‏הצגת רשומות עם תוויות כוכבים בחוץ. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כוכבים בחוץ. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 13 באוקטובר 2021

אחינו ידע לבדד: קריאה יומית ב'שיר בפונדק היער' לנתן אלתרמן

בסתיו תשפ"ב-2021 קראנו במסגרת 'כפית אלתרמן ביום' את 'שיר בפונדק היער', מתוך 'כוכבים בחוץ' לנתן אלתרמן. לפניכם כפיות העיון היומיות שלי, עם מבחר מהתגובות הפרשניות של הקוראים בפייסבוק ובטלגרם.




 
שִׁיר בְּפֻנְדַּק הַיַּעַר

השיר שאנו מתחילים היום, 'שיר בפונדק היער', הוא האחד לפני האחרון ב'כוכבים בחוץ'. כותרתו מרמזת לנו שאנחנו, מצד אחד, נמצאים בזירת ההתרחשות החביבה על הספר הזה, הפונדק, מקום שם נפגשים אנשים וחוויות, ומתקבצים שלושת עמודי התווך – העלמה, השירים והדרך. אבל, מצד שני, הפעם זהו פונדק היער. מקום מבודד יותר, מחובר יותר לטבע מאשר לכביש, מעט מסתורי יותר.

המילה הנוספת בכותרת, "שיר", היא המילה הראשונה בכותרת של ארבעה שירים בספר. 4 מתוך 67 (ואם נספור רק שירים עם כותרת: מתוך 55). כלומר, סימון לא יוצא דופן ועדיין אומר דורשני. בחטיבה הנוכחית בספר, חטיבה ד, יש שיר אחד נוסף שכותרתו כזאת, 'שיר שלושה אחים'; שם, שני אחים באים אל אחיהם השוכב על ערש דוויי. תכף, כשנתחיל לקרוא בשיר, נגלה מיד שגם בשירנו מספרים אחים על אח שמת. אח מסוג אחר, מוות מסוג אחר, אך ודאי שני השירים קשורים זה לזה.

בין כל שירי ה'שיר', שירנו מעיד על עצמו כ'שיר' באופן הבולט והעקבי ביותר.  כלומר יותר מן האחרים הוא כולל רכיבים המראים שהוא שיר שמספר על שיר שהוא עצמו.

כזו היא פתיחת השיר, שהיא באמת יחידה במינה בספר: "יסופר נא היום...". כלומר גם הפתיחה היא הכרזה על מה שלפנינו, סיפור או הזמנה לסיפורים. אחד היושבים בפונדק מזמין את חבריו לסעודה לשמוע ולהשמיע. גם סיומת השיר תמסגר אותו מבחוץ: "ושירנו תם". השיר עשוי במעין בתים ופזמון, אם כי במבנה לא לגמרי סדיר והפזמון אינו פזמון חוזר. בשניים מבתי הפזמון, וגם באחד הבתים הרגילים, חוזרות המילים "הכוכב על היער גדול. סוער", המחזירות את השיר, בכל פעם, מהסיפור שהוא מספר אל המסַפרים והמקום שהם יושבים בו.   

הדבר משרת יסוד רעיוני חשוב בשיר. הוא מדמה אותו, מורכב ופיוטי ככל שיהיה, לשיר עממי, שיר-זמר פשוט עם פזמון חוזר ששרים עגלונים ביער. כי זה נושאו. האח המת הוא אח-יער. איש אדמה וטבע. אח "עילג" אפילו. אנחנו נתוודע אליו לאורך הימים והשבועות הקרובים. כמו האחים ב'שיר שלושה אחים', האח המת מוקסם מהעולם; אך הוא דומה יותר לאח-התאום ההרוג בשיר 'איגרת' (שיר הסיום של חטיבה א בספרנו), כלומר לפן התמים והלא-מעובד באישיותו של המשורר. שני השירים הללו יהיו לנגד עינינו בקוראנו את 'שיר בפונדק היער'.

> צפריר קולת: נראה שיש להבחין בין פונדק הדרך לפונדק היער. בעוד הראשון הוא אכן זירת ההתרחשות של כל החיוּת והדרך (מלבד הפונדקית), הרי שהשני הוא...
בית הקברות. למשל ב"מסע החורף" של מילר ושוברט אבל גם במקומות אחרים ואפילו ב"פונדק הרוחות". הוסף לכך את היער, שהשר השולט בו כולו מוות, והרי לך דומיה, תהילת אחינו הטוב.


*

יְסֻפַּר נָא הַיּוֹם בְּהַשְׁקֵט וּתְבוּנָה
עַל אָחִינוּ הַנָּח מְעֻטָּף בְּאַדֶּרֶת.

אכן, סיפורו של האח המת מתאפיין כבר בפתיחתו בהשקט ובתבונה. היותו מת תוזכר רק בעוד כמה בתים טובים. גם הדיבור עליו בלשון עבר יתחיל רק תכף. לעת עתה – בעדינות. באיפוק. הוא נח, אפילו לא מוטל. הוא מעוטף באדרת, אולי לשון נקייה לתכריכים, כפי שרומזת המילה מעוטף, אולי לבושו היומיומי.

יש לנהל את סיפור-הדברים באיפוק ובתבונה. יש ללמוד מהם. מהאח, מדרכו, מאופן מותו. אבל אל יעוררו המילים הבלתי צפויות "תבונה" ו"אדרת" תהיות ופרשנויות מופרזות. "אדרת" מכוונת לחרוז תכף עם "בדרך", מילת מפתח; ו"תבונה" מחליפה את "בטחה" מן הצירוף המוכר שבדברי ישעיהו (ל', טו) "בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם", גם כדי לחרוז עם "את פניו". זאת בתיאור סמלי וחשוב, בהמשך הבית, הממחיש תבונה שקטה של האח שידע להקשיב לטבע: "במוצאו בשדות השלווים את פניו / הצופים לו מבאר ומנַחל בדרך".

> עידו והדסה רוט: האדרת רומזת גם לנבואה. המעוטף בה מרוחק מעט מהסובבים, נתעלה כבר מעל שגרת החיים.

> עדיאל חרבש: ההטיה ״מעוטף״ מרמזת מאוד על הפאסיביות של החולה/גוסס/מת. זה אפילו לא ״עטוף באדרת״, אלא מישהו עטף אותו…

*

הוּא לָשִׁיר לֹא הֵיטִיב,
הוּא חִיֵּךְ בִּמְלֹא פִּיו,

תחילת היכרות עם האח המת. השירה מול החיוך, ההבעה המעוצבת והמורכבת מול ההבעה הישירה, הבלתי-מכוונת אפילו, של השמחה. בראשונה הוא לא הצטיין, לשני התמסר. האח הזה אינו משורר, אך הוא אדם מרגיש וספונטני.

החיוך, ילמדו אותנו השורות הבאות, היה לנוכח גילוי עצמי בטבע: ראיית בבואת פניו במקורות מים. אל מול המצלמה הזאת הוא היה מחייך. הנה הבית השלם לנוחותכם (אבל היום כמובן נדבר רק על השורות שלנו):

יְסֻפַּר נָא הַיּוֹם בְּהַשְׁקֵט וּתְבוּנָה
עַל אָחִינוּ הַנָּח מְעֻטָּף בְּאַדֶּרֶת.
הוּא לָשִׁיר לֹא הֵיטִיב,
הוּא חִיֵּךְ בִּמְלֹא פִּיו,
בְּמָצְאוֹ בַּשָּׂדוֹת הַשְּׁלֵוִים אֶת פָּנָיו,
הַצּוֹפִים לוֹ מִבְּאֵר וּמִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ.

שתי השורות שלנו, מבחינת האורך, שקולות כאן לשורה אחת. כלומר, "הוא לשיר לא היטיב, הוא חייך במלוא פיו" זהה בניגונה ובמספר הברותיה ופעמותיה לשורה כגון "יסופר נא היום בהשקט ותבונה". השורה מאורגנת כשתיים כי היא עשויה שני משפטים עצמאיים ומקבילים ואף מתחרזים. היא כמו מושתלת באמצע בית שבלעדיה היה עשוי כבית אלתרמני קלאסי, בחריזה משורגת. תבונה-אדרת-פניו-בדרך. מבנה החריזה בבית הוא אפוא אבגגאב.  

אבל זה מעניין יותר מכך. ראשית, יש קשר בין צלילי החריזה שלנו לאלו הממסגרים אותה. "היטיב" מזכיר בצלילי tv את "תבונה", ו"פיו" את "פניו".

שנית, צמד השורות הקצרות שלנו מקביל צלילית לכל אורכו, לא רק בחרוז שבסוף. למעשה, רק המילים "לשיר" ו"חייך" נותרות מנוגדות. "הוא" מקביל ל"הוא", ומעניין יותר, "לא" מתהדהד ב"במלוא", מילה הפוכה לה במשמעותה. אלתרמן בעצם חורז כאן כן ולא, ולא סתם כן אלא כן-לגמרי, כן-מאוד: במלוא. הדבר מחריף את הניגוד בין השירה לחיוך.

>רפאל ביטון: מזכיר קצת את דמותו של אליפלט. פתיחת השירים: יסופר נא מול נזמר נא, וכמובן החיוך התמים והספונטני "הוא חייך בבלי דעת מדוע".


*

בְּמָצְאוֹ בַּשָּׂדוֹת הַשְּׁלֵוִים אֶת פָּנָיו,
הַצּוֹפִים לוֹ מִבְּאֵר וּמִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ.

אז, כאמור, אחינו "חייך במלוא פיו". התיאור, בפשטות, הוא של ראיית בבואה, השתקפות של פנינו במים. כשהאח נתקל בפני-עצמו בטבע, אגב הילוכו בנחת, היה מחייך מאוד, ועצמו היה מחייך אליו בחזרה. יש כאן התחברות ללא מצרים עם עצמך ועם העולם.

אלתרמן מציע לנו לחוות את זה באופן מעמיק יותר, מפתיע יותר. האח כביכול מצא את פניו מחכים לו. מביט אל תוך באר, מביט אל נחל, והנה הוא מוצא אותם שם, צופים אליו. אפשר לומר שהאח "מצא את עצמו" בכל פעם מחדש, בלי שחיפש. עצמו ניבט אליו מן העולם.

כבר ראינו כמה פעמים בספר הזה שהדרך, או הנוף, שהאדם צופים בהם, נתפסים כצופים בנו, כעין. כך למשל בשורה השנייה בספר, "והדרך עודנה נפקחת לאורך". כך בשורה הידועה ב'ירח' "ובראותך כי דרך עוד צופה אל הלך". האח כאן מממש זאת באופן טבעי, אגב הילוכו. גם השדות השלווים, שלווה המאפשרת למים הלא-גועשים-מדי לשמש בבואה, הם שיקוף של שלוות האח.
 
> רפאל ביטון: אם נחזור לשיר הראשון, שם המצפים הם ענן ואילן בגשמיו וכאן המצפים הם באר ונחל כלומר דברים הקשורים למים (ענן, גשם, באר, נחל).
אז אולי יש כאן רמז ל"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" שהרי בסוף האדם כמו אלוהים מחפש את ליבו.


*

הַכּוֹכָב עַל הַיַּעַר
גָּדוֹל. סוֹעֵר.

מילים אלו יחזרו בשיר עוד פעמיים באותה מתכונת בדיוק. הן מעין זום-אאוט קולנועי. מביטות רחוק, כדי להביט מרחוק עלינו. הן מקשרות בין חייו של האח, איש-הטבע, שהתהלך ביער ומת ביער (כפי שעוד נראה), לבין האחים המספרים עליו בפונדק היער. כולם ביער, כולם תחת אותו כוכב.

כוכב הוא עצם גדול מאוד, והוא עשוי גם לסעור; כגון סערות הכוכב הסמוך לנו, השמש. אבל כוכב על היער, כלומר כוכב כפי שאנו רואים אותו מכאן כנתון ביחס אל היער, הוא עצם קטן מאוד שאינו סוער כלל. לכל היותר נראה כמנצנץ.

והנה כאן, הכוכב שנראה לנו קטן ויציב הוא גדול וסוער. יהיו שימצאו פה גם ביטוי מילולי לאי-אילו ציורים של ואן-גוך. הוא סוער בניגוד לשדות השלווים, ולבאר ולנחל השוקטים, שנזכרו אך זה עתה.

הדרמה, הסער, הגודל, נמצאים לא בסביבתנו המיידית אלא מחוץ לזירה כביכול (אנחנו בספר "כוכבים בחוץ"!). במרחק, ושמא גם עמוק בתוכֵנו. ובפרט, הסער והגודל נמצאים לא אצל האח פשוט ההליכות, הטוב והענו והתמים, גיבור שירנו-סיפורנו, אלא בעולם העוין, בגורל המתהפך.

אך באותה שעה, הכוכב הגדול דומה בתפקידו לירח בשירים אחרים של אלתרמן. עין גדולה הפקוחה על הכול. נרו של אלוהים המשגיח והאוהב, כפי שייאמר בהמשך הבית שלנו.

> רפאל ביטון: גדול. סוער - מזכיר את "כי יודע אני כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם" (יונה).

*

אָחִינוּ יָרַד אֶל הַגַּי הָרָטֹב.

תמונה שנייה מן האח. הפעם לא נחל שבבואת הפנים נשקפת ממנו אלא גיא רטוב, אולי אפילו קניון מתחתר ושוצף ונופל. זאת, תחת עינו של הכוכב הסוער ובהתאם לכך.

הירידה אל הגיא היא התבודדות שבהתבודדות. ירידה אל מקום מסתרים שבתוך היער. הכתיב גי שולח אותנו למקרא, שבו הוא מופיע בכמה מקרים אף כי גם במקרא הכתיב המקובל כיום גיא שכיח יותר. ייתכן שההשראה כאן היא מקום קבורתו הנסתר של משה, "בגי בארץ מואב".

המילה רטוב עדינה קצת ביחס למים זורמים. הבחירה בה מוסיפה משהו למסתורין, ויש לה גם תפקידים צליליים חשובים. רצף הצלילים יְהָרָט במילים "הגי הרטוב" חוזר על זה של "יָרָד", וכך דומה שהשורה כולה משתכשכת באותה רטיבות. הצמד "ירד ... הרטוב" יתהדהד וייחרז לעומקו בצמד המילים שיתארו את האח הזה בעיני האלוהים, "ישר וטוב".

בהקשר שלם זה של הבית ושל התהדהדותו, דומה שהירידה אל הגיא הרטוב יש בה יסוד של טהרה בטבילה, של התקדשות, בבחינת "לפני ה' תִטְהרו".

> משה מלין: (ואולי גם המשך/התכתבות עם הבאר והנחל מהבית הקודם. ואולי הד (או שמא אד...) לאדמת חימר רטובה, כזאת שממנה נוצר האדם במקור, ומשם הדרך קצרה אל האלוהים).

> סלעית לזר: ואולי הגי הרטוב הוא גב ולא מים זורמים. מקווה, בקיצור. בקריאה ראשונה נראה לי שכאן הוא כבר מת. הגי הרטוב הזה הוא מקום טהרתו לפני שיעמוד בפני בית דין של מעלה המאיר נשמתו בנר.

*

הֵאִיר אֱלֹהִים
אֶת עֵינָיו בְּנֵר
וַיִּרְאֶנּוּ יָשָׁר וָטוֹב.

אנו ממשיכים להתוודע לגיבור שירנו, האח המת, ילד-הטבע. כמו נוח, הוא מצא חן בעיני ה'. דומה שאזכור אלוהים כאן הוא יותר מקלישאה רטורית. המילים הקצרות הללו, מחציתו השנייה של הבית השני בשיר, רוויות במשמעויות מן המסורת והאמונה היהודית.

אלוהים מוצא שהאח "ישר וטוב". המצפן ההתנהגותי שהתורה מציבה הוא אכן "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'" (דברים ו, יח); שימו לב ל"עיני", מילת מפתח גם בשורות שלנו. עשיית הישר והטוב הן דרישות בסיסיות, לא למתקדמים. אנשים פשוטים יכולים ומצופים לעמוד בהן. הולם הדבר את האח הזה, הפשוט, שאינו אמן אלא הוא חי בשלווה ובשמחה עם העולם.

הראייה כאן היא דו-כיוונית, דבר שקורה הרבה בספרנו, עוד מ'והדרך עודנה נפקחת', ושנתקלנו בו כבר בבית הקודם בשירנו, כשפניו של האח צפו אליו מן הבאר והנחל. אלוהים רואה את האח, ומזהה את טיבו המוסרי, על ידי כך שהוא מאיר דווקא את עיניו הרואות ומתבונן בהן. תכונותיו של האח, נשמתו אולי, משתקפות במבט עיניו.

אכן, הנר, בפרט כשהוא בידי אלוהים, ובייחוד כשמדברים על אדם שעכשיו הוא מת, עשוי לסמל גם את נשמתו של האדם. אלוהים מחזיק בנר ומתבונן אל "נר ה' נשמת אדם". הנר עשוי להיות גם  "הכוכב על היער" שהוזכר בתחילת הבית. כנראה הוא גם וגם. נזכור כיצד בשיר קודם בספר תוארו הכוכבים כנרותיו של אלוהים, המאירים מעל לנר יחידי ששם הוא דווקא אנושי: "נר חֵלב, / מול ריבוא נרות של אלוהים, / מאיר על לחם וגיליון איגרת" (סיום הפרק השלישי ב'מערומי האש').

*

בַּנְּתִיבָה הַמּוּעֶבֶת פְּגַשְׁנוּהוּ רַבּוֹת,
אֲפוּף אֵד וְנוֹשֵׁף כְּמַבְקִיעַ מִדַּהַר.

האח מצטייר פה כאיש-הדרך. כמי שנתקלים בו רבות כאשר הולכים בדרך, והוא לובש את דמותה. כשהדרך מעוננת הוא מגיח מעונן כמוה, מאדי התנשפותו המתמזגים עם אדי הערפל. "מבקיע מדהר" מובא כדימוי, וקשה לדעת אם האח אכן דוהר בדרך או רק נראה, בגלל הערפל האופד אותו ונשיפותיו, כמי שדהר.

> עוז אברמוביץ: מזכיר רכבת קיטור.
> ידידיה גרובר: גם בבתים קודמים יש רמזים לכך.


*

מְנֻשָּׁק, מְלֻטָּף כִּמְנַקֵּה אֲרֻבּוֹת,
הוּא חָצָה בְּמֵאוֹת הַשָּׁנִים שֶׁל הַיַּעַר.

מה מנשק ומלטף את מנקה הארובות? הפּיח. הלכלוך השחור, המוחלט, הסמיך, המסמא. אלה הם ליטוף ונישוק של כיעור, של אי נעימות, אבל אין כמותם למגע מתמשך שנשאר גם אחרי. הדימוי המוזר הזה מושת על האח המתהלך חָצֹה ושוב בדרכים ובפרט ביער החשוך והעתיק. לדידו, תלאות הדרך, העפר, האפלה, הערפל, הם נועם. הם אותות לאהבתה של הדרך כלפיו, איש-השטח.

ההליכה המתמדת ביער, הליכתו של אדם המנותק מרצון מהחברה ומהעיר, מהתרבות ומהטכנולוגיה, היא הליכה בזמן. חצֹה-ושוב במאות שנים: זמנה הזוחל-ומצטבר של הצמיחה; זמנו העומד של הבידוד. מאות השנים טבועות כטבעות בגזעים העבותים, נשקפות מן האמירים הרמים.

חשכת היער היא חשכת ימי הביניים כשם שהיא חשכת זמננו הנידחת: היער היה אז כפי שהוא היום. אבל שלוותו העל-זמנית של היער, "מַמְלְכוּת השלווה הנאֱדָרה" כביטויו של ביאליק בפואמה 'הבריכה', כומסת תהפוכות, התפרצויות ומחזורי תמורות – כמתואר גם-כן באותה פואמה יפהפייה, כתר שירת היער העברית, שמאות השנים ומאות הפנים של היער ממלאים את שורותיה עוד יותר מתיאורי הבריכה עצמה.  

בבית שלנו כאן, "ארובּות" נחרז בנדיבות עם "רבּות", ו"יער" עם "דַהר" (במלעיל, כלומר דְהָרה):

בַּנְּתִיבָה הַמּוּעֶבֶת פְּגַשְׁנוּהוּ רַבּוֹת,
אֲפוּף אֵד וְנוֹשֵׁף כְּמַבְקִיעַ מִדַּהַר.
מְנֻשָּׁק, מְלֻטָּף כִּמְנַקֵּה אֲרֻבּוֹת,
הוּא חָצָה בְּמֵאוֹת הַשָּׁנִים שֶׁל הַיַּעַר.

החציה ביער, בצמד השורות שלנו, שונה מהדהירה "בַּנתיבה", בדרך הכבושה, המתוארת בצמד השורות הקודם, החורז. ובכל זאת הבית מלוכד, שכן דרכו של האח עוברת בו בסוגים שונים של תָווך סמיך. הנתיבה "מועבת", כלומר מעוננת, וההולך בה אפוף אד; והיער, סבך צמחייה עב-חושך, עוטף את העובר בו במגע ישיר, העולה לכדי נישוק וליטוף.

