"בצֵל צרֵי עתיד", "על לכתו של מר": נוסח עברי לשני שירים מאת מלכת אנגליה אליזבת הראשונה

המלכה אליזבת הראשונה

שני שירים

מאנגלית: צור ארליך
התרגומים וההקדמה הופיעו בגיליון 18 של כתב העת 'הו!' - קיץ תשע"ט 2019.

העידן האליזבתני, תקופת מלכותה של אליזבת הראשונה במחצית השנייה של המאה ה-16, נחשב לשיא הרנסנס באנגליה מבחינה תרבותית וגם מבחינה מדינית וחברתית. בין משורריו הזכורים כריסטופר מארלו, אדמונד ספנסר, ועל כולם כמובן ויליאם שייקספיר. אך גם מי שנתנה לעידן הזה את חסותה ואת שמה, המלכה, נמנתה עם אמניו. אפשר תמיד לחשוד שכדרך כמה שליטים סמכותנים לפניה ואחריה ייחסה המלכה לעצמה מה שכתבו במקומה יוצרי-צללים. אולם שפע התיעוד שנותר לנו מימיה מלמד כי קרוב לוודאי שיצירותיה הן מעשה ידיה; כישוריה וידיעותיה ותחומי עניינה ודאי מעידים כי הדבר אפשרי.

"המלכה אליזבת הייתה הדמות הבולטת בחיי התרבות בתקופה הקרויה בשמה; מקור השראה ונושא לאין ספור שירים ויצירות אמנות", מספרת אנתולוגיית נורטון לספרות אנגלית. על עטיפת הכרך בן 2,586 העמודים הגדושים של האנתולוגיה המוקדש לתקופה שמימי הביניים עד המאה ה-18 מופיעה, ולא בכדי אפוא, תמונתה של אליזבת. "היא הייתה אישה משכילה מאוד שנהנתה להפגין את ידיעותיה בלשונות הקלאסיות ובספרות הקלאסית", פרי לימודיה אצל כמה מגדולי ההומניסטים של זמנה. בין כתביה תרגומים פיוטיים לתהילים, לפטרארקה, לסנקה ולהורציוס, תרגומי פרוזה קלאסית, "ושירים מקוריים אחדים. השירים שידוע שהם פרי עטה עוסקים באירועים ממשיים בחייה". כאן מוצע בפניכם תרגום עברי לשניים מהם.

"בצֵל צרֵי עתיד", כנראה משנת 1568, עוסק בחששותיה של המלכה הצעירה מפני דודניתה מרי סטיוארט, מלכת סקוטלנד הקתולית, אשר גורשה באותה שנה מארץ-מלכותה בידי מורדים פרוטסטנטים ושמה פניה לאנגליה מולדתה. אליזבת האנגליקנית חששה מפני כוונותיהם של גורמים קתוליים להמליך את מרי על אנגליה. היא כלאה את הדודנית האורחת, וכעבור 19 שנה גם מצאה תואנה לערוף את ראשה – כפי שהיא מאיימת כבר בסוף השיר שלפנינו. זאת, לאחר שהיא מתארת בשלל אופנים אחרים, מתקבלים קצת יותר על הלב, את הסוף הטוב הצפוי לנצח. השיר כתוב בצמדי-שורות חורזים, ובכל צמד השורה השנייה ארוכה בצמד-הברות מהראשונה. תרגומי שומר על משקל זה במדויק, וכדי להבליט את דרך ניגונו מוצג בחלוקת כל שורה במקור לשתיים.

"על לכתו של מר" הוא שיר מאוחר יותר, מסביבות שנת 1582. שיר עתיר פרדוקסים זה מדבר על אהבה נכזבת, על סיכוי שנגדע. המלכה חושפת בו את הפער בין הפנים הכמוס לחזות הגלויה: בין האהבה שעוד מכלה את נפשה לבין התנהגותה כלפי חוץ המזדהה עם רוע הגזרה ושונאת את האיש. היא מייחלת שההתרוצצות הזאת תתחלף ברגש מתון יותר, או בהכרעה. על פי הערות המופיעות בשני כתבי יד של השיר, האהוב המדובר הוא הדוכס הצרפתי מֵאנז'ו. התקיים משא ומתן לנישואי המלכה איתו, אך הוא נפסק. מכתב יד שלישי עולה כי המלכה מדברת דווקא על הרוזן מֵאסקס – שהנהיג לאחר שנים מרד כושל ונידון למוות. גם שיר זה, ששורותיו קצרות והדוקות, מוגש בתרגום הנאמן למבנהו המדויק.

בשני השירים ימצא הקורא, בתרגום כבמקור, מעגליות: הסיום חוזר אל ההתחלה, ובפרט אל החרוז הפותח ואל מילות המפתח שבפתיחה, אך הפעם במשמעות הפוכה או משלימה. האמצעים הפיגורטיביים, קרי הדימויים והמטפורות, אינם מקוריים במיוחד, אך המשוררת (ובעקבותיה המתרגם) פיצתה על קוצר-דמיון זה ברטוריקת שנינה חדה וסימטרית ובעיקר במשחקים צפופים של מצלול ולשון נופל על לשון.

צ"א

בְּצֵל צָרֵי עָתִיד

בְּצֵל צָרֵי עָתִיד

גּוֹלָה גִּילַת הוֹוִי.

