יום ראשון, 31 בינואר 2010

חומסקי שלנו: עם הסופרת גילית חומסקי

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"א בתשרי תשס"ט, 10.10.2008

קודם כול, למי שלא יכול להתאפק: "כן. אני קרובה רחוקה של נועם חומסקי", אומרת גילית חומסקי. "דרך סבא שלי. הפירוט היחיד שאני יכולה לתת על זה הוא שפעם, כשהייתי בתיכון, עשיתי אילן יוחסין והגעתי לנועם חומסקי וגם למשורר דב חומסקי. נתתי את האילן לסבי ז"ל, ואחרי שהוא נפטר לא מצאנו אותו בין חפציו. כל הקרבה המשפחתית הלכה לאיבוד ואני נורא כואבת".

- המגה-אינטלקטואל המגה-רדיקל הפציע בחייך פעם?

"אני הפצעתי בחייו. כתבתי לו שאני אוספת ספרים עם הקדשות, ושאשמח אם ישלח לי אחד מספריו עם הקדשה. הוא ענה לי במכתב מאוד מנומס, בלי ספר, ולכן את הספר החדש שלי לא אשלח לו עם הקדשה. זה לא שהוא כזה שמח שיש לו משפחה בבני-ברק. זה לא משוש חייו. הוא מגיע לפעמים לארץ, אבל בהחלט ייתכן שבביקור שלו אצל ראש החיזבאללה הוא נהנה יותר".

חומסקי קשישא יחמיץ אפוא, או לפחות לא יקבל חינם, את ספרה החדש והמהנה של שארת בשרו בת השלושים, 'במדבר מלון אורחים'. מייסד הבלשנות הגנרטיבית לא יתוודע למלון ענפי הרימון שלחוף ים המלח, שאליו מגיעים מדי שנה, ממש בימים אלו של ערב יום הכיפורים, משלוחים של מגבות גנובות שמחזירים אורחים מלאי חרטה. ולפעמים גם גנבות אחרות, כמו למשל שרשרת שמתברר שהיא קמע של הרב בן המאה הי"ז יונתן אייבשיץ המוענק בחשאי לגומלי חסדים. במלון הזה נולדו בלילה אחד שני תינוקות אבודים, ולחסדים ולקמע ולפקידת הקבלה הנמרצת ולאי אלו חדרניות ואורחים קבועים יש מה לומר על הגורל הצפוי להם ועל ההורים שהם יקבלו.

בקיצור, הרבה דמיון וכושר המצאה, לא מעט הפתעות, טוּב לב של המחברת ושל אחדים מגיבוריה המרפד את הספר עד לסוף הטוב, ובצבוצים בלתי מבוטלים של יידישקייט בעלילה חילונית בעיקרה. ככה זה גם בשירים שלה. שם-התואר הנאה להם ביותר הוא 'מעניינים', עוד לפני 'יפים', אף שגם יופי יש בהם בדרכם הפרוזאית משהו. יש לה שירים על תינוק דינוזאור, על סופרמן, על לאה אמנו ועל חדרנית במלון שאוספת מן החדרים את לילות האתמול. באופן דומה, גם בקובץ הסיפורים של צעירים דתיים 'אהבה ומצוות אחרות' שהופיע השנה בלט בחריגותו סיפורה של חומסקי שעסק לא באהבה ולא במצוות אחרות אלא במבצע אירוח של תושבי סין בבתי ישראלים לאחר אסון טבע.

זה הרומאן השני שחומסקי מפרסמת (שניהם ב'ידיעות ספרים'; הקודם, לפני שנה וחצי, היה 'אהבות של אתמול'), והרביעי במניין ספריה בכלל. שלושה נוספים כבר כתובים. 'ידיעות ספרים' החתימו אותה לפני הספר הקודם על חוזה לשלושה ספרים. בציר נאה לבחורונת בת שלושים, אבל מתקבל על הדעת כששומעים ממנה את ההצהרה הפחות מתקבלת על הדעת, שהיא בהחלט שואפת להיות משוררת וסופרת במשרה מלאה ומכך להתפרנס. "אני יודעת שזה לא עובד ככה, אבל מבחינת הצדק צריך להיות כך ואני רוצה לנסות".

ולפיכך, כשבידיה תואר שני במדע המדינה דווקא, ורזומה של כתבת ועורכת ברשת מקומוני מעריב, היא החליטה שמוטב שהיא תהיה מה שהיא באמת, ונרשמה לתואר שלישי בספרות. בזמנה הפנוי מקוּרסֵי ההשלמה ומליקוט חומרים לדוקטורט שיעסוק בשירת נשים חרדיות היא יושבת וכותבת, והמעיין אינו כלה. גילית חומסקי אינה אלא קופסת פלאים חיננית שמצידה האחד נכנסים חוויות וקפאין ומצידה השני יוצאים גדודים מילוליים של דמיונות והמצאות.

"אני כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי. כשהייתי ילדה אמרתי תמיד שכשאהיה גדולה אהיה סופרת ומשוררת". היא היתה ילדה במרכז בני-ברק. משפחה דתית-לאומית באזור חרדי. הורים שמנויים לתצרוכת עצמית שוטפת על ספרי 'ספרייה לעם' ו'הספרייה החדשה' גם יחד. ילדה שקוראת אותם. אולפנה בבני-ברק, שירות לאומי באולפן לעולים חדשים בבית-שמש ("אני אוהבת מילים"). "ויום אחד נהייתי בת עשרים ושמתי לב שאני כבר גדולה. ואם כך, אני צריכה כבר להיות סופרת ומשוררת, לא? לקחתי כמה שירים מהמגירה, העתקתי בחנות סטימצקי את הכתובת של כתב העת 'עכשיו' כי אותו הכרתי, ושלחתי לעורך פרופ' גבריאל מוקד".

מוקד פרס עליה חסות נלהבת, פתח בפניה דלתות, וראה בה ממשיכה של דליה רביקוביץ' ויונה וולך ונושאת לפיד המודרניזם נוסח חבורת 'לקראת' (זך, עמיחי ושות') שהוא, כמבקר, עורך ועסקן ספרות, נושא ברמה עד היום. חומסקי היא "אחת הדמויות המעניינות והמרכזיות בשירה העברית של ראשית מאה זו", כתב בגב ספר שיריה 'צל התאנה'. חומסקי, כמה סמלי, מפרסמת שירים בעיקר בשני כתבי עת: 'עכשיו' של מוקד ו'משיב הרוח' הדתי. היא מגיעה לפגישות ואירועים של נערי כתב העת בעל פוזת המרדנות 'כתם', חביביו של מוקד, ו"נהנית מהדיבורים על שירה ומהעשייה, אבל לא רואה את עצמי מזוהה עם שום חבורה". היא גם אחת מעורכי כתב העת הספרותי של בר-אילן 'מסע"י'.

- יש לך משנה שירית סדורה, או שאת כותבת כפי שאת כותבת כי זה מה שיוצא?

"האמת היא שכתבתי שירה חופשית (בלי סממנים צורניים כמשקל וחריזה) כבר כילדה בבית ספר יסודי, עוד לפני שידעתי שמה שאני כותבת סתם כך לעצמי זה שירה ושיש דבר כזה שירה. וכשראיתי, זה היה ממש גילוי בשבילי. כך שכשאני כותבת היום שירה חופשית זה לא מתוך איזו תיאוריה. היתה לי בנעוריי תקופה אלתרמנית. אלתרמאניה ממש. קראתי המון המון אלתרמן, ואני חייבת להודות שגם כתבתי אלתרמן, ולא פרסמתי אף אחד מהשירים האלו כי הבנתי שהם מועתקים עד כדי גיחוך.

"מישהי פה, בבר-אילן, כתבה עבודה על מוטיב הארנבות בשלושה שירים שלי. מצאה שלושה שירים שיש בהם ארנבת וכתבה עליהם עבודה. דווקא עבודה נחמדה. קראתי, וקצת צחקתי כי מי היה מאמין שמישהו יטרח להתעניין בשלושה שירים על ארנבות שכתבתי, וגם – כל הניתוחים של אחר כך, על הפואטיקה שלי... להגיד לך שזו היתה השקפתי הספרותית והשירית? לא חשבתי על זה. אדם לא אומר לעצמו אני מודרניסט, כמו שהוא לא אומר לעצמו אני דתי. הוא פשוט מה שהוא, והוא מוציא את סך הכול שיש לו. את מה שהוא חווה. הוא כותב על בסיס מה שהוא קרא. לקרוא לזה בשמות אני משאירה לאחרים".

התפיסה שהמשורר אינו אלא תבנית נוף קריאתו עומדת בבסיס התעניינותה האקדמית בשירת הנשים החרדיות. "הן קוראות דברים אחרים לגמרי ממני, ומעניין לראות איך זה מתבטא במה שהן כותבות". ספרי שירה כמעט שאינם מופיעים במגזר החרדי, אך הבנות החרדיות, היא מספרת, לומדות ספרות עד כיתה י"ב, הסדנאות לכתיבה יוצרת עולות כפורחות, וגם בעיתונות מופיעים לעתים שירים, בדרך כלל בשמות בדויים נוסח 'חוה בת אדם', וזוכים להד רב. בניגוד, היא מדגישה, למוספי הספרות בעיתונות הכללית ההולכים ומתכווצים, ולשיטפון היצירה המתפרסמת באינטרנט ללא עריכה וללא קוראים.

"דווקא אצל החרדים, בגלל שהם תחומים וקוראים מעט כלי תקשורת ומעט עיתונים, כשכבר מתפרסם שיר הוא מאוד מגיע ומאוד מחלחל. בנות יעתיקו את זה ויביאו לכיתה ולתנועה ויכתבו אותו זו לזו בהקדשות. שירים של משוררות חרדיות נכנסים שם לתוכנית הלימודים. חלקן מפרסמות בשמן המלא, אבל רובן לא, כי זה דורש אומץ, ולרובן במילא לא חשובה ההכרה".