*

וְאוּלַי הוּא אֶחָד, אַדְמָתִי, שֶׁנָּשַׁם
אֶת חֲרוֹן בְּדִידוּתֵךְ וְאֶת כֹּחַ שָׁמַיִךְ,

בדידות מול בדידות. האח המת, שעליו מדובר כאן, אותו איש-שדה תם, הוא יחיד, או מן היחידים, שהרגיש את האדמה ואת השמיים בטבעיות של נשימה, וחש אותם כבעלי רגש. ומולו בדידותה של האדמה, בדידות שמחזיקה אותה במצב מתמיד של חרון.

האח ש"לשיר לא היטיב", אבל "חִייך במלוא פיו במוצאו בשדות השלווים את פניו" – האח שאינו משורר, אינו אמן, אלא ההוויה ספוגה בו – הוא זה שחווה את רגשותיו של הטבע; יותר מאחיו המשוררים המדופלמים, אמני הניסוח. בלי לבקש חשבונות רבים.

שמיה של האדמה הם בפשטות השמיים, השמיים שלנו. הפנייה כאן לאדמה, ושיוך השמיים אליה, הגיוניים – שהרי על האדמה הזאת האח איש-השדה התהלך עד כדי הזדהות גמורה, ובה עומדים עתה לקבור אותו.

את חרון האדמה פגשנו בשיר 'מערומי האש', מוקדם יותר בספר. "עשן וקדמוני חרון האדמה", הוא נפתח. האדמה שם, אדמת מדבר סלעית, בודדת שם במובן זה שהיא מתנגדת לכל ניסיון של אדם, חי וצומח להיאחז בה. כאן זו אדמה אחרת, פורייה, ועדיין בודדה ומתוך כך אחוזת חרון. זו בדידות של אחרוּת, של אי יכולת לתקשר, בדידותו של הדומם, של הגדוֹלה בדוממים הנגישים לנו. האח הבודד מצא לו בת זוג, בת שיח: האדמה הבודדה.

מתוך כך, גם התכונה המיוחסת פה לשמיים, כוח, מצטיירת כקשורה לבדידות ולחרון. גם השמיים הם ענק אחד, אדיר, דומם במהותו אבל נע לפעמים בכוח אדיר. בשירים אחרים בספר נזכרים "בלהות כוחו" של "כוכב רחוק" (באותו 'מערומי האש' שהזכרנו) ו"כוח אימים" שבא עלינו בעת סערה (ב'הרוח עם כל אחיותיה'). אפשר גם להפליג ולהבין שהכוונה לאלוהים או לכוחות על, ואפילו אותם האח העילג (כך הוא יכונה בהמשך במפורש!) הוא היחיד שידע לנשום.

למילים "נשם" ו"שמייך" יבואו בסופי שתי השורות הבאות חרוזים משלהן, אבל ביניהן עצמן מתקיימת מעין חריזה סינקופית. שהרי ההברה "שָׁם" נשמעת במילה החורזת "שָׁמייך". הנשימה והשמיים, הנשמה והשמיים, ודאי קשורים גם עניינית.

*

וְאוּלַי הוּא זָכַר עוֹד אֲפִלּוּ אֶת שְׁמָם
שֶׁל אֲבוֹת הַנְּפִילִים – שֶׁל הָאוֹר וְהַמַּיִם.

הוא ש"חצה במאות השנים של היער" אולי זכר אפילו את שלפני אלפים; הוא שאולי היה היחיד שנשם את מהותם ורגשם של האדמה והשמיים, אולי אפילו זכר את שמם, כלומר את שורש מהותם, של היסודות הקודמים להם. האור והמים.

הנפילים הם הגדולים מכולם, והם גם קדמוני-קדמונים, ואבות הנפילים קל וחומר. הרמיזה היא, כמדומה, לימי בראשית: לנפילים שהיו בארץ לפני ימי נוח (בראשית ו', ד). שהרי הרמיזות מסביב להם הן אל מה שהיה בראשית-בראשית.

בשורות הקודמות דובר באדמה ובשמיים, שהאח נשם. אכן, "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" (בראשית א', א). אבל יש מה שנברא לפניהם. היו מים, שרוח אלוהים מרחפת עליהם. והיה חושך על פני תהום (שם, ב). וראשון לכול ראה אלוהים את האור כי טוב והבדיל בין האור ובין החושך (שם, ג) וברא את האור (שם, ד). ההבדלה הבאה הייתה בין סוגי המים (שם, ו).

ראשוני הראשונים הם אפוא האור והמים. כאן מדבר על כך אלתרמן במונחים בראשיתיים. כך גם בפתיחת שיר-הבראשית האח לשירנו, 'איגרת': "אני זוכר, ברעות השמש על המים / נולדתי לפניך תאומים". התאומים המתוארים שם הם בעצם אני-המשורר והאח איש-הטבע שעליו מסופר בשירנו.

בצורות אחרות, הצמד הפורה אור ומים ובמיוחד אור וגשם עולה בעוד מקומות בספר. תחילת הטיול ב'שדרות בגשם', לפני שאבא אלתרמן מראה לבתו הצוחקת את היסודות העירוניים, הזגוגית והברזל והאבן, היא "באור ובגשם". בתווך מסתורי של "רשתות הזהב הדולק" ו"שקיפות המבול השקט" עובר המשורר לבדו בשיר החותם את הספר, השיר הבא אחרי שירנו.

הצמד יוסיף ויעלה על במת שירתו של אלתרמן לאורך השנים, למשל בשיר היפהפה 'האור והגשם' (חגיגת קיץ 19, ט). מהאור והמים, הוא מזכיר שם, נולדים כל צבעי הקשת.

> הלל ויס: השפעה חזקה של זוהר וצפרירים לביאליק.

> אפרים חזן: כי טל אורות טליך...

*

מִקּוֹלָם הֶעָצוּם
כָּבְדוּ אָזְנָיו.
גַּם גָּדְלוּ הָעֵינַיִם פֶּרַע.

הגדרת "האור והמים" כ"אבות הנפילים" בשורה הקודמת ממומשת עכשיו. הם נפילים לא רק בהיותם איתני טבע קדמוניים, אלא גם בכך שהם פשוט ענקים. יש להם קול עצום: למים אולי בנופלם (נפילים או לא נפילים?) כמפל או כגשם. למים, וגם, באורח אלתרמני מבלבל-חושים טיפוסי, לאור. הם כה גדולים ומרשימים שהעיניים הרואות אותם גדלות בלי הגבלה, גדלות פרע, כביכול – כיאה לעיניו של מי שחי בטבע והווייתו טבע.

שורות אלו, מחצית-בית שתיחרז במחצית הבאה, גדושות בערבובי תחומים ובפרדוקסים, התורמים כולם להפיכת איתני הטבע והחושים הקולטים אותם, חושיו של האח הרגיש לכך, להוויה אחת.

לאור וגם למים יש קול, כביכול, קול עצום. מהקול העצום האוזניים כבדות, תרתי משמע: הן מתחרשות מעט, וכבד להן לשאת את המשקל של הקול העצום, כלומר לקול יש משקל.

הקול "עצום", ולהבדיל מהאוזניים שהן האיבר הקולט את הקול, שנעשות כבדות, העיניים דווקא גדלות. שמא הן קולטות את "קולו" העצום של האור.

אבל שימו לב למילה "עצום". במרומז הוא חל על העיניים. גם להן אולי קשה לשאת את קול-האור העצום. הן נעצמות, עם זה שהן גדלות פרע. אכן, המילה "עצום" במובנה העיקרי כאן, "גדול מאוד", נקשרת, בעניין העיניים, לפועל "גדלו".

שורות אלו מפתחות, מתמצתות ומסבכות את מזמור כ"ט בתהילים, מזמור קול ה'.

קוֹל ה' עַל הַמָּיִם. אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים ה' עַל מַיִם רַבִּים. קוֹל ה' בַּכֹּחַ, קוֹל ה' בֶּהָדָר. קוֹל ה' שֹׁבֵר אֲרָזִים וַיְשַׁבֵּר ה' אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן, וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל; לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן – כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים. קוֹל ה’ חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ. קוֹל ה' יָחִיל מִדְבָּר, יָחִיל ה' מִדְבַּר קָדֵשׁ. קוֹל ה' יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת וַיֶּחֱשֹׂף יְעָרוֹת, וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד. ה' לַמַּבּוּל יָשָׁב וַיֵּשֶׁב ה' מֶלֶךְ לְעוֹלָם.

קולו של ה' ודאי עצום, והוא בראש ובראשונה "על המים", "על מים רבים". הוא מרקיד את הטבע וגם שובר עצים: עוד מעט נגלה גם בשירנו את כוחו הנורא של העץ הנופל. ובאופן מרומז הוא קשור גם באור: הוא "חוצב להבות אש". את האיילות שהקול מחולל (לנו מחולל נשמע מרקיד, אך פירוש המילה הוא כנראה מזרז המלטה) פגשנו בשירי הלך-ודרך קודמים בספר.

*

רַק לָעִלֵּג
וְרַק לֶעָנָו
אִמֵּנוּ נוֹתֶנֶת פֶּרַח.

האדמה מראה את יופייה ומסבירה את פניה רק לפשוטים דוגמת אחינו. זה שאיננו מיטיב לשיר, כלומר להתפייט, ואוזניו כבדות משאון המים והאור, ועל כן, בחצי-השאלה, עילג. זה שאינו מניף על הטבע את חרב התרבות ומתהלך יחידי ומעופר, ואשר הוא ישר וטוב בעיני האלוהים, ובקצרה ענָו.

אמרנו "האדמה", כי היא נזכרה קודם וכי היא מצמיחה את הפרחים, אבל זה לא בהכרח. אפשר גם "תבל", למשל, ואפשר גם לומר שזו מהות לא מוגדרת; העילג-הענו מקבל את הפרח, את היופי המצניע-לכת. על כל פנים "אימֵנו", שהרי אותו עילג וענו הוא "אחינו". לנו ולו יש אם משותפת. היא אימנו כשם שאנחנו אחים: באיזשהו אופן מושאל, עקרוני.

רעיון דומה הוצג בשיר 'תמוז', בחטיבה ג של ספרנו. "אני לא ביקשתי מאומה. לכן / כה אָדְמָה על דרכִּי הרקפת". כאן לא מתוך עילגות אבל כן מתוך ענווה, אי-הילוך בגדולות.

אציג עכשיו את הבית שלנו בשלמותו, כדי שניווכח בחריזה אוזניו-עניו ופרע-פרח, וגם את הבית שלפניו, כדי שנבין משהו בנוגע למבנה הבית שלנו. זה יהיה קצת מורכב, אז מי שרוצה מוזמן לפרוש כאן.

וְאוּלַי הוּא אֶחָד, אַדְמָתִי, שֶׁנָּשַׁם
אֶת חֲרוֹן בְּדִידוּתֵךְ וְאֶת כּוֹחַ שָׁמַיִךְ,
וְאוּלַי הוּא זָכַר עוֹד אֲפִלּוּ אֶת שְׁמָם
שֶׁל אֲבוֹת הַנְּפִילִים – שֶׁל הָאוֹר וְהַמַּיִם.

מִקּוֹלָם הֶעָצוּם
כָּבְדוּ אָזְנָיו.
גַּם גָּדְלוּ הָעֵינַיִם פֶּרַע.
רַק לָעִלֵּג
וְרַק לֶעָנָו
אִמֵּנוּ נוֹתֶנֶת פֶּרַח.

כל בתי השיר שלנו הם וריאציות מוזיקליות שונות, לפעמים מרחיקות-לכת, על מתכונת היסוד. זו המודגמת בבית הראשון כאן ומתקיימת גם בבית שלפניו. זו המתכונת: ארבע שורות; בכל שורה ארבעה אנפסטים, כלומר ארבע פעמות של שתי הברות לא מוטעמות ואחריהן אחת מוטעמת; חריזה משורגת (אבאב), השורות האי-זוגיות בחרוז מלרעי, הזוגיות בחרוז מלעילי.

הבית שלנו הוא וריאציה מגמגמת על המתכונת הזאת. היא ממחישה את המתואר בה: כובד אוזניים, עילגות מגמגמת קלות. החריזה, שבה משתתפות רק המילים אוזניו-פרע-עניו-פרח, לא חלה על השורות הראשונה והרביעית; היא מלמדת שכל צמד שורות קצרות, השורות הראשונה-שנייה והרביעית-חמישית, הוא בעצם שורה אחת שנשברה. אבל נשברה בצדק, שכן היא במילא מחסירה הברות הנדרשות על פי הניגון וקריאתה מחוללת הפסקות.

מעניין ששבירת השורות, ודילוג ההברות, נמצאים סמוך למילים הנוגעות לכך בתוכנן: כבדו, לעילג.

גם בשורות הזוגיות יש הברות מדולגות, אך הדילוג לא נחווה כגמגום אלא כקיצור אלגנטי שכמוהו שכיח בשירים רבים (מושמט אנפסט שלם, וכן ההברה שלפני האחרונה המוטעמת בשורה).

הינה הבית כפי שהיה מופיע בשורות שלמות. במקום הברות שהשיר מדלג עליהן שמתי מקפים. מול כל שורה שמתי שורה מקבילה מהבית הקודם, בעל הניגון השלם, כדי שהחסר יומחש.

מִקּוֹלָם הֶעָצוּם -כָּבְדוּ -אָזְנָיו.  / וְאוּלַי הוּא אֶחָד, אַדְמָתִי, שֶׁנָּשַׁם
--- גַּם גָּדְלוּ הָעֵינַיִם -פֶּרַע. / אֶת חֲרוֹן בְּדִידוּתֵךְ וְאֶת כּוֹחַ שָׁמַיִךְ,
--רַק לָעִלֵּג- וְרַק לֶעָנָו / וְאוּלַי הוּא זָכַר עוֹד אֲפִלּוּ אֶת שְׁמָם
--- -אִמֵּנוּ נוֹתֶנֶת -פֶּרַח. / שֶׁל אֲבוֹת הַנְּפִילִים – שֶׁל הָאוֹר וְהַמַּיִם.

הווריאציה המגומגת שלנו דומה בצורתה לווריאציה אחרת המופיעה פעמיים בשיר: בתי ה'פזמון' המתחילים ב"הכוכב על היער". גם בהם שש שורות, גם הן באורך דומה, ובאחד המקרים זוהי אותה מתכונת חריזה שיש אצלנו. בכך ממלא הבית שלנו תפקיד מבני נוסף: שובר את רצף הבתים בפסוודו-הופעה נוספת של ה'פזמון'.

*

וְיַד אִישׁ לֹא הָיְתָה בּוֹ. בְּאֹשֶׁר אָפֵל
מְצָאַתּוּ בַּיַּעַר אֵימַת הַמָּוֶת.

האח חי בודד, בלי מגע עם בני אדם, אחד עם הטבע, תמים וישר, וכך גם מת. מידי הטבע, לא במריבת אנשים, ובסוג מוזר של השלמה, "אושר אפל". נקדים ונספר שבשורות הבאות מבואר שעץ נופל מחץ אותו.

המושג מוות טבעי זוכה כאן לזוהר של תימהון. בעצם, בינתיים, אין כאן מוות. אימת המוות מצאה אותו. אימת המוות היא כביכול מין דמות נושאת מוות, הפשטה של מלאך המוות, המוצאת אותו כאיזה זאב דווקא במקום שמסתתרים בו, ביער. אבל האימה היא הרי של האדם. רגש הבעתה מפני המוות, מפני איום ממשי, תקף אותו.

העמימות המכוונת באשר לזהותה של אימת המוות – האם היא מהצד של המוות או מהצד של המומת – מקרינה אל הצירוף הפרדוקסלי כשלעצמו, "באושר אפל". האם זה הוא עצמו, שבעת שהבין שמותו קרוב תקף אותו אושר, אושר אפל, מין דמיון גן-עדן מנחם, שׂחוק נורא שלאחר ייאוש? או שמלאכית-המוות הזאת, האימה, מאושרת בנפשה האפלה למצוא את קורבנה התם והטהור?

גם וגם, כמובן. והמיקום האפל כשלעצמו, היער, מקום שמסב רוגע ואושר אך אגדות אימה נקשרות בו, הופך את כל פקעת האבסורד הזאת להגיונית כמעט.

כך גם המוזיקליות, הנוסכת הרמוניה, כמעט הכרח, על המילים המנוגדות ועל האימה. איננו שמים לב אליה, כי התוכן מזעזע כל כך. אבל היא עושה את שלה בלי שנרגיש, מאשרת את האפל. עוד לפני שהשורות מתחרזות עם הבאות אחריהן, הן מתהדהדות בתוכן בלי הרף. צלילים דומים חוזרים בסמיכות:

יַד – הָיְתָ
אִישׁ לֹא – אֹשֶׁר אָ[פֵ]ל
מְ[צָ]אַתּ – אֵימַת – מָּוֶת.

ובאופן כולל יותר חזרה צפופה על עיצורי י ו-א.

ועוד, אחרי הניגון המקוטע, הדלגני, של הבית הקודם, שראינו אתמול, כאן המשקל ממומש לגמרי והניגון דווקא קולח. אושר אפל. יתרה מכך, היחידות המשקליות (האנפסטים, שלישיות ההברות שהשלישית בכל אחת מהן מוטעמת) אינן חופפות לגבולות המילים, וכך הזרימה מתגלגלת והניגון גובר על המילים. דילוג יחיד, העתקת-נשימה, מגיע כשמתברר מי מצא אותו: בין המילים אימת והמוות חסרה הברה.

* הערת הרחבה:  בדיוק היום, בסדרת הוואטסאפ המעולה של אלנתן חן 'שפה אחת', דן אלנתן בעניין השייך לשורותינו: מי מצא פה את מי. במסגרת דיונו במוזרות הדקדוקית של הפסוק "ברעה אשר ימצא את עמי" הוא מציין:

בכל מקום במקרא שבו מופיע ביטוי מטפורי זה, תמיד ה"רע" או ה"רעות" הם אלה שמוצאים את האדם, ולא האדם מוצא אותם. אלו המקומות:

פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי (בראשית מ"ד, לד)
וְחָרָה אַפִּי בוֹ... וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָר֑וֹת... עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה (דברים ל"א, יז)
וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת (שם ל"א, כא)
אִם אֶשְׂמַח בְּפִיד מְשַׂנְאִי וְהִתְעֹרַרְתִּי כִּי מְצָאוֹ רָע (איוב ל"א, כט)

ואילו לפי ההסבר שהוצע [לעיל במאמרו], העם הוא זה שמוצא את הרעה: בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא (אֶת) עַמִּי.

לעומת זאת, כאשר מדובר בטובה הבאה על האדם, דווקא האדם הוא המוצא אותה ולא היא אותו:

מַשְׂכִּיל עַל דָּבָר יִמְצָא טוֹב (משלי ט"ז, כ)
עִקֶּשׁ לֵב לֹא יִמְצָא טוֹב (שם י"ז, כ)
מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב (שם י"ח, כב)

*

הָאַרְיֵה הַיָּרֹק –
הָעֵץ הַנּוֹפֵל
רְדָפָהוּ וַיַּךְ וְלֹא שָׁב עוֹד.

השיר מדבר רבות על מות האח, אבל את האסון עצמו הוא מתאר בתמצית, כאן. נפל עליו עץ. אך למכה זו של העץ שתי פנים. במציאות, ושמא גם מנקודת מבטו של האח, העץ עצמו 'נופל', מת באופן סביל, כמו האח שהוא מוחץ. בעיני אוהביו של האח, העץ הוא רודף. הוא עשה מעשה. הוא רדף; הוא היכה; הוא חיית טרף יערית: אריה ירוק.

האריה הירוק! הצומח חי. חי דווקא כשהוא דומם: כשהוא מת ונופל. צבע הצמיחה המלבב, הירוק, רודף-טורף. צלילי י-ר חוזרים בשתי המילים "האריה הירוק" ומשדכים אותה למטבע לשון. גם את היער, י-ע-ר, אנו יכולים לשמוע פה. אבל ר-י זה גם תחילות המילים "רדפהו ויך".

התפיסה הכפולה של העץ כמומת וכממית מתבטאת גם במילים "ולא שב עוד". הן יכולות לכוון לאח, שמת ולא שב. זוהי ההבנה הפשוטה שכן האח הוא המעניין אותנו בשיר הזה. אך על פי התחביר פשוט יותר להבין שהעץ הוא שלא שב עוד, שהרי העץ (והאריה) הוא נושא המשפט והפעלים הקודמים בשרשרת מתייחסים אליו. העץ המית ומת.

דומה שהאח מזדהה עם גורמי הטבע וחומל עליהם בעוד אנו עצמנו חומלים על האח. כפילות זו חוברת לכפילות של תפיסת האסון בעיני האח, בשורות הקודמות: "אושר אפל".

