גלויה מודאגת על מצבנו: על 'המורה לעברית' למאיה ערד

המורה לעברית

מאיה ערד

חרגול ומודן, 2018, 243 עמ'

סקירה: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בז' בניסן תשע"ח, 23.3.2017

האומץ של מאיה ערד לכתוב נובלה שהנָבָל בה הוא אקדמאי ישראלי הפעיל בתנועת החרם האנטי-ישראלי בקמפוס אמריקני מזכיר מעשה ספרותי דומה מן העת האחרונה: את האומץ של איילת גונדר-גושן לפרסם רומן שתחילתו בתלונה שקרית על אונס שלא היה.

במילייה התרבותי והחברתי של כל אחת מהן, בחוגים המעצבים את טעם הקהל כלפי ספריהן, בחוקים הלא כתובים של הכדאי והכדאי-פחות ברפובליקה הספרותית שלנו, המעשים הללו הם הימור מסוכן. לכאורה הם גם אינם לתועלת השקפותיהן הפרטיות של הכותבות. גונדר-גושן עצמה הקפידה למסור בראיון לעיתון זה גרסה מחמירה במיוחד של מיתוס היעדר תלונות השווא (אחוז אחד בלבד), וערד נטועה בשמאל העמוק. ובכל זאת הן נענו לקריאתה של האינטואיציה הספרותית ויצאו מהקופסה האידיאולוגית והשבטית.

כמובן, אין מדובר בהתגייסות של סופרות לסיטרא אחרא שלהן. יש איזונים ובלמים. העלילה של גונדר-גושן מסתעפת לכיוונים שלמצופפות-השורות קל יותר להכיל. וערד, המגוללת את הסיפור מנקודת מבטה של מורה ותיקה לעברית הנחרדת ממעשיו של האינטלקטואל הרדיקלי, מטפטפת גם אירוניה קלה המרמזת לתפיסת-המציאות המוגבלת של המורה הזו. ועדיין, האמפתיה של ערד נתונה אך ורק לצד הפרו-ישראלי, למורה אילנה גולדסטין. הטיעונים המשכנעים, ובכלל זה טיעונים מדיניים עובדתיים, מושמים בפיה. ההתנהלות ההוגנת מיוחסת לה. הנה כי כן, מאיה ערד שולחת לנו מאוניברסיטת סטנפורד גלויה מודאגת על מצבנו.

ובגלויה – סיפור בדיוני על אוניברסיטה במערב-התיכון. החוג הקטנטן למדעי היהדות מוכפף לחוג ללימודי המזרח התיכון, שבראשו ערביסט, אך גם מצ'ופר בתקן למרצה לספרות עברית. פעלתנותה של אילנה, המורה הזוטרה לעברית כשפה זרה, תרמה לכך. אלא שהתקן מאויש בידי יועד ברגמן-הררי, דחליל של כל הרע במדעי הרוח בימינו: מרצה לספרות יהודית, לכאורה, שאינו קורא ספרות אלא עסוק בתיאוריות ביקורתיות ומושא מחקרו והערצתו הוא הפילוסוף הפרו-נאצי היידגר, שמבחינתו הוא איכשהו סופר יהודי. וגם פעיל בי-די-אס.  לאורך השנה הוא משלים את המהפך בחוג. סיפור עצוב.

זהו סיפור אקדמי נקודתי לכאורה. וגם, על פי פתיחתו וסופו, סיפור על מצבה של השפה העברית בחו"ל. וכדרכה של ערד, בעיקר סיפור על בני אדם. אבל זהו גם סיפור מצבה של ישראל בעולם. אילנה היא גם סמל. לא במקרה, כנראה, היא ילידת 1948. היא מצאה את עצמה יורדת, בעקבות הבעל שמצאה בחו"ל, בתחילת שנות השבעים, בעונת השיא של תפארתה התדמיתית של ישראל. עולמה התרבותי הוא זה של ישראל הישנה, של תנועת העבודה, וכך גם העדפותיה הפוליטיות: עובר זמן עד שהיא מבינה שהבעיה של יועד ושות' אינה עם הישיבה ביהודה ושומרון אלא עם קיומה של ישראל.