- אבל הן מזוהות כנשים?

"כן. וגם מעלות זאת בשירים. סופרת מוכרת, לאה מייזל, פרסמה בעיתון 'משפחה' בחורף שעבר שיר מחאה על מצב האישה החרדית, שאוסרים עליה לצאת להשתלמויות מקצועיות, על פי שיר של אבן-עזרא. היא בת של רב שהוא הבעלים של העיתון, כך שהיא יכולה להרשות לעצמה. זה עורר סערה גדולה. כולם קראו את זה ודיברו על זה בשולחן שבת, והיתה מלחמת מכתבים למערכת. אבל כאן זה יותר אנקדוטה, כי השיר הוא מין מחאה בחרוזים. יש גם שירה לירית".

- וכולה עסוקה באהבת השם?

"לא. למה להיות סטריאוטיפיים? היא שירה מאוד אישית. החרדית, בעיקר הבחורה החרדית, מחויבת לתהליכים הפנימיים שלה. להתקבלות לסמינר, לתקופת השידוכים, ליחסים החזקים עם החברות. זה הולך בעיקר לשם. נכון שיש להן גם רגעי התגלות, שהם מאוד יפים, מאוד אמוניים, וזה חלק מהחיים שלהן – אבל הן פונות פנימה. כמו משוררים בדרך כלל. הסיפורת החרדית, להבדיל מהשירה, באמת מגויסת מאוד, לא משאירה מרחב לביטוי עצמי, ויש להודות שהיא גם רדודה. אבל את השירים הן בדרך כלל כותבות לעצמן, לא כדי לפרסם. לכן כל כך מעניין לראות איזה עולם פנימי צומח בסביבה הזו, המוגדרת מאוד".

חומסקי מראה כמה שירי חרדיות לדוגמה. לא הכי מרשימים יש להודות, אלא אם מתחשבים בעובדה שהכותבות רובן בגיל ההתבגרות. אחד מהם, הפותח במילים "נטו צללי ערב", מעלה על הדעת את שירת ההשכלה. מה שעלול, בהתחשב בהנחת המחקר של חומסקי בדבר מקורות השפעה, להדאיג את המחנכות מ'בית יעקב' שבחרו בשיר כהמנון למחנות החורף.

זה כמובן רחוק משירתה של גילית חומסקי עצמה. האהוב עליי מכל שיריה נקרא 'חשבון פשוט'. "אני מסתכלת עליךָ / המרחק בינינו – נגיעה. / אם אַפנה את גבי / אצטרך לחצות את כל העולם / כדי להגיע אליך. // מכאן שבין שני זוגות עיניים / שוכן עולם שלם / פחות נגיעה, // מכאן שבגבינו / תמיד זוג עיניים, / מכאן שלפנינו / עולם".

שוב ושוב היא מתארת עצמה כחובבת מִילים. סופרים ומתרגמים ומשוררים ועורכים אוהבים לומר שהם בסך הכול חובבי מילים, אולי מתוך צניעות: זה לא שאנחנו חכמים מכם, הם אומרים, אנחנו פשוט דברנים. אבל אצל הרבה מהם – ואצל חומסקי, בשירים ובעיקר ברומאנים, זה בולט במיוחד – העניין האמיתי אינו דווקא מילים או לשון אלא התבוננות וכושר אבחנה וחוכמת חיים. כסופרת במשרה מלאה מעניין לשמוע ממנה אם היא מסכימה שחיי סופרת הם קודם כול חיֵי עיניים, ורק אחר כך חיי פֶּה ואצבעות. "זה נכון", היא אומרת. "אני בהתבוננות מתמדת, כל הזמן".

- את כל הזמן גם מנסחת לעצמך אמיתות בראש?

"אני לא מנסחת לעצמי, כי כמו רוב האנשים הידיעות שלי הן מופשטות ולא אומרים אותן במילים. רק כשבאים לכתוב אותן. אבל אם אני בבית, ואני לוקחת פותחן כדי לפתוח קופסת טונה, אני אזכר תמיד במי שקנה לי את הפותחן הזה במתנה, ובאיזה יום, ומה היה באותו יום ואיך הוא השפיע עליי וכל המסביב. המוח שלי עובד תמיד כמו רכבת. זה יכול להיות מאוד מעיק. כשאחי הבכור גמר לקרוא את 'אהבות של אתמול' הוא אמר, 'איזה מזל שאני לא בת ואיזה מזל שאני לא את: איך אפשר לחשוב כל כך הרבה כל הזמן?' אז כן, אני חיה ככה. אם אתה רואה איש, אני רואה את הצל שמסביבו".

- עוד שאלה על חיי סופרת. איך את מושיבה את עצמך לכתוב? זה בוער בך או שאת צריכה להכריח את עצמך?

"השאלה היא איך אני מכריחה את עצמי לעשות דברים שהם לא כתיבה. כל הדברים האחרים נורא קשה לי. אני פשוט כותבת. הייתי שמחה להגיד לך שאלו חבלי יצירה קשים ומענים, אבל זה ממש כיף לי. את 'במדבר מלון אורחים' ישבתי וכתבתי בים המלח והיה ממש כיף".

- מה היה לך כשהתחלת לכתוב אותו? היה גרעין העלילה?

"אני נורא שונאת קלישאות, אבל הספר כתב את עצמו. ידעתי מה הולך להיות באופן כללי, אבל הרבה דברים קרו תוך כתיבה. שואלים מאיפה הרעיונות ואני לא יודעת מה לענות. אני פשוט כותבת וזהו".

- הוא התחיל אולי מהרעיון המרכזי, שמופיע כמוטו לספר, קטע משיר של ברכט בתרגום נתן זך –"יהי הכול שייך לכל שיוכל להיטיב עמו"?

"המוטו הזה הוא התפילה הכי עמוקה שלי. שלחתי אותו (את השיר המוקלט, בביצוע שלמה גרוניך ולהקת שבא) פעם לחברה במתנה, ומאז היא שומעת אותו כל בוקר".

- כלומר זה מרכזי בעינייך גם בעולם, לא רק בספר.

"אני לא רוצה להישמע ניו-אייג'ית, אבל אפשר לומר שכן. הספר מדבר על שבע שנים, משמיטה לשמיטה. בשמיטה כל החובות מוחזרים, הדברים חוזרים למקומם. וגם בספר הדברים מגיעים לתיקונם. נכון שהסוף הוא טוב במידה שתגרום לקורא לומר אין דבר כזה בחיים, אבל אין דבר כזה לומר אין דבר כזה".

- הספר הזכיר לי את הסרט 'אמֵלי'. נשמה טובה שבחשאי, וקצת במרמה, משיבה לאנשים את חייהם שירדו ממסלולם הרצוי.

"כן. הסצנה של הגמד שם, ממש בכיתי".

- וזה מוביל לשאלה הגדולה, אם כל אחד נולד היכן שהיה צריך, ואם אפשר לתקן את זה כשזה לא כך.

"נכון. זו שאלה שנוכחת בספר. ואין לי תשובה. לכאורה כל אחד מהילדים מקבל את הבית הכי נכון לו ואת ההורים הכי נכונים, אבל מי אמר שבלי ההתערבות האנושית שהובילה לזה הדברים לא היו מסתדרים אפילו טוב יותר?"

דעת לנבון נקל, שהשאלות והתשובות לעיל נוסחו כאן מחדש ובלשון רמזים כדי לא לקלקל את ההנאה מהספר. חומסקי מבקשת לומר עוד משהו על ספרה, וגם הוא יובא בהשמטות. "אני לא יודעת כמה עוברות ההקבלות התנכיות שיש בו. ויש המון. הצרה היא שאני כותבת לעצמי, ורק אחרי הפרסום אני פתאום שמה לב שבעצם לא טרחתי לפרש את זה למי שאינו אני. למשל, כל הפרק של האב שאינו נמצא הוא סוג של מקבילה ספרותית לסיפור יונה הנביא. כולל הדג, וכולל קום לך לךָ אל האשה אשר אהבת. וישנו אלישע שמחייה את הנער כשהוא גוהר עליו. ואברהם ושרה מורגנשטרן – אברהם ושרה, כן? – שלא מצליחים להוליד ילדים. וכל המיקום של הסיפור בארץ בראשית של ים המלח".

- נניח שזה עובר לקורא. זה משחק, או שזה מוסיף משהו לרעיון המרכזי של הספר?

"הספר מושך למקורות היהודיים, וזה חלק מהעניין. גם הסיפור נמשך לשם: הגיבורה חולמת לעבור לתל-אביב, אבל כשהיא שם היא נכספת שוב לדרום ולים המלח. לא שאני רוצה לחנך מישהו, אבל זה נמצא בספר".

- את מקבלת מאנשים תחושה שהם מצפים שתכתבי כסופרת דתייה?

"כן. מתאוננים לפעמים על כך שהגיבורים בספרים שלי לא דתיים, ואני אף פעם לא מבינה למה. אבל בסך הכול אני חושבת שאנשים קוראים מבינים ומקבלים. אם יש איזו חיה שקוראים לה המגזר והיא פוקחת עין בתמיהה אז לא פגשתי אותה".

- בחרת לגור דווקא במקום נורא מגזרי.

