יום שבת, 27 באפריל 2019

ספר הנוטריקון הפנימי: הערה על 'אתי החיים משחק הרבה' לדויד גרוסמן

אני פטור מביקורת על החדש של דויד גרוסמן, 'אִתי החיים משחֵק הרבה', כי במקומות שאני כותב בהם כותבים עליו אחרים. אבל פטור בלי כלום אי אפשר. התחושה חזקה, מחייבת: שזהו ספר הפרוזה החדש הטוב ביותר שקראתי כבר זמן רב. זה ברור לי ברמה חווייתית בלתי-אמצעית, וזה נובע בין היתר מהעלילה ומהאופן שגרוסמן מוסר אותה, ועל כך כבר נכתב. אומר רק שני דברים לאו דווקא מרכזיים, אחד מהם הוא תגלית קטנה שלי (אולי גילוה לפניי, אך לא ראיתי), השני דבר שאינו חדש, והמכנה המשותף להם הוא כנראה אמפתיה.

רפאל, אחד הגיבורים, מכונה גם רפי ופעמיים-שלוש קוראים לו בקיצור רי"ש. ככה: רי"ש. אגב כך גם גילי בתו, המספרת, נקראת פעם גימ"ל. מיהם הגיבורים המרכזיים האחרים? ורה ונינה משלימות את המרובע המשפחתי שיוצא למסע המשותף. ו' ו-נ'. ועליהן אפשר להוסיף מ' אחד מרכזי מאוד אבל מת, מילוש, ועוד שני מ' חשובים למדי, מריה ומאיר. עד כאן האישים החשובים בעלילה. אתם כבר רואים לאן זה חותר? רק ס' חסר כדי שייצא לנו גרוסמן, ודמות מרכזית מאוד ששמה מתחיל בס' דווקא יש, אף כי אינה אנושית: סוני, כפי שמרבים לכנות את המצלמה המתעדת, השותפה החמישית במסע.

גרוסמן יצר אם כן בדמויותיו את נוטריקון שם משפחתו, וטרח לרמוז לנו על כך בקיצורים הראשונים שציינתי. מאניירה? בדיחה פרטית? מחווה לשטיק של עגנון? או שמא, וכך נראה לי, ביטוי מופגן להזדהות הפנימית של גרוסמן עם גיבוריו, שכל אחד מהם הוא משהו ממנו? ואולי גם לכך שהוא עצמו אינו מוכן להכריע מי מהם צדק בבחירות המוסריות שלו?

מדוע כך נראה לי? מפני שדויד גרוסמן הוא אמן ההפנמה של הזולת. אפשר לומר שזה מה שעושה כל סופר טוב - ושבכך מתאמן כל קורא טוב כשהוא קורא ספרות. ועדיין, יכולתו יוצאת הדופן של גרוסמן ללבוש תודעות של אחרים היא מן המפורסמות, עוד מתחילת דרכו. הרי יש לכאורה מחסום בלתי עביר בינינו לבין התודעה של הזולת, מחסום מהותי ופילוסופי והכרתי אבל גם רגשי. לקרוא גרוסמן זה לפעמים כמו לבלוע רוק של מישהו אחר. זה מתמקד כמדומני בשני ממדים במיוחד. בגופניות ובמילוליות. נדמה שגרוסמן, הסופר אבל גם האיש בחיים, יודע לקרוא מחשבות באמצעות התבוננות בשדרים הגופניים של אחרים. ונדמה שהפרויקט הגדול של גרוסמן הוא ללמד את העברית להרגיש מדויק יותר: להטות פעלים ולחבר מילים באופנים שימללו דקויות שמקובלנו כביכול שהשפה אין כוחה יפה לעמוד עליהן. וזאת בלי להרחיק מדי מהשפה המדוברת.

קצת דוגמאות שדגתי בדפדוף של דיעבד (את הטובות ביותר שאני זוכר-בערך אני עוד צריך למצוא): "אני מכירה את הצביטה שמקננת בפיתול של מעי הנפש הזה" (112); "ורה מושכת בכתפיה. זו תנועה אכזרית ונוראה" (138); "זה צחוק שמשנה צבעים תוך כדי הצטחקותו. היו פעם סוכריות כאלה" (173); "העננים זורמים פתאום במהירות לעבר האי מכל הכיוונים, נראים כמו אספסוף שממהר אל קטטה" (228); "פה הופקדה הנפש. פה, אני חושבת, הייתה נינה כשלא הייתה" (265).

את מה שהוא עושה בשמות ובמילים ובדימויים בקטן, הוא עושה בסיפור בגדול. את מה שהוא עושה לעברית במשחק, הוא עושה לאומנות הסיפור בחיים, והרבה. את זה אשאיר לכותבים שלא קיבלו פטור.

יום שלישי, 9 באפריל 2019

צמות החשמל: קריאה בהובלה איטית בשיר 'עד הלילה' לנתן אלתרמן

במחצית השנייה של אדר-שני תשע"ט (שלהי מארס ותחילת אפריל 2019) קראנו במסגרת מבצע פייסבוק 'כפית אלתרמן ביום' את שירו של נתן אלתרמן 'עד הלילה', מתוך הספר 'כוכבים בחוץ' שאנו קוראים כסדרו. לפניכם רצף הכפיות היומיות על השיר כולו: בכל כפית, בכל יום, קטע קטן מהשיר ודברי פרשנות, וכן, בגופן אחר, מבחר מהתגובות הפרשניות שהעלו הקוראים. תודה ליהודה מרצבך על צילום השיר מהמהדורה הראשונה של כוכבים בחוץ.




יום שני, 1 באפריל 2019

אחרי בלותו הייתה לו עדנה: קריאה הדוקה בשיר "בית ישן ויונים" לנתן אלתרמן

את שירו של נתן אלתרמן "בית ישן ויונים" קראנו בעיון במסגרת מבצע פייסבוק 'כפית אלתרמן ביום' לאורך שבוע, באמצע מארס/אדר-ב' 2019/תשע"ט. לפניכם העיונים היומיים בקטעי השיר, ומבחר מן התגובות הפרשניות של הקוראים.