"אושר אפל" הוא חרוזו הפשוט של "העץ הנופל". ואילו "לא שָׁב עוד" הוא חרוזו המורכב של "המוות". הנה הבית המלא, להזכירנו:

וְיַד אִישׁ לֹא הָיְתָה בּוֹ. בְּאֹשֶׁר אָפֵל
מְצָאַתּוּ בַּיַּעַר אֵימַת הַמָּוֶת.
הָאַרְיֵה הַיָּרֹק –
הָעֵץ הַנּוֹפֵל
רְדָפָהוּ וַיַּךְ וְלֹא שָׁב עוֹד.

חרוז זה, מוות עם שב-עוד, מורכב מבחינת המבנה והצליל (שתי מילים חורזות עם אחת; ואחרי ההגה המוטעם המשותף AV מופיעים זנבות דומים אך שונים, et לעומת od) – אבל חד מבחינת המשמעות, שהרי לא-שב-עוד ומת שקולים זה לזה.

* מכאן: הרחבה. לא חובה!

כיוון שאנו נמצאים בספר 'כוכבים בחוץ', המילים "ולא שב עוד" ראויות לתשומת לב מיוחדת. "עוד", וגם "שב", הן הרי מילות המפתח בספר, הפורט שוב ושוב על מיתר הנצחיות והשיבה המתמדת, זו הגוברת על פגעי השכחה, ההתיישנות, החלוף והמוות. והנה "לא שב עוד".

אנו סמוכים מאוד לחתימת הספר: אנו בשיר שלפני-האחרון. למילותיו הראשונות של הספר, "עוד חוזר", מושם כאן סייג. לא עוד. לא חוזר: לא שב. אולי כי החוזר הוא בראש ובראשונה הניגון, ואילו האח כאן, מקסים וישר וטוב ככל שיהיה, "לשיר לא היטיב"? פשוט יותר להבין שאלתרמן לא התכוון, גם בתחילת  הספר, לבטל את עובדת המוות, אלא רק להעיד על ההמשכיות שמעבר לחיי היחיד שאינם שבים.

הלא-עוד הזה הוא השלט בסוף הספר. הוא שורר גם בשיר הבא, האחרון. במילותיו האחרונות ממש, הניגון נטרף ולא מגיע אל הקצה, והאחרונים שנשארים,  הבכי והצחוק, "עוד (!) ילכו בדרכינו האלו", אך לא לנצח: "עד יפלו בלי אויב ובלי קרב". כמו העץ כאן, והאח בעקבותיו, נפילה תשים להם סוף, ולא יהיה "עוד". נפילה לא ביד איש (אצלנו), לא ביד אויב (שם).

נפילת העץ בשורות שלנו מתגלה מתוך כך כרבת משמעות. המשורר בחר בה כנסיבות-מותו של האח לא רק מטעמי נוחות סיפורית. אנחנו בתוך שרשרת נפילות עגומות. "עד יפלו" שבשורה האחרונה בספר הוא סיוגו של "עוד חוזר" בתחילתו, וכך גם כאן, העץ ה"נופל" גורם ל"לא שב עוד". בהמשך השיר שלנו יוצג המוות, של האח וגם שלנו ביום מן הימים, כנפילה: "כֻּלָּנוּ, / לְאוֹר הַדְּלֵקָה הַנִּפְקַחַת, / בְּעֵדֶר נוּבַל עַד זִכְרֵנוּ יֹאבַד. / אֲנַחְנוּ לָמַדְנוּ לִפֹּל רַק בְּיַחַד. / אָחִינוּ יָדַע – לְבָדָד".

אנו יכולים להיזכר עכשיו בעוד מילת נפילה שהופיעה רק לפני שני בתים. האור והמים הם "אבות הנפילים". מעין כוונון אוזן סמוי של הקורא אל הנפילה. אנו יכולים גם להיזכר בנפילות מפתח קודמות בספר. "יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף / את חיוכנו זה מבין המרכבות": קטיפת החיוך דווקא מתוך האסון, נפילה ש"עוד" תבוא, ב'פגישה לאין קץ'. וסמוך לאחר מכן בשיר 'אל הפילים' (פילים!), נשמעת הקריאה "טוב ליפול!", להתמסר לשיר ולרוח ולכוחות קדמוניים, והשיר מסתיים בתשוקה "ליפול על חזה האור!". ולעומתם, בחלקו האחרון של הספר, "גוף נופל על אדמותיך", כלומר מת, בחתימת 'תיבת הזמרה נפרדת'.

> רפאל ביטון: ולא שב עוד- אולי לא נפילה של מוות סופי, אלא של זניחה זמנית. במקרה כזה תמיד ניתן לחזור לבראשית, לתחילת הספר, ולקרוא בו:  
עוד חוזר הניגון שזנחת. לשב.
הניגון, גם אם נזנח, ידו פתוחה לקבל שבים.


*

הַכּוֹכָב עַל הַיַּעַר
גָּדוֹל. סוֹעֵר.
אָחִינוּ הַנַּעַר
מֻטָּל עִוֵּר.

משתואר מותו החטוף של האח נדרשת הפסקה בסיפור הדברים. העיניים נישאות למעלה, אל הכוכב המשקיף על היער: על האסון וגם עלינו עכשיו. והפה חוזר אל הפזמון החוזר. שתי השורות הראשונות כאן כבר הופיעו בבית מקביל בתחילת השיר.  

הֶמשכן שונֶה. שם, הן התחילו סיפור. "הַכּוֹכָב עַל הַיַּעַר / גָּדוֹל. סוֹעֵר. / אָחִינוּ יָרַד אֶל הַגַּי הָרָטֹב". השורות לא מתחרזות בשלב זה אלא מזרימות אל המשך הבית, שם ייסגרו המעגלים. אצלנו, לעומת זאת, הסיפור סגור, האח מת, וגם החרוזים נסגרים מיד. יער נער, סוער עיוור. שני זוגות החרוזים מתבססים על אותו צמד עיצורים, ובאותו סדר, ע-ר. יער סוער נער עיוור.

לראשונה בשיר, ובאופן חד-פעמי, האח מוצג כנער. ברור שהוא מת צעיר, אבל לאו דווקא נער ממש. "נער" מדגיש את צעירותו ושמא את תמימותו, ואולי מעלה על הדעת דמויות מקראיות של אחים שנשלחו למותם האפשרי וכונו נער – יצחק, ישמעאל, יוסף. הבחירה במילה "נער" קשורה כמובן גם במערכת צלילי הע-ר שהצגנו ולחריזה עם יער.

והוא "מוטל עיוור". עוד דרך עקיפה, לאו דווקא מיופה, לומר שהוא מת. היה "נח מעוטף באדרת", ויהיו נפל ו"נדם". המת כמובן אינו רואה, אך הוא גם אינו שומע ואינו נושם ואינו באופן כללי. אבל המת הזה היה אדם רואה במיוחד. לא שר ולא דיבר אלא חייך למראה פניו. ועיניו, כך קראנו, גדלו פרע. עכשיו עיוור הוא.

> סלעית לזר: הוא אולי עיוור, אבל א-הים האיר על עיניו בנר ויראהו ישר וטוב.

> חגי הופר: הכוכב מעל ליער - ספר של שטפן צוויג.

*

הָבִי, עַלְמָה, הַתִּירוֹשׁ וְהַלֶּחֶם.
נִבְצַע וְנָקוּמָה לָלֶכֶת.

השורות הללו, בתום שני עמודי שיר כמעט, מזכירות לנו לראשונה מאז הכותרת שאנחנו, הדוברים בשיר, חבורת אנשי-המילים, נמצאים ומספרים על אחינו בפונדק, המקום שבו מספרים סיפורים. וכדרכו של פונדק דרכים, גם אוכלים. והולכים. כי בספר הזה החיים תמיד נמשכים. סיפרנו על האח המת, ונוסיף ללכת.

העלמה בפונדק שממנה מתבקשים הלחם-לשובע והיין-למצב-רוח, מעין סעודת הבראה, היא הפונדקית, או בת-המוזג: הרי השיר הקודם, 'בת המוזג', דיבר עליה ועל חבורת אנשי-המילים הבאה לסעוד אצלה, ובשורה האחרונה ממש, ברגע האחרון לפני השיר שלנו, היא כונתה עלמה: "ושיר עלמה בשער עוד מרנין אותה". שוב לפנינו שניים מהשלישייה הנצחית של הספר, העלמה השירים והדרך.

הצירוף בין עלמה, יין, לחם ומת עשוי להעלות על הדעת מערכת סמלים נוצרית. זהו ודאי עוד צבע שמעשיר את השיר. האם האח המת הוא ישו? זו דוגמה מצוינת לצורך להישמר מפני שעבוד של שיר לאסוציאציה נקודתית בתוכו. דמותו של האח מנוגדת תכלית ניגוד לדמותו של המטיף המנצח את הטבע. וכך גם מותו. יד איש לא הייתה בו, כזכור.

הַלֶּחֶם חורז עם לָלֶכֶת. חרוז מתמשך גם אם שונה-זנב. כל הרצף aLEche משתתף בו. "ללכת", או "לכת", פועל מפתח בספר הזה, חורז לאורך הספר עם מתֶּכֶת (חרוז הממוקם בסוף המילה) ועם עָלֶיךָ (חרוז שונה זנב, הפעם שונה גם בתנועה האחרונה ולא רק בעיצור המסיים). עם מה אלתרמן לא חורז ללכת? כמובן, עם שלכת. מילה שדווקא בהחלט נוגעת ללב הספר, מילה של סתיו ושל עצים, ואשר מופיעה במקומות אחרים בו. כבר ב-1938 כבר ידע המשורר מה שאלף כותבים בני זמננו עוד לא למדו. שהחרוז הזה, הנאה אומנם מכל בחינה מצלולית ודקדוקית, שלכת-ללכת, מוצה ונסחט ונדוש ונותר כקליפה של קיטש ושל חוסר דמיון ואיבד את מקומו בשירה שאינה היתולית או פזמונאית-נוסחתית.

> עדיאל חרבש: מזכיר את אחי יוסף- אחרי שהוא אבד בבור, הם ישבו לאכול לחם והלכו. יש כאן מעין אדישות לגורל האח שבדיוק סופר על נפילתו. או פשוט ריחוק טבעי לאור השונות המתוארת בכל השיר בינו לבין אחיו, הוא בשלו ואנחנו בשלנו, אפילו לא יכולים או ראויים או שייכים להתאבל או להגיב על האירוע הזה. נבצע ונקומה ללכת מאוד צועק כאן.


*

כֻּלָּנוּ,
לְאוֹר הַדְּלֵקָה הַנִּפְקַחַת,

זו התחלה של משפט, ושל בית, חשובים מאוד. הם מעמידים ניגוד בין "כולנו", שהולכים יחד, כעדר, בחיינו וגם אל סופם, לבין האח שחי ומת לבד. אבל הבה נעצור לרגע כאן, להשתאות אל התיאור.

הדלקה הנפקחת שכולנו צועדים לאורה היא בפשטות השמש. השמש, גם במראה (בייחוד לעת דמדומים) וגם מבחינה פיזיקלית, היא אכן דלֵקה. בפתיחת 'שיר שלושה אחים', מוקדם יותר בפרק זה, השקיעה היא "שׂרֵפה מתמוטטת".

ואילו בצורתה, ובהיותה מקור האור שלנו, השמש דומה לעין; שוב אותו היפוך תפקידים שאנו פוגשים בספר, שהעצם הנצפה (כגון הדרך) או המאפשר לעין לראות (כגון השמש) מדומה לעין עצמה, ומוצמד לו הפועל "נפקח".

אבל "דלקה נפקחת" אינה סתם דרך פיוטית לומר שמש. מדובר בבית הזה על עובדת הסופיות, הליכתנו אל המוות. הצירוף "דלקה נפקחת" רומז, ראשית, שאנו הולכים אל מותנו בעיניים פקוחות: שלנו, או של מי שמפקח עלינו ומתבונן בנו מלמעלה. ושנית, שישנה דלקה, אש תמיד, איום מתמיד המאיר את חיינו באור בלהות.

כמו שיאמר אותו משורר ב'שמחת עניים' (ז, א: ליל המצור) על כל אותם דברים: "תאבד התקווה ויכבה הנר, / וגדול אַתה אור פיכחון. / והעיר בחלון בועֵרה כְנר / ועפר לברואיו נכון".

> צפריר קולת: הדלקה = המרדף. כל השיר הזה טעון במבטים בהולים. ר' למשל העץ הנופל בבית החמישי. הדרך היא המרדף.

*

בְּעֵדֶר נוּבַל עַד זִכְרֵנוּ יֹאבַד.

ברשותכם נמשיך לקרוא את הבית החשוב שאנו נמצאים בו קרע-קרע, שורה ביום, לפני שנגיע לתמונה השלמה. כזכור לכם אולי מהשורה הקודמת, כלומר משלשום (סליחה על ההיעדרות אתמול; יום עמוס, ואז, כשהתיישבתי לזה, התקלה הגדולה), נושא המשפט כאן הוא "כולנו", והדבר קורה "לאור הדלקה הנפקחת", כלומר תחת השמש אבל גם בחסות איזה איום ידוע הנשקף אלינו.

כולנו נובַל בעדר, כלומר ביחד, בצייתנות, בלי התנגדות ומתוך איזו אחווה. נובל לשון עתיד, וזה מתאים לסיום הבית הקודם, "נִבצע ונקומה ללכת", וגם נוח מבחינת משקל השיר. אבל דומה שהכוונה גם להווה, לתהליך שהוא אורח חיינו: אנחנו, החיים בחבורה ובחברה, מובלים כבר עכשיו. אנחנו חיים כדבוקה, על פי מוסכמות ואופנות, ומתנהלים במסלול ידוע. סופו מוות, כמו סוף מסלולו של כל עדר, ואחריו הישכחות.

בהמשך הבית יוברר שזו הנגדה בינינו לבין אחינו התם, החריג, האינדיבידואליסט; לא עובדַת המוות, שהרי האח אינו חורג מדרכי הטבע, מה עוד שהוא כבר מת; אלא דרך ההליכה בחיים ואל המוות, ביחד או ביחידות. ובמשתמע, השוני הוא גם לגבי הזיכרון. זכרנו יאבד, אך לא זכר האח. הנה, כבר עתה אנו מספרים עליו.

הדרשנים בינינו יקראו "נובל" גם כרומז לנובֵל, האדם כחציר יבש וכציץ נובל.

ואילו הקשובים לצלילים ישמעו את ההתהדהדות בתוך השורה, נובַל-יאבַד: va בהברה המוטעמת בסוף כל מחצית-שורה. גם החלקים האחרים בשורה מתהדהדים קצת זה בזה: בעדר / עד זכרֵנו. ואפילו: בעדר-נו / עד זכרנו. כל עיצורי ע-ד-ר נמצאים, באותו סדר וכמעט ברציפות, ב'עד זכרנו', וההברות המוטעמות שתיהן בתנועת צירה.

השורה נחווית אפוא כבית-שיר משורג בזעיר אנפין:

בְּעֵדֶר נוּ
בַל
עַד זִכְרֵנוּ
יֹאבַד.

סיומות ה-va נמצאות במילים נובל ויאבד הנוגעות שתיהן לגורלנו הפגום והעגום והפסיבי, והן תובלנה אל החרוז "לבדד" בסוף הבית. ואילו ההברה החוזרת "נוּ" במילים נובל וזכרנו מבטאת בשתי דרכים שונות – קידומת לפועל בעתיד וסיומת לשם עצם – את הקולקטיביות של גוף ראשון רבים, שהיא לב העניין פה.  

האחדות הפנימית בשורה, חזרתיות הצלילים, מחזקת את החוויה שהיא מבטאת: ההכרח, ה'ככה זה', ככה תמיד, ככה נגזר. גם זה לב העניין.

המבנה המוזיקלי הפנימי בשורה סמוי למדי מן העין וגם מן האוזן-המודעת. זאת להבדיל משורות בספרנו שבהן הדבר בולט, ובראשן אותן שורות ידועות בשיר הפתיחה של הספר,

וענן / בשמיו / ואילן / בגשמיו; ...
לחורשה / ירוקה / ואישה / בצחוקה.

*

אֲנַחְנוּ לָמַדְנוּ לִפֹּל רַק בְּיַחַד.
אָחִינוּ יָדַע – לְבָדָד.

היינו עשויים לייחס שורות אלו למי ממשוררי דור הפלמ"ח, אך הנה כבר בשנות השלושים מנסח לנו אלתרמן את אתוס הרעות והחבורה. אנחנו למדנו ליפול רק ביחד, כי למדנו לפעול רק ביחד.

ההקבלה בין שתי השורות מאלפת. כל צמד ניגודים מקביל – דומה בצליל.

"אנחנו" מול "אחינו".

"למדנו" לעומת "יָדע" – כי, ראשית, זה מעין יֶדע שהוא לא למד מאחרים אלא 'ידע' מעצמו, שכן באמת הוא חי לבדו; ושנית, הוא כבר מת, ולכן ידע, ואילו אנחנו לעת עתה רק למדנו.

"ליפול רק" מול לא כלום, סימן פיסוק בלבד, שכן במשבצת הזאת התוכן זהה אצלנו ואצל האח: גם אצלו מדובר ב"ליפול רק" ואין צורך לחזור על כך.

"ביחד" לעומת "לבדד", מילים הפוכות אך בעלות צלילים משותפים. ההברה המסיימת זהה אך ההטעמה לא, ואכן אין אלה חרוזים: "ביחד" מתחרז עם "נפקחת" ("כֻּלָּנוּ, לְאוֹר הַדְּלֵקָה הַנִּפְקַחַת"); ואילו "לבדד" עם "יאבד" ("בְּעֵדֶר נוּבַל עַד זִכְרֵנוּ יֹאבַד").

"לבָדָד" מהדהדת גם את המילה הצמודה לה לפניה, "יָדַע". הידע והבדד אחוזות זו בזו, להטעימנו כי אכן הידע, לעומת הלימוד, בא אל הבודד מעצמו, ולמעשה בא אליו תוך התממשותו, במותו.

קיצור השורה ברגל משקלית אחת, המתבטא בדילוג על "ליפול רק" ובדחיסה רבת המשמעות וההד של "ידע לבדד", יוצר איזו האטה ושתיקה דרמטית וממחיש את הפשטות והמינימליזם של חיי האח ומותו. זהו גם המשך המדיניות של השיר לדבר על מות האח במרב העקיפין האפשרי.

ידע לבדד, ואידך זיל שתוק.

*

עֵינַיִךְ הַיּוֹם עֵירֻמּוֹת, הָעַלְמָה.
חַבְּקִי אֶת רֹאשֵׁךְ בַּצַּמּוֹת, הָעַלְמָה.
אוּלַי אַתְּ פְּשׁוּטָה
כְּסִפּוּר בָּעוֹלָם,

השיר עובר לפתע לפנייה אל העלמה, המגישה בפונדק, זו שעד כה פנו אליה רק כדי שתגיש את התירוש והלחם. דומה שהחבורה המסבה, המעלה את זכר האח התמים והפשוט, מוצאת בעלמה שלפניה איזו מזכרת חיה מדמותו.

בעיניהם היא, בעת הזאת, התגלמות של פשטות וכנות. העיניים, מוקד אפשרי של יופי ושל תובנה, גלויות עד עירום, בלי מסווה. היא נראית לגמרי ורואה לגמרי. כמותן כעיניו של האח שגדלו פרע. כל ארבע המילים בשורה כמו מג'נגלות בשלושה כדורים, עיצורי ע-י-מ, והדבר יוצר תחושה שהמילים קשורות גם במהותן.

הראש עירום אף הוא, זקוק לעיטוף ולחיבוק, ואת זאת יכולות לעשות הצמות; גם צמות הן בדרך כלל, בשירי הספר ולא רק בהם, סמל של נוי נשי צנוע, לא מתהדר, פנימי אפילו.

המילה "העלמה" חוזרת בסוף שתי השורות והדבר הוא מעין חרוז, אפיפורה בלשון מקצועית; אבל החרוז העיקרי מוסתר ונמצא לפניה, עירומות-צמות. כלומר כל הרצף "מוֹת העלמה" הוא החרוז, תחשבו על זה מה שתחשבו.

סוג נוסף של מעין-חרוז ל"עלמה" מצוי בסוף השורה הבאה, המחולקת לשתיים: המילה "בעולם", העשויה אותו שורש ובנויה אף היא משלוש הברות שהאחרונה בהן, המוטעמת, בתנועת קמץ. פורמלית, "בעולם" יתחרז בהמשך הבית עם "שנדם". אך זה חרוז מינימלי ביותר, והעושר גלום דווקא בהדהוד "בעולם" עם כפל "העלמה".  