"אני רואה בו פחות בית ויותר מקום שאני גרה בו עכשיו. אני גרה בגבעת-שמואל הישנה, שהיא מעורבת, לא החדשה. לא בעטתי במגזר, פשוט כי לא הרגשתי צורך לעשות זאת. אני דתייה, זה מה שאני, לא מתכחשת. וגם לא מייצגת משהו חדש ומהפכני. דתייה שכותבת ספרים. אני לא קמה בבוקר ואומרת 'אני דתייה, מה אני אעשה היום'. אני פשוט חיה".

- משום מה זה מפתיע אנשים כשמסבירים להם שדתיים לא עסוקים כל הזמן בלהיות דתיים.

"האמת היא שלא ידעתי את זה. אחרי הספר הראשון נורא הפתיעו אותי השאלות האלה, 'איך זה שהגיבורים שלך לא מתפללים'. אמרתי, אודה שגם אני לא מתפללת בבוקר, אבל מעבר לזה אני נותנת לדמות חיים משלה, שאינם דווקא החיים שלי. אני לא גבר ולא תינוק ובכל זאת כתבתי דמויות כאלה. מהבחינה הזו, של הציפייה ממני שאכתוב על דת ודתיים, החילונים יותר מגזריים מהדתיים".

בתחילת העשור היתה חומסקי מרכזת 'נוער תמורות'. תמורות היה פלג שפרש ממימ"ד, "מפלגת המרכז הדתית", לאחר שזו חברה למפלגת העבודה. תנועת הנוער התמקדה בהתנדבויות בחופשות למען אוכלוסיות מצוקה ("חבר'ה טובים כאלה, וכשחְנוּנית מרכזת חנוּנים זה הולך טוב"). היא אומרת שפעלה במימ"ד כשחשבה שעיקר עניינה של התנועה בקירוב לבבות ובקידום החינוך והזהות היהודית של ישראל. לדעתה החינוך בישראל מתפורר מאז חדל זבולון המר להיות שר החינוך, והידרדרות החינוך והתודעה היהודית הם הבעיה מספר אחת של ישראל.

"תראה את 'קרב סכינים'. כן, אני גם חובבת בישול. השף האיטלקי יבשל שם אוכל איטלקי, הצרפתי אוכל צרפתי, ואילו הישראלי יבשל את כל הדברים הכי לא כשרים שאפשר להעלות על הדעת. זו אווירה ציבורית שאמורה להיות איזו מפלגה שתמתן אותה, ואין. עומד להתפרסם באתר 'שחרזדה' סיפור שלי על בחורה דתית, שמתחיל בזה שילדה אוכלת גבינה עם נקניק; קורא את זה אחד העורכים שם ולא מבין מה זה קשור לסיפור. לי היה ברור שכולם יודעים שיהודים דתיים לא אוכלים בשר וחלב, והנה אדם תרבותי שמתעסק בתרבות בישראל וזה לא מובן לו. זה נראה לי נורא ואיום. כשיושבים ילדים בבית הספר ולא יודעים למה הם פה – זה צעד אחד לפני לא לרצות להיות פה. כי אם אתה לא מרגיש יהודי, אז באמת אין הרבה סיבות להיות דווקא פה".

ההעדפות הללו שלה משתקפות ב'במדבר מלון אורחים'. יהדות יש, תורה וקצת עבודה והרבה גמילות חסדים, אבל אירועי הזמן הביטחוניים-פוליטיים-מדיניים בקושי חודרים את קליפת הבועה העלילתית. האירוע המכונן בעלילת הספר מתרחש בעצם השבוע הנורא של פרוץ מאורעות תשס"א, האינתיפאדה השנייה (המועד מסתדר למחברת עם יום כיפור ועם שנת השמיטה שהחלה אז) – אבל לאירועים אין זכר. מה שכן, להגנתה, בסיפור יש צמד מגוחך-משעשע של זוג יורדים מזדקנים, יש דיון מתמשך ביחסי הדרום עם תל-אביב, וגם התייבשות ים המלח מככבת בו על בולעניה.

"המצב של ים המלח באמת מחריד. בגלל פוליטיקה מגעילה הורסים משאב חשוב. מקימים ועדה, היא מגישה מסקנות, ואז מתחלפת ממשלה ובמקום ללכת קדימה מקימים שוב ועדה שמגישה שוב אותן מסקנות. נשבר הלב. אתה הולך לים המלח ורואה מה הירדנים מצליחים לעשות בצד שלהם ונמלא קנאה. חקלאות, נהרות שזורמים לים, מלונות פאר. היו המון יוזמות של שיתוף פעולה וכולן נתקעו. בכל העולם יש פרסומות על ים המלח, המקום הנמוך בעולם, שנמצא בירדן. ואנחנו לא יכולים לפרסם את ים המלח הישראלי כי זה נראה כל כך רע. אפשר להיות שם יום או יומיים, לא יותר".

- מה יש לך מים המלח?

"זה מאז הספר. מאז שהתחלתי לכתוב אותו אני מגיעה לשם מפעם לפעם. עד אז לא סבלתי את ים המלח, כי כל פעם הייתי מגיעה ומגלה מחדש שאין שם צדפים וזה היה מאוד מעצבן אותי –"

- בספר יש שם צדפים.

"כן. כי... אפשר להפיל אותי על עובדות בקלות. באתי לספר סיפור".

אכן, בקלות יתרה. העורכת הקפדנית של הוצאת הספרים הוציאה תחת ידיה ספר שבאופן נדיר בימינו כמעט אין בו טעויות הגהה ולשון, אבל הִבליגה על שלל שיבושים עליזים של עובדות הטבע והגיאוגרפיה. כל מיני דברים שמסיחים את דעתם של אנשים פשוטים כמוני מן העלילה ומקלקלים את אמינותו של הספר. בישראל של חומסקי, כך מצטייר, יש איזה מין אזור מרוחק וריק כמעט מאדם שנקרא "הדרום", השוכן בעיקרו על חוף ים המלח. יחד עם זאת, ים המלח קטן למדי, וקומראן, המוכרת לנו כפרוור חורף של ירושלים, צמודה לאזור המלונות. לא נורא, כי אולי זו קומראן אחרת מזו שאנו מכירים: בקומראן של גילית חומסקי נתגלו המגילות הגנוזות לראשונה ב-1955, שמונה שנים אחרי מה שחשבנו. מהכנרת עד ים המלח יש ארבע-חמש שעות נסיעה, שהרי דרומי הוא עד מאוד, ואילו מתל-אביב נוסעים אליו דרך מצפה-רמון, ואז עוברים בשדות מלבלבים, שבירידה לים המלח מתחלפים בשדות כותנה. בגן המלון שליד החוף צומח עץ הרימון, וראו זה פלא, משהה את פריחתו כמעט חצי שנה ופורח דווקא בסתיו. ובים המלח עצמו אי אפשר לטבוע. והצדפים.

- כמה קיבלת בגיאוגרפיה?

"קיבלתי ציון מצוין, אבל אני גרועה בזה. אני יכולה לטעות בדרך מפה הביתה. אני לא מגזימה. כשגרתי במודיעין לא הייתי מוצאת את הדרך אף פעם. הייתי מגיעה לשוהם, למבוא-חורון, לכל מיני מקומות".

תקלה שובבה נוספת התגלתה למחברת ולהוצאה לאחר שכבר התאהבו בשם 'במדבר מלון אורחים'. גיגול קצר גילה להם לפתע שיש כבר רומאן שנקרא כך, מאת זוג הסופרים ותיקי קיבוץ רביבים אלכסנדר ז"ל ויונת סנד. בהוצאה אמרו לחומסקי שיש מקרים כאלה, של שני ספרים בעלי כותר זהה, ולא נורא שיהיה עוד אחד, אבל חומסקי מיאנה להינחם עד שסנד עצמה הרגיעה אותה ונתנה לה אישור. "היום היא התקשרה שוב, להודות לי על הספר ששלחתי לה במתנה. אני אבוא לבקר אותה בדרום. אני קוראת עכשיו את 'במדבר מלון אורחים' שלהם, וכולי נפעמת".




יום חמישי, 28 בינואר 2010

הפוסט אורתודוכס הראשון: הראיון המדובר עם יואב שורק

על פי ההסכם שלי עם מקור ראשון, אני רשאי להעלות כאן כתבות רק שבועיים ומעלה לאחר הופעתן בעיתון.
לכן, למרות הפניות הרבות, הראיון מז' בשבט (22.1) עם יואב שורק יעלה כאן רק בעוד כשבוע.
בינתיים -
נוסח לא מלא ומשובש מעט מופיע באתר מקור ראשון. מומלץ להיכנס לשם ולקרוא חומרים מעולים של כותבים אחרים.
הנוסח המלא, שנדפס בעיתון, הועלה בידי הבלוגר מנחם מנדל, עם קצת הפרעות טכניות של היפוכי ימין-שמאל. 
לקוראי האנגלית מוכן ומזומן תרגום מלא ומצוין של הכתבה, שהכין ביוזמתו ובאדיבותו הבלוגר מנחם מנדל (מיכאל פיטקובסקי). וכאן התרגום בפורמט קריא יותר אך מחולק לפרקים.

יום רביעי, 27 בינואר 2010

מחונניאדה: על תלמידים מבריקים במיוחד


מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בח' באלול תשס"ט, 28.9.2009.

לפי ההישגים של כלל תלמידי ישראל בתחומי המתמטיקה והמדע במבחן פיז"ה הבינלאומי, מדינת הבית השלישי נמצאת על סף העולם השלישי. מקום 39 בין 58 המדינות המתועשות. אבל לפי ההישגים של נציגינו הצעירים באולימפיאדות מדע בינלאומיות, אנחנו מעצמה של פרחי מדע. מה אנחנו באמת? מה קובע, הקטר הקטן הדוהר בראש או הרכבת שהתנתקה ממנו?


