במסגרת מבצע פייסבוק 'כפית אלתרמן ביום', וקריאתנו העיונית הרצופה בכל הספר 'כוכבים בחוץ', קראנו באלול תש"ף, ימי גל החום של סוף אוגוסט ותחילת ספטמבר 2020, את השיר 'עץ הזית'. לפניכם כפיות העיון היומיות שלי, ומבחר מצומצם מהתגובות הפרשניות של הקוראים.
שִׁבְעִים שָׁנָה
הַקַּיִץ מָלַךְ.
אנו באים אל השיר הבא בכוכבים בחוץ: 'עץ הזית'. כותרתו, תוכנו ושכניו בספר מעידים כולם על ארצישראליותו המובהקת.
כך גם מילות פתיחה אלו. מלוכת הקיץ בארץ הזאת מוצגת בתבנית ובאווירה של סיפורי מקרא ואגדות חז"ל; מקרה יחיד מסוגו, ודאי יחיד במוחצנותו, בכל הספר. המספר העגול והטיפולוגי שבעים שנה, הספוג אסוציאציות שתכף נמנה כמה מהן, נתון בתוך תבנית של מניין שנות מלוכה, וכך הוא שולח אותנו בפתיחת השיר להקשרים ארצישראליים, היסטוריים ואגדיים.
אפשר ודאי לדלות מספרות המדרש ומעולמות האגדה שלנו ושל עמים אחרים שפע דוגמאות של סיפורי שבעים שנה; אך פרשנות החותרת אל הסָביר, פרשנות שמניחה שהמשורר מבקש להדהד אצל קוראיו הקשרים מוכרים ולא לכתוב כתב חידה, תפנה תחילה אל המשמעויות הבסיסיות של שבעים שנה בתרבותנו, ובפרט אלו שיש להן קשר לעניינו של השיר.
שבעים שנה הן משך חייו הארכיטיפי של אדם. "יְמֵי שְׁנֹותֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה" (תהילים צ', י). הן, אם כן, המֶשך המרבי והעגול לתקופת מלכות. הקיץ מולך ככל שיכול מישהו למלוך.
שבעים שנה הן תקופת שנתו של חוני המעגל; כלומר, באופן סמלי, משך הזמן שיכול אדם להתקדם במורד הדורות ובמעלה ההיסטוריה המקומית ולראות מה נשאר ומה נשתנה. חוני קשור לנטיעה לדורות הבאים, וגם למתח המתמיד השורר בארץ ישראל סביב גשם ובצורת.
ואולי בעיקר, שבעים שנה הם המשך הסמלי של גלות בבל, שבה, בהתאם לקללה שבתורה ולאזהרת הנביא, הייתה הארץ שוממה ברצף כתשלום על שנות השמיטה שלא נשמרו לאורך הדורות. "לְמַלֹּאות דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹותֶיהָ: כׇּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה" (דברי הימים ב ל"ו, כא). הקיץ המשתק, המייבש, הוא מעין עונש-גלות בארץ ישראל.
אלתרמן מגיש לנו את תבנית הפתיחה הזאת כמעין כותרת או מוטו. היא חלק מהשיר, חלק מתבנית הבית, נחרזת עם המשכו, אבל היא מפורקת לשתיים, והיא חורגת מאוד ממשקלו של השיר. רק כשהקורא מגיע לשורות הבאות הוא נכנס לתלם המוזיקלי. לעת עתה, בפתיחה, תלם זה מסתמן במעורפל. בארבע מילים אלו, שתי הברות מושמטות מן התבנית. במשקל מהסוג הזה (כלומר המתבסס על יחידות בנות שלוש הברות) מקובל לדלג פה ושם על הברה לא מוטעמת, בפרט לפני סיום שורות – אבל לא בתכיפות דחוסה כל כך. כאן, אם להחיל את משקל השיר לאחור, אנו קוראים "שבעים (שתיקה) שנה (שתיקה) הקיץ מלך". כאילו המשפט "שבעים שנה הקיץ מלך" אכן נלקח כפי שהוא מאגדה קיימת, והמשורר מציב אותו בראש השיר בלי לעבד אותו למוזיקה. או כאילו משרטט המשורר מציאות כמעט-נצחית ונתונה, מלוכתו של הקיץ, לפני שהוא ניגש לשיר עליה.
*
בְּאוֹר נְקָמוֹת סִמְּמוּ בְּקָרָיו.
בקריו הלוהטים של הקיץ. כגון הבוקר שלנו היום. אורם הוא מעשה נקם. הם פועלים כרעל הומם חושים. זה קרה, כאמור בשורה הקודמת, לאורך שבעים שנות מלכותו של הקיץ.
הצירוף המיוחד "אור נקמות" רוכב על ביטויים מוכרים: "אל נקמות" מצד אחד, "אור יקרות" מצד אחר. הוא גם מתהדהד יפה עם "בקריו", המילה המשובצת במקום הנגדי בשורה: בכל אחת ממילים אלו שלוש הברות שהאחרונה בהן מוטעמת, הראשונה שווא נע, והשנייה היא קָ. קָ זה מהדהד פעמיים את ה"קיץ", הנושא-בפועל של המשפט, שהוזכר בשורה הקודמת.
"בקריו", ולאו דווקא בקריו אלא כל היום. סביר שהבוקר נבחר פה, ולא הצהריים, בראש ובראשונה לשם החרוז היפה שהוא ייצור תכף עם המילה "בַּקְּרָב". מילה שמסבירה גם את "נקמות". אבל הבוקר נבחר גם מפני הקל-וחומר: אור הקיץ נורא כל כך כבר בבוקר, קל וחומר בצהריים. וגם משום שהמשך השיר יצייר תמונה של ערב, והבוקר הוא ניגודו. בבוקר האור מסמם, ואילו בערב, כפי שנראה, עץ הזית "שותת משקיעה ארוכה".
> אקי להב: מחשבתי נשאה אותי "הרחק מכאן", ועם זאת כה קרוב, אל מובנה הארמי של ההברה "קָ", אל איכותה הדאיקטית. "זה". על מה היא מצביעה עבורנו מנבכי הטקסט האלתרמני? לפתע היא מזכירה קצת את ה"מה" של ביאליק (מתוך גילוי וכיסוי בלשון). כמו ב"הה, ימים יפי קומה, / סחרחרים משוק וקיץ, / מקרונות ומקמה / משמלות ומברכיים" (מתוך 'תיבת הזמרה נפרדת'). עולה ועולה שוב ושוב, מושכת בשרוולך, הקורא. מאי קא משמע לן?
> עפר לרינמן: יש סם מוות באור הנק-מות הזה.
> ליאור כוריאל: שמח להניח לפניכם הפניה לביצוע השיר. הלחנה ושירה שושיה בארי-דותן, עיבוד מוסיקלי אורי שלזינגר.
> רפאל ביטון: סממו בקריו – אולי בנוסף לבוקר יש כאן רמז לבָקָר. בצלילים של סממו שומעים מֵה ומוּ קולות העדרים שיופיעו בהמשך השיר. להדגיש את ההבדל בין החי לצומח: החי שיכול לבקש מקלט ומפלט מהחום, מול הצומח הנטוע במקום, ורק הוא באמת יכול "לפול על חזה האור" (כאמור בסוף 'אל הפילים').
*
אֶחָד עֵץ הַזַּיִת,
אָחִי הַנִּדָּח,
לֹא נָסוֹג מִנָּגְהָם בַּקְּרָב.
