שרידי הבּינה: שורה אחר שורה ב"על קביים אלייך שיריי מדדים"

במסגרת מבצע הפייסבוק #כפית_אלתרמן_ביום קראנו את השיר "על קביים" מתוך 'כוכבים בחוץ'. התחלנו ב-7 בפברואר 2018, כ"ב בשבט תשע"ח, וגמרנו ב-22 בפברואר, ז' באדר. הנה הכפיות היומיות, ובגופן אחר מבחר מן התגובות והדיונים.

המנון להתייסרות הגוף וסיפור אוריה: תרגומים לשני שירים מאת קיפלינג

שני התרגומים שלפניכם התפרסמו בגיליון ט של כתב העת דחק (חורף תשע"ח 2018).

רודיארד קיפלינג (מאנגלית: צור ארליך)

המנון להתייסרות הגוף

Hymn to Physical Pain

אֵם שִׁכְחוֹת, אֵם אֲיֻמָּה –
אַתְּ, שֶׁבּוֹאֵךְ קוֹטֵעַ

אֶת יִסּוּרֵי הַנְּשָׁמָה,

אֶת זֵכֶר חַטֹּאתֶיהָ,

בְּתַחְבּוּלוֹת אַתְּ מַשְׁכִּיחָה

אֶת נֶצַח הַתּוֹלַעַת

וַחֲמָתֵךְ כְּמוֹ מוֹחָה

מֵאֵשׁ הַתֹּפֶת לַהַט.

עֵינֵי הַלֵּיל – שֶׁלָּךְ, אִמֵּנוּ.

אֵין לָהֶן שְׁמוּרוֹת

וְהֵן צוֹפוֹת אֶל תּוֹךְ דִּמְעֵנוּ

אֶלֶף אַשְׁמוּרוֹת.

שֶׁלָּךְ סְמִיכוּת עֶבְיוֹן הַחֹשֶׁךְ

הַמַּכְאִיב אַף דָשׁ,

שֶׁלָּךְ חַיָּיו וְחִיּוּכוֹ שֶׁל

בֹּקֶר יוֹם חָדָשׁ.

שֶׁלָּךְ תְּחִנַּת שַׁחְרִית נִמְהֶרֶת

"מִי יִתֵּן שְׁקִיעָה!" – 

וּ"מִי יִתֵּן זְרִיחָה" עִם עֶרֶב,

שׁוּב בְּקוֹל שַׁוְעָה.

כְּשֶׁרַחֲמַיִךְ נִכְלָאִים

וְאַתְּ עוֹמֶדֶת נוֹחַ

הָאֵשׁ חוֹזֶרֶת לְהַלְהִיט

וְהַתּוֹלָע לִקְדֹּחַ.

עַל כֵּן נוֹחִילָה לָךְ מִבּוֹר

בְּמִזְמוֹרֵי "מַה טֹּבוּ",

כִּי בְּשׁוּבֵךְ יֵקַל לִגְבֹּר

עַל חִבּוּטֵי הַתֹּפֶת.

* * *

רודיארד קיפלינג (מאנגלית: צור ארליך)

סיפור אוריה

The Story of Uriah

 שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת; אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ. (שמואל ב' יב, א)

הבלדה על מזרח ומערב מאת רודיארד קיפלינג: תרגום

הבלדה על מזרח ומערב

רודיארד קיפלינג

מאנגלית: צור ארליך. הופיע בגיליון ט של כתב העת דחק - חורף תשע"ח, 2018

הוֹ, מִזְרָח הוּא מִזְרָח, וּמַעֲרָב הוּא מַעֲרָב, וְזֶה אֶל זֶה לֹא יִקְרַב

עַד יָדוּן אֱלֹהִים שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו.