אכן, כמו השורות הנגמרות ב"העלמה", גם השורה הנגמרת ב"בעולם" מצביעה  על פשטותה של העלמה; הפעם במפורש, ולא בציור, אבל בסיוג של "אולי". אולי פשטותה דומה לזו של סיפור בעלמא. של מעשים שקורים, כסיפורים כמו אלו שאנו מספרים פה על אחינו הפשוט והתם בחייו ובמותו; כזכור השיר כולו מתחיל במילים "יסופר נא היום... על אחינו" ומממש אותן. אולי העלמה מן הפונדק, מגישת התירוש והלחם, המקשיבה בשתיקה, פשוטה כסיפורים רגילים וכאחינו. כמובן, בשורה הבאה הפשטות של העולם תסתבך.

> שרה גלסנר: חיבוק הראש עם הצמות היא תסרוקת שנקראת (ונראית כמו) כתר, כך בכל השפות. אולי הכוונה היא לומר לה שתתעלה מפשטותה בעזרת הצמות.

*

אוּלַי שְׂרֵפוֹתָיו לִשְׁלוֹמֵךְ יִתְפַּלֵּלוּ,

שרפותיו של העולם, שלומה של העלְמה. ה"אולי" בשורה הקודמת היה "אולי את פשוטה כְּסיפור בָּעולם". אבל סיפורו של העולם אינו תמיד פשוט. זה גם עולם של שרפות, של מלחמות ואסונות ופגעים והרס. ואם כך, מה בין העלמה המגלמת את התום לבין עולמנו זה?

הפתרון כאן הוא על דרך הפרדוקס. אפילו שרפותיו של העולם, העומדות עליו לכלותו, אולי מתפללות שהעלמה, ומה שהיא מסמלת, יינצלו מהן-עצמן. לוגית, זה אולי מובן על דרך הקל-וחומר: אפילו שרפותיו של העולם יתפללו לשלומך, קל וחומר שהגורמים הלא-הרסניים בו. אבל טמון כאן עניין מהותי יותר וחידתי יותר. שהתום נמצא כביכול מעבר לחוקים הרגילים. סוג של טוב שגם הרע רוצה בטובתו.

שימו לב שיש לקרוא "יִתְפַּלֵּלוּ", עתיד מוארך, כלומר ל ראשונה מוטעמת ובצירה. כך זה הולם את המשקל, ואת החרוז שיבוא.

*

אוּלַי רַק אָחִינוּ הַטּוֹב שֶׁנָּדַם
יָדַע לְהָבִין סִפּוּרִים כָּאֵלֶּה.

אילו סיפורים יכול אולי להבין רק האח הפשוט שלא היטיב לשיר ולהתבטא ולהתהלך עם אנשים?

האזכור האחרון לסיפורים בשירנו היה בבית שלנו עצמו, "אולי אַת פשוטה כסיפור בעולם". פשוטה בלי כל הסיבוכים שלנו, וגם בלי שרפותיו של העולם, פגעיו, שנזכרות מייד. נראה שהכוונה היא לסיפורים מהסוג הזה, סיפורים בעולם. כלומר, אֶת הפשוט יכולים להבין רק הפשוטים. אלה המתרחשים, לא הרוחשים. אלה ההווים. את, הוא.

"יָדע להבין", ולא סתם "הבין", שכן הוא לא בהכרח הכיר את הסיפורים האלה, אבל פוטנציאלית, מתוך חיבורו הבלתי-אמצעי לעולם, יכול היה להבין. ניזכר באבחנה שניתנה לנו בבית הקודם: "אנחנו למדנו ליפול רק ביחד, / אחינו יָדע - לבדד". שם כמו כאן, דווקא האח "יָדע". הכוונה שם היא שהיֶדע של האח, להבדיל משלנו הלומדים, הוא אינטואיטיבי ומעשי. ידע שבא מעצמו ומתגלה כשהוא מתבצע. כך גם לגבי הידיעה-להבין את ה"סיפור בעולם".

*

אֵל יִנְצֹר אֶת אוֹרֵךְ יַעַן אֵין עוֹד אַחֵר – –
הַכּוֹכָב עַל הַיַּעַר
גָּדוֹל. סוֹעֵר.

דווקא יש אור אחר מאורה של העלמה בפונדק. יש כוכבים, למשל. השורות החוזרות פה בפעם השלישית בשיר, על אודות הכוכב שמעל היער, מזכירות לנו זאת מייד. האורחים, העגלונים, מספרי הסיפורים על האח, מגזימים כמובן בבלעדיות חשיבותה של העלמה, המשך להגזמותיהם בבית הקודם על כך ששרפותיו של העולם יתפללו לשלומה ועל כך שרק האח, מכל העולם, "ידע להבין סיפורים כאלה" (אם כי להגזמות ההן נלוותה המילה "אולי").

ובכל זאת, תפילה זו לשלומה של העלמה חותמת את סיפורם של האורחים. ראינו שהעלמה נתפסת בעיניהם כמזכרת חיה לתכונותיו של מתם. נראה שהיא מגלמת גם את מה שמגלמת דמות העלמה בספר באופן כללי. חיות, יופי, השראה. זהו האור כאן, אור אנושי של תום וחסד, שכמוהו באמת אין אחר.

השורות על הכוכב (למעשה שורה אחת מפוצלת) מופיעות פה בפעם השלישית והאחרונה בשיר. שורה חוזרת כזו הוא מקרה נדיר ביותר בספרנו 'כוכבים בחוץ', כמדומני אפילו מקרה יחיד, ומעניין שמקרה זה מוקדש לכוכבים שבחוץ. היא נמצאת בשיר כאיזה "זום-אאוט", הסטת העיניים למעלה, מבט כולל או מוחלט יותר, ובאה תמיד בסמיכות לשיא רגשי. בהופעתה הראשונה מכינה אותנו השורה הזאת למבטו של אלוהים בעיני האח. הופעתה השנייה מאפשרת לנו לרחק מזירת מותו ביער. כאן היא באה לקראת פרדה, ועם תפילתם הנרגשת של האורחים-האחים על ממשיכת דרכו של האח, על חייה. זה עולמנו, אלו הם החיים והמוות שבו, אך ראו נא – כוכב בחוץ, עולם אחר, והוא גדול והוא סוער.

מצורף הפעם השיר כולו, שתוכלו לראות זאת. מחר כפית אחרונה בשיר הזה. את השיר שאחריו כבר קראנו פה בהרחבה; השיר האחרון בכוכבים בחוץ היה הראשון, הניסיוני, בפרויקט קריאתם של שירים שלמים בכפיות, לפני חמש שנים. כך שמחר, בתאריך היפה 12.10.2021, שהוא גם ו' בחשוון, יומה האחרון של בקשת "ותן ברכה", נסיים שנים ארוכות של לימוד כל 'כוכבים בחוץ'.

> אקי להב: מצינו אפקט דומה, בשיר "תיבת הזמרה נפרדת" בשורה "על העיר יונים עפות", החוזרת שלוש פעמים בנוסח כמעט זהה.
אפקט דומה ואפילו עז יותר מופיע בשיר "האסופי" (עיר היונה) בשורה : "וירח עלינו הורם כמו נר", המסיימת את הבית הראשון והבית האחרון של השיר. רק פעמיים אבל דמיון תמטי רב יותר.
לעניות דעתי בשלושת המקרים, ויש עוד, יש דמיון תמטי. התרגיל נועד למטרות פונקציונליות דומות.

> צפריר קולת: הכוכב - מבטו של אלוהים, או מבטו של המשורר מחוץ הכוכבים? - שומר על אש התמיד של העלמה. ומתבקש: "לילה לילה כוכב מזמר, נומי נומי כבי את הנר".

*

בֵּרְכוּ עֶגְלוֹנִים עַל יֵינָם וְלַחְמָם
וְשָׁתְקָה הָעַלְמָה.
וְשִׁירֵנוּ תָּם.

שירנו תם לקראת פיזורה של התכנסות המספרים בפונדק. העלמה הגישה להם כבקשתם את התירוש והלחם, ונראה שהם יקיימו את שהבטיחו, "נִבצע ונקומה ללכת". הם מברכים, מודים לאל על מתת החיים שעוד נכונה להם. העלמה שותקת, מה יש לומר אחרי סיפור עצוב כזה, וממשיכה בכך לממש את דמיונה לאח המת, "אחינו הטוב שנדם". והשיר, שיר-הסיפור, תם.

לפני המילה "תם" מדולגת הברה המתחייבת מהתבנית הניגונית. נוצרת שתיקה קטנה, כשתיקתה של העלמה, כשתיקתו של השיר. המילה "תם" מובלטת כך. ואנו משתהים לקלוט את מובנה הנוסף. תם, תמים. זה היה שיר תם על אח תם. השיר כולו תיאר לנו כמה היה תם, בלי לומר את המילה עצמה. נאמר שהוא טוב, ישר, עילג, עניו; וכל הליכותיו השותקות ונטולות המסכה על האדמה ועימה ביטאו תום.

(אומנם, אם רואים באח הזה אחד מצמד התאומים של השיר 'איגרת' המרכיבים יחד את האני, אי אפשר לומר שהוא היה "איש תם יושב אוהלים" כיעקב; הרי מבחינה אחרת הוא דווקא היה העשיו שבין האחים. אם כבר, הוא היה האח התם מן ההגדה).

המילה "תם" נחרזת באופן מינימלי עם "לחמם". אך לא בחרוז תם זה טמון עושרה המתוחכם של שלישיית השורות הזאת. החרוז המעניין ל"לַחְמָם" מצוי במקום אסטרטגי פחות: במילה "עַלְמָה".

זהו חלק ממערך צלילי הפרוס על השורות כולן: צירופיהם הרצופים של הצלילים הקרובים ל-מ-נ, וכן, בקפיצה זעירה בסדר האלפבית, הצליל ע. זה מתחיל במילה "ע[ג]לונים", המילה המפתיעה המנמיכה את מעמדם של האחים. ואז "עַל-[יי]נָם". כל ארבעת העיצורים ע-ל-נ-מ, ובאותו סדר! ומכאן, בלי נ אבל בשמירה על אותן תנועות פתח וקמץ, "לַחמָם" ו"עַלמָה". כשאחרי כל זה בא החרוז המגושם "תם", הוא באמת נשמע תם.

המילים הנותרות יוצרות מערך מעניין נוסף. אלו הן המילים התפותחות את השורות. "בירכו" הוא ניגוד של "ושתקה", אך ההתחלה של "ושתקה" וההמשך של "בירכו" יוצרים יחד, בערך, את הסינתזה "ושירנו".

שלושת עמודי התווך של 'כוכבים בחוץ', "העלמה, השירים והדרך", שכבר חזרנו ואמרנו שהם מופיעים במרוכז בכל אחד מהשירים האחרונים בספר, מרוכזים כולם בשורות סיום אלו, שורה אחר שורה. האחים, אורחי הפונדק, שלכל אורך הדרך הודגש ההבדל בינם, בעלי כושר הביטוי האמנותי, לבין האח העילג והתמים, הם עכשיו פשוט "עגלונים", אנשי דרך פשוטים. העלמה והשיר מוזכרים במפורש. שלושתם חותרים לסיום: ברכה, שתיקה, תום.

כמעט שתמה שירת כוכבים בחוץ. שיר אחד אחרון נותר, שיר על תום ודומייה. בשיר הסיום, 'הם לבדם', העלמה כבר איננה, הניגון הוא ניגון דומיות, והדרכים, "דרכינו האלו", מתרוקנות מהולך. קראנו כבר את השיר הזה במבצע הכפית ביום שלנו. תמה אפוא קריאתנו הממושכת ב'כוכבים בחוץ'. אך כדברי אלתרמן בפזמון פשוט מן השנים ההן, "השיר לא תם. הוא רק מתחיל".

> רפאל ביטון:

גם מסע בין אלף מילים
מתחיל בכפית אחת קטנה,
עת הלב צולל בין צלילים
כה נרגש הוא מול ניב ובינה.

והמסע נמרץ ועליון,
יפה וסוערת הדרך.
בינות לניגון והגיון
צור מפשיט האדרת,

מגלה לנו רגש וסוד
עד ענן נהפך לתכלת.
מי שיגיע עד הסוף
ירצה לבכות מרוב תוחלת!

> נדב שבות: שבנו אליך כוכבים בחוץ וסערתך עלינו. לא יתם שירך ונמות ונוסיף ללכת.







יום שישי, 10 בספטמבר 2021

בת המוזה: קריאה יומית ב'בת המוזג' לנתן אלתרמן

 במסגרת לימוד 'כוכבים בחוץ' כסדרו, ב'כפית אלתרמן ביום' בפייסבוק, בטלגרם ובמי-ווי, קראנו בחודש אלול תשפ"א, אוגוסט-ספטמבר 2021, את שירו של נתן אלתרמן 'בת המוזג'. לפניכם כפיות העיון היומיות, עם תגובות פרשניות של קוראים משתתפים.



הַבִּיטוּ בָּהּ, רֵעַי, וּרְאוּהָ כִּי טוֹבָה הִיא,
חַפְּשׂוּהָ בַּנֵּרוֹת עִם שְׁמֵי הַפַּרְוָרִים.

אל השיר הבא! השלישי מהסוף. 'בת המוזג'. שלושת השירים האחרונים ב'כוכבים בחוץ' מוקדשים במידה רבה לשלושת היסודות של הספר, שהוגדרו ב'שיר שלושה אחים': "העלמה, השירים והדרך". אחת או שתיים מהמילים הללו מופיעה במשפט הסיום של כל אחד משלושת השירים האחרונים, והשירים עצמם עוסקים בהם.

שירנו מוקדש בעיקר לעלמה ולשירים. בת המוזג היא מעין העלמה האידיאלית של השירה הרומנטית. היא מקור ההשראה ומוקד התשוקה של חֶבר-המשוררים שמוצג כאן, בשורת הפתיחה, כ"רעיי". מקומה הוא בית היין, מקום המפגש של החבורה, ובהמשך השיר היין מיוחס גם לה עצמה (כאותה "בת הפונדקי" מהשיר 'מזכרת לדרכים' בתחילת הספר, ש"אשרֵי אשר גמע מֵחֲלבה הקר").

בפתיחה, כאן, המשורר מפנה כביכול את תשומת לב רעיו לטוב-מראהָ וכנראה גם לטוב ליבה של בת המוזג. זו מחווה רטורית גרידא כי הם כולם מכירים אותה. "כי טובה היא" יתחרז לנו תכף באופן יפהפה; חכו. השורה הראשונה עשויה בסימטריה צלילית הפוכה. במרכז צמד המילים הדומות רעיי-ראוּה, וסביבו מילים של ה-ב-ט: הביטו ... טובה היא.

גם הקריאה לחפש אותה בנרות רטורית ושלא-כפשוטה, שהרי הרֵעים יכולים פשוט להביט בה. סביר שהשיר אפילו נאמר בשעה שהם יושבים אצל שולחן המרזח והיא בסביבה. החיפוש בנרות הוא כאן ביטוי מוגבר להבטה, לקשב, לאכפתיות; "חיפוש בדקדקנות יתרה" כהגדרת מילון אבן-שושן, בעקבות "אחפש את ירושלים בנרות" של הנביא צפניה המדבר על חיפוש עבריינים-שבלב. אך כאן, החיפוש בנרות יגלה כי טובה היא.

אך יותר ממה שהוא פשפוש, החיפוש בנרות הוא הצטרפות רומנטית אל השמיים, שכביכול מייחדים אל בת-המוזג את מבטם. נרות השמיים הם כנראה הכוכבים. כמו שנאמר בתחילת הספר, ב'הרוח עם כל אחיותיה', "הכוכב הרועד מחפש בגפרור את כדור העולם שלנו". נעשה נא אפוא כמעשה השמיים, מדין קל וחומר, ונתבונן גם אנו בבת-המוזג היפה.

השמיים הם שמי הפרוורים – דרכו של המשורר לכוון אותנו אל מיקומו של בית-היין, בפרוורי העיר: אותם אזורים שלאורך 'כוכבים בחוץ' מצטיירים כשכונות דלות אך תוססות חיים, מקום שם קורים הדברים האמיתיים, האנושיים.

*

לְתַלְפִּיּוֹת יָפְתָה מִשֹּׁבֶל עַד כְּתֵפַיִם,
וְאֵין וְלֹא הָיְתָה כָּמוֹהָ בַּסְּפָרִים.

בת המוזג יפה ובנויה לתלפיות מכף רגל ועד ראש, או כאן, באופן מקורי יותר, משובל שמלתה עד כתפיה. ואפשר לשער שגם מן הצוואר ומעלה (עגיליה ועפעפיה נזכרים לטוב בהמשך השיר); פשוט "כתפיים" מתחרז פה לתלפיות עם "כי טובה היא". לנוחותכם הנה הבית השלם:

הַבִּיטוּ בָּהּ, רֵעַי, וּרְאוּהָ כִּי טוֹבָה הִיא,
חַפְּשׂוּהָ בַּנֵּרוֹת עִם שְׁמֵי הַפַּרְוָרִים.
לְתַלְפִּיּוֹת יָפְתָה מִשֹּׁבֶל עַד כְּתֵפַיִם,
וְאֵין וְלֹא הָיְתָה כָּמוֹהָ בַּסְּפָרִים.

החרוז "כי טובה היא / כתפיים" מתחיל כבר ב-כּ. חוזר כל רצף הצלילים הזה: kt_FAi (ההברה המוטעמת באותיות גדולות; F של כתפיים מופיעה ב-V, הדומה לה מבחינה ווקאלית, ב"כי טובה היא").

גם בתוך השורות שלנו יש חריזה, בין נקודות האמצע; חריזה פשוטה, טכנית למדי, יפתה-הייתה. "בספרים" חורז, גם הוא באופן לא מדהים, עם "פרוורים" (השורה הקודמת הייתה "חַפשוה בנרות עם שמֵי הפרוורים"), ושוב הדמיון בפועל בין fa של ספרים ל-va של פרוורים מציל את החרוז מלהתבסס רק על ר פלוס סופית רבים-זכר.

לעצם העניין, האמירה שאין ולא הייתה כמוה בספרים היא כמובן שבח מופלג, כי בספרים יש תיאורי יופי למכביר; אבל היא גם נוגעת לייחודם של ה"רֵעים" שהמשורר אומר להם זאת: מהמשך השיר משתמע שגם הם משוררים, אנשי ספר, המרבים לכתוב שירי אהבה והתפעלות למיניהם. להם אומר המשורר שלנו שהעולם האמיתי יכול להציע יופי שקצרה ידו של התיאור המילולי להציע, יהיה רב-דמיון ועתיר-הפלגות כאשר יהיה. לכן: "הביטו בה, רעיי".

*

הַזֶּמֶר לָהּ נָעִיר, נְעוֹרְרוֹ – נַגֵּנָה!

היא בת המוזג היפה, ואנחנו הרֵעים, ברמז ראשון בשיר לכך שהם משוררים. הזֶמר, כמו גם הפונדק למשל, הוא אחת הדרכים של אלתרמן לדבר על ה"גבוה", השיר הספרותי, באותה כפיפה עם ה"נמוך", העממי, שהוא מוקסם ממנו בדרכו. זמרתם של הסובאים, במקרה שלנו.

פעמים אחדות בספר קורא אלתרמן לשירי הספר עצמם "זמר" (כגון שני שירים אחורה מכאן, בשורה האחרונה של 'בוקר בהיר' המתייחסת לשיר זה עצמו: "כאמור בראשית הזמר"). נוגע לכאן במיוחד השיר בתחילת הספר הנקרא "ערב בפונדק השירים הנושן וזמר לחיי הפונדקית". בעלת הפונדק, המקבילה לבת המוזג (וכן לבת הפונדקי בשיר 'מזכרת לדרכים'). הפונדקית מתגלה לאורך השיר כמשהו שבין מושׂא למוזה: לה ועליה נכתבים השירים. כך גם בהמשך השיר שלנו. כפי שעוד נראה.

מכאן כבר קצרה הדרך לפענוח חלקי של מהות ה"אַתְּ", הגוף-שני-יחידה, שרבים משירי הספר פונים אליה, והידוע שבהם 'פגישה לאין קץ'. הפונדקית ובת המוזג הן מין הגשמה סיפורית של ה"את" המופשטת, שהיא היפה והנדיב והמושך ומעורר-ההשראה בעולמנו, הארוֹס במובנו הרחב, המסעיר את האמן והוא לנצח מנגנה. נַגֵּנָה!

אכן, הניגון כבר מזוהה בספר באופן מובהק יותר עם האמנות והשירה הספרותית. כאן בשורתנו הקצרה יש לנו זמר ויש לנו ניגון. כפילות יש גם בשתי המילים הנותרות (חוץ ממילת הגוף "לה", שהיא במקרה גם תו מוזיקלי). כפילות מובהקת יותר: נעיר, נעוררו. מי עוד נזקק לכפילות הזאת, לשורש עו"ר בבניין הפעיל ובבניין פיעל? כמובן, משורר שיר השירים. שלוש פעמים! כמו בשבועה, ואכן שבועה:

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ (שיר השירים ב', ז).
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ (שיר השירים ג', ה).
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ (שיר השירים ח', ד).