עץ הזית הבודד עמד בכל שבעים שנות מלכותו הנוראה של הקיץ, כחייל בודד. אור-הנקמות של ימי הקיץ, הנוגַה שלהם שכמוהו כירי במלחמה, לא הבריח אותו. הנה הבית השלם, בית הפתיחה של 'עץ הזית'. אנו נזדקק לו מאוד הפעם.
שִׁבְעִים שָׁנָה
הַקַּיִץ מָלַךְ.
בְּאוֹר נְקָמוֹת סִמְּמוּ בְּקָרָיו.
אֶחָד עֵץ הַזַּיִת,
אָחִי הַנִּדָּח,
לֹא נָסוֹג מִנָּגְהָם בַּקְּרָב.
עץ הזית, נושא השיר, מצטיין ביחידותו. הוא "אחד", והוא, במילה דומה המוצבת במקביל, "אחי". אח נידח, שהרי הוא יחידי במערכה. זהו אותו "עץ נדהם במרחב – חיילי הירוק!" שחתם את השיר שלפני-הקודם, 'תמוז', ואשר "עודו רץ, מתגלגל, מבקיע!". גם שָם העץ נלחם יחידי נגד התופת הקיצית.
'תמוז', כזכור, הוא השיר היחיד בספר המדבר במפורש על 'ארצי', ארץ ישראל. כנגד זאת, שירנו עוסק בעץ ארצישראלי מובהק, עץ הזית. וכאמור, מתמקד אף הוא באקלים הצחיח של הארץ. מכאן, שוב, חשיבותה של המילה שפתחה את הציטוט שלנו היום, את המחצית השנייה של הבית, ועשתה זאת באורח מוזר-מעט מבחינה תחבירית: "אחד". חשיבותה זו מובלטת דווקא על ידי מיקומה התמוה בשורה. כיצד?
שכן במקום הזה היא עומדת בהקבלה מדויקת למילה שפתחה את המחצית הראשונה של הבית, המילה "שבעים". שתי המחציות סימטריות, בשתיהן שבר אלתרמן את השורה השנייה, ושתיהן מובילות אל החרוז המרהיב, מרבה-רגליים שכמותו, "בְּקָרָיו-בַּקְּרָב".
אכן, אחד מול שבעים. כאותו כבש בין שבעים זאבים, כאותה אומה בין שבעים אומות עולם, האומה שאינה נסוגה בקרב ההישרדות ארוך-השנים מול המלכויות האדירות. בדברינו אתמול הצענו בין היתר שפרק הזמן "שבעים שנה" נבחר כאן כנגד שבעים שנות גלות בבל, השנים שבהן הארץ ריצתה את שבתותיה בעונש של שממה. לאפשרות זאת מצטרפת כאמור אפשרות שבעים-האומות. אל מול קיץ-הארץ, הגלות, ואל מול האומות החזקות, עומד עץ הזית האחד.
אחד. ואחי. ונידח. משחק מילים המופיעות פה בצפיפות, ואשר כל אחת מהן לבדה יכולה לרמז לעם ישראל, עמו הגולה של המשורר – ומה עוד כאשר שלושתן באות בסמיכות מקום ובסמיכות צליל ובתוך משל עץ הזית בארץ החרבה.
המילים אח ונידח, שהן סוג של חרוז וגם סוג של ניגוד בין קרוב לרחוק, מופיעות בסמיכות בפרשה שקראנו שלשום, כי תצא: "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם; הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ" (דברים כ"ב, א). הנידח הוא האובד, הנעלם; אך מאח ומצרתו אסור להתעלם. "אחיך" כאן, ובתורה בכלל, הוא בן-ישראל. בן עמך. הניגוד בין אח להתעלמות חוזר כאן בצפיפות בשני פסוקים סמוכים: "וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ: לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם; הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ" (שם, ג-ד).
מאח לא מתעלמים, כדי שלא יהיה נידח. אך עם ישראל נידח בגלות. המילה "הנידח" מתהדהדת כל כך עם קודמותיה, שאנו יכולים למחול על חולשת התחרזותה עם חרוזה הרשמי, "מָלַךְ". אבל למה חולשה? ההד הצלילי לא משהו, אבל הקשר הדוק; שכן החרוז הה מבליט שוב את הניגוד בין הקיץ לעץ הזית, אותו ניגוד שהבליטו המילים "שבעים" ו"אחד". הקיץ מולך והזית חייל פיון, אח נידח. הקיץ שבעים שנה, שבעים אומות, הזית רק אחד.
זיהויו של הזית עם עם ישראל, ועם הצד הרוחני של ארץ ישראל, יימשך לאורך כל השיר. כבר מחר בבוקר נקרא: "מה קדושה שבועתו". היו עמנו.
*
מַה קְּדוֹשָׁה שְׁבוּעָתוֹ!
מלחמת-היחיד של עץ הזית, הישרדותו בקרב ארוך השנים עם קיץ-הנקמות הארצישראלי, מוצגת עכשיו כשבועה שלו, שבועה לא לסגת; ולא סתם שבועה, אלא שבועה קדושה מאוד.
זו שבועת חיים, ולא רק חייו של עץ הזית כשלעצמו אלא חייו כזיק-חיים יחיד בתוך בלהות היובש: זיק שיוכל בבוא העת להדליק שוב את האדמה בשלהבת ירוקה. שבועה להישאר בקרב ולו גם אחרון על החומה.
הרמזים הצפופים שמצאנו (ושעוד נמצא) לסמליות של עץ הזית בשיר זה, כנציגו של הקיום היהודי, מוסיפים ממד עומק לקדושתה של שבועתו. שבועת עץ הזית לא לסגת היא שבועת הנצח של עם ישראל, ושל אלוהיו שייזכר בשיר תכף, להתקיים בכלל, ובארץ ישראל בפרט.
ההדהוד היהודי גם מזכיר לנו שהמילה שבועה נגזרת משורש שב"ע, ושהמספר שבע נקשר ביהדות בקדושה. היום השביעי מקודש, החודש השביעי הוא חודש החגים, השנה השביעית היא שבת-הארץ, ועוד ועוד.
זה מביא אותנו שוב אל המילה הראשונה בשיר, שאנו מוצאים בה עוד ועוד משמעויות: "שבעים". "שבעים שנה הַקַיץ מָלך". כבר בבית הראשון מצאנו הנגדה בין העץ שהוא "אחד" לקיץ בעל ה"שבעים" ובין העץ שהוא "אח נידח" לקיץ שהוא מלך. הנה לנו עתה הנגדה נוספת: ה"שבעים" של הקיץ, לעומת ה"שבועה" הקדושה של עץ הזית.
ועוד על זית, קדושה ו-7 בארץ ישראל: הזית הוא אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ הקודש. שמן הזית האיר בשבעת קני המנורה במקדש. בנס החנוכה הוא הספיק לשבעה ימים נוספים באורח פלא.
> יוסף תירוש: לשיטת הרש"ר הירש השורש ש.ב.ע מקורו במספר שבע. המספר שבע מקודש משחר האנושות וממנו התפתחה המילה שבועה - התחייבות שקושרת ומחייבת אותך אל ה'שבע' העליון, הנשגב.
> עוז אברמוביץ: אולי אולי, הסיבה שהזית הוא העץ שנבחר לייצג את העקשן שמחזיק בחיים את האדמה הנטושה קשורה לייצוג שלו באודיסאה. שם סוד עץ הזית הוא המבחן האחרון של אודיסאוס, החוזר אחרי עשרים (כי 70 זה לא לאנשים בודדים) שנות גלות אל איתקה ופנלופה. אבל שוב, רק אולי.