אולי כדאי להסתכל רגע אל עבר הקטר ולהתמוגג, ולו רק מפירות הקיץ הזה: אסף מעודה מתיכון חדרה אסף מקום שני באולימפיאדת הכימיה הבינלאומית לנוער. איתמר חסון מאמי"ת בר-אילן קטף את אחת ממדליות הזהב באולימפיאדה לפיזיקה. עבודת המחקר של הדס צבאן מאולפנת נתיבות קיבלה מקום ראשון בתחרות בינלאומית לתיכוניסטים. השמיניסטית אולגה מדבדב מאמי"ת באר-שבע פרסמה מאמר בכתב עת מדעי נחשב בתחום התהודה המגנטית.

משמות הנערים והמקומות אפשר להירמז שאין מדובר רק בחדשות מתחומי החינוך ומדעי הטבע, אלא גם בחדשות במפה הסוציולוגית שלנו. שמות המשפחה המזרחיים, לצד שם משפחתו של נשיא רוסיה, אומרים את שלהם. גם המיקום הדרומי והפריפריאלי של רוב הזוכים. ולבסוף, העובדה שארבעתם דתיים או לומדים בבתי ספר דתיים. האליטות החדשות, קוראים לזה.

"שלושה מחמשת הנציגים שלנו לאולימפיאדת הפיזיקה הבינלאומית השנה היו מהצפון", מוסיף ד"ר אלי רז, איש הטכניון, המארגן את פעילות אולימפיאדת הפיזיקה בישראל. שום פרוטקציות או אפליה מתקנת: הם נבחרים על טהרת הציונים והמדדים האובייקטיביים. "יש אצלנו יותר נוער מהפריפריה מאשר מהערים הגדולות", הוא ממשיך. "מה שקובע הוא לא המעמד החברתי-כלכלי. להפך: החברה החומרנית במרכז ובערים הגדולות זונחת את הנאוֹת הרוח והידע לטובת הנאות החומר".

רז (58) עומד בראש הפרויקט מתחילתו לפני 15 שנה. "האולימפיאדה היא אמצעי בעיניי, לא מטרה. המטרה היא לחנך לחשיבה פיזיקלית ולגרום לתלמידים לבחור בפיזיקה כתחום שיעסיק אותם בהתבגרותם. לכן, השלב החשוב בעיניי בכל התהליך הוא השלב הראשון, שבו משתתפים 2,500 תלמידים. מבחן עם שאלות חשיבה פשוטות, לא שאלות ידע, כך שלתלמיד שמשנן אין יתרון. שאלות שיוצרות סקרנות ומעוררות ויכוחים – גם בין תלמידים ומורים. ויכוח יוצר עניין, וזו המטרה".

תהליך הסינון וההכנה אורך שנה וחצי. בקיץ הראשון יש מחנה בטכניון. בשנת הלימודים שאחריו התלמידים עובדים בבית עשר שעות בשבוע. בחודש מאי משתתפים הנבחרים שבהם באולימפיאדה האסייתית. הנחשבת קשָה מזו הבינלאומית שאחריה. האולימפיאדות מורכבות משני ימי מבחן – מבחן תיאוריה ומבחן מעבדה.

כל מדינה שולחת לאולימפיאדה הבינלאומית חמישה מתחרים. מדליות זהב מוענקות ל-8 האחוזים בעלי הציונים הגבוהים. איתמר חסון קיבל מדליית זהב עשר שנים לאחר הפעם האחרונה שישראלי הגיע להישג זה. רז: "תאמין לי, קשה להיות ב-8 אחוזים העליונים. רובם נתפסים באופן קבוע על ידי מדינות מזרח אסיה ומזרח אירופה שמאמנות את התלמידים במשך שנתיים לאולימפיאדה. בעיקר סין, שבה מדובר בחמישה מתחרים שנבחרו ממדינה בת 1.4 מיליארד איש. איתמר חסון עבר את אחד הסינים, ואני רואה בזה הישג גדול".

ההישג של חסון, הוא אומר, הובלט השנה בתקשורת בישראל יחסית לפעם הקודמת שהשגנו זהב; "אז הייתה רעידת אדמה בתורכיה עם חילוץ של ילדה ישראלית, ושום דבר אחר לא עניין את התקשורת. אבל גם הפעם, כמובן, הריבוי הוא יחסי. על ספורט יש מוסף שלם בכל יום, ואצלנו במקרה הטוב מופיעה ידיעה. הפרסום הזה קריטי מבחינה לאומית, כי הנוער אוהב את הסלבס. ברגע שהוא רואה שחבר'ה מפורסמים, גם הוא רוצה".

כלומר זה קוּל להיות חְנוּן אם אתה חנון מפורסם?

"בדיוק הייתה לי שיחה עם הבת הקטנה שלי, שחשבה שלהיות דוגמנית או זמרת זה שיא ההילה. זה המסר שהם מקבלים. אין לי ספק שאם ישנו את הטון זה ישפיע על הנוער. הרושם שיש לנער המצוי הוא שאם אתה טוב במתמטיקה או בפיזיקה אתה חנון. מה זה בעצם לומר שמישהו חנון? זה לומר – אני לא מסוגל להתמודד איתך אז אני לועג לך. אבל החנונים האלה, כשהם הופכים למדענים ולממציאים, הם אלה שמאפשרים לאדם הרגיל לחיות ברווחה ולכלכלת ישראל לשגשג".

איתמר חסון, ברכותיי. מה יש לך לומר נגד התדמית שיצרו לבני נוער המכורים למתמטיקה ופיזיקה?

"שמע, אנחנו אוהבים פיזיקה כמו שאדם יכול לאהוב כדורסל. למי שמכור לכדורסל יש חיי חברה, וכך גם לנו. תמיד שואלים אותי על האולימפיאדה, או הלימודים שלי באוניברסיטה, 'אבל זה לוקח לך זמן, אתה לא יכול להיות עם חברים בבית הספר'. ואני עונה, נכון, אבל זה פותח מעגלי חברה נוספים. במקום להשתעמם מול הטלוויזיה אנחנו הולכים למפגש עם אנשים חכמים ונהנים לדבר, לשוחח, ללמוד".

חסון, בן 17 וחצי, סיים הקיץ את לימודיו בתיכון אמי"ת בר-אילן – וגם תואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטת בר-אילן. בכל יום לימודים בשלוש השנים האחרונות עבר כמה פעמים את המרחק הקצר שבין שני המוסדות הקשורים זה בזה. את הבגרות במתמטיקה עשה בכיתה ט'. פיזיקה למד עם הכיתות שמעליו. הוא גם פסנתרן חובב, ובילדותו אף השתתף, כמוהו כאחותו הגדולה, במקהלה ייצוגית של עירם תל-אביב.

איך הייתה לו האולימפיאדה? "לוחץ וכיף. כי זה נושאים מעניינים, אתגר, אנשים נחמדים". חמש שעות הבחינה הרצופות לא שברו אותו: "השאלות מעניינות, אז זה לא מייבש את השכל אלא מפרה אותו". עם השבתות והכשרות הוא הסתדר בקלות לא פחותה. הפסיד טיול, אבל לא בחינה, ולטקס שהיה בשבת החברים ליוו אותו ברגל. לעיר מרידה במקסיקו, שהאולימפיאדה הבינלאומית נערכה בה, סחב אוכל מהארץ והוא שמח שהיה פטור מהאוכל המקומי "החריף והמסריח", ואילו באולימפיאדה האסייתית בתאילנד התמוגג מהאוכל של בית חב"ד וחילק לחברים.

בחודש האחרון הוא הדריך במחנה הקיץ של אלה שיתחרו בשנה הבאה. "זה כיף. נפגשים עם כל האנשים שתרמו ועודדו בשנים קודמות, מחליפים חוויות, ועוזרים גם לשנים הבאות כדי שההצלחה תימשך". בעוד שנתיים, הוא מספר, אולימפיאדת אסיה תיערך בישראל.

עם איתמר סיימה הקיץ את התואר גם אחותו אסתר בת ה-19. לפני שנה גמרה את חוק לימודיה בתיכון צייטלין בתל-אביב. היא ואיתמר התחילו ללמוד באוניברסיטה יחד, כשהוא היה בכיתה י' והיא בי"א. עוד כארבעים תיכוניסטים למדו איתם במחלקה למתמטיקה. "אנחנו לומדים יחד", אומר איתמר רגע לפני הבחינה האחרונה. "אני תומך בה והיא תומכת בי".

ההצטיינות המדעית היא עסק משפחתי. "אבי עלה מתורכיה, מטעמי ציונות, אחרי שסיים שם תואר ראשון, והיום הוא דוקטור להנדסת חשמל. הוא עובד במוטורולה במחקר ופיתוח. אמי מנהלת אגף בבית תוכנה גדול. יש לנו עוד שתי אחיות קטנות. אפרת עולה לכיתה י' ונמצאת בכיתת מחוננים בצייטלין ובתוכנית לנוער מוכשר במתמטיקה. אורית, שעולה לכיתה ד' בבית ספר 'מוריה', לומדת במרכז 'ידיד' למחוננים. ההורים משתדלים להרגיע אותנו. אומרים לא לחיות כל כך לחוץ".

אסתר מנסחת זאת אחרת. "לכל אחד ההורים שלנו נותנים את מה שהוא צריך. איתמר צריך את ההרגעה, ואני לפעמים צריכה את ההרגעה ולפעמים את הדחיפה. התפקיד שלהם הוא לאזן אותנו. נוסף כמובן לתמיכה ולגיבוי ולגב הכלכלי".

