מה היה נשאר לה אלמלא השנאה: דוד (ניאו) בוחבוט על שירת הגזע של עדי קיסר

ושוב אני שמח לארח פה רשימת ביקורת-ספרות חשובה מאוד בגרסתה המלאה והלא מודפסת. הפעם רשות הדיבור לדוד (ניאו) בוחבוט.

עדי קיסר, "שחור על גבי שחור", 144 עמודים, הוצאת גרילה תרבות.
סקירה: דוד (ניאו) בוחבוט
גרסה ערוכה, ממותנת, מרוככת ומקוצרת מופיעה באתר "הארץ", ותידפס בעיתון זה במוסף "ספרים" בעוד שלושה ימים.

"כי מה זה להקריא שירה אם לא / לפתוח רגליים / לחרבן באמצע הרחוב / לצעוק על מישהו שעוקף אותך בתור / להעמיד סירים על הגז ולשרוף את האוכל". מתוך: "אני לא יודעת להקריא שירה", השיר שפותח את ספרה הראשון של מייסדת "ערס פואטיקה", המשוררת עדי קיסר.
השורות הללו משקפות את אופיים של כלל השירים בספר. באיכות המחשבה, בכישורי הביטוי, ובלשון שבה שלטת הגסות.

יש להמשיל את שיריה של קיסר לקעקועים זולים. ציורים קלישאתיים השואפים לסמל איזו עוצמת התנגדות, לקעקע אותה על הגוף ולקבע אותה כמלבוש מתמיד של פרסונה (במובן "מסיכה" ביוונית עתיקה) על פרסונה (במובן אישיות). הביטוי "שחור על גבי שחור" הוא מסוג הקעקועים הללו. ג'ינגל עדתי המוני וקליט. מחיקתו של המושג "לבן" והחלפתו ב"שחור", כהתרסה שבסיסה בעצם תחושת הגאוותנות הגזעית. אך מדוע גאווה זו זקקה להתרסה? מפני שמזרחיותה של קיסר מתמידה להופיע בארשת רושפת של "נגד", רק על רקע, אל מול, או ביחס לאשכנזיות המקפחת. היא מחוסרת כל ממשות עצמאית שאיננה תוצאה של רפלקסיה אנטי-אשכנזית בלבד, ובאופנים רבים, לעתים נדמה, שמבלי להשתמש במושג "אשכנזיות", מזרחיותה של קיסר מתקשה למצוא סיבת קיום.
שירתה לוקה באותם ליקויים המאפיינים את חולשות השירה הנכתבת כיום: דלות הלשון, נמיכות המחשבה, כשהפואטי נרמס על ידי הפוליטי, וסובל מהיעדר חמור של מקוריות בדרך הביטוי השירי. התכנים מוכרים היטב לכול. מדובר בתקריב תיעודי רגשני של הביוגרפיה העצמית במיצגה השטוח. כלומר, על פי סמנה הממתג, על פי התקן שהיא מאיישת. והתקן של קיסר ידוע לכולם: תווית המזרחית.
תווית המזרחית מספקת את פת לחמה הטרייה שזה עתה נשלפה מתנור האפנה הלוהט של השיח העדתי, הדורש להתגייס לצו השעה של ה"בון-טון" (של זרמים מוגדרים בשיח המרכזי) הזקוק ל"שירת מחאה", ולמען תכלית זו מסכין הוא לשדך את האג'נדה הפוליטית אל תחום השירה. שידוך זה מוליד רבבות שירים שמהותם בזהותם העדתית. לכן מדובר ללא ספק בשירה שהיא שירת "גזע". שירת גזע שיש בה מוסר כפול מובנה. היא נלחמת בגזענות כנגד עדות המזרח, אך ממפנת את מטענה הרגשי המצטבר, עד מלוא התסכול, כנגד מה שהיא תופסת כישות אחת: עדת אשכנז.
כך נוצרת שירת פלקטים, הרואה באדם ה"לבן", יוצא עדות אשכנז, מושא שגור ואוטומטי לרגשה זועפת ולנימת שנאה. עיבוד פשטני זה של המציאות הפוליטית למילות שירה, לוקה בגזענות הפוכה, ומוכיח שמחאה לא בהכרח מולידה שירה משובחת:
"לְמִי שֶׁהַהוֹרִים שֶׁלּוֹ נוֹלְדוּ בַּמְּדִינָה הַנְּכוֹנָה/ויֵשׁ לוֹ אֶת שֵׁם הַמִּשְׁפָּחָה הַנָּכוֹן/לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶת צֶבַע הָעוֹר הַנָּכוֹן/ וְעֵינַיִם בַּצֶּבַע הַנָּכוֹן/לְמִי שֶׁנּוֹלַד בָּעִיר הַנְּכוֹנָה/ בַּשְּׁכוּנָה הַנְּכוֹנָהְ" (מתוך: "שיר למי", עמ' 11).
