            O'ertrod by trampling stars.

            Hold us secure behind the gates

            Of saving flesh and bone,

            Lest we should dream what Dream awaits

            The Soul escaped alone.

            Thy Path, thy Purposes conceal    

             From our beleaguered realm

             Lest any shattering whisper steal

             Upon us and o'erwhelm.

             A veil 'twixt us and Thee, Good Lord,

             A veil 'twixt us and Thee--

             Lest we should hear too clear, too clear,

             And unto madness see!