בקרוב היא תתגייס לחיל המודיעין. יופייה של המתמטיקה החל להפעים אותה דווקא בשנת הלימודים השלישית שלה באוניברסיטה. מבחינה חברתית היא, אחִיה וחבריהם התיכוניסטים לא התקשו במיוחד באוניברסיטה, שכן בקורסים שהם למדו בהם הם היו הרוב: המסלול במחלקה למתמטיקה הוא המסלול העיקרי הפתוח לתלמידי תיכון. השנה כבר למדה בקורסים עם יותר סטודנטים רגילים, "וזה נחלק. יש סטודנטים שמקבלים את התיכוניסטים בעין יפה, ויש קבוצה אחת שאומרת 'אתם קטנים, אתם לא מבינים' – ובסוף אוכלת את הכובע, כי בדרך כלל התיכוניסטים הרבה יותר טובים מהרגילים. לחלק מהסטודנטים מפריע שצריך להתחשב בצרכים של התיכוניסטים, למשל לשנות מעט שעה של קורס".

איך היא מצאה זמן לכל עיסוקיה בשנות התיכון-אוניברסיטה? "אל תשכח שבתיכון היינו פטורים ממתמטיקה, מקצוע שדורש בדרך כלל הרבה השקעה, ושבאופן כללי היה לנו קל. כך שאחרים משקיעים בבית הספר ואנחנו השקענו באוניברסיטה. חוץ מזה, שמע, אני לא חנאנה קלאסית. הדרכתי בבני עקיבא, והיה לי זמן גם לחברות".

יש בכלל חנאנה קלאסית? כולכם מצהירים על חיי החברה העשירים שלכם.

"יש חבר'ה שלפחות במבט מבחוץ ראשם ורובם בלימודים. זה לא פסול כמובן. אני מודעת לעובדה שהייתי יכולה לסיים את התואר עם עוד כמה נקודות אם הייתי כזו, אבל אני לא הטיפוס. אני אוהבת להספיק הכול. להדריך, לנגן, לשמוע הרבה מוזיקה". למען הפרוטוקול יובהר שהיא מסיימת בהצטיינות.

אבל היא גם קצת כועסת. "מערכת החינוך נוטה לייחס לעצמה את ההישגים שלנו. נכון שבתי הספר חשפו אותנו למסלול האקדמי, ובמקרה של איתמר שבית הספר שלו מכוון למצוינות בחום המדעי גם כיוונו אותו לאולימפיאדה – אבל פה זה נגמר. ההשקעה שלנו, הזמן שלנו והתמיכה הבלעדית היא של ההורים שלנו".

מה המערכת הייתה יכולה לעשות ואינה עושה?

"התיכון שלמדתי בו לא ממש שש לשחרר אותי לאוניברסיטה. טיולים וימי פעילות מיוחדת נקבעו הרבה פעמים ליום הלימודים השבועי שלי, ולפעמים ההרגשה הייתה שזה בכוונה. אותו דבר שמעתי מחברים מבתי ספר אחרים. כשיש ילד נכה לא שמים את הכיתה שלו בכוונה בקומה שלישית. להבדיל אלף אלפי הבדלות, הייתי מצפה שתהיה התחשבות גם בקצה הזה באוכלוסייה. אם היו מטפחים את המצטיינים, המדינה הייתה נמצאת במקום אחר. ההורים שלי במיטב כספם ובמלוא רגשותיהם ועצביהם מטפחים אותנו ורצים אחרינו, ומערכת החינוך לוקחת על זה קרדיט. זה דבר שיכול לחרפן".

יש הנחיה של משרד החינוך לא לקיים פעילויות מיוחדות בימים שהמחוננים יוצאים למסגרות שלהם.

"יש על הנייר. תבין, גם בבית הספר נהנים מהתרומה של המצטיינים. רוצים שייקחו חלק פעיל בטקסים, למשל, ושיעלו את ממוצע בית הספר במבחנים ארציים. היה לי פטוֹר ממתמטיקה, אבל המורה אמרה לי – ביום זה וזה יש מבחן מיצ"ב או אני-לא-יודעת-מה במתמטיקה, תבואי. אני באה בכיף; חשוב לי לעזור לבית הספר. אבל אני מצפה שכמו שיש תוכניות לנחשלים תהיה התחשבות מינימלית במצטיינים. תוכניות למצטיינים כבר הבנתי שלא יהיו, אז לפחות שיהיה אפשר לצאת למסגרות בחוץ".

תגובת תיכון צייטלין לא נתקבלה עד לסגירת הגיליון.

אֵם הבנים והבנות, יעל חסון, שמֵחה הללויה, כמובן, אבל שותפה במידת מה לביקורת שבתה משמיעה. "אם איתמר לא היה איתן בדעתו שהוא רוצה להצליח באולימפיאדה אני לא יודעת לאן הוא היה מגיע, כי אף אחד במסגרות הקונוונציונליות לא התעניין בו במיוחד; להבדיל מהחבר'ה שמארגנים את האולימפיאדה, שעושים מעשה של ציונות לשמה, ורובם אגב עולי ברית המועצות. העלויות היו עלינו, הלוגיסטיקה הייתה עלינו, הדאגה שבית הספר ישחרר אותם הייתה עלינו.

"גם הפרגון של המדינה לא משהו; ארגונים כמו האולימפיאדה ממומנים מתקציבים מזדמנים. ברוך ה' אנחנו בסוציו-אקונומי גבוה יחסית, עובדים ומרוויחים – אבל בגלל זה הילדים לא קיבלו שום מלגה. ברוך ואני עובדים כמו חמורים בהיקפי משרה גדולים כדי לאפשר את הדברים האלה לילדים. אנחנו עוד בגיל שמתמודדים עם משכנתה, וכשמגיעים השוברים האלה מהאוניברסיטה, של כמה אלפים לשני ילדים במקביל, לאף הורה זה לא קל".

חוץ מהורשת גנים נכונים, מה צריך כדי לגדל ארבעה ילדים שכולם מחוננים ומעלה?

"זה קודם כול הדחף האישי שלהם. איתמר החליט בגיל צעיר לממש את היכולות שלו. וגם האחיות שלו כאלה. לצד זה יש הדחיפה מהבית, והיא נעשית לא רק ב'תלמד, תעשה', אלא גם בדוגמה אישית. אני חושבת שגם ברוך וגם אני, בכל דבר שאנחנו עושים אנחנו משתדלים לעשות הכי טוב שאנחנו יכולים. טיולים תמיד מתוכננים מראש, תקציב הבית מתוכנן, וככה גם בשאיפה להתמקצעות בעבודה. נוסף על כך, יוצרים משיכה סביבתית. כמו שיש בתים שההערכה בהם היא למי שעושה כסף, ומי שגדל בהם אומר 'אמצב את עצמי טוב ואעשה גם אני כסף', אצלנו מעודדים ומפרגנים את מי שממצה את עצמו ומגיע להישגים.

"חשוב לנו ההווי המשפחתי. אנחנו יוצאים לטיולים משפחתיים ומקפידים לספר לילדים על המקומות. חוגגים יחד כל אירוע וכל הישג, ותמיד משתפים. וכל מה שאפשר לחוות אנחנו משתדלים שהם יחוו. חוויות טבע, מוזיאונים, ספרים שכולנו קוראים ומשוחחים עליהם, פעילויות ספורטיביות. יש לזה השפעות מעבר לכיף הרגעי".

השמות של ארבעתם מתחילים בא'. גם זו דרך לכוון להצטיינות?

"שים לב שאצל כולם יש גם ר' ו-ת'. אצל אסתר, איתמר ואפרת זה היה די במקרה, וכשאורית נולדה אסתר ואיתמר כבר היו מספיק גדולים כדי לדחוף לזה. כך שיותר משזה מסמל כוונות לכאורה של ההורים, זה מסמל את השיתוף המשפחתי. לדעתי העוצמה של הילדים היא בפרגון ההדדי. כשאורית הלכה לבחינות לפרויקט למחוננים הם אמרו לה את בטוח תעברי, ואני אמרתי אין בטוח, כל אחד הוא משהו אחר. היית צריך לראות את ההידד שהם קראו לה ברגע שהיא קיבלה את האישור".

תַסכמנה נשות חסון או לא, רשת בתי הספר אמי"ת בהחלט רואה עצמה קשורה להצלחתם של תלמידים כאיתמר חסון ואולגה מדבדב. "הרשת מפתחת את נושא המצוינות בכל מוסדותיה", אומר המנכ"ל שלה, ד"ר אמנון אלדר. "גם באלו שבמרכז, וגם באלו שבפריפריה; גם בבית ספר סלקטיבי כמו אמי"ת בר-אילן וגם באחרים הפתוחים לכול. לפעמים חושבים שמצוינות אפשר למצוא רק בקרב תלמידים בסוציו-אקונומי הגבוה, ולא כך הוא".

הרשת שולחת לבתי הספר מלווים פדגוגיים שתפקידם לאתר בעלי כישרונות מיוחדים ולבנות להם תוכניות לימודים אישיות. "אנחנו מעודדים תלמידים ללכת לאוניברסיטאות, ללכת לתחרויות, לא רק בתחום המדעים. תלמיד שלנו, בן העדה האתיופית, זכה במדליה עולמית בריצה. סגנית חתן התנ"ך העולמי הגיעה מאמי"ת באר-שבע". הרשת משתבחת למשל בפרופסור הצעיר בישראל, אלי פורת משערי-תקווה בן ה-30, פרופסור למדעי המחשב בבר-אילן, ושולחת בוגרים בעלי הישגים להרצות בבתי הספר שלה כדי להנביט שאיפות בלב התלמידים.