בנות ירושלים מוזהרות לבל יעירו ולבל יעוררו את האהבה עד שתתעורר מעצמה, אך בני חבר המשוררים שלנו דווקא מעירים ומעוררים את אהבתם, על ידי כך שהם מעירים ומעוררים את הזמר-הניגון. הרמז לשיר השירים בשורה שלנו כפול אפוא, כפל של כפילויות. זמר-ניגון רומז, אולי, לשיר-השירים, ונעיר-נעורר רומז לסיסמה השבה ונאמרת במגילה זו.

אפשר גם להפליג, חצי-דרך אל הספקולציה, ולהעיר שאף כי אנחנו רק בשורה החמישית בשיר, זה כבר הרמז השלישי בו לירושלים, כלומר לאפשרות שבת המוזג הנערצת היא גם אלגוריה לירושלים. קודם, לנוחותכם בעת קריאת הפירוט שלהלן, הנה השיר עד כה:

בת המוזג

הַבִּיטוּ בָּהּ, רֵעַי, וּרְאוּהָ כִּי טוֹבָה הִיא,
חַפְּשׂוּהָ בַּנֵּרוֹת עִם שְׁמֵי הַפַּרְוָרִים.
לְתַלְפִּיּוֹת יָפְתָה מִשֹּׁבֶל עַד כְּתֵפַיִם,
וְאֵין וְלֹא הָיְתָה כָּמוֹהָ בַּסְּפָרִים.

הַזֶּמֶר לָהּ נָעִיר, נֵעוֹרְרוֹ – נַגֵּנָה!

בשורה השנייה נקראנו "חפשוה בנרות", וכבר ציינתי שם שמקור הביטוי בנבואת בצפניה "אחפש את ירושלים בנרות". מיד אחר כך צמודה למילה "הפרוורים" המילה "לתלפיות", כשם פרוורה של ירושלים דאז, ומילה שהופעתה היחידה במקרא מציינת את מגדל דוד בירושלים (גם זה בשיר השירים ד, ד, וגם שם, כמו בשירנו, לציון יופייה של עלמה). ועכשיו הרמז לשבועתן המשולשת של בנות ירושלים בשיר השירים. ואגב, גם המילה 'מוזג' שבשם השיר באה מהשורש מז"ג שהופעתו היחידה במקרא היא בשיר השירים.

אדגיש שמפוקפק מאוד לטעון שירושלים היא נושאו הסמוי של השיר, אבל ייתכן בהחלט שהמשורר שיחק כאן במתכוון בהכברת רמזי שיר השירים וירושלים ושמח בממד הנוסף שנזדמן לו.

> צפריר קולת: אי אפשר לעבור כאן לסדר היום בלי:
"כחול ים המים
נאוה ירושלים"
המסתיים ב:
"שיר, שיר עלה נא
בפטישים נגן, נגנה"
של אותו נתן עצמו, אותה ירושלים על בנותיה הנאוות, אותו שיר-שיר שירים והכי בולט - אותו "נגנה".


*

אֵלִי, מָה עֲנֵפָה הִיא! כַּמָּה הֲדוּרָה!

המחמאות לבת המוזג, בשם שמיים ממש, רומזות כאן לתחום העיסוק, היין. "הדורה" מתבקש כתיאור לבחורה יפה יותר מ"ענפה" שבא מעולם הצומח, אבל כאן נדמה שדווקא "הדורה" הוא הפלגה יתרה לגבי בת-מוזג פשוטה שממלצרת במרזחו של אבא, ושהמילה שובצה כאן גם בגלל החרוז שיגיע תכף, "תנורה"; ודווקא "ענפה" הפיוטי נוגע לה במיוחד. הוא רומז לנו שנוכחותה חובקת אולם, שמצודתה פרושה בעל כורחה על לבבות רבים, ושכמוה כגפן היין רבת השריגים.

גם "הדורה" מתחבר לעולם הצומח, אומנם לא כל כך לגפן, חיבור שמתהדק בזכות ה"ענפה". שכן ההדר והענף באים יחדיו במצוות ארבעת המינים של חג הסוכות, ובהקשר של שמחה וחג: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כ"ג, מ).

"ענפה" נקשר בפירוש לגפן בשירו הגדול של אלתרמן על היין, שיר 'היין' בפואמה 'שיר עשרה אחים'. הבית הראשון מתחיל במוצאו הענף של היין, ברמיזה לגפן, ועובר מייד למהותו המשכרת של היין עצמו, ומשם למה שבין שלב הענב לשלב החבית, הלוא הוא הדריכה בגת לרגלי הנערה החמודה; מקבילתה של בת המוזג שלנו:

הוֹרָתוֹ עֲנֵפָה וּבְרִיתוֹ חֲנֵפָה
וְנִשְׁבַּע לָרְבָבָה וּבָגַד.
אַךְ צוֹחֶקֶת בּוֹ עוֹד בַּת הַכְּפָר הַיְּחֵפָה
שֶׁשָּׁצַף לְרַגְלֶיהָ בַּגַּת.

"ענפה" מתחרז שם באריכות עם "חנפה" עוד בתוך השורה (והחרוז יתגלגל אל "יחפה" ובסמוי גם אל "הכפר"); וגם אצלנו "ענפה" הוא צומת צלילי. צירוף ע-נ ממשיך את "נעיר" ו"נעוררו" מהשורה הקודמת, וישוב בשורה הבאה במילים "עד הנה"; והצירוף "ענפה היא" כולו ממשיך כשובל את החרוז של הבית הקודם, "טובה היא / כתפיים".

*

אַשְׁרֵי אֲשֶׁר הִגִּיעַ עִם סְתָווֹ עַד הֵנָּה,
עֵינַיִם לְהָחֵם אֶל תַּנּוּרָהּ.

גדולתו של אלתרמן כמנסח מטאפורות ניכרת כאן במיוחד. יגונו של אדם הוא הסתיו שלו, המייצג, בתורו, קור; וחינה ומראהָ של בת המוזג הם תנור, מקור חום. אך הגדולה ניכרת בניסוח היחסים ביניהם.

האדם מגיע "עם סתווֹ", כלומר נושא עמו תקופת זמן המתגלה כאן כסובייקטיבית, אישית. משורר אחר היה כותב "בסתווֹ", או כנראה "בסתיו לבבו" וכדומה, אך אלתרמן משכיל לשבור את כל המתווכים והחוצצים ולהפוך את הסתיו לאיזה מלווה, צל, נספח אישי. כך גם באשר לתנור. העלמה איננה תנור בעצמה, אלא סגולתה היא תנורה.

וחשוב אולי אף יותר, האדם מחמם לא את עצמו ולא את ידיו אלא את עיניו. ההתבוננות היא המפשירה את היגון; היגון הוא סוג כזה של סתיו, שמה שצריך להתחמם בו הוא העיניים.

כל התמונה המלוכדת הזאת, מטאפורה עקבית של סתיו ותנור, מתאימה גם לזירה המדוברת: בית-יין שבסתיו ובחורף מגיעים אליו ובאמת מתחממים, בתנורו ובחומו וביינו.

*

לִשְׁמֹעַ אֵיךְ הָרוּחַ לְחַבְּקָהּ רוֹעֶדֶת
וְאֵיךְ הַגַּן בַּחוּץ מַסְעִיר לָהּ אֶת גַּלָּיו.

הסתיו שמביאים המעריצים לחמֵם בהביטם בבת המוזג מוּחָל עכשיו גם על הסביבה, על מה שמחוץ לפונדק. והיא, בת המוזג, גם היא כבר יותר מתנור מחמם עיניים ולב דווי. היא מושא לאהבתם של הרוח והעצים בסערה.

הרוח רועדת לחבקה. רועדת מהתרגשות ומעדינות כביכול, ובפועל בעצם מרעידה עלים ושאר עצמים והרעידה מוּתקת אליה. הגן, המוסער, מצויר לעומת זאת כַּגורם הפָּעיל בסערה. העצים המתנועעים כמוהם כגלי ים בסערה זו, ובוודאי גם העשב שלפעמים אכן נראה ברוח כים בגליו. שימו לב גם לצמדי הצליל: הרו-ח רו-עדת, לגַ-ן יש גַ-לים.  

הרוח הפעילה והגן הנפעל החליפו אפוא תפקידים, זו נרעדת וזה מסעיר. כך או כך, הכול מתוך רִגְשַת הטבע אל בת המוזג, רִגשה שאולי כולה השלכה אנושית שהרי תחילתה כזכור בסתווֹ האישי של האדם, וה"לשמוע" הפותח את המשפט הוא פריט נוסף ברשימת מטרות הגעת האדם למקום שהחלה בבית הקודם.

> אקי להב: באמת זה מה שאלתרמן עושה כאן. נסחף עם המטאפורה, הרי הכל כאן מטאפורי: "משובל עד כתפיים" (שימו לב לחלקי הגוף הנכללים ברשימה ההגיגית! ולאלה שנותרו בחוץ).
האפקט מזכיר מאד את הטכניקה הנהדרת של גוגול (ב"נפשות מתות" בעיקר, אבל גם בנובלות שלו), להיסחף עם המטאפורה הרחק מהתחום המסומן. אצל אלתרמן בכוכבים בחוץ זה מאפיין דומיננטי. כמעט טבע שני שלו כמשורר. עד כדי כך שהיו זמנים ושירים שבהם חשבתי שהוא מתַרְגֵל משהו, או אפילו מציג את הטכניקה כאקט ארספואטי. כיום קצת ירדתי מזה. מסניף את זה וסתם נהנה.
נבוקוב בספרו "גוגול", העריץ את הטכניקה. נראה, אולי מאוחר יותר אביא את הדוגמא שהוא מביא בספרו.


*

לְדַמּוֹתָהּ קְרוֹבָה כְּעֶרֶב שֶׁל מוֹלֶדֶת,

יושב אדם בפונדק ומחמם את ליבו בהתפעלות מבת-המוזג; ואחרי שדמיין שהרוח בחוץ, בת דמותה של נפשו הסתווית, סוערת רק לכבודה של עלמה זו, הוא גם מדמיין את קרבתה אליו – כמו מה? כמו ערב של מולדת, כאילו זהו האב-טיפוס של קרבה.

הערב מצטרף כאן לסתיו: אלו הם זמנים אופייניים להתכנסות בבית-היין, אבל גם זמנים של אסיף, של התכנסות השנה או היום לקראת סופם. הערב הוא לאורך הספר עת להתמסרות להרהורים, להינשאות על גבי הגל הפנימי. בערב הלב נפתח. זה זמן הקשב. בערב של מולדת נמסך אדם בסביבה הטבעית שלו, המוכרת; בארץ השתייכותו.

תופעה צלילית שפגשנו לפני עשר שורות, בשורת הפתיחה של השיר, חוזרת כאן ביתר שאת. קבוצת צלילים אחת חוזרת בתחילת השורה ובסופה, וקבוצה נוספת בשתי המילים שבאמצע, משני צידי ציר הסימטריה של השורה. שמעו-זה-פלא: לדַמוֹתה-מולדת; קרובה-כּערב.

כמעט שאין עיצור שאינו משתתף במשחק הזה. הצמד החיצוני עשוי כולו מעיצורי LDMT. הצמד הפנימי: KRV. מעניין שגם מבחינת התנועות יש בשורה הזאת זוגות דומים, אך הפעם הם זוגות השכנים. לְדַמוֹתָה-קְרוֹבָה (שווא-חולם-קמץ), עֶרֶב-שֶל-מולֶדֶת (סגולים מלוא החופן).

> משה מלין: אולי אלתרמן משחק בשורה הזאת עם משמעויות שונות של המילה ׳קרובה׳. לצד ההקשר של היחס המשפחתי אפשר לקרוא את המשפט במנותק, כאשר לקירבה יש משמעות במישור הזמן. ואז השורה יוצאת לרגע מהשיר ומהרהרת בתקווה אחרת לגמרי.

*

בְּהִתְעַרְפֵּל הַיְּאוֹר בִּתְבַלּוּלֵי חָלָב.

זהו ציור-במילים של נהר בשעה שקרעי עננים נמוכים, לבנים, מכסים את פניו. מספיק להבין שתבלול הוא כתם בהיר עכור כדי שהמראה יצטייר בבירור בעיני רוחנו; אך למעשה הדימוי עשוי מורכבות מופלאה.

תבלול הוא עכירות לבנה בקרנית העין, הנגרמת מפריצתם של כלי דם לשכבה שקופה זו; שם עברי נוסף, מאוחר יותר, לאותה מחלה הוא יָרוֹד, אך למרבה ההחמצה כולם מכנים אותה היום בשם המכוער קטרקט.

על כל פנים, תבלול הוא לא סתם כתם בהיר, דבר המספיק לכאורה להבנת הדימוי, אלא כתם בהיר עכור בעין דווקא. יש משמעות מיוחדת, כפולה ומכופלת, לכתם בעין: פיזית הוא מערפל את העין, סובייקטיבית לבעליו הוא מערפל את העולם. המילה "עין" עצמה הרי מציינת גם את פני השטח של המראות שאנו רואים.

היאור מתערפל בכתמים לבנים ולנו נותר להחליט אם זה קורה במציאות (זה קורה לפעמים במציאות, אבל יותר בבוקר מאשר בערב) או בהרגשה הפנימית שלנו. וכזאת, ספק סובייקטיבית, היא הרי, באופן עקבי, כל שרשרת התיאורים פה. אנחנו בתוך משפט שהתחיל ב"לדַמוֹת", כלומר הכול במחשבות שלנו, ומלכתחילה כל הסערה המתוארת לעיל היא חלק מ"סתווֹ" של אורח הפונדק שעשוי להיות מצב-רוח.

היאור מופיע כמה פעמים בשירי כוכבים בחוץ כחלופה לנהר, ובפרט לנהר איטי ורובץ. יש גם שיר שלם על שמו, והיאור הוא בו מעין סמל לאני, השקט ורגוע למראית עין אך טומן עומק של מסתורין רגשי סוער. לעומת זאת, החלב בוודאות ממתיק את העניין. את בולענותו של היאור ואת חולניותו של התבלול. על הדעת עולה דימוי של ביאליק לתופעה דומה של קרעי ערפל לבן על גבי גוף מים: "לשונות חלב" על פני 'הברֵכה' המלקקות את פניה באהבה עם שחר. אצל אלתרמן, בספרנו זה עצמו, האדם המאוהב בתבל ה"עטינית" תועה "מסוחרר באדֵי חלָבֵך", חלבה של תבל, ובשורה הבאה קורא לתבל "הגידי אם לא כיאורייך יפיתי": היאור ואדי החלב של תבל, שניהם קשורים כאן ליופיו המצועף של העולם בעיני האדם המאוהב בו.

עוד כדאי לזכור את בת הפונדקי מהשיר 'מזכרת לדרכים' בתחילת הספר, מקבילתה של בת המוזג שלנו, אשר "אשרי אשר גמע מחלבה הקר", ממש כמו "אשרי אשר הגיע עם סתוו עד הנה" אל בת המוזג. החלב קשור אם כן, שוב לטובה ולעונג, גם אל זאת שכל התיאור שלנו מתנקז בעצם אליה.

המילה תבלול ממחישה, בכפל העיצור האחרון שלה, את הגושיות שלה, העכרוריות. ומנגד, אנו שומעים בה, דווקא משום נדירותה, את המילה "תבל" שביסודה. הדימוי המלא לבת המוזג הוא כזכור "קרובה כערב של מולדת, בהתערפל היאור בתבלולי חלב". התבלולים הם אפוא, באיזשהו מקום לא לגמרי מודע בחושיו של הקורא, גם רסיסים של תבל הגדולה, המכסים מעט את עין המולדת ומערבים בתחושת הקִרבה תחושת ריחוק ומסתורין. כמו אותן גדרות של כללי התנהגות החוצצים בין האורחים המאוהבים לבין בת המוזג.

ודאי יותר, וחשוב מכך: שיתוף הצלילים VL בין "תבלולי" ל"חלב". צלילים אלו נמצאים גם במילה הלא-אמורה "לבן", שהיא בעצם מה שהמילה "חלב" מציינת פה במציאות. קיבלנו אם כן את הצבע הלבן בלי שייאמר, ונוסף על כך הצירוף "תבלולי חלב" החליק לנו בקלות יחסית, וכל זאת בזכות דמיון הצליל.

המסך העכור של גושיות הצליל נמשך, דק, על פני כל השורה: אל עבר המילה "בהתערפל" (עם ת באותו מרחק מ-ל הסופית כמו ב"תבלול"), וממנה, שוב קלוֹת, אל "היאור" (ע דומה ל-א העיצורית, ו-ר).

עד כמה ממחישה השורה שלנו "ערב של מולדת"? פנים לכאן ולכאן. החלב מתחבר באורח לא-מודע לרעיון המולדת: האם, היולדת, המיניקה, המעניקה. בפרט למולדת שלנו, זבת חלב ודבש (אך יאוֹרים זבים בה פחות). מנגד, כאמור לעיל, התבלולים יוצרים איזה ריחוק, והמראה אופייני לבוקר יותר מאשר לערב.

אך האומנם שורתנו היא דימוי ל"ערב של מולדת"? לא בטוח. אחרי המילים הללו, בסוף השורה הקודמת, יש פסיק מציק. כך: "לדַמוֹתה קרובה כערב של מולדת, בהתערפל היאור בתבלולי חלב". הפסיק המיותר מבחינה תחבירית טהורה מרחקי את תיאור הזמן "בהתערפל..." מהזיקה המיידית ל"ערב של מולדת" ומדגיש את האפשרות, הקיימת בכל מקרה, להבין אותו כחל על "לדמותה", כלומר על הזמן שבו אנו מדמים אותה. בזמן הזה, כזכור, יש סתיו ובגן מנשבת רוח (בדמיוננו או במציאות), ומתאים שזה גם זמן שבו ערפילים תבלוליים מסתירים מעינינו, או מליבנו, חלקים מהנוף.

עניין אחרון, הלוקח אותנו שורה נוספת אחורה: חרוזה של המילה חלב כאן הוא "גליו", גליו של הגן הסוער ברוח. זה חרוז מעולה מפני שחלקו האחרון, צליל av, הוא הוא רכיב דקדוקי (כינוי קניין) באיבר אחד שלו, "גליו", וחלק שורשי מן האיבר השני, חלב; ומפני ששני איבריו מדברים על משהו נוזלי; וגם כי חלב ביוונית הוא גָּלַקט, כמו במילה גלקסיה (שפירושה המילולי הוא שביל החלב), וכך, במרומז, הזום שלנו מתרחב בהדרגה: פנים בית היין, הגן בחוץ, המולדת, תבל, הגלקסיה.

*

בְּחַלּוֹנָהּ בַּלֵּּיל יָרֵחַ-אֵשׁ בּוֹעֵר לָהּ
וְיַיִן לָהּ אָפֵל, וְטוֹב יֵינָהּ, רֵעִים.

המשך לתיאורים המציגים את העולם כסובב סביב בת המוזג. אם בבית הקודם נמנו גרמי מזג-האוויר, ובשורה הקודמת אף נרמזו קלושות תבל והגלקסיה, הינה עתה, במפורש, הירח הרחוק זורח בחלונה לכבודה, ויותר מכך, לכבודה כולו אש ולה הוא בוער. אומם, כך הוא הדבר רק כשהירח ממוסגר בחלונה.

ואם עד כה החושים והדמיון הם שהיו אחראים להגזמות הללו, הינה כאן התיאור כביכול עובדתי. הוא אף נספח אל קביעה מציאותית, שהיין שהיא מגישה הוא טוב; אומנם, גם אמירה זו משתמעת לפנים נוספות, רמוזות יותר. שכן ניכר ש"יינה" מכוון להיבטים מהותיים יותר שלה. לה עצמה, לסגולותיה, שמא לרגשותיה הכמוסים ולדמיונות על אהבתה. אכן, היין "אפל" עוד לפני שהוא "טוב".

היין אפל כי הוא כהה, וכי הוא בא מן החבית והחבית באה מן המרתף, וכי יין הוא סוד לא רק בגימטריה. אך כמובן, המסתורין נמצא לא רק ביין אלא גם בזאת שהיין מייצג. הניסוח מחזק זאת: רק הרגע אמרנו שהירח בוער "לה", לכבודה, ומתוך כך גם "לה" שאחריו, "ויין לה אפל", שמובנו הבסיסי הוא "יש לה", מתפרש קצת כאילו היין אפל בגללה ולכבודה.

אכן, המילה המשותפת "לה" היא חלק מהקבלה רבת-פנים בין שתי מילות ה"יָ-", יין וירח:

(1) הירח בוער "לה" והיין "לה" אפל.

(2) הירח נראה בלילה, בחושך, וגם היין אפל; המילים "בַּלֵּיל" ו"אפל" מופיעות באותו מקום בשתי השורות: בסוף המחצית הראשונה של כל שורה, ומתחרזות.