>> צור ארליך: יכול להיות. זה מוסיף. עץ הזית מטבעו גם מאפיין את הארץ (ואת יוון) וגם עמיד, לא דורש השקייה, ובעל מראה זקן. אפשר להוסיף כמקור השראה גם את עלה הזית של נוח - לא לעיקשות אבל כן לעמידות, לניצחון על פגעי הטבע.
>> עוז: ודווקא הוא עומד במוקד החג של המאבק ביוונים.
> מיטב דהן: נראה לי שבהקשר של שיבת ציון רמוז פה גם "לקץ שבעים שנה": קץ-קיץ.
*
עֲנָפָיו הַשְּׁחוֹרִים
לֹא עָמְסוּ כּוֹכָבִים וְיָרֵחַ.
אמירה זאת על עץ הזית, גיבור שירנו, קשורה למה שמוזכר לפניה ואחריה: שבועתו הקדושה להיאחז בארץ גם בשנות מלכותו של הקיץ, ועוניוֹ. מכאן הסגפנות והפרישות שבתיאור זה. ענפיו של הזית אינם שחורים במציאות, אך תיאורם כשחורים מזכיר לנו, תחילה, את המאמץ הכביר שלו, ואת עמידתו בשמש הקופחת כאילו נשרף.
זהו ההסבר הרגשי ל"שחורים". אך למקרא המילים הבאות מבין הקורא שהדבר יכול להיות פשוט יותר: המשפט שלנו מדבר על שעות הלילה, שבהן אמורים להאיר מעט הירח והכוכבים. בלילה החשוך העץ נראה שחור.
אבל עניין השבועה והעוני נשאר רלבנטי. כי אין מדובר רק בלילה מעונן או של סוף חודש, אלא בתכונה קבועה, מתמשכת: מלשון השיר עולה כי כל שנותיה הרבות של מלוכת הקיץ, ענפיו השחורים של הזית "לא עמסו כוכבים וירח".
מדוע? בשל התקדשותו של העץ למאבק ההישרדות, ולנוכח עוניו שנגזר מהקשיים. הכוכבים והירח הזוהרים מצטיירים פה כתכשיטי העצים, כמותרות. לעץ הזית אין משאבים להתקשטות. הוא חייל בקרב. תכשיטיו היחידים הם פירותיו המרים והמשחירים.
אנחנו נמצאים כידוע בספר ושמו 'כוכבים בחוץ'. הכוכבים, וגם הירח, מופיעים בו שוב ושוב כגילום של היופי הנצחי והטהור שהעולם מלא בו. הם מחיים את הנפש הנדכאת. מ'פגישה לאין קץ', עם "הכוכבים שנשארו בחוץ" שבלעדיהם הלב מאפיל כחדר, והירח הלוהט "כנשיקת טבחת", עד "הכוכב על היער גדול, סוער" ב'שיר בפונדק היער', דרך אינספור הופעות מלבבות של הירח והכוכבים". כי גם לנו, גם לנו אי שם עוד בוער / ירח עתיק בסתרה של באר", מנחם אלתרמן בשיר 'סתיו עתיק' את הנפשות הנענות מן השגרה. הירח והכוכבים הם המפלט שתמיד ישנוֹ.
והנה, לא כאן. עץ הזית "נידח", מתקדש-לשבועתו, עני, "ערירי כרואה-חשבונות", "גלמוד". שְלוּל שִפעֵי שמיים הוא מתמסר כולו להיאחזות בארץ. היכן יש בו בכל זאת נפש יתרה ופיוט? רק בעצם העוני שלו, כפי שנראה מחר.
> עפר לרינמן: תהילימי קצת, ענפי הזית השחורים בארץ החמה: אֲשַׁחֲרֶךָ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ-צִיָּה.
>> צור ארליך: מעניין באמת השורש שח"ר בעברית. גם הצבע השחור, גם השחר שהוא קץ הצבע השחור, וגם הרצון. השתמעות סמויה זו של שחורים, משַחֲרים, כמו מטרימה את חרוזה בשיר, "שיר השירים".
>> רועי שניידר: שח"ר במשמעות שחור או שחר בא מחום ושריפה. שחור הוא מה שקיבל את צבע הפחם מהשריפה ושחר הוא הכוכב שנדלק באש ראשון בבוקר. שח"ר במשמעות רצון קשור למסחר ולסחרחורת - לנדוד, לחפש –> לבקש, לרצות.
> נדב שבות: עצי זית הם נמוכים קרובים לאדמה. אומנם זה קשור לאופן העיבוד שלהם ולא לטבעם, אבל כך רוב הזיתים רחוקים מהירח והכוכבים קרובים לאדמה.
*
רַק עָנְיוֹ, אַדְמָתִי, כְּמוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים,
אֶת לִבּוֹת אֲבָנַיִךְ פּוֹלֵחַ.
עץ הזית הסגפן, השורד לבדו בחום, תואר בשורות הקודמות כמי שענפיו אינם זוכים לברכת שמיים רבה: הם "לא עמסו כוכבים וירח". אך בחלקו ההפוך של העץ, הנסתר, בשורשיו הבוקעים את האדמה, דווקא העוני שלו מדבר אל הלב ונענה באהבה.
ראו כמה חוטים ושכבות של דימוי סבוכים כאן לתפארה. נתחיל אולי מהשורשים. הם אינם נזכרים במפורש. אבל הם מתחבאים במילים "שיר השירים", שנשמעות כמו "שורשים" (וגם מתחרזות עם הצד הסימטרי להם בעץ, "ענפיו השחורים"). אכן, השורשים מדומים לשיר-השירים המקראי, שירת האהבה והארץ הפונה אל הלב. שורשי עץ הזית הם שירת אהבתו לארץ.
וכאן מגיע העיקר: בקיעת אדמת הטרשים בידי השורשים מדומה ל"פילוח" הלב בשירי האהבה הקדומים. אבל ראו גם את זאת: השורשים/שירים מבקעים את "ליבות אבנייך" דווקא. שגור צירוף המילים "לב אבן", המבטא אטימות רגשית ושרירות. לאדמה באמת יש לבבות-אבן, פיזית. ולבבות אלה דווקא כן פתוחים. השורשים נכנסים בהם.
בסיום השיר ייאמר הדבר באורח דרמטי יותר: ליבו של ההר לא יידום "כל עוד נבט אחד מרטש את חזהו". פילוח לב-האבן של אדמת-ההר בידי השורשים דווקא מחייה אותה. עוד נגיע לזה. גם בסיום השיר הבא בספר, מחזור-השירים 'מערומי האש', העוסק במדבר הארצישראלי, ידובר בלב האבן של האדמה: רק לב האדם, ייאמר שם, הולם בלב המדבר – למען השמיים והכוכבים ו"האבנים אשר ליבן נשבר".
המילה "אדמתי" המופיעה בשורתנו היא אחד מהביטויים הבודדים בספר המתייחס כמעט-במפורש לארץ ישראל ולזיקתנו לה. הוא שני ל"ארצי" שפגשנו לא מכבר בשיר 'תמוז'. ב'מערומי האש' יופיע "מולדת". כל הביטויים הללו מתרכזים באזור מסוים מאוד ב'כוכבים בחוץ', במחצית השנייה של חטיבה ג, העוסקת בארץ ישראל באופן המובהק ביותר בספר.
גם האזכור "שיר השירים" די חריג בספר. הוא אינו נוטה לדבר במפורש על מושגים במקורות היהדות ולקרוא להם בשמם; קוראינו המתמידים רואים דבר יום ביומו כיצד 'כוכבים בחוץ' מדובב את המקרא ואת יתר מקורות ישראל בלי הרף, אבל הוא לא נוטה להכריז על כך. השיר שלנו, המדבר כמעט במפורש על ארץ ישראל, ובאופן סמוי אך עקבי על זיקת עם ישראל אליה, ופותח בסגנון של אגדה תלמודית, יוצא דופן בעניין זה.