"המורה לעברית" היא הנובלה שהספר נושא את שמה – אך יש בספרה החדש של ערד עוד שתי נובלות. והשלוש קרובות זו אצל זו. המכנה המשותף הבסיסי ביניהן מנוסח יפה בגב הספר: "שלוש נשים, שהן או ילדיהן היגרו לפני שנים לארצות הברית, נקלעות בחלוף הזמן למשבר, וחשות שעליהן לנקוט צעד קיצוני כדי להיחלץ ממנו". אך המשותף רב מכך, והוא מתחיל מזה שערד נטלה שלושה נושאים המטרידים רבים מאיתנו, לאו דווקא מבחינה פוליטית.

הנובלה השנייה, "ביקור (תמונות)", מתמקדת במשפחה, כמו להזכירנו את ספרה התלת-נובלי הקודם של ערד 'תמונות משפחה' (2008). היא עוסקת בהתנכרותו של בן בוגר לאימו ולמאמציה של האם הזקנה להתקרב, אם לא אליו לפחות לנכד. הנובלה השלישית, Make New Friends, תעניין כל הורה למתבגרים ולילדים בגיל הסמארטפון. גם כאן יש אֵם המנסה לתקן אצל אחרים משהו שמקולקל גם אצלה-עצמה, ולהציל את חייה החברתיים של בתה הדחויה בת ה-13. מתוך כך עוסקת הנובלה, באותנטיות מאירת עיניים, בבעיותיהן של המתבגרות-הצעירות בזמננו, ענייני פינוק יתר והשמנת יתר, ובעיקר מלחמת הקיום החברתית שטכנולוגיית התקשוב העכשווית העלתה על פסים אכזריים במיוחד.

מיקומם של הסיפורים בארצות הברית מאפשר לחדד את הסוגיות ולהעצים את הקונפליקטים. ב"המורה לעברית" הצורך בזירה החו"לית ברור: כך אפשר לבחון את מצבנו הבינלאומי בתוך סיפור קאמרי עם דמויות מעטות. תומכי ישראל בקמפוס בחו"ל הרי הם, בזעיר אנפין, ככבשת ישראל בין שבעים זאבי האומות. בנובלה השנייה, הריחוק הגיאוגרפי בין קריית-מוצקין לקליפורניה מאפשר את הנתק בין האם לבנה שבבסיס העלילה, וגם את התמשכות הביקור שלה אצלו על פני שלושה שבועות. ובסיפורם של הנערה המתבגרת והוריה, הדרמה מוחרפת בזכות הדו-לשוניות בבית המשפחה והרב-תרבותיות בכיתה; וההימצאות בקליפורניה, במקום שמפתחים בו אפליקציות חברתיות, ושבו נוצרים הטרנדים שיטרידו אותנו בעוד כמה שנים, היא מלח ופלפל לעלילה.  

אבל יש בכל הנובלות הללו משהו משותף, משהו מאיה-ערדי מאוד, גם ברבדים שאינם תמטיקה; ומשהו זה הוא אומנות הסיפור. מגמות שאפיינו את ערד בספרים קודמים, חלקם או רובם, מתגברות כאן ומגיעות לידי התגבשות חדשה. לאחת מהן אפשר לקרוא הפואטיקה של ההימנעות. בספרה הקודם, "מאחורי ההר", השעתה ערד לרגע את הפואטיקה הזו לצורך עלילה בלשית, שהיא עתירת תפניות והפתעות וטירוף מעצם טבעה. עתה חזרה ערד אל פואטיקה האיפוק הזו והביאה אותה לשיא.

שכן בסיפורים שבספר החדש, ההפתעות הצפויות לא קורות. כלומר, הקורא המנוסה מנחש את הטוויסט המתבשל, את ההתפוצצות הקרבה, את הסרת המסכות ההכרחית, את הסוד מהעבר שיטרוף את הקלפים – וההפתעה היא שזה לא קורה. אף על פי שבכל הסיפורים יש כאמור גיבורה, תמיד אֵם, המנסה להתערב במציאות, המציאות ההכרחית והמסתברת והנורמלית מתגלה כחזקה יותר. בייחוד מפתיע היעדר-ההפתעה-הצפויה בנובלה האחרונה: האֵם, אפרת, מתערבת בחשאי בחיי החברה הווירטואליים של בתה, וברור לנו שזה חייב להסתבך ולהתפוצץ. וזה לא.

במקום זאת, הסיפורים נגמרים, באורח שהוא אופייני לערד, בסצנות של השלמה, של תובנה עצמית, או של נביטת שינוי עדין בתוך התנאים הקיימים. אפרת תתחיל לעבוד על חייה החברתיים שלה במקום על אלה של בתה. יורם, יוֹרי, הבן המתנכר, ייקלע בעדינות אל התרפקות ראשונה על אמו, בשוּרת סיום שתזכיר לרבים את סיום הגרסה המצוירת של 'הלב' ולמעטים את סיומו המרשים קצת יותר של 'אדם במסה ומריבה' של אצ"ג. ואילנה המורה המובסת לעברית תמצא התחלות חדשות ביתיות יותר.