גישה דומה לגבי מצוינות, אך הפוכה לגבי לימודים באוניברסיטה בגיל צעיר, מציגה אילנה נולמן. נולמן היא מנהלת התיכון למחוננים ולמצטיינים הבולט בישראל – 'התיכון הישראלי למדעים ולאמנויות' בירושלים, מיסודו של 'המרכז הישראלי למצוינות בחינוך'. המרכז מפעיל גם את פרויקט 'מצוינות 2000' לטיפוח תלמידים מצטיינים בתוך בתי הספר ואת מכון צ'ייס להכשרת מורים לתלמידים מצטיינים.

"הרעיון שמאחורי בית הספר", אומרת נולמן, "היה לגייס לכאן, למסגרת אינטנסיבית של שלוש שנים, את טובי המוחות בגיל, לפתח אותם, ולהוציא מכאן שכבה מנהיגה ואכפתית. אזרחים פעילים שאינם מסתפקים בד' אמותיהם בלבד. לכן זה בית ספר פנימייתי, שאנחנו חיים בו בקהילה ויוצאים לפעולות קהילתיות בחוץ".

את מרגישה שיש במערכת החינוך בישראל מגמה לטפח את החלשים על חשבון המחוננים?

"כשבית הספר הוקם, המילה מצוינות לא נשמעה במסדרונות משרד החינוך. באותם ימים הבון-טון היה שוויון הזדמנויות וצמצום פערים. לכן היה עלינו לקום כבית ספר פרטי. אנחנו סבורים שאין סתירה בין הערכים הללו. 'חנוך לנער על פי דרכו' פירושו לקדם כל תלמיד מהמקום שהוא נמצא בו הלאה. אם אנחנו רוצים דור רציני של מדענים, אמנים, מוזיקאים, אנשי רוח ומנהיגים, אנחנו צריכים לייצר דור כזה: לאתר תלמידים ברוכי כישרונות ולהשקיע בהם. לשמחתנו, משרד החינוך הושפע מהשינוי שחל בחברה הישראלית, ומצוינות היא מגמה מובילה במדיניות שלו".

תוכניות השילוב של תיכוניסטים באוניברסיטאות מיותרות לדעתה לתלמידיה. "פרויקטים כאלה הוקמו כי בתי ספר תיכוניים אינם מסוגלים לתת לתלמידים האלה את המענה האקדמי האמיתי שהם זקוקים לו. אצלנו, לעומת זאת, המורים עצמם מרצים וחוקרים באקדמיה".

אבל אין לתלמידים פיתוי לנצל את הזמן ולעשות תואר אקדמי?

"לא בוער להם. השנה סיימו כשבעים תלמידים. עשרים מהם הולכים לשנת שירות. עוד חמישה הולכים למכינות קדם-צבאיות. אם היה בוער להם היו הולכים ישר לצבא, ומיד אחר כך לאוניברסיטה. אנחנו רוצים שהם לא ייאבדו את הנעורים שלהם. אנחנו גם לא מקדימים בגרויות. הרי התלמידים פה יכולים, למשל, לסיים את הבגרות באנגלית בכיתה י"א בהצלחה רבה – ובכל זאת אנחנו מתנגדים לקיצור התוכנית התלת-שנתית, כי המטרה האקדמית שלנו הרבה יותר רחבה ומעמיקה מהבגרות. הכנה מיטבית לבחינות הבגרות אינה מפריעה לנו להרחיב, להעמיק ולשכלל את היכולות הגבוהות שלהם".

ד"ר אלי רז מהאולימפיאדה לפיזיקה מוסיף עצים למדורתה של נולמן. "אני לא יודע אם התלמידים תמיד בשלים ללמוד יחד עם סטודנטים. אולי תלמיד י"ב, אבל לא תלמיד י'. אם במקום לשים אותו עם סטודנטים תפַתח אותו רעיונית בחוגי העשרה, תרוויח לא פחות. ואני יודע את זה. קיימתי חוגים כאלה. באקדמיה, במסגרת של קורסי יסוד של מאתיים סטודנטים, לא תמיד יש לסטודנט זמן להרהר ולשאול שאלות בצורה לא פורמלית כמו שיש לתיכוניסט בחוג של עשרים תלמידים. רוב המהפכות במדעי הטבע נעשו בגיל צעיר, והדרך שבחור צעיר ייצור מהפכה איננה שיאלצו אותו לעכל את מה שקיים עכשיו, אלא דווקא בחוגי נוער שיפתחו אותו לרעיונות חדשים".

ובכל זאת הטכניון, שמטעמו מפעיל רז את האולימפיאדה בפיזיקה, מקיים את אחד המסלולים הגדולים בישראל לשילוב בני נוער בלימודים אקדמיים: 'פרויקט ארכימדס' של הפקולטה לכימיה. תלמידי כיתות י'-י"ב מגיעים בימי שישי ובחופשות ולומדים קורסים בכימיה בנפרד מהסטודנטים – אך נבחנים יחד איתם וצוברים ניקוד אקדמי שייזקף להם עד חמש שנים לאחר השחרור מהצבא.

"הם לומדים קורס-שניים בסמסטר, ומוציאים ציונים טובים יותר מהסטודנטים", אומרת מירה כץ, מנהלת הפרויקטים לנוער בטכניון. הכימיה נבחרה כמקצוע הלימוד כי אפשר להתחיל ללמוד אותה עוד לפני צבירת ידע של חמש יחידות בגרות במתמטיקה ובפיזיקה. המנהל האקדמי הוא פרופ' גבי קוונצל, פנסיונר הטכניון שבא בהתנדבות, בונה את התוכנית וגם מלמד בעצמו. משרד החינוך מצ'פר את התלמידים: מי שגומר את הקורסים של השנה הראשונה בציון 80 ומעלה מקבל אוטומטית 100 בבגרות בכימיה, בלי להיבחן.

אותו צ'ופר ניתן גם לכעשרים העולים לגמר בפרויקט אחר שכץ מריצה: הכימיאדה, תחרות כימיה ארצית ובינלאומית, מקבילה לאולימפיאדת הפיזיקה. כץ מדגישה שאין צורך להיות בפרויקט ארכימדס כדי להתחרות ולהצליח בכימיאדה. לשלב הבחינות הראשון ניגשים כ-6,000 תלמידים בכיתות י"א-י"ב. השלב השני, בהשתתפות כמאתיים תלמידים, הוא יום של מבחנים והפנינג מעבדות בטכניון. ויש גם שלב הגמר, שבו נבחרים נציגינו לאולימפיאדה הבינלאומית. שלושת המובילים מקבלים מלגות גדולות, מתנת בז"ן (בתי הזיקוק לנפט): המקום הראשון, למשל, זוכה ללימודי תואר ראשון ושני בטכניון חינם פלוס מלגת מחייה.

אולימפיאדת הכימיה האחרונה נערכה בקמברידג' לפני שבועות אחדים. "אסף מעודה לא סתם זכה בזהב", מספרת כץ, "אלא בין זוכי הזהב הגיע למקום שני בעולם. השנה הייתה הפעם הראשונה שקיבלנו זהב, אבל כסף וארד קיבלנו בכל הפעמים שהשתתפנו. המדינות המצטיינות הן ארצות מזרח אסיה, רוסיה ולצערנו גם איראן. שם מכינים את הילדים שנה שלמה. לנו יש חודש-חודשיים להכין אותם, ולא משחררים אותם מהבגרויות בשאר המקצועות כמו שעושים שם".

אסף מעודה השתתף גם באולימפיאדה הקודמת, אף שהיה רק בכיתה י', וזכה כבר אז במדליית כסף. הוא לומד גם בפרויקט ארכימדס. גם לשם הקדים להגיע: בכיתה ט'. מחצית החובות לתואר ראשון בכימיה בטכניון כבר מאחוריו. הוא תלמיד 'תיכון חדרה', תושב פרדס-חנה, בן להורים המלמדים שניהם ספורט בבתי ספר דתיים בפרדס-חנה ובאור-עקיבא.

השיחה עמו דומה בחלקה הגדול לשיחה עם איתמר חסון: הכיף הגדול שהיה באולימפיאדה. שני חצאי-ימים של בחינות, ובשאר הזמן טיולים, פעילויות, מסיבות ומפגשים מהנים עם "אנשים מכל העולם שגם הם אוהבים כימיה". ענייני שבת וכשרות שעוברים בשלום. סיקור תקשורתי צנוע ומאכזב בישראל (הייתה פסקה שלמה ב'ישראל היום'!). וכמובן, "אני לא בדיוק חנון מצוי. אני יוצא עם חברים, עושה ספורט, לומד קרב מגע. יש לי חיים. הרבה מאוד". בבית הספר קל לו במקצועות הריאליים, אבל "בהיסטוריה ובספרות קשה לי כמו לילדים אחרים". וסוד ההספקים שלו – "אני פשוט משתדל לשמור על סדר עדיפויות נכון. אני עושה קודם כול את הדברים החשובים, ובסופו של דבר לא מוותר על כלום".

להבדיל מחסון, תושב המרכז עתיר האפשרויות, משיכתו של מעודה ללימודי מדעים גרמה לו ללכת לתיכון חילוני. בתי הספר הדתיים בסביבה, הוא אומר, או שאין בהם מגמות לפיזיקה ולכימיה, או שהם ישיבות תיכוניות שיום הלימודים הארוך בהן אינו מותיר זמן לפעילויות כגון הכימיאדה והלימודים בטכניון.

אתה מבין את אלה שמתנגדים ללימודים באוניברסיטה בתקופת התיכון?

"לי הלימודים באוניברסיטה מאוד מוסיפים, כי הם מאוד מעניינים אותי. זה לא מפריע לבית הספר, אז למה לא? אני בטוח שלהרבה זה יכול להפריע, כי זה גוזל הרבה זמן. החוכמה היא שרק מי שיודע שזה לא יפריע לו ללימודים ויגרום לו ללחץ יעשה את זה".