> צפריר קולת: תחושה חזקה (הצית אותה העוני) של תשובת נתן ל"אל ארצי" של רחל. עוני המשוררת הופך בידיו לעוני העץ, הארץ. שניהם פולחים בשיר. כתבה אותו ב-1926 פורסם ב"ספיח" ב-1927.
*
וְאוּלַי מֵעֵינֵי אֱלוֹהָיו רִבּוֹנוֹ
רַק דִּמְעָה לוֹ נִתֶּנֶת, כְּבֵדָה וְחַמָּה,
ראינו עד כה שעץ הזית העני לא זכה לברכת שמיים רבה, ענפיו לא עמסו כוכבים וירח, וגשם אין בקיץ הנצחי, והשמש מייבשת – וכוחותיו מופנים מטה, אל האדמה.
אך הנה מתת אחת מלמעלה. קטנה, קטנטנה, ואומנם מֵימית אך לוהטת. אלוהיו וריבונו של העץ מרעיף על הדל את מתנתו הדלה, העצובה, האמפתית. דמעה, רק דמעה. מתת אהבה וקינה, כבדה ככובד הגלות, שלא תרווה את הצמא.
זיהויו המרומז-היטב של עץ הזית עם עם ישראל, לאורך השיר כולו, משווה לתמונה שבשורות שלנו הוד והד. דמעה זו היא צער השכינה, היא דאגת האל לבנו-בכורו הדווּי וקשה-העורף ישראל, היא דמעת השכינה-השבורה על גמרתו השכוחה של ביאליק ב'לבדי', ודמעת אימו באלמנותה.
ריבונו של הזית, ריבונו של עולם, ריבונה של הארץ, מסתפק לעת עתה בדמעת הזדהות. כלומר, "אולי". ואולי לא, אולי עיניו צפויות לו עוד עתידות. "ריבונו" יתחרז תכף לתלפיות, בכפית הבאה, וזו לבדה יכולה הייתה להיות סיבה מספקת לבחירה במילה זו. אך דומה כי השיר לא היה שלם בלי איזו זעקת יהודים אמלים: ריבונו של עולם!
> רפאל ביטון: אולי הדמעה היא הפרי שלו, הדומה לדמעה בצורתו.
*
בְּרָבְצוֹ עֲרִירִי, כְּרוֹאֵה חֶשְׁבּוֹנוֹת,
עַל סִפְרֵךְ הַנּוֹשֵׁף חֵמָה.
הכפית שלנו הבוקר היא חצי משפט, תיאור-זמן למה שקראנו בקודמתה על עץ הזית בקיץ הארצישראלי: "וְאוּלַי מֵעֵינֵי אֱלוֹהָיו רִבּוֹנוֹ / רַק דִּמְעָה לוֹ נִתֶּנֶת, כְּבֵדָה וְחַמָּה,". זה קורה, אם כן, כשהעץ רובץ לבדו, גלמוד כרואה-חשבון, על הארץ המדומה לספר-חשבונות שמהביל כעס לוהט.
בכך העביר אותנו בית זה לדימוי חדש לבדידותו של עץ הזית בנוף הצחיח. בבית הראשון הוא תואר כחייל עיקש שנשאר בודד במלחמה עם האור הנורא; בבית השני, כמחזר דלפון אחר הארץ; ואילו עכשיו הוא בודד כאיש מקצוע המתייחד עם מקצועו המשעמם, בודק את חשבונותיהם של אחרים הבוחלים בכך, חשבונות שכמו רשומים בעפר הארץ.
הארץ הצחיחה והחמה דומה לספר חשבונות ענק. המילה חֵמה, כלומר כעס רב, נחרזת עם התואר חַמה, שתיאר את הדמעה; אבל הלהט דבק גם במילה חֵמה עצמה, הקשורה לחום גם לשונית וגם תודעתית – על אחת כמה וכמה, או על אחת כמה וחמה, במקרה שלנו, שהרי הארץ חמה, זה העניין פה, והנשיפות של הבל פיה בקיץ ודאי חמות.
"רואה חשבונות" נחרז עם "ריבונו" באופן מעניין. הרצף המשותף "בּוֹנוֹ" כבר נותן לנו חרוז עשיר מאוד, שתי הברות; אם גם "רי" של ריבונו בסיפור, אומנם לא בצמידות. כי כל השורה צועקת אותה: "בְּרָבְצוֹ עֲרִירִי, כְּרוֹאֵה חֶשְׁבּוֹנוֹת": בכל המילים שלפני "חשבונות" יש ר, ובמיוחד ב"ערירי" שבה יש פעמים "רי". "רי" של "ריבונו".
לחרוז זה משמעות עמוקה. שכן כפי שכבר הראינו השיר רומז בלי הרף לכך שהזית כמוהו כעם ישראל שגלה מארץ ישראל אך נאחז בה בשורשיו; ובפרט הזכרנו ש"שבעים שנה" של מלכות הקיץ, שנות שבועתו הקדושה של העץ המתגעגע, עשויות לרמוז לשבעים שנות גלות בבל. אלו הן שנים המתוארות בפי הנביא כפרי חשבון אלוהי, המונה את שנות השמיטה שהופרו קודם לכן ומפצה את הארץ עליהן. רואה החשבונות הוא הזית, אבל גם ריבונו פעל כרואה חשבונות על ספר-הארץ נושף חמת-העונשין. גם אם נוותר על עניין גלות בבל, בימי אלול אלה הקשר בין ריבונו של עולם לראייה אל חשבונות הלב ברור.
הפלגנו אל הרובד הסמלי. אך עריריותו של עץ הזית מתקיימת קודם כול ברובד הפשוט של השיר, בתיאור-הטבע שהוא מספק לנו. וגם כאן דימוי רואה החשבון המתבודד, הגוחן על הכתבים, חזק מאוד. ומעניין שבתוך ספרנו, 'כוכבים בחוץ', מופיעה לו מקבילה הנוגעת גם היא לא רק לבדידות ושעמום אלא גם להבל-חם ולקירוב-ריחוק בין אלוהים לאדם.
כוונתי לחלק ב של השיר 'כינור הברזל'. שימו לב לפתיחה, לשתי השורות הראשונות:
עוֹלָם הָאֱלוֹהִים, בְּהֶבֶל לַיְלָה חַם,
מוּל נְשִׁימַת שָׁמֶיךָ הַקְּרֵבִים לְמַטָּה,
מוּל חַלּוֹנוֹת אֲשֶׁר אִבְּדוּ אֶת חִיּוּכָם,
שַׁלְוַת כּוֹכָב וָמַיִם לְעֵינַי לִמַּדְתָּ.
והנה הבדידות פה למטה, והדמעה האלוהית שמגיעה רק לפעמים, בבית הבא:
וַתַּעֲזְבֶנּוּ שׁוּב, בְּלִי דַעַת קְרֹא וּכְתֹב,
וְשׁוּב גַּנְּךָ סָעַר וְלֹא בַּעֲבוּרֵנוּ,
רַק פְּעָמִים יָבֹא הָעֶרֶב עִם הַתֹּף
צֹלֵעַ וְתוֹפֵף בְּפַרְוָרֵנוּ – –
וכאן מגיע האדם המותש הרכון על פני דפים וחשבונות:
– – וּמִדַּפֵּי מִכְתָּב, מֵחִשְּׁבוֹנוֹת רָעִים,
מִפַּת-עַרְבִית נוּגָה שֶׁלֹּא בֵּרְכוּהָ,
יִשָּׂא פִּתְאֹם אֵי-מִי עֵינָיו קִצְרוֹת-רֹאִי,
כְּמוֹ אַרְיֵה רָצוּץ לְרֵיחַ רוּחַ.