אצל קיסר השירים צווחים בקול קורבני מתוך מלכודת דבק סנטימנטלית ("המילים שלי לא ישלמו חשבון חשמל/ ולא יתנו חיבוק מגן לילדים", מתוך: "אדם הצית עצמו", עמ' 25). שורות חסרות מעוף של מלל פאסיבי-אגרסיבי, הכתוב מעמדה רגשית (ולכן גם שירית) נמוכת קומה ("בשירים שלי/ השומר של הקניון/ ישרוף את כל/ החנויות/ ואחר כך/ נשרוף את כל/ הגשרים/ הם ממילא לא נבנו/ כדי שאנשים כמוני/ וכמוהו יעברו". מתוך: "ממשלת לילה", ע"מ 46). עמדה זו מקבעת הוויה שירית חד ממדית. מלבד זאת - שירתה של קיסר לוקה במכניזם רגשי צפוי וידוע מראש של אותו אנטי קולני-צורמני, שאין לו מה להציע זולת עצם התנגדותו העדרית.
הזהות המזרחית היא מהנושאים העיקריים בספר, על כן ציפיתי לחזות ב"שחור על גבי שחור" בהשפעות השיריות המפרות של מסורת השירה המזרחית הקדומה (החל במשוררי תור הזהב העבריים בספרד, ועד לרבי שלום שבזי בתימן, ולדגולי המשוררים הפרסיים: עומר כיאם, חאפז. ג'לאל א-דין רומי וגו') אך כנראה שהעיסוק של קיסר במזרחיות לא מגובה בכל תוקף אינטלקטואלי פעיל. הוא מתגלם רק ברובד הצר של איוש משבצת ה"מזרחית" בשיח העדתי האקטואלי. אין כאן איזה מפגן בקיאות של אינטר-טקסטואליות מתוחכמת, או איזו התכתבות רעיונית-לשונית-צורנית מחכימה, שתעיד על אופייה ה"מזרחי" . אצל קיסר לא מורגשת השראה של עושר שירי-תרבותי-בעל ערך, והתודעה המזרחית בשירתה, מתבטאת בעיקר בחרישתה את השדה הפוליטי: "אֲנִי הַמִּזְרָחִית/ שֶׁאַתֶּם לֹא מַכִּירִים / שֶׁיּוֹדַעַת לְדַקְלֵם / אֶת כָּל הַשִּׁירִים / שֶׁל זֹהַר אַרְגּוֹב / וְקוֹרֵאת אַלְבֶּר קָאמִי / וְבּוּלְגָּקוֹב." (מתוך "אני המזרחית", עמ' 66)
אמירה זו המתיימרת לייחס אלמנטים רבי משמעות לעובדת היותה של קיסר מזרחית שקוראת את בולגקוב, בנאלית וסטריאוטיפית לכשעצמה. מפני שהיא נענית למיתוג האווילי ביותר ("העדה המזרחית איננה אינטלקטואלית") ומציבה את עצמה ביחס אליו. המיתוג החברתי השטוח של ה"מזרחית" משתקף דווקא בערך העצמי של שירת קיסר המבקשת להיות המזרחית ה"אחרת", "זאת שלא מכירים". ולשם כך האזכור: "וקוראת אלבר קאמי/ ובולגקוב". אך מדוע לה להיענות דווקא לסטריאוטיפ הגזעני העלוב ביותר? אין אתגר אינטלקטואלי נועז מזה בהישג יד ממשי?
לא רק שירי מחאה עדתיים, חמי מזג, יש בספר הזה. אלא גם שירי אהבה. מדובר בתכנים בוסריים וקיטשיים למדי, המבוטאים בהיעדר כישרון להלהיב ובאמצעות עולם דימויים שחוק : "תניח את האקדח בינינו./ קודם נחליף נשיקות/ של נס-קפה / ונאכל עוגיות שוקולד / אחר כך נחליט באיזו / מערכה הוא יירה"; ובסוף השיר: "תסתכל לי בעיניים/ ותכוון ישר ללב". (מתוך "כשתבוא" ,עמ' 36)
יש בשיריה של קיסר כנות רבה ותבערה של רגשות שמספיקות כדי להפוך אדם לדמות מעניינת, אך לא כדי להפוך משורר לכזה שיש בו יכולת לייצר שירים טובים. בתחום השירה דרושות אותן תכונות נדירות של טיב איכות המחשבה, סגולות הביטוי המילולי להצטיין, לשאוף לפריצת גבולותיו של המדיום בתכנים, במוסיקה, בלשון. קיסר לא מצליחה להצטיין אף לא באחד מן הקריטריונים הללו.
סביר להניח שספרה של קיסר עשוי להיתפס כאטרקטיבי במובן הציבורי הרחב. אטרקציית קריאה עממית, פשוטה, המונית ונהירה, שעשויה לעורר הזדהות וליצור מראית עין של "מרכז עניינים". אך ברור אפוא שמדובר במרכז עניינים תקשורתי בלבד, לאור העובדה ש"המסה הקריטית" של השירה העברית הנכתבת כיום, תשאף תמיד להימדד במבחן האיכות.
כאמור: במבחן הפופולריות הכמותית תצלח כל שירה שנוגעת בנושאים האקטואליים הלוהטים (כמו זה העדתי) בעלי ה"אפקט" שחורג משוליותו של עולם השירה אל תחומיה העיקריים של התקשורת: פוליטיקה ופנאי. אלה שזורים בתודעה כצמד-חמד קורץ ומפתה, הזר לשירה.

דוד (ניאו) בוחבוט