לדן דבירי, עוד מעט בן 19, הטכניון בכלל לא הפריע לבית הספר. גם בית הספר, מצידו, השתדל לא להפריע לטכניון, אבל הוא פשוט נעשה מיותר. תחילה, בכיתות ט'-י', למד כימיה בטכניון במקביל ללימודיו בתיכון עירוני ד' בתל-אביב; "המורות התחשבו בי מאוד, וכשהפסדתי מבחנים בבית הספר בחנו אותי בנפרד". לקראת כיתה י"א, עם תעודת בגרות חלקית, עזב את בית הספר ונשאר ללמוד בטכניון בלבד, בתוכנית למצטיינים שאינה מחייבת תעודת בגרות. וממש כמו בסיפורים הקודמים, הוא היה גם מדריך בצופים.

לכימיאדה, שעוד הייתה אז ארצית בלבד, הלך כשהיה בכיתה ח'. מירה כץ מספרת שבמבחן המיון הראשון, מבחן רב-ברירתי הנערך בבית הספר לתלמידי י"א-י"ב, קיבל את הציון הגבוה ביותר. כדי לוודא שלא העתיק הוזמן לשלב הבא, מבחן של שאלות פתוחות בטכניון, "וגם שם הוא קיבל את הציון הכי גבוה". בגמר הגיע למקום השני, ובכימיאדה הבאה למקום הראשון. עכשיו הוא עוזר-הוראה בהתנדבות בפרויקט ארכימדס. "אני מתגייס בדצמבר. עדיין לא יודע לאן. עד אז אתקדם כמה שאפשר בעבודת המחקר לתואר השני".

מה אנשים אומרים לך? מקנאים בך שחסכת כמה שנים בחיים?

"לא הייתי אומר מקנאים. אבל כן, אני מקבל הרבה תגובות חיוביות על החיסכון הזה".

יש גם תגובות שליליות? דעות קדומות?

"מבית הספר שלי יצאו עוד אנשים עם תואר ראשון לפני הגיוס, כך שזה לא מאוד מיוחד, וגם אני לא מתייחס לזה כך. אז אני לא גורם לאנשים לרצות לפתח חוסר פרגון כלפיי".

גם הדס צבאן לא מתלוננת. הרבה פרגון היא קיבלה על זכייתה במקום הראשון בתחרות העבודות הבינלאומית 'צעד ראשון לקראת פרס נובל בפיזיקה'. פרגון "מאנשים כאן בנתיבות, בעירייה, בתקשורת, וגם מהרשויות. ראש הממשלה נתניהו נפגש איתנו יום לאחר שנודע על הזכייה. בשבוע שעבר נפגשנו עם הנשיא פרס. הוא ממש אמר תודה".

בנובמבר היא תעזוב לחודש את השירות הלאומי שהיא מתחילה השבוע בגרעין קטמונים בירושלים, ותיסע למכון לפיזיקה בוורשה, יוזם התחרות. חודש של עריכת מחקרים, פגישות והשתתפות בכינוס בינלאומי. "מתארגנים כבר לאוכל כשר, לשבתות. נתיבות נרתמה לעניין, וגם הקהילה בפולין ומשרד החוץ ומשרד החינוך".

המחקר של הדס, עבודת גמר נוסף על בחינת הבגרות בפיזיקה, עסק בהסעת חום על ידי תנועה מערבולתית. איתי לוי מישיבת בני עקיבא בנתניה היה בין זוכי המקום השני. לפני שנתיים זכתה באותה תחרות, במקום השני, אחותה הגדולה של הדס, מור. שתי האחיות למדו באולפנה לבנות בנתיבות. שתיהן כתבו את העבודה במסגרת 'מרכז אילן רמון' של קרן רש"י המעודד את לימוד הפיזיקה בקרב הנוער בנגב. מור התגלתה עם זכייתה כנואמת מרשימה, ובין השאר נפגשה עם ג'ורג' בוש בביקורו הנשיאותי כאן וסיפרה לו על החיים עם הקסאמים.

הדס: "ראיתי שֶמור חוותה חוויה עצומה, וזה עזר לי להחליט להיכנס לזה ולכתוב את עבודת המחקר. זו החלטה לא פשוטה, שאסור לקבל בפזיזות: צריכים להקדיש לזה המון זמן, וזה כרוך בהתמדה ובמחויבות. יום הלימודים באולפנה נגמר בממוצע לקראת חמש, ולפעמים בשש, ולא קל לנסוע אחר כך לבאר-שבע – לפעמים פעמיים-שלוש בשבוע – וללמוד חומר שאינו קל בכלל. היו רגעים שבאמת אמרתי מספיק, זהו, ופרופ' ויקטור מלמוד, המנהל הפדגוגי של מרכז אילן רמון, אמר 'מה פתאום, גם למור היו רגעי משבר ותראי לאן היא הגיעה'". סמוך למועד הגשת העבודות תפסה אותה מלחמת עופרת יצוקה, עם טילים בבית ועם הטיל הראשון והמפתיע על באר-שבע בדיוק כשהגיעה לשם באוטובוס.

מלמוד מצדו מספר שהדס תכתוב בוורשה מאמר שיתפרסם בכתב עת מדעי מכובד – ממש כמו אולגה מדבדב ממקיף אמי"ת באר-שבע.

הדס מנגנת בגיטרה אקוסטית ובגיטרה חשמלית. כמו אחותה מור, שגם כותבת שירים ומלחינה אותם. הן הראשונות בסדרה בת חמש בנות. אמא מורה, אבא בעל בית דפוס, ושניהם דרבנו אותן כל השנים ללמוד ושלחו אותן לחוגים פרטיים באנגלית. סבא-רבה שלהן היה הרב רפאל כדיר-צבאן, רבה הראשון של נתיבות. בספרו של רוביק רוזנטל 'הלקסיקון של החיים' מסופר שבסלנג הנתיבותי 'צבאנים' וגם 'כדירים' פירושם רבנים מהסוג המתחשב. היא מתכננת להיות רופאה, ואם לא יסתדר אז פיזיקאית.

מרכז אילן רמון מפיץ בצעירי הנגב את אהבת הפיזיקה והאסטרונומיה, וטיפוח עבודות גמר הוא רק אחת מהדרכים שלו לעשות זאת. מלמוד מספר על "העיניים המבריקות – מבריקות! – שראיתי בישיבה ובאולפנה בנתיבות כשבאתי לפני ארבע שנים לעזור לייסד שם לראשונה מגמת פיזיקה. אז היה בעיר רק תלמיד אחד שלמד פיזיקה, והציון הסופי שלו היה 20. עכשיו יוצאות מהעיר הזאת הצלחות מהסוג של האחיות צבאן. כך בנגב כולו: 42 עבודות גמר בפיזיקה מוגשות השנה על ידי תלמידים מהנגב שבאים למרכז אילן רמון, מתוך 99 עבודות בארץ כולה. זו ממש מהפכה. זה משהו! הורים כבר מתקשרים ומבקשים לשלוח את הילדים. כי הם רואים הצלחה. כי כל ילד ישראלי אומר, 'מה, הוא יכול ואני לא יכול? מה אני, פראייר?' זה דבר שאני יודע איך לעשות – לפתח את המוח היהודי שלנו".
*

על מחוננים בישראל

מיהו מחונן? מיהו מצטיין? האגף למחוננים ולמצטיינים במשרד החינוך אימץ הגדרות סטטיסטיות לגבי מחוננים ומצטיינים בגיל בית הספר. מחוננים הם הרובד העליון של המצטיינים. הם מזוהים על פי קנה מידה ארצי קבוע. באיתור מצטיינים, לעומת זאת, יש התחשבות גם בהמלצות מורים ובקנה המידה של היישוב ושל בית הספר.

מחוננים הם האחוז העליון בכל שכבת גיל של האוכלוסייה, בכל אחד מארבעה תחומים: אינטליגנציה כללית (איי-קיו 135 ומעלה); כישרון אמנותי; הצטיינות מיוחדת בתחום לימודי ספציפי; וספורט. מאחר שיש חפיפה מסוימת בין המוכשרים בתחומים הללו, המחוננים הם כשלושה-ארבעה אחוזים מהאוכלוסייה (או כאחוז פחות מזה, אם נניח בצד את המחוננים בתחום הספורט שכן הטיפול בהם אחר).

המצטיינים מוגדרים כחמשת האחוזים העליונים בכל אחד מהתחומים – ובסך הכול בסביבות 10 אחוזים.

מעל המצטיינים ומעל המחוננים נמצאים עשרה עד חמישה-עשר תלמידים בכל שנתון בישראל, בעלי מנת משכל של 160 ומעלה, המוגדרים מחונני-על – גאונים, בלשון העם. לכל אחד מהם מצמיד משרד החינוך חונך אישי בשכר.

עוד קצת מספרים. בשנת הלימודים תשס"ט טיפל משרד החינוך ב-12,098 תלמידים מחוננים וב-18,782 תלמידים מצטיינים (בכל השנתונים גם יחד). 52 מרכזי מחוננים אוכלסו ב-7,306 מחוננים וב-4,333 מצטיינים נוספים. כ-3,500 תלמידים למדו בכיתות מחוננים הומוגניות בבתי ספר רגילים ובבתי ספר לאמנויות. 351 תלמידי תיכון למדו במוסדות להשכלה גבוהה במסגרת פרויקט המצוינות של המשרד.