אין זה רואה-חשבון מקצועי בהכרח, אלא אדם השופך על הכתב את דוויי חייו, אך החִשבונות מזכירים את החֶשבון. ואם תרצו, על דרך המדרש הלא אמיתי, גם "רוח" שבסוף הבית היא מחווה לרו"ח.
*
כַּאֲשֶׁר תִּשְׁאֲלִי אֶת הָרַיִךְ לָמוּת
וְגָעוּ עֲדָרִים אֶל מָטָר וּמִסְפּוֹא,
הפנייה כאן היא אל "אדמתי", האדמה החרבה של ארץ ישראל בקיץ המתמשך; המשך לדיבור אליה בשני הבתים הקודמים. האדמה נכנסה אל השיר על תקן אהובתו של עץ הזית, המפלח את ליבה בשורשיו; ובשורות הקודמות תואר גם כיצד הוא גוחן ערירי על סִפרהּ "הנושף חֵמה".
"תשאלי את הרייך למות" בנוי על הביטוי השגור "תשאלי את נפשך למות". ואכן, הריה של אדמתנו הם כאן בתפקיד נפשה, שהרי הם היא-עצמה, מהם, בין היתר, היא עשויה. המילה "נפשך" תופיע מיד, בהמשך הבית, בשורה "וידעת כי נפשך בכפו" של עץ הזית; כלומר, הזהות בין "הרייך" ל"נפשך" גלויה ומודגשת.
ההרים נזכרים כאן בשיר לראשונה כמקום גדילתו של עץ הזית. בכך ממשיך השיר שלנו את השיר שלפניו, 'הרים'. אנחנו בשלישיית שירי הרים, כי גם השיר הבא, מחזור-השירים 'מערומי האש', יתרחש בהרים, הפעם כנראה הרי הנגב. שלישייה שסביבה שירי מישור ועיר, תל-אביביים יותר.
על שניים במקרא נאמר הביטוי "וישאל את נפשו למות", שניהם בגלל התייבשות: יונה בדרך לנינוה ואליהו בנגב. גם כאן, שאילת-הנפש של האדמה למות נובעת מהצחיחות, ממלכותו המכאיבה של הקיץ.
כי אכן, הארץ שואלת נפשה למות כאשר היא צמאה לגשם ולצמיחה. זה מתבטא בעדרי הצאן או הבקר הגועים את געגועיהם, את צימאונם ורעבם. העדרים, רכיב אופייני נוסף בנוף הארץ לצד עץ הזית, זקוקים למטר שיצמיח מספוא, וצימאונם זה הוא כמובן גם צימאונה של האדמה שאמורה להצמיח.
כדרכו מחבר אלתרמן בשורה זו מילים באמצעות צלילים משותפים, כך שייווצר אפקט של חיבור טבעי ביניהן. כך "געו עדרים", עם ע הנשמעת כגעייה, וכך "מטר ומספוא", מילות מ, הנשמעות עתה כמטבע לשון, חלופה ל"מאכל ומשקה" אם תרצו.
ועוד, הצירוף "אל מטר" כמו מהדהד את "למות" בשורה שלפניו, ובשל ר של מטר אפשר לומר ש"אל מטר" מהדהד את "הרייך למות". אכן, היעדר המטר הוא הסיבה למשאלת המוות. הניקוד כאן הוא אֶל מטר, אבל סמיכות זו בין הרים לבין אל-מטר מעלה על סף-הדעת את קללת היובש של הארץ בקינת דוד, "*הָרֵי* בַגִּלְבֹּעַ אַל טַל *וְאַל מָטָר* עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת" (שמואל ב א' כא).
*
הוּא נִצָּב בַּחוֹמָה, חֲתָנֵךְ הַגַּלְמוּד,
שני הדימויים העיקריים של עץ הזית בקיץ, לוחם יחיד בחזית ואוהבה הרומנטי של הארץ, מתלכדים פה. זה קורה, כפי שקראנו בשתי השורות הקודמות, כשהארץ "שואלת את הריה למות" בגלל היובש והצימאון.
הוא לא נסוג מהקרב אלא עודו ניצב בו כשומר בחומה, ובעצם, כפי שמתחוור לנו עתה, מגן על הארץ מפני מתקפת הלהט. חומה מתווספת עתה אל הצמד חַמה וחֵמה שחרז את הבית הקודם. החומה היא מפני אלה, מפני זעמו של החום.
והוא שומר עליה כי הוא חתנה. ראינו כיצד "עוניו, אדמתי, כמו שיר השירים, את ליבות אבנייך פולח". חתנה הוא המיועד לה, או המייעד לה את עצמו. חתן נקשר בזוגיות ובצוותא ובשמחת כלולות, אך לא כן חתן זה. הוא גלמוד. כלומר בודד ועגום; רק האדמה עשויה להיות חברתו ונחמתו.
גלמוד מתחרז בבית הזה עם "למות", משאלתה של האדמה (נוסף על "למוּ" המשותפת, ותנועת A שבתחילתה, ד ו-ת הן וריאציות קולית ואטומה לאותו הגה). שתי מילים של אומללות, שני מינוסים שבהתחרזם, בהתחברם, הזית עם האדמה, הוא לא יהיה גלמוד והיא לא תשאל נפשה למות. גלמוד גם מהדהד את "גָעוּ ... למטר" מהשורה הקודמת.
*
וְיָדַעְתְּ כִּי נַפְשֵׁךְ בְּכַפּוֹ.
אלתרמן עושה כאן שימוש מהופך ודרמטי בביטוי "שם נפשו בכפו". מקור הביטוי בשמואל א י"ט, ה. יהונתן מזכיר לאביו שאול, הרודף את דוד, שדוד סיכן את חייו כדי להרוג את גליָת: "וַיָּשֶׂם אֶת נַפְשֹׁו בְכַפּוֹ וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי". ייתכן שבמקורו זה מרמז הביטוי לכף הקלע שבו השתמש דוד, וייתכן שזה היה ביטוי קיים והוא מתייחס לכף יד. על כל פנים, אדם שם את נפשו של עצמו בכפו ומוכן להשליכה מנגד למען מטרה עילאית.
כאן, נפשה של האדמה נתונה בכפו של עץ הזית הנלחם למענה והמחפש מסילות אל ליבה. והדבר מתברר לה כשהיא שואלת את נפשה למות ורואה איך הוא, בעצם, שם נפשו בכפו למענה. כזכור, בביטוי "שואלת נפשה למות" הוחלפה כאן הנפש בהרים, הריה של הארץ שהם ליבה. נביט בבית השלם:
כַּאֲשֶׁר תִּשְׁאֲלִי אֶת הָרַיִךְ לָמוּת
וְגָעוּ עֲדָרִים אֶל מָטָר וּמִסְפּוֹא,
הוּא נִצָּב בַּחוֹמָה, חֲתָנֵךְ הַגַּלְמוּד,
וְיָדַעְתְּ כִּי נַפְשֵׁךְ בְּכַפּוֹ.
הרי לנו אפוא שני ביטויים עבריים דרמטיים ביותר על נפש, לשאול נפשו למות ולשים נפשו בכפו, שאלתרמן נותן לאחד מהם להשלים את חברו והופך אותו עצמו, כדי לצייר בעזרתם תמונה מורכבת מאוד של מסירות, הסתכנות וגם ברית אהבה הנולדת מתוך כורח.