(3) מצד שני, וזה הדבר הבולט ביותר, הירח קורן באופן הנמרץ ביותר, הוא בוער, הוא עשוי אש, ואילו היין כאמור אפל.

(4) נוסף על חריזת אפל-בלֵיל, "חלונה" שבו בוער הירח מתחרז עם "יינה";  ירח ויין מתחילים כאמור באותה הברה; ו"בוער", שבסוף השורה על הירח, נגמר ב"עֵר", בעוד השורה על היין נגמרת בהיפוכה של הברה זו: "רֵעים".

"רע" של רֵעים יצטלצל לנו תכף, במילה החורזת, כ"רע" של "רָעים": הרעים מחברים חרוזים רעים. וכך המשפטון "וטוב יינה רעים" כבר כומס ניגוד חזק נוסף, הפעם בינה לבינינו, בין טוב לרע כביכול (שניהם טוב ורע ברמה האסתטית בלבד). הרֵעים נזכרו  בשורת הפתיחה של השיר, ועכשיו שוב. זאת, לקראת השורות הבאות, שיציגו אותם כמעט במפורש כמשוררים, כמעין צורת רבים קולקטיבית של המשורר שלנו עצמו.

> צפריר קולת: לא רק עניינים שבינה לבינינו אלא גם עניינים שבינו (המשורר) לבינה. ליינה.

*

לַשָּׁוְא, לַשָּׁוְא אוּלַי עָמַלְנוּ לְחַבֵּר לָהּ
רָב מַחְשָׁבוֹת טוֹבוֹת וַחֲרוּזִים רָעִים.

קוצר ידם של השירים; לא מהם תבוא ישועת היענותה של הנערצת (שאולי תבוא ואולי לא).

האמירה כאן אינה נוקבת או מייאשת אלא היא חלק משמחת ההתפעלות, כפי שממחישה ההתגרות העצמית של המשורר, על דרך השנינה, בדבר הביצוע האמנותי העלוב, חרוזים רעים, של הכוונות הטובות (וזאת בתוך שיר, וספר, עם החרוזים הטובים בתולדות השירה העברית). מה עוד שזה רק אולי; כלומר, אולי האולי חל על ה"עמלנו" וייתכן שבכלל לא עמלנו, ואולי על ה"לשווא" וייתכן שלא לשווא.

לעומת הירח  ש"בוער לה", מה כבר יכולים אנחנו "לחבר לה". החיבור לא עובד: לא בינה לבין קוצר ידנו, לא בין הטוב לרע, לא בין החרוזים לבין עצמם.

"שווא" ו"לשווא" (הם היינו הך, שניהם תואר-הפועל) הוא מילה בולטת  ב'כוכבים בחוץ', אומנם שכיחה הרבה פחות מ'עוד' המציינת את היפוכה: 'שווא' אומרת לכאורה שהחזרתיות סיזיפית, ואילו 'עוד' אומרת שיש בה תוחלת. אבל ברוב המקרים בספר גם 'שווא' מציין למעשה שיש תקווה, כי הוא נאמר על הניסיונות לברוח, להיחסם, לזנוח את מושא ההתאהבות או ההיקסמות או לתמוה עליו.

כך למשל בשני המקרים הבולטים, אלה שבתחילת הספר. בשורה הראשונה של השיר הראשון, "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא". לשווא הייתה הזניחה, הוא עוד חוזר. ובשורה השנייה של השיר השני, עם כפל "שווא" כמו בשורה שלנו, "שווא חומה אצוּר לך, שווא אציב דלתיים", זה לא יחסום את סערתך עליי ואת ניגוני הנצחי שאני מנגן אותך.

כך גם בכל יתר הופעות המילה שווא בספר: "מה דבקתי בך תבל, שווא לפרוק אותך ניסיתי" ('תבת הזמרה חוזרת'), "אעננו לשווא: הישבר וזעק" (הניסיון לשבור את השיר ב'השיר הזר'), וכן ניסיון ההימלטות בשיר 'בהר הדומיות' ("הן ידעתי: לשווא! את נושמת! את פה!") ותמיהות השווא, כלומר ההתפלספויות הבורחות מהעיקר-שבלב, ב'כיפה אדומה' ("ולשווא תמיהותינו כה רבו") וב'תמצית הערב' ("הלא לשווא תמהתי מי את לי ומה את").

כך גם כאן, אבל הנימה ההיתולית מאפשרת איזו מורכבות: השירים הם הפעם לשווא, אבל זה מפני שהמושא שלהם, בת המוזג (כגילום הארוס, ההיקסמות והיופי בעולם בכלל), גדול מהם. מעין 'כי סערת עלינו, שווא ננגנך, משוררים פשוטים שכמותנו'.

החרוזים ה"רָעים" מתחרזים, טוב או רע, עם "רֵעים" בשורה הקודמת. אותם רעים המחברים את החרוזים הללו. עניין הרֵעות נרמז גם במילת החרוז השני כאן, "לחבר [לה]" (חרוזה של "בוער לה").

המילה "רָב" מנוקדת בקמץ קטן כי היא נסמכת, אך היא מבוטאת "רוב" ומובנה הוא "הרבה". "רב" הוא היפוך צלילים של "בר" במילה הכמעט-קודמת "לחבר", כמו שבמחצית הקודמת של הבית "ער" של "בוער" הפך את "רע" של "רעים". וב"מחשבות" מתהדהד בשלישית צליל המילה "שווא". בצפיפות כזו של התהדהדויות ישרות והפוכות, בולט האבסורד שבהצטנעות "חרוזים רעים".

*

נֹאמַר לָהּ: בְּעִגּוּל
שִׁירֵנוּ עָג עָלַיִךְ,

הרעיון של תנועה מעגלית סביב האהובה (או מעליה) מופיע בספר פעמים נוספות, ואפשר למצוא אותו גם ביצירה הבאה של אלתרמן, שמחת עניים. התנועה המעגלית, בעולם הפיזי, מתרחשת בדרך כלל סביב מרכז בעל כוח משיכה, והיא תוצאה של איזון בין כוחות משיכה ודחייה; ובהקשר הרגשי, אם כן, בין משיכה וניסיון מתמיד להתקרב לבין הימנעות ורתיעה או חוסר אפשרות להתחברות ממשית ודבקות. במעגליות יש גם חזרה. היא לולאה לאין-קץ.

כאן שירנו עג במקומנו. אנו, הרעים המשוררים. השיר הוצג זה עתה, אומנם בהיתול מה, כצירוף של "מחשבות טובות וחרוזים רעים", ש"עמלנו לחבר לה", אבל "לשווא אולי". הדבר הולם את התנועה המעגלית כאן. השיר הוא מאמץ, הוא נוצר בעמל, אך כישלונו טמון בו, בחרוזיו הרעים כביכול; ועל כן הוא תלוי באוויר בין הכן והלא, באולי, וממשיך להקיף ולא להגיע.

גלישת הפועל "עג" למילת היחס "עלייך" גורמת לו להישמע "עג-על", ולמעשה "עָגָל", וכך מקרבת אותו באוזנינו למה שהוא עושה: עיגול. יש לנו עיגול, עג-על, ותכף גם עגיל.

פתיחת הבית במילים "נאמר לה" מופיעה במהדורה הראשונה של הספר בשורה נפרדת (כך ש"בעיגול" הוא שורה לעצמו), ואחריה סימן פיסוק חזק יותר, קו-מפריד (ועוד הבדל: אחרי "עג עלייך" יש שם נקודה ולא פסיק, אף כי המשפט נמשך אחריה). אכן, המילים "נֹאמר לה" משנות את המהלך הרטורי של השיר: עד כה המשורר דיבר אל רעיו, והתייחס לבת המוזג בגוף שלישי, ומכאן ואילך זהו מעין נאום משותף שהוא שם בפיהם, הפונה לבת המוזג בגוף שני. זהו מעבר רך וטבעי, כי כאמור המילים הראשונות בנאום, שהשיר עג עליה בעיגול, הן דרך אחרת לומר את המשפט הקודם, על חיבור השירים לשווא.

> אקי להב: בקריאתי מדובר כאן בקטע ארספואטי. עצם המילה "שירנו" מסגירה את אופיו זה.  מה הרעיון הארספואטי? עמוק וגדול והעיקר "יָשָן". כוכבים בחוצי.
אחרי שמהשורר "לָכַד" את "בת המוזג" כתופעה, אולי אפילו קונקרטית (אבל שלב זה מובלע), הפך אותה ל"מילה" ומיד ל"מושג" (בעל ענן קונוטטיבי ידוע) הפך אותה למטאפורה, בעזרת ה"א הידיעה ועוד ועוד. מכאן "נסחף" עם המטאפוריקה (כמו שהוא אוהב) ועיצב אותה לעילא ולעילא (עד כי "אין ולא היתה כמוה בספרים"), הוא ממשיך ונסחף בבית ב' וּמְלַבֶּה את ה"זמר" (הזמר לה נעיר, נעוררו – נגנה!")
ושוב היסחפות רבתי (ממש "היגררות בצמות") בבית ג', לרבות צירוף אסוציאטיבי של חומרים חדשים, דימויים חדשים, מטאפוריקה כוכבים בחוצית אופיינית: "קרובה כערב של מולדת", "ירח בוער בחלונה" ועוד ועוד.
בסביבה פואטית כזאת "נאמר לה: בעיגול שירנו עג עליך" הרי זה מה ששיר כוכבים בחוצי לעילא זה עושה. מקיף את "בת המוזג", עג עליה בעיגול ומוצא בה עוד ועוד מסומנים

> יצחק גווילי: עג נפלא. כמו עוף טורף, כמו עוג הענק הפליט,  כמו חוני המעגל, ויתר פעמוני האסוציאציות של ר' נתן.

> הלל ויס: עיט עיט.
>> צור ארליך: בספר הבא.

> ימי בר: ואני מעגל עולמים לך עג.
>> צור: כן. העיט הנ"ל.

*

עַל דַּלְתוֹתַיִךְ תָּר, אוֹרֵב לְרִשְׁרוּשֵׁךְ.

כזכור מאתמול, הנושא כאן הוא שירנו, העג סביבך, בת-המוזג, בעיגול. מסתבר כאן שהוא שואף אליה גם בדרכים בלשיות יותר. משוטט סביב הדלתות שלה לראות בצאתה ובכניסתה, ממתין שקט לשמוע את קולות תנועתה.

טוב שזה השיר שלנו שמתעניין בך עד כדי כך, ולא אנו עצמנו. הבילוש הוא במוצהר מטאפורי ודמיוני. הוא מעשהו של השיר. השיר מעריץ את מושאו, חוקר אותו, מצפה להכרה ממנו.

כשאלתרמן מדבר על קולות מובטחים אנו שהמילים עצמן ימחישו משהו בצלילן. כאן מדברים על רשרושים צריך להקשיב במיוחד לרשרוש השורה. ואכן התופעה ניכרת לאוזן.

שמות העצם פה, דלתות ורשרוש, חוזרים כל אחד על איזו אות, והאות החוזרת חוזרת שוב בפועל הנוגע לשם עצם זה: ת הנכפלת ב"דלתותייך" נמצאת גם ב"תר", ו-ר הנכפלת ב"רשרושך" נשלשת ב"אורב" (ש, הנכפלת גם היא ב"רשרוש", תככב תכף במילה המתחרזת "לשעשעך").

גם המילה הנותרת, "על", מצטלצלת בשם העצם שהיא נסמכת לו, "דלתותייך" (בצליל al). עַל ותר במצורף רומזות במקרה לבעל השיר הזה, התר על דלתות המציאות, אל-תר-מן.

*

קִסְמִי לוֹ בְּאֶחָד עָגִיל מֵעֲגִילַיִךְ,
רִמְזִי לוֹ בְּאֶחָד עַפְעַף לְשַׁעַשְׁעֵךְ.

שאי פנייך וחוני את שירנו המעגֵל סביבך בעקשנות. אינך צריכה להתמסר, אפילו לא לומר משהו או לחייך. רק שאחד מעגילייך ינצוץ אליו. רק שאחת מעינייך תעפעף לרגע והוא ירגיש שזה בשבילו. שהיקסמותו, שניסיונו לשעשעך במילותיו, ייראו לו כנובעים ממך.

המבנה המיוחד של הקדמת "אחד" לשם העצם הנמנה מבליט את חשיבות המספר הזה, היחידות. רק אחד, מה אכפת לך? כפי שכתב לי יוני המר (במהדורת טלגרם של הכפית), שורותינו מקבילות ממש לשיר השירים ד', ט: "לִבַּבְתִּנִי, אֲחֹתִי כַלָּה, לִבַּבְתִּנִי באחד [בְּאַחַת] מֵעֵינַיִךְ, בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ". גם שם תכשיט אחד ועין אחת. שם הם כבר עשו את העבודה, באופן פסיבי. אצלנו הם מתבקשים לפעול.

כאן המילה "אחד" מנוקדת כאילו היא נפרד ולא נסמך כבשיר השירים, אינני יודע אם לרצונו של אלתרמן, וזה מחזק את המחשבה שיש כאן סיבות מיוחדות לשימוש בצורה הזאת, לבד מהארמז המקראי. משקל השיר יוצר הפסקה קלה באמצע השורה, אחרי ההברה השישית בה, והדבר, שוב, מבליט את ה"אחד" ואת החזרה עליו בשתי השורות. היא נעשית כך מהדהדת, מעין חרוז. בגלל ההפסקונת הזאת, המשפט החלקי נשמע לרגע שלם: "קסמי לו באחד", "רמזי לו באחד". כלומר, קסמי ורמזי לו באיזה משהו ששמו אחד (אלוהים?).

אבל יותר מכול, הקדמת "אחד" לשם העצם מאפשרת את הדבר הבא:

הצירוף "עפעף לשעשעך" הוא רצף של שתי מילים המכפילות כל אחת הברה. עף-עף-שע-שע. חזרה זו כשלעצמה היא גם שעשוע וגם המחשה של עפעוף! חזרתה של ש יוצרת את החרוז בין "לשעשעך" לבין "לרשרושך". ואילו החזרה על ע משותפת לשתי המילים, עפעף לשעשעך; כך שהצליל ע חוזר ארבע פעמים, וכולן בראש הברה: עף-עף-עש-עך. בכך הוא אף מהדהד את החזרה של ע בצירוף הקודם, עגיל-מעגילייך.

*

כִּי אִם נֵצֵא הֵידָד לִקְרֹא בְּדַלְתוֹתֵינוּ
לְמֶלֶךְ בַּמֶּרְכָּב, לִקְרָב, לְאֵל אַדִּיר,
בְּשֵׁם רֵעַי שֶׁלִּי נִשְׁבַּעְתִּי, דּוֹדָתֵנוּ,
רַק לָךְ עוֹנֶה הַלֵּב כְּעֵגֶל מִן הַדִּיר.

המשוררים כותבים גם על ענייני ציבור ומגייסים להם את עטם; אבל ממש-מהלב, ספונטנית, הם כותבים על האהובה – ובעצם, כפי שאנו כבר יודעים, שהרי שאנחנו לא חדשים בשיר ובספר הזה: על המפעים, האסתטי, היפה, על קסמו של העולם.

אבל אלתרמן, שהוא גם משורר לאומי ופוליטי, מתקשה להוציא הצהרה כזאת מפיו ברצינות. לכן הוא קצת מגחיך את העניין, קצת נוסך בו היתול.

תחילה הוא מציג בצורה קצת מפוצצת מדי את הצד הציבורי של המשוואה. המלך, הקרב והאל האדיר מקבילים ל"לא אל, לא מלך, לא גיבור" שבהמנון הקומוניסטי 'האינטרנציונל', ודווקא אומרים להם כן.  

מבודח יותר הצד השני, הרומנטי. הכינוי "דודתנו" הוא קצת בפאתוס והרבה בצחוק. כך לא מדברים על עלמה מצודדת. גם אם 'דודה' באה במובן של ה'דוד', האהוב, משיר השירים. ודימוי העגל בדיר, המשתוקק אל אימו, מגושם במתכוון.

נכון, יש לנו כבר בספר הזה דימוי רומנטי מאוד של היקסמות להתנהגות של עגל: "תבל רחומה, / רחומה, עטינית – – / נהמי, נהמי, כי אלייך אלך. / כעגל כושל, / מארצות תענית, / אתע מסוחרר באדי חלבך" ('אל הפילים' ג). אך פה, עם הדודה והדיר, התום המתוק של העגל מעורב באיזו קריצה.

עכשיו נקשיב לבית.

"דלתותינו" מהדהד מיידית את "הידד", ובא כנגד "דלתותייך", של בת-המוזג המקסימה, בבית הקודם. ד זאת, של מילות החרוז, מככבת גם בחרוז המשלים, אדיר-הדיר.

המילה "לקרוא" מתהדהדת, בדיוק באותו מקום בשורה שאחריה, במילה "לִקרב": פעמיים "לִקְר-". "לקרב" זו גם מהדהדת בערבוב את המילה שמייד לפניה, "מרכב".

וה"לב" עונה "לָך". שומעים את צמד הפעימות?

> אקי להב: "דודתנו" היא באמת שאלה. זמן רב נטיתי לראות בה החלקה של אלתרמן, מעין דחקה קצת מסורבלת עבור "הרעים" הנוכחים בשיר. הרי הם כולם קצת בגילופין. אבל הואיל ואצלו אין החלקות, נותרתי עם הקישור הצלילי אל הדדיים שופעות החלב של ה"תבל". זו מצידה גם היא מופיעה כאן כחלק מכלל כוכבים בחוצי, ופרק דל"תי גדול ממנה.
שורה ד', היא אכן ביקור אחרון של העגל מ"אל-הפילים". הוא מגיע לסיבוב תשואות-חן אחרון. אולי לקבלת אות הצטיינות על הדימוי העסיסי, או סתם משתתף מן השורה, הרי לא קל להצטיין בתוך חבורה מובחרת כזאת.
תֵּבֵל רַחוּמָה,
רַחוּמָה, עֲטִינִית - -
נַהֲמִי, נַהֲמִי, כִּי אֵלַיִךְ אֵלֵךְ.
כְּעֵגֶל כּוֹשֵׁל,
מֵאַרְצוֹת תַּעֲנִית,
אֵתַע מְסֻחְרָר בְּאֵדֵי חֲלָבֵךְ.


*

כִּי יֵשׁ תֵּבֵל רַבָּה וְאַתְּ בִּתָּהּ עֲדַיִן
וְטוֹבוּ וְיָפוּ לַחְמָהּ וּגְבִינָתָהּ

כמו בבית הקודם, אלתרמן ממשיך לאזן הצהרות גדולות ונלהבות באמצעות היתול והנמכה (לא שזה הציל אותו מכל האוטומטים דהאידנא שמדברים על רצונם להשתחרר מ"הפאתוס של אלתרמן").

המילה "כי" ממסגרת את הנאמר פה (ובשורות הבאות) כנימוק לכך שהלב התם של המשוררים יוצא אל בת-המוזג היפה ולא אל העניינים שברומו של עולם. אנו אוהבים אותך כי העולם גדול - וכי למרות הכול, למרות כל המרכבות והקרבות, למרות האש והמים שגבהו בימינו (בשיר אחר), עדיין ביתה של תבל היא את.

עדיין. כלומר, בכל זאת, כלומר, "עוד". כלומר, לנצח. זה הרי הרעיון שאנו פוגשים שוב ושוב בספר, מתחילתו. ההיסטוריה והקדמה והתיעוש לא מוחקים את התם, את היפה, את "המילים הטובות שישנן, שישנן עדיין", את כל מה שמגלמת לאורך הספר "אַתְּ" לגלגוליה. תבל עדיין מולידה, מגדלת ומטפחת ישויות יופי ותום ופשטות כמוך, בת המוזג המגישה את השי הפשוט של הלחם והגבינה.

הלחם והגבינה שתבל מנפיקה מספקים פה גם את ההנמכה: עליהם נאמרות המילים הגדולות "טובו ויפו". הטוב והיפה, שני האידיאלים הנאצלים, מוחלים דווקא על הלחם והגבינה. מילא לחם, יש לו כבר קילומטרז' פיוטי, אבל גבינה. אלה הם הטוב-והיפה של תבל רבה.

הגבינה – יומיומית ומטופשת ועל כן מורידה לגובה העיניים את השגב של תבל-רבה - היא עדיין שם-עצם כללי, כמעט ארכיטיפי בדרכו, כמעט נצחי במהותו. היא גם נקשרת עם החלב והעגל שנזכרו בבתים קודמים. תבל קצת דומה לפלח גבינה, אחרי הכול. אלתרמן לא מדבר כאן ספציפית, בדליחות, על קוטג' או חמישה-אחוז או עמק-פרוס או בולגרית. את חגיגת אזכורי האוכל לשם אוכל ולשם הפגנת נון-שלנטיות ומחוברות ליומיום הותיר לשירת ימינו.