אַךְ מִזְרָח וּמַעֲרָב, גְּבוּל וָגֶזַע וּגְזָר – כָּל אֵלֶּה כְּצִיץ נוֹבֵל

עֵת עוֹמְדִים זֶה מוּל זֶה שְׁנֵי גְּבָרִים גִּבּוֹרִים מִשְּׁתֵּי כַּנְפוֹת תֵּבֵל! 

לקרוא את שירי בורחס עם המתרגם: על 'עקבות בים' ליורם מלצר

עקבות בים

יורם מלצר

אפיק, 245 עמ'

ביקורת: צור ארליך. הופיעה במדור 'שיפוט מהיר' במוסף 'שבת' של מקור ראשון בי' בשבט תשע"ח, 26.1.2018.

חורחה לואיס בּוֹרְחֶס (1899–1986) מוכר בישראל בעיקר בסיפוריו הפילוסופיים, בייחוד אלה שבספרו 'גן השבילים המתפצלים'. סיפור טיפוסי של הסופר הארגנטיני הגדול הוא בחינה של שאלה תיאורטית על אודות גבולות התודעה והשפה. 'פונס הזכרן', למשל, מספר על אדם עם זיכרון מוחלט. האם אדם שזוכר כמה עלים היו בעץ שראה לפני שנה הוא אדם המסוגל לחלץ מהעולם משמעויות? בורחס היה בעל זיקה גם לפילוסופיה היהודית ולעמֵנו, והמפגש בין הגאון מבואנוס-איירס שבקצה-דרום-מערב לבין מסורתנו על נגיעותיה הספרדיות יוצר ניצוצות.

יורם מלצר מפגיש אותנו עתה עם שירתו של בורחס – והנה היא הגותית כמעט כסיפוריו, אך באורח דחוס ומרומז. הזמן הוא גיבור רבים משיריו. בורחס רואה אותו כמרחב של קפיצות-דרך המזמֵן חזרות על מצבים, אך גם כציר של השתנות מתמדת. בשירה הוא יכול לומר זאת על דרך הכזב הפיוטי, וכך הוא מצייר למשל את הירח כהצטברות מתמשכת של המבטים והבכיות שאנו נושאים אליו. שם ספרו של מלצר, "עקבות בים", ממחיש את הדו-פרצופיות הזו. בְּיַם המַיִם, וגם בים הזמן, הרי אי אפשר להשאיר עקבות. והנה – עקבות בים.

הספר מציע דרך מקורית ונהדרת להיכרות עם משורר לועזי. כל פרק מפרקיו הרבים (תוכן עניינים היה יכול לעזור פה) פותח בשיר של בורחס בתרגומו של מלצר לעברית, וממשיך בשיחה. מלצר מציג, בכתיבה מסאית-אישית נעימה, את השיר ואת המפגש שלו איתו: מפגש בין שפות, ובין שני אנשים בעלי תמהילים שונים של זיקה לתרבות דרום אמריקה ולתרבות היהודית. מלצר כותב כחניך רוחני של בורחס, כפרשן, כילד סקרן שגדל בהונדורס ועודנו חי את ילדותו, ויותר מכול כמתרגם. בכובע זה הוא מספר על התחבטויות ואפשרויות תרגומיות, וכך עומד על דקויותיו של השיר. מה עושים למשל עם 'אדם', שבספרדית הוא שמו הפרטי של אדם הראשון אך אין פירושו אדם?

הפרקים שזורים היטב במחרוזת אך מותאמים גם לקריאה כפרקים יחידים; ומחיר העצמאות הוא חזרתיות-מה בין הפרקים. גם בתוך הפרקים אפשר היה לגזום כמה התלפפויות מילוליות הנחוות כהתפלספות במובן המעיק של המילה.

