פונדק הרוחות בניסן נתיב: רוצו

אולי קראו ראשי הסטודיו למשחק ניסן נתיב בתל-אביב את ספרו של בן-עמי פיינגולד "מ'כלניות' ל'פונדק הרוחות': אלתרמן המחזאי", התוהה מדוע לא הוצג שום מחזה מאת נתן אלתרמן יותר מפעם אחת בתיאטרון רפרטוארי כלשהו בישראל, ואולי קראו משהו על אודותיו של הספר, ואולי פשוט הגיעו בעצמם למסקנה שאסור לתיאטרון הישראלי להיות כאותו עכבר השוכב על קופת דינרי הזהב התרבותיים שלנו - על כל פנים, הם עשו מעשה, ואחת מהצגות הסיום של הסטודיו השנה היא "פונדק הרוחות", הקלאסיקה הלירית-דרמטית של אלתרמן. אותו סטודיו עצמו הציג את המחזה הזה גם לפני שתים עשרה שנה, והיו לו למחזה עוד הפקות שוליים, ולאחרונה משה זורמן עשה ממנו אופרה - אבל כל זה מחוץ לתיאטראות הרפרטואריים המסחריים.

אני כותב ישירות פה, ולא בעיתון, ראשית כי אינני מבקר תיאטרון ויש לנו מבקרים מומחים וחכמים (ובראשם פרופ' פיינגולד הנזכר לעיל), ושנית כי זה דחוף. רוב ההצגות כבר היו, במהלך השבוע האחרון, ונותרו רק שתיים, בשעות לא כל כך נוחות ודי מיידיות - היום יום ו' בשתיים ומחר מוצ"ש בתשע, שתיהן בצוותא בתל-אביב ושתיהן בזול (חפשו עוד פרטים באתר של סטודיו ניסן נתיב - אבל אל תיבהלו מהסרטון שם. הוא אינו משקף את רוח ההצגה. זו אינה הצגת תיאטרון-מחול כפי שאפשר להתרשם שם, וגם לא אופרת רוק). 

אקצר אפוא. המחזה כידוע עמוק אין חקר, ואלתרמן מתאכזר בו נוראות אל בן דמותו הכנר חננאל ואל האמנות. פונדק הרוחות הוא בעצם הרהור מאוחר על 'כוכבים בחוץ', מתוך עולם זהה של מושגים, של פואטיקה, ובעצם, באופן נוקב מאוד, גם של ערכים. היטיב להזכיר זאת איש שישב באולם מרחק כיסאות אחדים ממני, ושמו אם אינני טועה רוני סומק ומקצועו פייטן בישראל, ששמעתיו, אגב הילוכי לידו, מזכיר לבן שיחו את השיר 'חיוך ראשון'. "הלא ידעתי, את לי מחכה. בצל, ברעדת שפתיים נשוכה.... לא פעם, באדים של חג בודד מאוד, ראיתי: את יוצאת מן הזווית. כולם הלכו, ואת נותַרת בחשכה, להקפיאני בידייך הקרות". ועוד ועוד. 

השחקנים, הבאים עכשיו אל סף הקריירה שלהם על במותינו, עושים עבודה נהדרת. מקצועית ומרשימה ביותר. הבמאי יובל זמיר והצוות אשר איתו טיפלו במחזה בעדינות רבה. למרות נטייתי הספרותית-שמרנית-אלתרמניאקית, הגורמת לי להיחרד בכל פעם שמקצרים את אלתרמן, ב'פונדק הרוחות' דווקא הייתי מצפה שהמחזה הכתוב יעבור אי אילו גיזומים וקיצורים, שכן הוא בעל ממדים שקספיריים ואני לא בטוח שתמיד זה לצורך. והנה, ככל שזיכרוני מן הקריאות שלי במחזה מגיע, בהפקה של ניסן נתיב שום רפליקה לא דולגה. החבר'ה פשוט החליטו למצות מן המחזה הזה כל מה שאפשר. מלאכת העיבוד הושארה לתלבושות, למוזיקה, לאביזרים, לתאורה, לאלף דרכים אחרות שכל אחת מהן, היא ופענוחה, היא תענוג רוחני. 

לומר שהעיבוד הוא אקטואליזציה יהיה נכון אבל גם לא נכון, שכן גם במקור המחזה מתרחש בזמן הווה, והארכיטיפים של הפונדקית, ההלך ותיבת הנגינה מוצבים בו באופן מובהק בהקשר אולטרה מודרני. לכן אין שום אנכרוניזם בבחירתו של הבמאי לתת, למשל, לשלוש הרוחות לקרוא את חלק ב' ו'גלריה' של עיתון 'הארץ', או בהברקה של הפיכת עיתונאי-הבידור מן המחזה לבן-דמותו של גיל ריבה. זו בדיוק כוונת המחזאי, כוונתו העל-זמנית: שפונדק הרוחות מתקיים בהווה, כל הווה שהוא. התוספת היחידה שהיא ממש מחוץ למחזה הכתוב היא ביצוע של השיר "עוד אבוא אל ספך" בלחן חדש, רוקיסטי - וכאן באופן הביצוע התירו היוצרים לעצמם להתפרע מעבר למה שאפשר לשער שהמשורר היה מתכוון אליו לו חי היום. 

"פונדק הרוחות" של בוגרי ניסן נתיב הוא אפשרות מרתקת, מרהיבה, נאמנה, של "פונדק הרוחות" של אלתרמן. הנה לנו בית-ספר למשחק המסמן את הדרך הנכונה לתיאטראות הממוסדים, הגדולים, העצלים שלנו. עושה בית ספר לגדולים, לאלה שכבר גמרו בית ספר. כמו שנאמר בכוכבים בחוץ - "לשאת פת במלח ומים בדלי,/ ועת הדרכים ילבינו/ צידה להביא לאחיי הגדולים,/ לאור ולרוחב בשדות אבינו".