ובכלל, ערד נמנעת מברקים ורעמים. היא נוהגת את דמויותיה על פי תנאי הכביש שסללה להן. הבתים הזרים שערד מכניסה אותנו לסלון ולמטבח שלהם מוכּרים לנו עד מבוכה. הרי ככה בדיוק זה אצלנו, יאמר כנראה כל קורא בשלושה-ארבעה-חמישה מקומות. יכולת שחזור-המציאות של ערד – מציאות נפשית, מציאות משפחתית, מציאות תרבותית, מציאות לשונית – היא מסגולותיה המובהקות והנדירות. היא  עולה לפעמים לקורא במחיר של תיאורי חיים יומיומיים שהוא עלול להתעייף מהם. אך בתוך הסצנות הללו ארוגים התהליכים הסמויים המזרימים את הסיפור.

יכולת זו היא גם פרי כושר אמפתיה מיוחד במינו. ערד יודעת לראות את ההתרחשויות מתוך עיניהן של דמויותיה, וזו דרכה לספר את הסיפור. היא עושה זאת באמצעות שליטתה הלהטוטנית במה שקרוי "מבע משולב", ושאר טכניקות של סיפור הדברים בגוף שלישי, יודע-כול כביכול, המבטא בפועל את נקודת-מבטה המוגבלת של דמות זו או אחרת. האירוניה, כלומר הפער בין מה שמבינה הדמות לבין מה שהקורא הנבון יכול להסיק, כבר מובנֵית בתוך הטכניקה הזו. האירוני-החומל החליף כבר לפני כמה רומנים של ערד את הקומי-החומל-גם-כן כעמדה היסודית של היצירה כלפי גיבוריה. אך השוני מועט. כך או כך לפנינו מה שאפשר לכנותו  ריאליזם אמפתי.

לאמפתיה הזו, ובעיקר ליכולת של הקוראים להצטרף אליה, תורם פרט טכני שהוא חידוש בספר הזה לעומת כל ספריה הקודמים של ערד בפרוזה: הנובלות כתובות בלשון הווה. בדרך כלל זה לא מומלץ. עלילות הכתובות בהווה נחוות בדרך כלל כמתחנפות-מעט לקורא קצר הסבלנות; כמשדרות משהו עצל, מאולתר, גָרוּי, אנטי-אפי. אבל כאן זה עובד (ובנובלה האמצעית, הבנויה מ'תמונות', זה אפילו כמעט חיוני). זה עובד כי ההווה הוא אצל דמויותיה של ערד בסיס להיזכרות באירועים מן העבר שהובילו למצב הנוכחי – ואירועי עבר אלה כתובים בלשון עבר, וכך קל להבחין ביניהם לבין עיקר הסיפור. אך בעיקר, זה עובד משום שאצל ערד הכול הוא, כאמור, שיקוף של תודעת הגיבורים. והתודעה, המחשבות שלנו, עובדת בזמן הווה. זהו אמצעי סגנוני נוסף העוזר לנו להרגיש את ההתרחשות יחד עם הגיבורה. אנחנו לומדים איתה את המציאות. אנחנו מתפתחים יחד איתה.

אמינות הדמויות והעלילה נמצאת על ראש שמחתה של ערד. הסגנון והשפה הם משרתיה. בכל ספרי ערד שבפרוזה – שבעה עד כה, שבאו אחרי שניים מחורזים – משתדלת העִברית שלה לא למשוך אליה תשומת לב. זו שפה "שקופה": רהוטה ועניינית עד כדי כך שאפשר להתעלם ממנה ולהתמסר לתוכן. אפשר להצטער על  התנזרות זו מיופי שערד כבר הוכיחה שהיא יודעת ליצור. אפשר אולי גם להתאכזב מכך שערד חדלה להתנסות בז'אנר חדש בכל ספר שלה, לפעמים אפילו להכליא ז'אנרים באורח מקורי, והתבייתה על הרומן והנובלה הקלאסיים ועל התעסקות ב'קהילה' הישראלית באמריקה. אך אפשר, במקום זאת, לשמוח על כי אחרי נדודים לאורך ולרוחב היא מצאה לה קן המאפשר לה להתמקד בממד העומק.