ונקודה בעייתית באמת: חלק ניכר מהשירים כתוב במקור בחרוז ובמשקל. מלצר ויתר בתרגומו על הפן הזה. זו בחירה תרגומית לגיטימית, ובמקרה שלנו אולי הכרחית – שכן העניין כאן הוא משמעותה המדויקת של כל מילה, דבר שבתרגום מחורז-שקול צריך לפעמים להתפשר עליו. אבל ראוי היה שיצהיר על בחירה זו וידון במה שאובד בה. הרי יופיו של השיר מצוי גם בצורתו, ויתרה מכך: ענייני הצורה הם מן השיקולים המדריכים את המשורר בבחירת המילים. פעם יחידה רומז מלצר ביעף כי אולי היו למשורר שיקולי משקל – וזהו.

מתרגמנו הדייקן אף מרחיב את החופש הצורני שנטל לכדי כפייה על המקור. הוא חותך את השורות באופן לא סימטרי, כנראה כי כך יפה ופיוטי בעיניו, ויוצר אגב כך קיטועים תחביריים שאינם נחוצים ואינם מצויים במקור, כאילו בלית ברירה. באחד המקרים הוא אף מדביק את כל בתיה של סונטה לאחד. בין הפרטים המרתקים על דילמות התרגום שמלצר מכביר על הקורא, היה מקום שידבר גם על כך.

הירשל ובלומה באור-יהודה: על 'לרשתה' מאת אהוד פלמור

לרשתה

לרשתה 

אהוד פלמור

פרדס, נובמבר 2017, 368 עמ'

ביקורת: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בב' בשבט תשע"ח, 19.1.2018

"לרשתה" היא המילה האחרונה שהתורה מצטטת מפי משה רבנו לפני מותו, מיד לפני שהוא מצטווה לעלות להר נבו, לראות משם את הארץ שלא ייכנס אליה, ולמות; זאת, אם אין מחשיבים את ברכותיו לשבטי ישראל, המשובצות בתורה אחר כך. "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת", הוא אומר ככלותו את שירת האזינו. "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ".

אהוד פלמור, עורך דין בעיריית ירושלים ועכשיו גם סופר, גילה תגלית יפהפייה המבארת את פרידתו זו של משה על סמך כלל הופעותיה של המילה "לרשתה" במקרא. תגלית ענפה, מבוססת, לא נקודתית גרידא; מאותן תגליות המאירות את התכנון הספרותי של התורה באור יקרות. חידוש-תורה זה נמצא במוקד הרומן שלו "לרשתה". הוא מתברר במלואו רק בסוף היצירה, ולכן נתאפק מלהציגו כאן. נאמר רק שהוא נוגע לאי-כניסתו של משה לארץ.

ברומן, מגלהו של החידוש הוא כרמי: צעיר ירושלמי דתי, עורך דין מתחיל, בן דמותו של המחבר במידה זו או אחרת. ליתר דיוק, התגלית היא של מי מאבות-אבותיו של כרמי בגולה. הלה הצפין אותה בפתקים שעברו במשפחה מדור לדור, וכמעט שנטרפו בימי השואה בהונגריה. כרמי, שהתייתם מהוריו בגיל צעיר, מגלה את הפתקים שהוסתרו ומפענח את הרמזים בעזרת הידע והאינטואיציה המקראיים שלו, אבל גם בזכות אי-אילו התרחשויות בעלילה העיקרית של הרומן: עלילת אהבותיו וגירושיו, עליותיו ונפילותיו וחיפושיו הרוחניים והאמוניים.

תור הכסף: על 'העשירים' לחמוטל בר-יוסף

העשירים

חמוטל בר-יוסף

כרמל, תשע"ח, 420 עמ'

ביקורת: צור ארליך. התפרסמה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בכ"ה בטבת תשע"ח, 12.1.2018.

אָמַר זְהָבָם שֶׁל הַיְּהוּדִים: / לִהְיוֹת שׁוֹפֵט לִי מִי שָׂמְךָ? /  עַל בִּזְיוֹנִי כְּעַל כְּבוֹדִי / לֹא הֶעֱלֵיתִי מַסֵּכָה. / הָיֹה הָיִיתִי – אֵ-ל עֵדִי – / מִנִּפְלְאֵי בְּרוּאֵי עַמְּךָ.