הארץ הצמאה שואלת את נפשה למות, אך חתנה-אוהבה עץ הזית לא יניח לה לגווע. הוא ניצב למענה על החומה. וכמו שפורט בבית קודמים, הוא חייל אחרון בקרב הזה; ושורשיו, המדומים לשיר-השירים, פולחים את לב-אבניה כקופידון של עוני; והוא מתעקש יחידי לרבוץ על ספרה הנושף-חימה.
השורשים, אם כן, לא רק בוקעים את הלב, אלא גם לופתים את הנפש; מסעירים אותה ושומרים עליה בעת ובעונה אחת. התובנה של האדמה כי נפשה בכפו של העץ מחייה אותה אך עשויה גם להבהיל. גורלה נתון בידיו, בידי אהבתו העיקשת. הזית מסתכן, אבל בכפו הוא שם את נפשה, לא רק את נפשו.
לחשוב עכשיו שייתכן שכל זה נולד כשאלתרמן תר אחר חרוז מעניין ל"מספוא". או להפך, שהצמד היפה "מטר ומספוא" נולד כשאלתרמן רצה חרוז ל"נפשך בכפו". או שהם נולדו לפניו תאומים. פלא החרוז הטוב כרוך בפלא הולדתה של השירה הגדולה ובפלא הולדתו של עוד פרדוקס רגשי ולשוני מבית היוצר של אלתרמן.
> סלעית לזר: ואולי (סליחה על ההיפוך) – שורשי הזית יונקים מן האדמה את מעט המים שהצליחה לאגור. המים הם הנפש, והוא אוחז בהם ומותיר אותה משתוקקת וגוועת.
>> צור ארליך: מעניין. זו לא רוח השיר כי הזית במפורש מחייה את האדמה, אבל במסגרת הפרדוקסליות האלתרמנית אפשר שגם ההיפוך הזה טמון בשיר. בבית הבא אכן תמצאי רמז אפשרי נוסף לכך: "בגזעו הנפתל, בלהֶבת עורקיו, משומָר וכבוּש בכיֵיך". מי שרוצה יכול למצוא בבכי הזה את לחותה של האדמה.
>> סלעית: כן, זה בדיוק זה. בעורקי הגזע (רקמת ההובלה הנקראת עצה או קסילם, בלעז) מובלים המים מן הקרקע אל איבריו העל קרקעיים של הצמח. לעומת זאת, ברקמת ההובלה הנקראת שיפה (או פלואם בלעז) מובלים מוטמעי הפוטוסינתזה מן העלים אל יתר איברי הצמח. השורות שציטטת כאן בהחלט מחזקות את דעתי הראשונית. אלתרמן היה אגרונום, אני בטוחה שהיה מודע לכל הנ"ל.
ועוד משהו: בבית הבא הוא ממש מתאר את גישוש היונקות (שערות השורש) אחר המים.
> צור: אבל לאו דווקא בערב, כפי שכתוב בבית, נכון? או שמא גם זה.
> סלעית: בשעות הערב הפיוניות נסגרות ולכן אין דיות והמים לא עולים בצמח בשאיבה פסיבית. נדרשת פעולה יותר "רצונית".
*
וְעִם עֶרֶב, שׁוֹתֵת מִשְּׁקִיעָה אֲרֻכָּה,
יְגַשֵּׁשׁ עַל פָּנַיִךְ – אַיֵּךְ?...
פגשנו את עץ הזית לוחם בבקרים, ניצב בחומה בימי הלהט, ושחור-ענפים בלילה. ועכשיו ערב והלוחם פצוע.
הוא שותת דם; השקיעה האדומה היא על פי פשוטה של השורה הסיבה לכך, אבל על פי מה שאנחנו יודעים על היום שעבר עליו, ועל פי הכרותנו עם שקיעות, הגיוני יותר להבין שהוא נפצע ביום, במלחמה החזקה עם החום, ועכשיו השקיעה היא דמו השותת.
דומה הדבר לתיאור הידוע של הרחוב, אף הוא לוחם כמו העץ שלנו, ב'פגישה לאין קץ' שבתחילת הספר: "עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל" וגו'. גם שם הפועל שותת מושלם בדמיוננו בדם, והדם הוא השקיעה האדומה כפטל.
בשעה זו, כשהוא מוטל פצוע, באות לידי ביטוי מיוחד עריריותו, גלמידותו וגם כמיהתו לאדמה, שהוזכרו קודם. הוא שב וחותר אליה, אבל הפעם ברכות, מתוך חולשה, אפילו על סף חוסר הכרה. הוא מגשש את פני האדמה ומחפש אותה, מדומדם למדי, ואולי גם מתקשה לראות באור הדמדומים אחר שאישוניו-זיתיו הוצרו כל כך באור השמש האכזר.
הוא מגשש על פניה כסומא המגשש פני אדם לזהות אותו. אבל זה מסובך יותר. הוא מגשש על פניה ומחפש אותה. כלומר נוגע ולא יודע שהוא נוגע. נטוע באדמה אך חושש שלא הגיע אל עצמיותה, אולי אל רגשותיה ואהבתה.
בטבע, גישושו של העץ באדמה נעשה בתוכה, אחר מים, באמצעות יונקותיו (מעין שערות בקצות השורש, כפי שהסבירה פה אתמול האגרונומית והמשוררת ד"ר סלעית לזר המלווה אותנו). וגם אפשרות זו גלומה כאן, כפי שנראה בהמשך הבית. אך על-פניו, הוא מגשש על פניה.
המילה "יגשש", בכפל ש שלה, כמו עונה ל"שותת", עם ש וכפל ת, ויותר מכך ל"שותת משקיעה", שגם ש בה כפולה. אם נביט עתה בשורה הראשונה פה ונמפה את כפלי-הצלילים שבה, נגלה רשת, ואני לא סתם אומר רשת. הביטו:
וְעִם עֶרֶב, שׁוֹתֵת מִשְּׁקִיעָה אֲרֻכָּה,
באמצע יש לנו ת-ת (שותת)
סביב לו יש ש...ש (שותת משקיעה)
ובמעגל הבא ר......ר (ערב...ארוכה).
מין מחווה פלינדרומית לעת ערב לאותיות סוף-היום, סוף האלפבית.
> עפר לרינמן: ה"אַיֵּךְ?" מתקשר ל"אַיֶּכָּה" הראשון, בבראשית, שעצים משני צידיו: "וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן. וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל-הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה?... הֲמִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?"
> אקי להב: כבר הסברתי כמה פעמים איך אני רואה את תפקודו התמטי של "הערב" בכוכבים בחוץ. זו הזדמנות נוספת להיווכח באפקטיביות של זיהוי כזה.
הערב הוא זמן הפואטיקה, הזמן השירי, זמן ההגיג, כניגודו של "היום" שהוא זמן המציאות. זה נכון לכל כוכבים בחוץ וגם לפרק ג', ושירנו זה איננו יוצא מן הכלל. הפתיח של הבית "ועם ערב", כך (או לפחות גם כך) יש לקרוא אותו. קריאה כזאת מאירה את כל השיר באור שונה קצת, או לפחות מאירה רובד חשוב בו. היא הופכת את הזית לבן דמותו של המשורר. לכן הוא מכונה בבית הראשון: "אחי הנידח".