הַשֵׂכֶל סַח לִי: פַּח יָקוּשׁ לָךְ,

אַל נָא תִּתְקָרְבִי.

כִּי הַכּוֹזֵב זוֹכֶה

וְהָאֵמוּן מוּנָא;

לוּ שָׂרְרָה תְּבוּנָה, לֹא זֹאת

הָיְתָה כָּאן הַתְּמוּנָה.

עוֹד בִּגְלִימַת עֲנֶנֶת

מְזִימוֹת כְּרוּכוֹת –

הֵן יִמְטְרוּ כַּחֲרָטָה

בְּסֹב פְּנֵי הָרוּחוֹת.

נִרְאוֹת תִּקְרַת תִּקְוָה –

תִּהְיֶינָה מַרְתֵּף מַר;

כִּי עָרְמָתָן הִיא עֲקָרָה,

כְּפִי שֶׁתִּרְאוּ מָחָר.

עֵינַיִם סְחַרְחַרוֹת

שֶׁרַהַב מְעַוֵּר

עוֹד יִפָּקְחוּ בְּאוֹר מַבְהִיר

שֶׁעַל שְׁקָרִים גּוֹבֵר.

רִיבַת הַמְּרִיבָה

שֶׁדְּבָב לָרֹב תִּזְרַע

לֹא תְּבָרֵא מַלְכוּת עָבָר

שֶׁהַשָּׁלוֹם נִזְרָהּ.

כִּי קֶסֶם מֶרִי אָוֶן,

וְחַטָּאת – קָלוֹן,

וּמְגֹרֶשֶׁת נָכְרִיָּה

כָּאן לֹא תִּמְצָא מָלוֹן.

חַרְבִּי הַחֲלוּדָה

תַּתִּיז בִּשְׁאֵלָתִי

כָּל רֹאשׁ שֶׁיַעֲכֹר אֶת

גִּילָתִי שֶׁלְּעָתִיד.

עַל לֶכְתּוֹ שֶׁל מַר

אוֹרִים פָּנַי, אֲבָל אֲנִי בְּאֵבֶל.

בְּלִי לְכַוֵּן, בְּלִי בִּין כֵּיצַד וּמָה,

אֲנִי כְּפוּיָה לִשְׂנֹא אֲבָל אוֹהֶבֶת.

פּוֹטֶטֶת פְּנִימָה, אַךְ נִדְמֵית דְּמוּמָה.

קוֹפֵאת – בָּאֵשׁ. אֲנִי וְגַם אֵינִי.

כִּי מֵעַצְמִי צָמַח עַצְמִי שֵׁנִי.

דַּאֲגָתִי צְרוּרָה אֶצְלִי כַּצֵּל.

אֶבְרַח – תִּרְדֹּף. תִּבְרַח – וְאֶרְדְּפֶנָּה.

בַּאֲשֶׁר אֵלֵךְ תֵּלֵךְ. עַד לַקָּצֶה.

דַּאֲגָתוֹ – עוֹדֶפֶת; אֶהְדְּפֶנָּה,

אַךְ לֹא אֵדַע אֵיךְ מֵחָזִי יוּסַר

עַד שֶׁאֵלֶךְ בְּדֶרֶךְ כָּל בָּשָׂר.

לוּ יִכְבְּשֵׁנִי סוּג אַחֵר, עָדִין

וּמִתְמוֹסֵס כָּמוֹנִי, שֶׁל כִּסּוּף;

אוֹ סוּג אַכְזָר, וּלְפִיכָךְ אָדִיב,

אֲשֶׁר יִתְבַּע: לִשְׁקֹעַ אוֹ לָצוּף.

אוֹ לוּ אֶחְיֶה בְּהַמְתָּקַת הַהֶבֶל;

אוֹ לוּ אָמוּת לִבְלִי הֱיוֹת אוֹהֶבֶת.

"The Doubt of Future Foes"

The doubt of future foes exiles my present joy,

And wit me warns to shun such snares as threaten mine annoy;

For falsehood now doth flow, and subjects' faith doth ebb,  

Which should not be if reason ruled or wisdom weaved the web.

But clouds of joys untried do cloak aspiring minds,

Which turn to rain of late repent by changèd course of winds.

The top of hope supposed, the root of rue shall be,

And fruitless all their grafted guile, as shortly ye shall see.

The dazzled eyes with pride, which great ambition blinds,

Shall be unsealed by worthy wights whose foresight falsehood finds.

The daughter of debate that discord aye doth sow

Shall reap no gain where former rule still peace hath taught to know.

No foreign banished wight shall anchor in this port;

Our realm brooks not seditious sects, let them elsewhere resort.

My rusty sword through rest shall first his edge employ

To poll their tops that seek such change or gape for future joy.

On Monsieur’s Departure

I grieve and dare not show my discontent,

I love and yet am forced to seem to hate,

I do, yet dare not say I ever meant,

I seem stark mute but inwardly do prate.

I am and not, I freeze and yet am burned,

Since from myself another self I turned.

My care is like my shadow in the sun,

Follows me flying, flies when I pursue it,

Stands and lies by me, doth what I have done.

His too familiar care doth make me rue it.

No means I find to rid him from my breast,

Till by the end of things it be supprest. 

Some gentler passion slide into my mind,

For I am soft and made of melting snow;

Or be more cruel, love, and so be kind.

Let me or float or sink, be high or low.

Or let me live with some more sweet content,

Or die and so forget what love ere meant.