כך כתב נתן אלתרמן בשירו 'זהבם של היהודים'. כי אכן, מי לא קם להיות שופטו של זהב היהודים ולהרשיעו – ולהרשיעם – בדין? הגויים שלטשו עיניים וליטשו גרזן, וגם יהודים רבים, סוציאליסטים במיוחד, ראו בהון היהודי קלון, בכספם של היהודים חרפה ובזהבם זוהמה. אלתרמן, איש תנועת העבודה, הבין שלצבירת ההון היה בגלות, כמו גם בתקומה, ערך הישרדותי מהמעלה הראשונה, שאין להתבייש בו וגם אין להסתירו, וכתב על כך בשיר הזה ובמקומות נוספים. בכסף, הסביר בשירו, נפדו שבויים. בכסף שוחדו גוזרי שמד. ובכסף, בתרומותיהם של העשירים יותר מבפרוטותיהם של ההמונים, גם נגאלה הארץ. "אֻמֵּת שָׂרִים נֶעֱבָדִים / אוֹתִי בָּרְאָה מִן הַבְּלִימָה", הוא כותב, עדיין בִּשמו של זהב-היהודים, בחתימת השיר; "אֲנִי, כַּסֵּפֶר וְכַדִּין, / עָרַכְתִּי לָהּ הַמִּלְחָמָה". רצה לומר: לצד ערכי הרוח והדעת, הצדק והדת, גם הזהב היה נשקו של העם המשועבד.

מחשבה זו הדריכה גם את חמוטל בר-יוסף, המשוררת וחוקרת הספרות הוותיקה, בכתיבת הרומן "העשירים" (אגב, עשרים עמודים אחרי 'זהבם של היהודים' באים בכרך 'עיר היונה' של אלתרמן שירים על אחת ושמה חמוטל. אבל זו כבר באמת מקריות גמורה). הרומן עב הכרס עוקב אחר שישה דורות של משפחה אחת, שושלת היימשטאט, לאורך כמאתיים שנה. ראשון ההיימשטאטים, מאיר, היה רוכל בפולין וברח לגרמניה בשל עלילת דם שהתרגשה לפתחו (לפתחו פשוטו כמשמעו, בדמות ילד נוצרי דקור). אך ממנו והלאה, לאורך שלשלת הדורות, הלכה המשפחה הבדיונית הזו והתעשרה בזכות נחישות בניה ובנותיה להתקדם בסולם החברתי, בזכות נכונותם ללכת אחר ההזדמנויות, בזכות תאוות לימוד וידע והתעניינות בכימיה בפרט, ובשל עוד שתי תכונות תאומות אשר נעשות ללייט-מוטיבים של הספר: שנאת בזבוז של משאבים, של כישורים ושל חומר, ונטייה לחבל תחבולות לניצול פסולת תעשייתית. מין משפחה של עוץ לי גוץ לי, העושה זהב מקש.

כל הדרך עד לקצה: על 'רוכבי הדלי' לאודי טאוב

רוכבי הדלי

אודי טאוב

זמורה ביתן, תשע"ח, 317 עמ'

ביקורת מאת צור ארליך. מופיעה היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון.

שקדים וצימוקים: קריאה מפורטת מאוד ב"פגישה לאין קץ"

במסגרת מבצע הפייסבוק #כפית_אלתרמן_ביום קראנו קריאה צמודה את השיר "פגישה לאין קץ". במשך כמעט חודש, מכ"ג בטבת עד כ"א בשבט תשע"ח, 10 בינואר עד 6 בפברואר 2018, קראנו מדי יום קטע קצרצר, הסברתי אותו, והקוראים הוסיפו, הקשו, העירו והרחיבו. בשל אורכה העצום של היריעה מובא כאן מבחר מצומצם ביותר מהתגובות הפרשניות - בגופן שונה מזה של הכפית עצמה.