> אקי להב: לא. זה לא הציל אותו. אבל ההקטנה אולי מצילה אותם. "הצלה פורתא". אולי אפילו נועדה במכוון לשם כך.
לסיים רביעיית בתים מפוארת כזאת (ויצירה מפוארת כזאת, המסתיימת עוד מעט קט) ב"אולי לשווא - - - מחשבות טובות וחרוזים רעים".
הרי אנו יודעים שאדם נורמלי פשוט איננו מסוגל לשלמות כזאת. גם פאתוס וגם הקטנה בהעלם אחד. באותו בית.
נתן זך, בגילוי לב שהוא עצמו אפילו לא חש בו, (בעיצומו של המאמר הנודע) טען ש"שלונסקי גם לא בסדר", אבל אלתרמן פשוט "מסוכן".
כל קורא סביר היה שואל מיד: "מסוכן למי?" והתשובה הברורה: מסוכן עבור משוררים אחרים.
ויעקב אורלנד (גלוי לב כתמיד) טען: "אתה רצחת את חבריך". מטאפורית כמובן.

*

וְעֶרֶב מִתְנוֹדֵד בָּהּ כְּנוֹשֵׂא דְּלָיַיִם
וְשִׁיר עַלְמָה בַּשַּׁעַר עוֹד מַרְנִין אוֹתָהּ.

שורות אלו, החותמות את 'בת המוזג', הן המשך המשפט על שבחיה של תבל ושבחי מלואה, שבזכותם הלב יוצא אל בת-המוזג ולא לעניינים ציבוריים. האמת היא שכל שורה פה ממלאת לבד כפית ואף גודשת את גדותיה, ואפילו דלי היא יכולה למלא. אך נגמע נא היום שני דליִים, דליַיִם: ראשית כי מסופר פה על דליַים; שנית כי מחר ומחרתיים לא נהיה כאן; שלישית, טוב לסיים את השיר בסיום השנה, בעומדנו, כמו שיר העלמה, בשערה של השנה הבאה.

שבח אחד של תבל הוא שעות הערב הקיימות בה. התנודדות הערב מדומה לזו של שואב מים הנושא שני דליים משני צידיו, ומתנודד מעט ביניהם. יאה הדבר לשיר על בת-המוזג שמגישה גם לחם וגבינה ומטבע הדברים גם מים. אבל הדימוי הזה מסיח את דעתנו מהדימוי הנועז באמת המתקיים בשורה הזאת: הערב כדבר מתנודד.

באיזה מובן הערב מתנודד? במובן שכנראה האינטואיציה תסביר היטב מן ההיגיון, והרגש הבלתי אמצעי היטב מן המילים. אנסה בכל זאת. הערב מאט. מדשדש. מתקדם לאט. קצת משפריץ רסיסים של מי-יום.

מאחורי ה"מתנודד" יש לנו "נודד". אומנם דימוי הדליים לא קשור לזה. יש בספרנו, בחטיבה ד' שלנו, שיר שקצת מזכיר את השורות שלנו. שיר על ערב ועל עלמה ועל שיר ועל שער. קוראים לו 'זמרה'. הנה מחציתו, הבית הראשון בו מתוך שניים. שימו לב איך הוא מתחיל. אבל גם איך הוא נגמר.

הָעֶרֶב הַנּוֹדֵד
אֶל הֶהָרִים פָּנָה.
שְׁעַת הַפְּרִידוֹת, מַה קְּדוֹשָׁה אַתְּ!
עַלְמָה כְּאֶל חֲלוֹם יוֹצֵאת אֶל מִפְתָּנָהּ
וְשִירָהּ מִתְמוֹטֵט בַּשַּׁעַר.

הערב כאן נודד ממש, פונה אל ההרים, אבל השיר "מתמוטט", ודאי אחרי שהתנודד. העלמה הרי יצאה כסהרורית. באיזה אופן פנימי הכול מתקשר. משהו מתנודד פה בשעות  הערב, איטי, מהדס, אם השיר אם אנחנו אם הערב עצמו.

הערב הוא בשירי הספר שלנו עת להרפיה ולהתבוננות החוצה וגם פנימה. הוא עת לשאלות ("ולשווא תמיהותינו כה רבו", כאשר "יומנו הפרא נמחה כדמעה ... והנה כבר חשכה הצמרת" בשיר 'כיפה אדומה'), והוא עת של תשובה, תשובת האדם לעצמו ולעיקרו ("אני אליך שב כדרך אל אביה", אומר המשורר לערב בפתיחת 'כינור הברזל'). בערב אנחנו לא רצים, גם לא ממש נטועים בשתי רגליים על הקרקע. אנחנו מתנודדים לנו, קצת עייפים, קצת מתלבטים בין הכא והתם, קצת שיכורי יופי.

בשיר ההוא, שיר העלמה מתמוטט בשער. אצלנו שיר העלמה בשער דווקא מרנין את תבל. זה מסביר שוב למה ליבנו, המשוררים, יוצא דווקא אל העלמה, בת המוזג. יתרון שירנו על השיר ההוא טמון במילה "עוד". כן, יש מצבים חלומיים, הזיות של ערב, שבהם שיר העלמה מתמוטט בשער, ואינו יכול להתלוות אל היסודות שנשארו בעולם, "שדות רחבים ורוח". אבל במבט על-זמני, שיר-העלמה-בשער עוד מרנין את תבל. תמיד.

שיר העלמה חותם את שירנו. השיר והעלמה הם שניים משלושת עמודי התווך של העולם על פי כוכבים בחוץ. השלישי הוא הדרך. אנו עומדים פה על כך לעיתים תכופות. אפשר למצוא את השלישייה הזאת בכמה שירים במרומז (כגון ב'עוד חוזר הניגון'), והם מצויים גם כמעין סיסמה בבקשתו האחרונה של המשורר: "בוא נחם את ליבי העייף להורגיו. / לעלמה, לשירים ולדרך" ('שיר שלושה אחים'). השיר מסמל את האמנות, את ההבעה האנושית; העלמה את היופי והארוס ותשוקת החיים; הדרך את העולם ואת חיי האדם.

שירנו הוא השלישי מהסוף בכוכבים בחוץ. הוא נחתם כאמור בעלמה ושער. הדרך מצויה ברקע, שהרי אנחנו אצל המוזג. השיר הבא, שלפני-האחרון, הוא 'שיר בפונדק היער', והדרך הרמוזה בכותרתו מתוארת בו רבות במפורש. אך גם הוא, כמו שירנו, נגמר בעלמה ובשיר: "ושתקה העלמה. / ושירנו תם". בשיר האחרון ממש, 'הם לבדם', אין עלמה (יש "אֵלם"!) אבל המילה הראשונה היא ניגון, וכמעט בסוף ישנן "דרכינו".

'הם לבדם' הוא אחרון בספר אך הוא הראשון שהתנסינו בו כאן בשיטת הקריאה הרצופה בכפיות יומיות. נותר לנו אפוא מ'כוכבים בחוץ', לשנת תשפ"ב שבפ"תח, רק 'שיר בפונדק היער' העגום והמופלא והמסתורי, שאני סקרן מאוד לראות מה נגלה בו בקריאה איטית ואיך יתפענח לנו. תודה על שעקבתם השנה; תמיד מפתיע אותי שיש כמותכם.








יום שלישי, 3 באוגוסט 2021

חג ואימה: קריאה יומית ב'קרקס' לנתן אלתרמן




במסגרת מבצע פייסבוק (וטלגרם) 'כפית אלתרמן ביום' וקריאתנו על סדר 'כוכבים בחוץ' לנתן אלתרמן קראנו במהלך אב תשפ"א, יולי 2021, את השיר 'קרקס'. לפניכם רצף הכפיות ומבחר תגובות פרשניות של הקוראים.


 יָפָה וּמִתְאַבֶּקֶת,

בֵּין רְעָמֶיךָ הַשְּׁבוּיִים,

נַפְשִׁי בְּךָ צוֹחֶקֶת

עַד הַיָּצִיעַ הַשְּׁבִיעִי!


חוזרים לתלם של 'כוכבים בחוץ', לשיר הבא בתור. השיר נקרא 'קרקס'. אלתרמן אהב קרקס. עשרים שנה ויותר אחרי שכתב את השיר הזה כתב לילדים מחרוזת שירים ארוכה, בהיקף של יותר מחמישים עמודי ספר, ושמה 'צרור נפלאות הקרקס'. 

שיר הקרקס שלפנינו הוא דייר קצת חריג ב'כוכבים בחוץ'. אומנם יש בו לוליינות מילולית ואקרובטיקה צלילית ברמה שרק אלתרמן מסוגל להציג. וגם שלונסקי בעצם; גם לשלונסקי שירי קרקס אקרובטיים כאלה, אם כי די מדכאים וטרגיים, על הקרקס שהוא קיר-כעס. ועדיין, על פניו, זה שיר פשוט על עניין פשוט, שכמותו, אומנם בקצת פחות ליטוש, אפשר למצוא בטורי 'רגעים' של המשורר, כלומר בשירי-העיתון המוקדמים שלו. 

כאן כמובן מחכה לכם השאלה "האומנם?". האומנם התפתה אלתרמן לשבץ בספרו העילאי והנשגב והגאוני שיר עיתונאי קליל שיצא לו מוצלח במיוחד? נצא לדרך ונראה מה נגלה. 

במילתו האחרונה, הבית הראשון כבר רומז לנו על מסגרת השיר: שיר בן שבעה בתים. כאן, בקרקס, הנפש צוחקת וצוהלת "עד היציע השביעי", על משקל "עד הרקיע השביעי", כלומר כל כולה, עד הגג, עד השורות העליונות בטריבונה. 

ראו את המהלך שנעשה כאן: שבעת הרקיעים, שהם דרך מיסטית לדרג את מידת האלוהיות של השמיים, מוקבלים ליציעי הקהל בקרקס, אבל בעצם לעוצמות ולעומקים של ההתלהבות הנפשית של מי שיושב בהם. 

חרוזו המעניין של "השביעי" הוא "השבויים". דווקא ראשיתן של המילים, מקום שם מרוכזים העיצורים החזקים והנשמעים היטב, מקבילה במדויק: "הַשְׁב". ואילו ההמשך, היכן שהקורא הלא מנוסה מחפש את החרוז, מהדהד בשינוי: תנועה שונה (חיריק לעומת שורוק) ואז סיומת חזקה זהה בתנועת חיריק (עִי, יִים). 

מה בעצם זווַג לנו פה? הקשר בין שביעי לשבוי, בין שורשי שב"ע ושב"ה. אנחנו, במרומי הקהל, בשיא התלהבותנו הנפשית, ברקיע השביעי, בשמיים – כמו הרעמים בקרקס, הממד השמימי שלו (הרעם מתגלגל בשמיים), פלאיו המדהימים והרועשים, שהם בעצם שבויים בו, סגורים במיקרו-קוסמוס של אוהל הקרקס, מאולפים אם הם בעלי חיים; וגם אנחנו, המתלהבים, בעצם קהל שבוי. 

אכן, רעמים שבויים הוא אוקסימורון סמוי. סתירה פנימית מובנית. מה חופשי יותר מהרעם, זה שמדומה לבעל כנפיים ("כנפי הרעם"), זה הממלא את חללו של עולם ומתגלגל בו. והנה רעמיו של הקרקס שבויים בעולמו ובאוהלו ובשוט מאלפיו. 

כמו הקרקס גם נפשו של הצופה חווה פרדוקס. היא "יפה ומתאבקת". דומני שכאן מתאבקת הוא גם נאבקת, כאותם לודרים בקרקסי העבר, וגם מתכסה באבק, זה העולה בענן מרגלי החיות הבוטשות בקרקע. ביופייה של חוויית הקרקס יש איזו צרימה, איזו גסות. הקרקס, כפי שנראה בהמשך, מהלך על קו הסכנה. מצמית לפעמים את הנפש: האם הלוליין לא ייפול מהחבל, חלילה? האם האריה ייצא שלם מחישוק האש? 

ראינו אם כן, במבט על הבית הראשון שהלך דווקא מן הסוף אל ההתחלה, ששיר הקרקס שלנו עומד בסימן אותה כפילות אלתרמנית מפורסמת, הרכבת ניגודים. יופי ומאבק, חופש ואילוף, המוניות וקדושה. אבל הקוטב הקרקסי, הצוהל, מוחצן וגלוי, ואילו צד הצל נותר מוצל. נראה בימים הבאים לאן זה הולך.


*

תִּזְמֹרֶת מִתְפָּרֶצֶת

נֶעֶרְפָה

בִּיעָף!


תזמורת הקרקס יוצרת דרמה לקראת איזה נאמבר וחדלה לפתע כשהוא קורה. כאילו נערף ראשה בהנף מהיר. 

סידורן של ארבע מילים אלו, שתי שורות שהפכו לשלוש, ממחיש את הדבר במדויק. התפרצות התזמורת שועטת קדימה, אך בעריפתה היא נחתכת, והראש מתנתק מהצוואר. ביעף עוד קצר אפילו יותר מנערפה.

גם הצלילים מאורגנים בהתאם. ת-מ-ר, וכן שריקת ז או צ, משותפים ל"תזמורת מתפרצת" ויוצרים רצף קולני אחד. ואילו למילות העריפה, "נערפה ביעף", משותפים צלילי ע ופ רפה. ב"נערפה" עוד יש שריד מהתזמורת המתפרצת, ר, אך במילה האחרונה "ביעף" אפילו זה לא.


*


אֶל גֹבַהּ הַטְּרַפֶּצְיוֹת

לוּלְיָן אָדֹם הוּעָף!


זה מה שערף את ניגון התזמורת, וזה מה שיתואר בשורה הבאה כ"דקה אחת של מוות". לוליין לבוש אדום, צבע ליצני אבל גם מרמז לסכנה, הוזנק אל גובה הטרפזים, המתקנים התלויים המשמשים למעשי הלוליינות. 

"הטרפציות", כך אמרו אז טרפזים, יוצר חרוז לולייני ביותר עם "מתפרצת": "תזמורת מתפרצת / נערפה / ביעף. / אל גובה הטרפציות / לוליין אדום הועף". מִתְפָּרֶצֶת-טְרַפֶּצְיוֹת: כל רצף העיצורים טרפצת משתתף פה, תוך התחלפות סדרם של פּ ו-ר. כלומר דווקא בהברה המורגשת ביותר, זו המוטעמת, העיצור מתחלף. בתוך הרשת העבה של הצלילים המשתתפים בחרוז, ההתהפכות במרכז הכובד יוצרת טוויסט. שרק לא ייפול מהחור הזה, הלוליין שלנו. 

על רקע החרוז הזה אפשר למחול על החרוז השני בבית, ביעף-הועף, שאינו ממש חרוז כי אלו מילים מאותו שורש. חיוורונו של החרוז הזה, שיושב דווקא על המשבצת האסטרטגית (סיום הבית), מדגיש את כוחו המסחרר של החרוז מתפרצת-טרפציות.


*


דַּקָּה אַחַת שֶׁל מָוֶת – –

הֵידָד

כְּקִיר קָרַס!


הלוליין הועף למעלה, אל הטרפז, ולרגע הולם לבך: הייתפס בשלום או יצנח למוות? ולרגע קופא לבך כאילו אתה מת. אך הנה הפעלול צלח, האיש באדום לא נידון למוות, ויציעי הקרקס שואגים הידד בפורקן של המתח.

חוויית הקרקס ממשיכה אפוא ללכת בגיא צל-מוות. הוא מרחף מעל, אף כי אפשר לסמוך על האקרובטים שיחלצו נפשם ממנו. והוא הבסיס להידד; שגם הוא בתורו, ההידד, נשמע כמפולת, כקיר-היציעים של הקהל שכביכול קורס. 

דימוי ה"הידד" ההמוני מיציעי הקרקס למפולת שולח אותנו לשיר מתחילת הספר שקצת מזכיר את שירנו, שכן גם הוא עוסק במופע על במה מול המונים: 'הנאום'. השיר נגמר בכך שהנאום "מגיח – ענק! – ממפולת הידד!". זאת אחרי שהוא "נלחץ אל הקיר".

בשורות הקטנות שלנו פה מ'קרקס' כמוסים מקורות עבריים אדירי עוצמה. המשורר פורט עליהם ברמז, בנגיעה. הבה נפתח את המכסים.

דקה היא כידוע אחד משישים של שעה. אחד משישים הוא במסורת מעין "משהו", "קורט של", הבלחה של הדבר האמיתי. חז"ל מונים במסכת ברכות נז ע"ב חמישה דברים שהם אחד משישים. אחד מהם הוא אחד-משישים של מוות:

"חמשה אחד מששים. אלו הן: אש, דבש ושבת ושינה וחלום. אש אחד מששים לגיהנם; דבש אחד מששים למָן; שבת אחד מששים לעולם הבא; שינה אחד מששים למיתה; חלום אחד מששים לנבואה". 

זה אגב עמוד גמרא מקסים מאין כמוהו, עם הרבה רשימות כאלו, וכל מיני סימנים. אפרגן לכם פה רק את הרשימה הבאה אחרי זו, כי היא קצת מקבילה. "ששה דברים סימן יפה לחולה. אלו הן: עטוש זיעה שלשול קרי ושינה וחלום" (והגמרא ממשיכה ומונה פסוק-סמך לכל סימן שכזה). 

"דקה אחת של מוות" היא בשירנו לא שינה אלא תעופתו של הלוליין. על כל פנים יפה היותה של הדקה אחת משישים. והלוליין, כמו השינה, "כחלום יעוף".

הלאה. "הידד כקיר קרס". כלומר ההידד נפל. אתם בטח מכירים את זה מנעמי שמר. עצוב למות באמצע התמוז עת "על קצירך ועל קיצך הידד נפל". אלתרמן קדם לנעמי שמר, אבל הוא והיא נשענים שניהם על קיר קדום, הלוא הוא הנביא ישעיהו במשאו על מואב: 

עַל כֵּן אֶבְכֶּה בִּבְכִי יַעְזֵר, גֶּפֶן שִׂבְמָה אֲרַיָּוֶךְ, דִּמְעָתִי חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה, כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל (ישעיהו ט"ז, ט). 

יתרה מכך. מואב מזוהה עם מקום ידוע, "קיר מואב" (כיום העיר כרכ בירדן). ישעיהו ממשיך ומזכיר קיר זה בקשר להידד, בפסוקים הבאים מיד אחרי פסוק זה: 

וְנֶאֱסַף שִׂמְחָה וָגִיל מִן הַכַּרְמֶל, וּבַכְּרָמִים לֹא יְרֻנָּן, לֹא יְרֹעָע; יַיִן בַּיְקָבִים לֹא יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ: הֵידָד הִשְׁבַּתִּי. עַל כֵּן מֵעַי לְמוֹאָב כַּכִּנּוֹר יֶהֱמוּ, וְקִרְבִּי לְקִיר חָרֶשׂ. וְהָיָה כִי נִרְאָה כִּי נִלְאָה מוֹאָב עַל הַבָּמָה, וּבָא אֶל מִקְדָּשׁוֹ לְהִתְפַּלֵּל וְלֹא יוּכָל (שם י-יב).

ההידד נפל, ההידד הושבת, והנביא קרביו הומים לקיר-חרש השבור במואב. אשר נלאה על הבמה. 

מחר נשלים את הבית שהתחלנו, ונראה איך מתחרזים "מוות" ו"כקיר קרס". לגבי "קיר קרס" אתם ודאי מנחשים. חרוז עשיר מאוד הנוגע ללב שירנו. אשר ל"מוות", אתגר ידוע לחרזנים, חכו בסקרנות למחר. המוות יחרוז עם סוג של היפוך שלו. 


*


כָּל יַלְדוּתְךָ שְׁלֵמָה עוֹד

כְּאָז בִּי, הַקִּרְקָס!


ילדותו של הקרקס היא שתיים. היא ילדותו של המשורר, שבילדותו ראה הצגות קרקס והנה עכשיו בבואו לקרקס ילדותו קמה שלמה לנגד עיניו. והיא ילדותיותו של הקרקס, תמימותו, משחקיותו, רעננותו: ילדותו הנצחית, העומדת שלמה כאז כן היום.

השורות סוגרות לנו את חריזת הבית. הנה הוא:


דַּקָּה אַחַת שֶׁל מָוֶת  – –

הֵידָד

כְּקִיר קָרַס!

כָּל יַלְדוּתְךָ שְׁלֵמָה עוֹד

כְּאָז בִּי, הַקִּרְקָס!


מול הדקה האחת, החולפת, של מוות, עומדת הילדות "שלמה עוד". גם שלמה ולא חלקית, גם עודנה, כלומר חיה ומתמדת. על חשיבות המילה "עוד" בשירי 'כוכבים בחוץ' כבר יצא לי לכתוב פה בלי סוף. כאן, כמו במילה הראשונה של הספר ("עוד חוזר הניגון"), וכמו בעוד מקרים רבים, זהו 'עוד'-ההֶתְמֵד, ה'עוד' של העבר שחוזר בהווה ויחזור בעתיד, המילה המגלמת את חוויית החיים והעולם כרצף ושואבת מכך עידוד ותקווה.