הוא מסביר את הבוקר, בשורה "באור נקמות סממו בקריו". הבוקר כניגודו של הערב. המציאות המתוארת, לעומת עיבודה ההגיגי-פואטי. הוא מתאר את אלתרמן המשורר ב"קרבות" פרק ג' שלו. הקרב בו הוא מתמודד כמשורר לראשונה עם נופי ארץ ישראל, ולא נסוג מהנוגה המסמא, המסמם, של בקרי הארץ.
מבדיל (ארספואטית) בין פרקים א וב' עמוסי ה"כוכבים וירח", לבין פרק ג' שבו ענפי המשורר שחורים, "אך" שבועתו האמנותית קדושה, והוא יעמוד בה. הוא מאיר באור פוקח עיניים את השורה המוקשה: "רק עניו, אדמתי, כמו שיר השירים את לבות אבניך פולח. אתה מבין לפתע מה עניין "שיר השירים" לכאן. העמידה מול אלוהיו ריבונו היא סיטואציה לא חדשה. אלתרמן מזכיר אותה מדי פעם. וכעיקרון אין כאן חידוש לעומת הפרקים הקודמים.
הרביצה "ערירי כרואה חשבונות/ על ספרך הנושף חימה" מתבארת כתמונת המשורר בסיטואציית-עבודה. מטאפורת חתנך הגלמוד גם היא מתאימה לדמותו של המשורר, כמו לבדי אהיה בארצותיך הלך ועוד ועוד. קל וחומר: "כי נפשך בכפו". המשורר הוא הנותן חיים למציאות. מחבר כוכבים בחוץ כגואלה של המציאות. בבית שלנו, "בגזעו הנפתל ולהבת עורקיו משומר בכיה של האדמה הזאת" הוא זה המגשש על פני האדמה. לומד את פניה כדי לעבדם פואטית.
וכן הלאה וכן הלאה. עד הסיום הדרמטי המצטרף לשורת שורות בלתי נשכחות בהן אלתרמן מעצב את שליחותו האמנותית הנותנת חיים.
*
בְּגִזְעוֹ הַנִּפְתָּל, בְּלַהֶבֶת עוֹרְקָיו,
מְשֻׁמָּר וְכָבוּשׁ בִּכְיֵךְ.
שורות אלו מאירות לנו הרבה ממה שנאמר קודם על היחסים בין עץ הזית לאדמה, ובייחוד את השורה המפחידה "וידעת כי נפשֵך בכפו".
צערה של האדמה אגור בגזעו של העץ. צער זה הוא בכי, והבכי הוא דמעות, והדמעות הן, ברובד הטבעי-ביולוגי, המים המעטים שנותרו באדמה, העולים בעורקיו של העץ המצויים בגזעו (כהסברה של סלעית פה לפני כמה ימים: "רקמת ההובלה הנקראת עצה או בלעז קסילם").
גזעו של עץ הזית מוכר במראהו המקומט והמפותל. במילה "נפתל" טמונים גם נפתולי אלוהים שהוא נפתל עם הקיץ ונפתולי אהבתו הסבוכה לאדמה; כל אלה תוארו בבתים הקודמים. משמעות נפשית זו של נפתל מודגשת כאשר אלתרמן מדבר בהמשך המשפט על הבכי.
כך גם בצירוף הבא, "להבת עורקיו". עורקי ההובלה של הנוזלים בעץ אינם גלויים לעין, כך שהדימוי פה מופשט יותר. בדרך כלל המילה עורקים נקשרת לנו עם הובלת דם. ואכן, אך-זה קראנו שהעץ "שותת משקיעה ארוכה". המילה "ארוכה" אף הייתה חרוזו היפהפה, אריך-הנגן, של "עורקיו".
הדם אדום וחם, הרגש של עץ הזית לוהט, ובעיקר לוהט מזג האוויר, ובשל כל אלה – להבה. להבת עורקיו.
המילים הבאות, "משומר וכבוש", יש בהן מן החומרה הרומנטית של תמונת המצב בשיר, אבל גם מן ההומור. הזית שומר את בכייה של האדמה, את נוזליה. זה הרי העניין של "נפשך בכפו". מראהו הנפתל של גזעו הוא מעין ביטוי חיצוני, עמיד ומאריך-שנים עד מאוד, לצערה של האדמה.
הבכי משומר כך, ואף כבוש, מילה הקשורה במיוחד לבכי, בשל מטבע הלשון "כובש את בכיו". לכבוש בכי פירושו לאגור אותו, להכיל אותו בלי לתת לו להתפרץ ולקרות. "דמעותיו בוכות פנימה", כתב אלתרמן על 'השיר הזר'. בתוך גזעו, בעורקיו הלוהבים, כובש אפוא הזית את בכייה של האדמה.
וכאן מגיע גם ההומור, שכן "משומר וכבוש" מוכרות לנו גם מפרי עץ הזית, הנצרך לאכילה באמצעות כבישתו ושימורו. בתוך הדרמה הזאת של בכי האדמה קופץ לנו פתאום המדף במכולת עם הזיתים המשומרים והכבושים. וזו לא סתם מהתלה וחידוד לשון, שכן פירות הזית אכן נראים כדמעות! הנה דרך נוספת שבה מחזיק עץ הזית בבכייה של האדמה.
הנה כל הבית. ראו נא. הגישוש עשוי, כפי שהציעה סלעית, להיקשר גם בחיפוש המים בקרקע.
וְעִם עֶרֶב, שׁוֹתֵת מִשְּׁקִיעָה אֲרֻכָּה,
יְגַשֵּׁשׁ עַל פָּנַיִךְ – אַיֵּךְ?...
בְּגִזְעוֹ הַנִּפְתָּל, בְּלַהֶבֶת עוֹרְקָיו,
מְשֻׁמָּר וְכָבוּשׁ בִּכְיֵךְ.
המילים אֲרֻכָּה ועוֹרְקָיו מבטאות שתיהן דברים מאורכים. העורק מתקיים כמעט רק בממד האורך, וזו מהותו: תובלה, העברה למרחק. לכן מעניין כל כך לראות שהן גם דומות בצליליהן לכל אורכן (!), עוד מהאותיות הדומות א/ע, ואחריהן ר ו-כּ/ק ותנועת קמץ. ב"עורקיו" נוסף זנב של עיצור ו. אלתרמן הצליח לחרוז פה את המילים הקשורות-במשמען ארוך ועורק בעזרת הטיות שלהן.
החרוז אַיֵּךְ-בִּכְיֵךְ לכאורה סתמי, מתבסס על סופית דקדוקית משותפת. אך כשאלתרמן נקלע לחרוז כזה הוא מפצה אותנו בעושר רב של עיצורים שורשיים משותפים. לא רק שלפני הסיומת הדקדוקית מופיעה בשני אברי החרוז הזה י, עוד לפניה יש כ רפה. זאת, בזכות המילה שבאה לפני "אייך". כלומר, בכייך מתחרז עם "פָּנַיִךְ אַיֵּךְ", כולל ך של פנייך. וכמובן, התהייה "אייך" נקשרת בבכי.
*
וּמִנֶּגֶד חוֹרֵג הַשָּׁרָב הָאָדֹם
וְנִרְתָּע
וְאֵימָה תֹּאחֲזֵהוּ – –
בבית האחרון בשיר, נרשמת סוף סוף הרתעה של עץ הזית כלפי הקיץ הנורא והשרב. הלוחם הבודד, הערירי, האחרון על החומה, הצליח להטיל אימה על אויבו המולך זה שבעים שנה. זה קורה בערב, עת הרפיה, ועל רקע ברית האוהבים הגורלית בין עץ הזית לאדמה.
לנו זה קורה היום, בסנכרון מושלם עם המציאות: גל החום שרר בדיוק בשבועיים וחצי שמאז תחילת קריאתנו בשיר, והנה היום הרפה סוף סוף.
