במהדורה 29 של מדורי "שיפוט מהיר" - שלשום, י' בחשוון תשע"ו, 23.10.2015, במוסף שבת של מקור ראשון - על "קונסטלציה של תופעות חיוניות", "סיפוח עכשיו" ו"הכול אפשרי".
קונסטלציה של תופעות חיוניות
אנתוני מארה, מאנגלית: שאול לוין, כנרת זמורה
ביתן, 350 עמ'
יש לקוות שבחנויות הספרים לא ישלחו את
"קונסטלציה של תופעות חיוניות" בטעות למדף ספרי רסלינג, בגלל שמו. רק
בקריאה מתגלה כמה ולמה מרגש הוא השם היבש הזה, המרחיק בוודאי קוראים המסתכלים
בקנקן. על כן נסלחות גם קלישאות ההלל המפצות, המופיעות על העטיפה. מה גם שהן
מוצדקות.
את מה שיש לאנתוני מארה לומר על החיים – הלא הם
הדבר המוגדר במילון רפואי סובייטי שהמציא כ"קונסטלציה של תופעות
חיוניות" – הוא עיגן כקונסטלציה סיפורית של תופעות ממשיות, חיוניות בחלקן
וקטלניות בחלקן האחר, המתרחשות בצ'צניה. מורעבים, נקטלים, בורחים, מבריחים,
מתמרנים – זה היה מצבם של תושבי חבל זה, שנקלעו אחרי התפרקות ברית המועצות לשתי
מלחמות ונמחצו בין הפטיש, קרי אכזריותם של הרוסים שסירבו לשחרר את החבל, לבין
הסדן, הלא הם המורדים האסלאמיים המקומיים והמיובאים (שמהטרור שלהם הספר די מתעלם).
שני הגיבורים המרכזיים ברומן המפעים עד מאוד של
מארה הם רופאים, אלה שתפקידם להציל תופעות חיוניות למיניהן. סוניה, הרופאה המנתחת
הטובה ביותר בצ'צ'ניה, שחזרה אל בתריה השותתים של ארצה מקריירה מבטיחה בלונדון,
ומחזיקה לבדה בית חולים פעיל בעיר חרבה – ואחמד, הרופא הגרוע ביותר בצ'צ'ניה,
המוצלח יותר בהנצחת חיים אבודים בציורי דיוקנאות. שניהם קדושים עם חולשות. כקוטב
נגדי למעשי הרופאים עומדים החטיפות, הרצח והעינויים שמבצעים הרוסים.
ההווה הסיפורי, שאליו מתנקזים זיכרונות העבר,
נפתח בחטיפת חברו הטוב של אחמד אל אתר עינויים המכונה "המַטְמֵנה". אחמד
מבריח את בתו הקטנה של החבר, המבוקשת אף היא, אל בית החולים שסוניה מפעילה. ביום
החמישי והאחרון של ציר ההווה נחטפת למטמנה דמות מרכזית אחרת. בתווך נמצאים חבר
שלישי, שעינויֵי המטמנה הפכוהו למלשין; אביו ההיסטוריון החולה המתמודד עם תלותו
בבן שמכר נפשו לשטן; ונטשה, אחותה של סוניה, שבריחתה השנייה מצ'צניה מתגלה, מתוך
סבך מובנה של הפתעות כמו-בלשיות, כיָתֵד הקושר את חוטי העלילה.
לכל זה נוספים צללים מהעבָר הסְטָליניסטי,
הבלחות שיטתיות מהעתיד הרחוק של הגיבורים, ומזיגה עילאית, מטהרת, מרוממת נפש, בין
תמונת מציאות קודרת לפרטיה המפלצתיים לבין תקווה המתגלמת ברוח, באמונה, בהמשכיות
הדורות ובעיקר בזיכרון ובאמנות מאפשרת-הזיכרון. רוח האדם עולה כאן מתוך החומר
האפל, מתוך הגוף הפיזיולוגי הפלאי והדואב; מתוך אותה "קונסטלציה" שהמילון
הרפואי הסובייטי, המטריאליסטי, התקשה להמריא מעבר לה.
למבקר של ניו-יורק טיימס הזכיר הרומן את "מלחמה
ושלום". לי הזכיר ברוחו שתי יצירות מופת אחרות, משנות מלחמת העולם השנייה,
המעמידות את חירות הרוח מעל מציאות המצור: "הדֶבר" של אלבר קאמי, ובעיקר "שמחת עניים" של אלתרמן, מקום
שם גובר נצח שרשרת הדורות על המלחמה והמוות.
כדאי לקרוא את הרומן הזה. כדאי לקרוא אותו
לאורכו בריכוז כדי לא להחמיץ את השלמות הנולדת מהצטרפות הפרטים. כדאי לקרוא את
סופו ביחידות, אם אתם מתביישים להיראות בוכים מכאב ומהכרת תודה.