החרוז מוות/שלמה-עוד מדויק רק בהברה המוטעמת, מָ; אחריה באה הברה חלשה, עם הסיומת הדומה ת/ד. המשמעות, צירוף הניגודים, היא הנותנת לחרוז את כוחו. מקרה דומה בספר הוא "הלוא לשווא תמהתי מי את לי ומָה אַת / ... / בתי, שנותיי חודלות לרוץ לקראת המוות / ..." בשיר 'תמצית הערב'. 

דרכים 'מדויקות' יותר לחרוֹז מוות הן אלו: הדרך הקלאסית המתעלמת מהעיצור מ וחורזת מוות עם מילים בהפסק מקראי כגון עָבֶד; הדרך ההשכלתית לחרוז מוות עם צלמוות, כי אכן צלמוות אינו צל של מוות אלא מילה עצמאית שפירושה חושך; וצירופי מילים, כגון בשיר של דורי מנור 'פרוטוקול של שיחה עם רועי': "א':   אדם מקלף כל ימיו אֶת / הגֶלד הלא-מתכלה. / אדם מקלף – – ב':  והמוות? / א': המוות איננו מלא". ואפשר גם להשתעשע בלעז: חרזתי פעם מוות עם love it, בהקשר פוליטי כמובן.

אבל מוות/מה-עוד אינו כל החרוז פה! נלך הברה אחת אחורה בשתי השורות, ונגלה שהן זהות: שֶל-מוות/שלֵמה-עוד! עוד הברה אחורה? גם הן כמעט זהות: חַת-תְךָ! גלגלו את זה: אחת-של-מוות/דותךָ-שלֵמה-עוד! ואם נמשיך ונביט אחורה נראה שגם מה שנשאר, תחילות השורות, הם צלילים דומים, אף כי לא במדויק ולא באותו סדר: "כל ילדותך" לעומת "דקה אחת". בשתיהן יש לנו ק/כּ, ד. ושתיהן כמובן הפוכות, כל הילדות לעומת דקה אחת. 

הרי לנו אפוא חרוז הכולל בעצם את השורות כולן: 


דַּקָּה אַחַת שֶׁל מָוֶת  ...

כָּל יַלְדוּתְךָ שְׁלֵמָה עוֹד


החרוז השני והבולט יותר במבט חטוף הוא כמובן החרוז האסטרטגי, סוגר השורות הזוגיות, כקיר-קרס/קרקס. כל המילה "קרקס" נמצאת ב"כְּקִיר קָרַס", במדויק, על עיצוריה ותנועותיה, אבל בעודפות: צליל ק הראשון של קרקס מוכפל ב'כקיר קרס', כי לפניו בא כְּ; והצליל ר מקבל הופעה נוספת, כלומר לא רק ב"קיר" אלא גם ב"קרס", כאילו שקשקנו קצת את בקבוק ה"קרקס". יש כאן איזה אפקט קרקסי של קרקוס המילה, ויתרה מכך, דומה שה"כקירקרס" הזה מעלה על דעתנו בצליליו מילים אחרות הקשורות לקרקס: כרכרה, סחרחרה, קרוסלה.

יש אפילו קשר אורגני בין שני צמדי החרוזים פה. הקרקס כולו, כמילה, שלם עוד בתוך שבריריות המוות של הקיר שקרס.


*


מֵרִמּוֹנְךָ לִי פֶּלַח,

מֵהֲמוֹנְךָ סוּפָה,


רק במשפט הקודם צוינה שייכות שלמה של הקרקס אליי: "כל ילדותך שלמה עוד / כאז בי, הקרקס". אבל חוויית הקרקס שייכת לרבים כמוני, ומבחינה זו אני יכול לבקש רק חלק בו, שותפות, פלח. 

שתי מילים חורזות מבטאות את הריבוי והגיוון שיש במהותו של הקרקס עצמו. רימון והמון (המילים פלח וסופה הן כמובן חרוזיהן של מילים אחרות, בשתי השורות הבאות). אבל הן לא לגמרי מקבילות. כדרכו של שירנו, על אחת מהן מוטל צל מפחיד. 

הרימון כולו יופי והנאה. אני מבקש ממנו פלח (או מציין שיש לי פלח ממנו). הרימון מתחלק לפלחים, כפי שנאמר כבר בשיר השירים ד', ג: "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ". אומנם, כבר במילה פלח אנו עלולים לחוות אימת מה מפני פילוח, המשך לסכנת המוות שהוזכרה בבית הקודם.

ההמון כבר בעייתי יותר במהותו. המון אנשים צופים בקרקס, יש בו המוניות; אך באמצעות המילה "סופה" מופעלת כאן גם משמעותו הקדומה השנייה של 'המון', רעש ותנועה, המיה אדירה: "קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם" (מלכים א י"ח, מא; ובעקבותיו "קול המון טיפות המים" בשיר 'גשם גשם' של קיפניס); "הַיָּם בַּהֲמוֹן גַּלָּיו" (ירמיהו נ"א, מב). מההמון הזה יקצור המשורר סופה.

אלתרמן טמן לנו פה מלכודת. כי ההקבלה בלבלה. אם מהרימון אני מקבל פלח, מההמון אני אמור לקבל חלק מההמון, משהו קטן ממנו. כך מחליק לנו ה"סופה" בכיף. אבל סופה היא יותר מהמון. סופה היא המון שכבר משתולל. סוער, או סוער עליי, לפחות. 

וכך, בעוד מיופיו של הקרקס אני מקבל חלק מן השלם, שותפות, הנה בפן הרועש-רוגש שלו כל יחיד מקבל יותר מן השלם. את מה שבמציאות הוא המון, אני כבר חווה כסופה.


> אקי להב: המון, על כל הוראותיו, הוא מושג חביב על אלתרמן, במיוחד הסערה שבו. יכולתו להסעיר. כבר הוזכר נדמה לי השיר "הנאום" מפרק א. אומנם המילה המון לא מופיעה בו, אבל כל שאר אביזרי ההמון חוגגים בגדול. ובראשם ה"סופה" (אולמי הסופות בעננת רועצת"). והנהימה (המפלצת העונה בנהימה), שהיא (לעניות דעתי) חלק בלתי נפרד מהמילה "המון".  

מילה קשורה, יפה ונדירה שאני נזכר בה היא "המית" (שהיא גם מעין המיה). אלתרמן משתמש בה פה ושם, למשל בשירו האחרון: "שיר סיום" (מחגיגת קיץ):

"נשאר רק החומר החי - - - -

הפעור בעולם כפצע

כי תיעף ותחדל הֲמִית ים,

אבל הוא לא יכלה עד נצח"

להמיה הזאת (שהנהימה וההמון הם גילויים שלה), חלק קבוע מהוויית העולם של אלתרמן. והים (הנוהם) כמטאפורה משמש לעתים כשותף-גורל למשורר.

זאת, לא פעם כדי לתאר את קשיי התקשורת בין הקורא לבין האמן. הים נוהם ונוהם, איש מאיתנו איננו מבין מה הוא רוצה לומר, אבל אנו מרגישים שיש בו איזשהו מסר. יש לו מה להגיד. הוא נושא מסרים לא-מילוליים.

יציאות כאלה מופיעות לעתים בשירת אלתרמן מכל הסוגים. למשל "הים לא יחדל מלנהום" בשיר צריך לצלצל פעמיים. או למשל:

".. מאחורי מוטות ברזל וחביות / נושם הים, גדול וזר כבית חולים" (שיר משמר)

מהר מאד, כבר בבית הבא של שירנו "קרקס", יגיע הפיתוח של נהימות ההמון בקרקס ("ברעם סיפוניך / את ליבנו גרוף" וכו), וזכרון "הנאום" יתגבר אצל הקורא.


*


בִּדְרֹךְ סוּסַת הַמֶּלֶךְ,

רוֹטֶטֶת וּקְצוּפָה.


נראה שסופת המון הצופים שראינו אתמול פרצה "בדרוך סוסת המלך", שכולה שצף-קצף. מיהי סוסת המלך שבקרקס? אולי סוסה הדורה במיוחד, אולי סוסת המאלף הראשי, אולי מישהו שראה הרבה קרקסים יכול לחשוב על רעיון אחר. 

על כל פנים הופעתה של "סוסת המלך" הזאת מחזקת את היבט ההדר שבקרקס, המתחרה בשירנו זה עם היבטי הסכנה, ההמוניות וההנאה. תחרות זו פורצת גם פה. הסוסה אינה פוסעת בגאווה אלא היא "רוטטת וקצופה".

המילה "רוטטת" חוזרת שלוש פעמים ברציפות על אותו צליל, המחשה לרטיטה. "קצופה" היא צורה מעניינת לומר שותתת-קצף, כנראה הקצף היוצא מפי סוסים בעת מאמץ. איכשהו "רוטטת" מקרין עליה גם דקדוקית ואנו מבינים שהיא קוצפת. 

"קצופה" נוצר מן הסתם מטעמי חרוז ומשקל: מילה זו מתחרזת באריכות עם "סוּפה" שבשורה הקודמת (הנה הבית במלואו: "מֵרִמּוֹנְךָ לִי פֶּלַח, / מֵהֲמוֹנְךָ סוּפָה, / בִּדְרֹךְ סוּסַת הַמֶּלֶךְ, / רוֹטֶטֶת וּקְצוּפָה").  ויש ביניהן קשר. סופה וקצופה שתיהן מבטאות תנועה נסערת, גם אקלימית וגם רגשית. מה עוד שבעת סופה הים מקציף. "המלך" מתחרז חרוז שונה-זנב עם "פֶּלַח". 


> אקי להב: סוסת המאלף הראשי - מתאימה בעיני. מלך ההצגה.

והנה באה לידינו הזדמנות לפרוע את החוב לשיר "קפיצת הלוליין". גם שם מככבים בהצגת הקרקס, "פרשיו של המלך". אני כורך עם שיר זה גם את "קניית היריד" ו"זקנת החלפן". שני אחיו, שהופיעו יחד איתו בספרו של אלתרמן: "עיר היונה". שלושה שירים נפלאים אלה של אלתרמן עוסקים בין השאר בהיבטים שונים של "התהום" הנפשית שלנו. אלתרמן מצביע על נושא זה כבר בשמה הקיבוצי של השלישייה. הוא מכנה אותם: "שלושה שירי גוזמאות – מעשיות חדשות של רבה בר בר חנה". כלומר, מביא אותם לכאורה משמו של האמורא בן הדור השלישי, המיוחד והנהדר והחביב על אלתרמן (וגם על ביאליק): רבה בר בר חנה. הנה קישורית למאמרי על שיר זה. אני מציע שם הסבר מה עושה כאן רבה בר בר חנה. השירים יצאו לאור כשני עשורים אחרי פרסום כוכבים בחוץ, אבל כמו רבים משיריו המאוחרים מוטיב זה מופיע כְּעוּבָּר כבר בכוכבים בחוץ. גם בשירנו "קרקס". ולא רק בו.  

אין חולק שהקרקס הוא ישות תהומית מבחינת אלתרמן. חממה ל"צפעונים", מפריחי שממות הומוסאפיינסיות, כגון: צחוק ובדיחה, חרפות וגידופים, גוזמאות ומעשי נכלים, גניבות, גזילות, טפשות ועוד ועוד, הרשימה ארוכה ומפתיעה לעתים. אך אלתרמן מוקיר אותם, את כולם, על פי הכלל הנקוט בידו: בעיני המשורר-האמן, "הכל יפה", ובמיוחד "המכוער" לכאורה – בעיני ה"חכמים". כל אלה חוגגים גם בשירנו זה. אך הואיל ומדובר ב"עובר" בינתיים, צריך קצת לגרד את השכבה החיצונית של הדברים, כדי להבחין בכך. זאת, החל משורת הפתיחה המתוודה כי "נפשי יפה ומתאבֶּקֶת" (גם אבק אך גם מאבק). וגמור ב"לַהַט נָשֶיךָ הֶעָבוֹת" (!! *) ו"נחר האורוות". "נָשֶיךָ הֶעָבוֹת" מזכיר את "כי נהדַרְתְ פונדקית מהדר הפילים, ותגאי במותנַיִךְ ומי יחַבְּקן?". אין ספק, בעלת הפונדק היא אשה בריאת בשר. ואילו "נחר האורוות" מזכיר לי תמיד את ספורו הדמוני של קפקא: "רופא כפרי", שבו האורווה מדמה את ה"איד" או ה"לא-מודע". ומוציאה מקרבה, במעין לידה דמונית, צמד סוסים מפלצתיים הנושאים את הגיבור אל הרפתקתו. תגידו מה שתגידו, יש באורווה (ובמיוחד ב"נַחֲרָתָהּ") משהו דמוני, אבל דרוש אמן איכותי כדי לחשוף אותו בפנינו.


*


בְּרַעַם סִפּוּנֶיךָ

אֶת לִבּוֹתֵינוּ גְּרוֹף!


הפנייה כאן היא לקרקס, וסיפוניו הרועמים יכולים להיות היציעים המריעים וגם הבמה על מתקניה. כבר פגשנו בתחילת השיר את "רעמיך השבויים" שביניהם צוחקת ומתאבקת הנפש של הצופה. כאן נראה שהרעמים שבויים פחות והלבבות יותר. או לפחות המשורר מייחל לכך.

דומני ששורותינו נכתבו גם כדי להיחרז עם השורות של מחר. נחכה.


*


(זַרְקוֹר!) כַּסֵּה פָּנֶיךָ

מֵאוֹר

כְּמֵאֶגְרוֹף.


הזרקור מכוון אל הקהל פתאום. ציונו נתון בסוגריים, דבר נדיר בספר: מעין הוראת במה הקוטעת את המונולוג. פלישה חיצונית פתאומית אל מהלך קריאות ההתלהבות, המשנה את המשֵכן. 

עכשיו עליו להזהיר, אולי היושב לידו, אולי את הקרקס עצמו שאליו מכוונות הקריאות עד כה. אור הזרקור עשוי לכאוב. המילה אור נמצאת כולה במילה אגרוף. זה וזה מטיחים. שניהם באיזה אופן יוצרים פנס בעין. 

"כסה-פניך", כבר מההברה "סה", ו"כמאגרוף" סוגרים שניהם חרוזים עשירים, רבי צלילים משותפים, עם מחציתו הקודמת של הבית. הנה כולו:


בְּרַעַם סִפּוּנֶיךָ

אֶת לִבּוֹתֵינוּ גְּרוֹף!

(זַרְקוֹר!) כַּסֵּה פָּנֶיךָ

מֵאוֹר

כְּמֵאֶגְרוֹף.


דומה שהפנס שהזכרנו מאיר, בצליליו, מהמילים סיפוניך/כסה-פניך.


*


בַּחוּץ נוֹשֵׁף עוֹד לַהַט

נָשֶׁיךָ הֶעָבוֹת.


נכנסים לבית האחרון ב'קרקס'. פתאום אנחנו כבר בלילה, אחרי המופע. כפי שמעידה כאן המילה 'עוד', ובעיקר כפי שיובהר בשורות הנותרות. לראשונה בשיר אנחנו גם מציצים למה שמחוץ לאוהל הקרקס. 

מילת המפתח כאן היא "להט". בתוך המשפט הזה, אנו נמשכים להבין מילה זו בהוראתה הנפוצה: חום רב, ובהשאלה התלהבות. שהרי הלהט הזה "נושף" בחוץ. ואולי מופק מהבל פיהן של הנשים העבות, קצרות הנשימה. 

אבל להט הוא גם להטוט, קסם. כאותם חרטומי מצרים שעשו בלהטיהם בספר שמתו. זהו להטן של נשות הקרקס, אולי קוסמות או פעלולניות שהופיעו. הקסם הזה עוד שורה בחוץ אחרי ההופעה. 

למה הן עבות? אולי יחכים אותי מישהו מכם; הרי לכאורה נשות הקרקס רובן בעלות גוף אתלטי. ושמא העובי כבר מתייחס לא לאקרובטיות ולקוסמות אלא לעובדות כוח העזר, או אפילו לגבירות שבאו לצפות בקרקס ובחוץ עודן מתלהבות. הרי ה"להט" משחק פה בשני מובניו במקביל. 

המילים "להט" ו"העבות" תיחרזנה בשורות הבאות. אבל בתוך שתי שורות קצרצרות אלו כבר מתקיימת חריזה סמויה מפתיעה: "נושֵף-עוד" מתהדהד ב"נשֶיך". בשתיהן נ ואז שֶ מוטעמת. 


> יצחק גווילי: אלתרמן מביט אל עצמו ושירתו. הוא איש צעיר היודע כי קהלו הן נשים מבוגרות להבדיל מנשות הקרקס.

 

> אקי להב: הצעתי שלשום את זה:  

"נָשֶיךָ הֶעָבוֹת" מזכיר את "כי נהדַרְתְ פונדקית מהדר הפילים, ותגאי במותנַיִךְ ומי יחַבְּקן?". אין ספק, בעלת הפונדק היא אשה בריאת בשר..."

>> צור ארליך: יפה. ועדיין טעון פיתוח ובירור: מה לפונדק ולקרקס? מה לנשיות הפונדקית המעניקה והמזינה, שהקשר בינה לבין בריאות-בשר מובן, ולנשות הקרקס שאינן עיקרו בהכרח ואינן קשורות לאוכל? 

>> אקי:  צודק, זה עולם שלם. רמזתי שם משהו. קצה חוט. זה נכון גם לנחר האורוות הממשמש ובא. 

גם נשיקת הטבחת הלוהטת שייכת לעולם אלתרמני זה, גם העובדה שהלוליין (שהועף אל גובה הטרפציות) הוא אדום. ייתכן אולי גם שזו הסיבה לשמו של הפרק הדמוני מעיר היונה: "חוט השני".


> סלעית לזר: בקרקסים הוצגו גם בריות משונות, אולי זו רמיזה אליהן.


> יותם בנשלום: נראה לי שאלתרמן פשוט נמשך לנשים חסונות, ואין כאן הרבה מה לחקור ולדרוש.

>> דוד ברק: צילה בינדר הייתה רזה כגפרור.


*


כְּבוּדַת קְרוֹנוֹת שׁוֹקַעַת,

נַחַר הָאֻרְווֹת.


השיר נגמר בשקיעה לילית לשינה, אחרי כל ההמולה. כשם שהשמש שקעה שוקע עתה כל אשר לקרקס. עד הבוקר הבא: אכן, מיד אחרי שורות אלו מגיע השיר 'בוקר בהיר' (שכבר קראנו כאן בכפיות יומיות לפני ארבע שנים).

הקרקס הוא קרקס נודד, שכל תכולתו ומשתתפיו הם מטען, כבודה, של קרונות. זה תואר לפני שני שירים, בשיר 'זווית של פרוור': 


בִּקְרוֹנוֹת נוֹשָׁנִים בָּא הַלַּיְלָה הָעִירָה.

בָּא קִרְקָס מִתְנוֹדֵד, בְּעִמְעוּם וּקְרִיאוֹת,

עִם כְּלָבָיו, עִם רֵיחוֹת הָעִטְרָן וְהַבִּירָה,

עִם רוּחוֹת מֶרְחַקָּיו בְּקִפְלֵי הַיְּרִיעוֹת.


נחירת הסוסים באורוות נחווית כנחירה של האורוות עצמן. "סוסת המלך" שובצה בדיוק באמצע השיר, ובמרומז הייתה מעין מלכת הקרקס. בשיר הקודם, 'אביב למזכרת', הסוסים ועצמים ופעלים הקשורים להם כגון דהירה כיכבו לכל האורך. גם קרונות ורכבות נזכרו בשירים האחרונים, אף הם תמיד בהקשר תוסס. סוף שירנו הוא הזמן לכבות את גילומי האנרגיה העירונית, הקרונות והסוסים, ולראות במנוחתם. 

בצירוף "כבודת קרונות שוקעת", שתיים מהמילים משדרות כובד, וצליל אחד שוזר את כל המילים בתחילתן או בתחילת ההברה המוטעמת בהן, הצליל k, באפקט המוסך עכרוריות תרדמה אחת על השורה כולה. נציץ רגע בפעולתן של שורות אלו בתוך הבית השלם, בית הסיום המתאר את מה שאחרי הופעת הקרקס:


בַּחוּץ נוֹשֵׁף עוֹד לַהַט

נָשֶׁיךָ הֶעָבוֹת.

כְּבוּדַת קְרוֹנוֹת שׁוֹקַעַת,

נַחַר הָאֻרְווֹת.


החריזה המשורגת, אבאב, המתקיימת בכל השיר, מעמידה תמיד חצי בית של פתיחת חרוזים מול חציו הבא שבו הם נסגרים. הדבר מבליט, בבית שלנו, את הניגוד בין החצאים: המחצית הראשונה, הערנית, האנושית, מול מחצית החי-והדומם הנרדמת. "שוקעת" שלנו מתחרז דווקא עם "להט", וה"נחר" מנוגד ל"נושף", שתיהן דרכי נשימה. אבל זה זמני. תכף יירדמו גם הליצנים.