שרב נמצא ברקע של תמונת חיבור העץ והאדמה שהתמקדנו בה, אך כאויב הוא ניצב מנגד. והנה הוא כבר אינו ניצב אלא חורג; בעברית מקראית, וגם בעברית קדם-ישראלית של ימי חיבור השיר, חורג פירושו נע ממקומו ואפילו נמלט, ולפי חלק מהמפרשים של הפועל במקרא – דווקא מתוך פחד ורפיון. המשמעות של שוני, חריגות, עוד לא הייתה.
כלומר, בשורות שאנו קוראים פה היום ישנה חזרה משולשת, אומנם מגוונת, על אותו עניין: הבהלה של השרב, המתבטאת בתנועה. השרב חורג; נרתע; ונאחז אימה. זה מסביר מדוע שבר אלתרמן את השורה השנייה לשתיים, אחרי המילה "ונרתע". לכל תיאור-רתיעה שורה משלו, כל אחד מהם ראוי לאיזו פאוזה דרמטית קטנה אחריו, אם בשבירת שורה אם בשני קווים מפרידים.
חזרה משולשת היא טכניקה שכיחה ב'כוכבים בחוץ' ליצירת אפקט נרגש או מדגיש. זו יכולה להיות שלישיית פריטים היוצרת מכלול, כגון "לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה וצמרת גשומת עפעפיים", או חזרה על מילת פתיחה קבועה, כגון "שם לוהט ירח כנשיקת טבחת / שם רקיע לח את שיעולו מרעים / שם שקמה תפיל ענף לי כמטפחת / ואני אקוד לה וארים" (הדוגמאות משני השירים הראשונים בספר).
המילים "אדום" ו"תאחזהו" נבחרו בשל חריזתן עם מילות המפתח של צמד-השורות ההצהרתיות החותמות את השיר, שנקראן מחר. אך כמובן הן בעלות משמעות מיוחדת בפני עצמן. השרב אדום בניגוד לירוק של השיר, אדום בלהטו; והוא אדום בדומה לשקיעה המתרחשת באותה שעה ושותתת מעץ הזית כדם, כאמור בבית הקודם. האימה אוחזת בשרב, וכמו מטלטלת אותו וגורמת לו לחרוג ולהירתע.
*
כִּי הָהָר לֹא יִמּוֹט וְלִבּוֹ לֹא יִדֹּם,
כָּל עוֹד נֵבֶט אֶחָד מְרַטֵּשׁ אֶת חָזֵהוּ.
מכך נאחז השרב אֵימה: הוא לא יצליח להרוג את הארץ, וזאת בזכות עיקשותו של עץ הזית השולח שורשיו אל לב-האבן של אדמת ההר.
הדימוי בשורות אלו, החותמות את השיר 'עץ הזית, מהמם, אכזרי ופרדוקסלי. ליבו של ההר ממשיך לפעום על ידי כך שיש מי שמרטש את חזהו, פולח בו בכוח, ובוקע אל הלב. ריטוש חזה הוא בדרך כלל הרג אכזרי, אך לא במקרה אהבת-העניים בהולת-החירום של העץ וההר. כאן ריטוש החזה הוא ניתוח לב פתוח.
מקצינות את התמונה ההתחלות של השורות. לא רק שלב ההר לא יידום, כלומר שאדמתו תמשיך להיות פורייה, אלא ההר עצמו, כולו, לא יימוט; כלומר, השרב והקיץ הנצחי היו מפילים את ההר לגמרי אלמלא היה צמח מכה בו שורשים. השורשים מחזיקים את ההר פיזית. ומנגד, לא רק שעץ הזית העבות מחזיק את ההר – די אפילו בנבט אחד קטן, כזה ששורשיו הם נימים אחדות.
שורות חתימה אלו קרובות מאוד אל שורות החתימה של השירים הניצבים מיד לפני שירנו ומיד אחריו:
'תמוז', על הקיץ הארצישראלי, נחתם בהבטחה "לא יכבה, לא יימוט הרקיע!" בזכות מקבילו של עץ הזית שלנו, אף הוא חייל יחידי: "עץ נדהם במרחב – חיילי הירוק! – עודו רץ, מתגלגל, מבקיע!"
אחריו, ומיד לפני שירנו, בא השיר 'הרים', המדגים פסגת-הר שנעזבה מאדמותיה הפוריות ומעציה, ועל כן, להבדיל מההר הארצישראלי שלנו, "כברק אהב ומת ליבה שלה".
והשיר הבא, שיר א במחזור 'מערומי האש', העוסק במדבר הארצישראלי, מציג בפעם השלישית מישהו שלא יימוט, אך הפעם זהו האויב, האקלים הלוהט: "וכֶנצח בל יימוט, באכזרוּת הוזָה, / זורח גיהנום התכלת והאור".
יש מקומות שהתנאים הפיזיים מנצחים בהם: הגיאולוגיה, האקלים. כך בהרים הגבוהים, כך במדבר. ויש מקומות שהניצחון שמור בהם לעיקשות הווגטטיבית, הצומחת: המישור וההר של ארץ ישראל החמה. המוטיבים של העץ-החייל, הבטחת "לא יימוט" והלב מתרוצצים בארבעת השירים הרצופים הללו, לעיתים בכיוונים מנוגדים, ומקבעים יחד את האבחנה בין התחומים.
כמובן, הנבט הפולח בהר ומקיים אותו בתנאים קשים הוא סמל לדברים רבים; בראש ובראשונה לנאמנותו של עם ישראל לארצו, שכן היא, כפי שהראינו לאורך הדר, נושא-העומק של השיר כמכלול. אך הקורא יכול להשתמש בצמד שורות זה כמִכתם על מה שירצה, מטפטופי אהבה עקשנית עד, נניח, תועלתן של זריקות חיסון.
אנו נפרדים מהשיר – לא לפני שנשלח מבט נוסף אל כולו, ועוד קודם לכן נביט בחרוז הנסגר אצלנו בבית, "תאחזהו / את-חזהו"; חרוז מלא, החל באותיות תא/את שבתחילתו, המצרף יחדיו, בצדק, אימה עם ריטוש חזה, אך הופך את שתיהן: האימה אוחזת באויב, ואילו ריטוש החזה הוא הצלה והצמחה.
> אלישע הוכמן: השורשים באמת מחזיקים את ההר פיזית. כל עץ וכל צמח שצומחים על אדמה הררית מונעים ממנה להיסחף או להתפורר ושומרים על פוריות הקרקע.
במכתם הדוק ויפהפה זה הצליח אלתרמן לנסח את מה שניתן לכנות "החוק הראשון של התרמודינמיקה האנושית": די בנבט אחד הפועם בליבו של אדם כדי להעניק לו חיות, ויהא נבט זה אשר יהיה – אדם יקר, חיה, אמונה, יצירה או תקווה. אך אלתרמן לא הסתפק בהתפעלות מסגולתו של אותו נבט לשמש "מנוע קיומי" לבן האנוש, אלא גייס את הפועל 'מרטש' כדי להצביע על טבעו הכפול (ועל כן, מנתץ הפאתוס) של נבט זה: הוא מחייה אמנם את הנפש, אך במחיר של כאב רב. לא רק משום שהוא ניזון מאיתנו (כשם שאנו ניזונים בו), אלא גם משום שהחסות/גוננות על הנבט, אשר רוחנו יונקת ממנו את כוח רצונה, הן בבחינת ריטוש. ככה זה, אין חִיוּת חינם.חגית כהן
השבמחק