חינוך המחוננים מוגדר בשנים האחרונות כחלק מהחינוך המיוחד. "תלמידים בעלי כישורים מיוחדים מתקשים להסתגל לדרכי הלמידה ולקצב הלמידה הרגילים, והזנחתם עלולה לגרום להם לקשיי הסתגלות רגשיים וחברתיים ולהפכם לתת-משיגים", מסביר זאת דו"ח ועדת ההיגוי לקידום החינוך למחוננים בישראל. "תלמידים מחוננים הלומדים בכיתות רגילות מתלוננים על שעמום, על ירידת ערך העצמי, על בעיות חברתיות, על סכסוכים עם מורים ועל התנהגות מפריעה".

המגמה היא, נכתב בדו"ח, להפוך את המחוננים ל"אליטה משרתת" – כזו המנצלת את כישוריה לרווחת החברה כולה. לכן מונחים מחנכי המחוננים להנחיל להם גם ערכי חברה וקהילה, להקפיד על התפתחותם הרגשית, ולבסס אצלם ערכים כגון יושר אינטלקטואלי והתמדה.

מדיניות משרד החינוך היא להכפיף לפיקוחו, ולתקצב על פי קריטריונים, את כל המסגרות לטיפוח מחוננים ומצטיינים. הוועדה התוותה מדיניות זו בין השאר כדי שלא להשאיר את טיפוח הילדים המוכשרים בידי מסגרות פרטיות הנוטות לפנות לאוכלוסייה המבוססת בלבד. המסגרות מגוונות: בתי ספר למחוננים, כיתות מחוננים בבתי ספר רגילים, בתי ספר ליום בשבוע, מרכזי חוגים והעשרה ועוד.

במסגרות משניים מהסוגים הללו, שתיהן בעיר כרמיאל, מלמד אלי בר-יהלום (בשעות הפנאי הוא משורר מבריק). בבית הספר למחוננים 'מדע ודעת', שתלמידים מגיעים אליו ליום לימודים בשבוע, ובמרכז ההעשרה המדעי ב'אורט בראודה' המקיים חוגים אחר הצהריים ואשר "פתוח לכל דכפין אך מיועד בתכניו ובאתגריו לילד המחונן". בבית הספר למחוננים, מוסיף בר-יהלום, "אנחנו נותנים לתלמידים, על חשבון הלימודים בבית הספר, שיעורים ייחודיים שעוזרים לנו לפתח אצלם כישורי חשיבה שיפצו על הסירוס החשיבתי שעושה מערכת החינוך. כי הנטייה הכללית בבתי הספר היא ללמד נוסחאות ולא שיטות חשיבה. עובדות ולא את ההקשרים ביניהן. וגם עובדות בעצם כבר לא".

תן דוגמה לקורס שאתה מעביר שם.

"אני אוהב להעביר קורס ששמו 'מבלש לבלשן'. קורס המחבר בין דברים בעולם באמצעות השפה. מילה מסוגלת להתגלגל משפה ולחזור אליה כשהיא שונה לבלי הכר, ובינתיים ללמד אותך על תהליכים היסטוריים, פוליטיים ותרבותיים. זו דוגמה למאפיין של רוב הקורסים: החיבור בין תחומי ידע שבבתי הספר נוטים להפריד ביניהם. כל אדם, והאדם המחונן ביתר שאת, חש צורך לקשר בין דברים שאינם מקושרים בסביבתו הקרובה. כלומר לצעוד על קו התפר – זה שעליו נעשים, אגב, כל ההמצאות, התגליות והיצירות הגדולות".

אתה בטח נותן להם דרכים לגלות בעצמם את המידע הזה ולא רק מרצה.

"כן, זה אחד הדגשים בחינוך מחוננים. האמת היא שהיום לפעמים מגזימים בזה, בַּציפייה שהילד ימצא בעצמו את החומר. הילד לא ימצא בעצמו את החומר בצורה נכונה בלי בסיס איתן של ידע ובלי שילַמדו אותו להתמודד עם נתונים ומונחים בצורה ביקורתית. זה דבר שחסר במערכת החינוך, ויש לזה השלכות פוליטיות: הציבור מקבל כל דבר שכתוב בעיתון כקדוש, ולכן אפשר למשל להלעיט אותו במונח 'מאחז בלתי חוקי' והוא אוכל את זה ומגיב רגשית בהתאם. נחוץ בסיס איתן של ידע, ואותו בונים בעזרת מורה. המיוחד אצל מחוננים הוא שהמורה חייב לדעת המון. האתגר של המורה הוא לדעת לענות לכל שאלה, והאתגר של התלמיד הוא, בין היתר, לדעת לשאול שאלות בצורה נכונה".


יום שני, 25 בינואר 2010

אצ"ג שווא: על 'מולדת המוות יפה' מאת חנן חבר

"אין לטעות בזהותם של הנתבעים בכתב האישום שמגולל חנן חֶבר, פרופסור לספרות עברית באוניברסיטה העברית, בספרו החדש מולדת המוות יפה. על ספסל הנאשמים יושב אורי צבי גרינברג, מגדולי המשוררים העבריים המודרניים - הגדול ביותר מאז ביאליק, סבור חבר עצמו - והעבירה שבה הוא מואשם היא פשיזם. שבעת המאמרים המכונסים בספר מנסים להוכיח כי גרינברג היה פשיסט לא רק בדעותיו, כפי שרבים טוענים ממילא, אלא גם בתשתית הפואטית של שירתו. אבל האצבע המאשימה מופנית לא רק כלפי גרינברג, אלא גם כלפי החברה הישראלית והלאומיות היהודית. העבירה: הכלת הפשיזם. ואליה נלווה חשד חמור אף יותר: פשיזם סמוי של ממש".

כך נפתחת סקירתי על הספר, שהופיעה בכתב העת 'תכלת' בגיליון 19, אביב תשס"ה, 2005.
לקריאתה במלואה באתר 'תכלת ברשת' לחצו כאן.

אלתרמן כשמרן: על נתן אלתרמן והעם היהודי

המשורר הגדול סימן לנו מוצא אפשרי ממשבר הזהות הישראלית.

המאמר הופיע בכתב העת 'תכלת', גיליון 27, אביב תשס"ז 2007.
לקריאתו באתר 'תכלת ברשת' לחצו כאן.




למסורתיים יש פילוסופיה. ראיון עם מאיר בוזגלו

מאת צור ארליך. הופיע ב'דיוקן', עיתון 'מקור ראשון', בב' בניסן תשס"ט, 27.3.2009


לדתיים ולחילונים יש בדרך כלל נקודה אחת של הסכמה. שנינו, יטפחו איש על שכם חברו, עקביים, אבל המסורתיים? עַם חסר היגיון. מי שמאמין בתורה – שיסיק את המסקנות, יציל עצמו מעונשי כרת וגיהנום, ויהיה דתי עד הסוף. מי שאינו מאמין בה – שלא יבזבז זמן על מצוות מעיקות ויהיה חילוני. אבל איך אפשר להאמין ולקיים חלק? הישראליות האשכנזית התפצלה לשני מחנות בטוחים בצדקתם, ומי שהתחנך אל תוך אחד מהם מתקשה בדרך כלל להבין את חוכמת האולַי של היהודי המסורתי, הספרדי בדרך כלל; את האדם המבסס את היהדות המעשית שלו לא על אמונה בעובדות היסטוריות, כמו מעמד הר סיני, אלא על רעיון ההמשכיות והמסירה מדור לדור.

המסורתיים הם הקבוצה הגדולה ביותר באוכלוסייה היהודית בישראל, כארבעים אחוז על פי דוח מכון גוטמן – אבל כמו שאומר ד"ר מאיר בוזגלו, אין להם כמעט נציגות בדיון הציבורי הישראלי. אפשר כמובן לתלות את זה בקיפוח המזרחים. אפשר לומר מנגד שהמסורתיות אופיינית לשכבות עממיות שאינן נוטות להתארגנות פוליטית. אבל יש גם סיבה מהותית: למסורתיות אין כמעט דוברים מפני שבהגדרתה היא חסרת משנה סדורה. היא דרך חשיבה המעצבת את עצמה תוך כדי תנועה, תוך כדי חיים. ד"ר בוזגלו (50), מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית ויהודי מסורתי, מבקש לתקן את המצב ולדברר את המסורתיות. לנסח, כשם ספרו החדש (הוצאת כתר וקרן מנדל), 'שפה לנאמנים'.

יותר מכך: בוזגלו מבקש להניח תשתית פילוסופית למסורתיות. לוגיקה היא תחום ההתמחות שלו בפילוסופיה. ולוגיקה, במובן של היגיון פנימי ועקביות, נתפסת גם כצד החלש של המסורתיות. בוזגלו מנסה להראות שלוגיקה ומסורתיות הולכות יחד. הוא מראה, למשל, שחוסר הוודאות העובדתית, המאפיין את אמונתו של המסורתי, הוא דווקא יתרון: שום דבר לא יפריך את האמונה הזו, גם לא עובדות מדעיות מוצקות. המסורתי אפילו פטור מהצורך להאמין שמישהו מאחיו, או הדתי או החילוני, חי את כל חייו מתוך טעות. מבחינתו שניהם צודקים. האמונה היא לו עניין של זהות ושל המשכיות. את המטען היהודי שקיבל מהוריו הוא רואה לא כדיווח, אלא כמסירה: לא כידע עובדתי אלא כמורשת, כמסר.

"מה ביקש ממני אבי ז"ל?" שואל בוזגלו בספר – שואל כיהודי בכלל, וגם, באופן אישי, כבנו של רבי דוד בוזגלו, מגדולי הפייטנים של יהודי מרוקו במאה העשרים. "האם ביקש שאאמין במעמד הר סיני ואסמוך על יושרו ועל יושרם של הוריו? האם ביקש שאצניע את הספקות ואת החששות ואשען על אמונת אבותיי? האם אפשר לדרוש ממישהו שיהיה צייתן ויאמין לדיווח של זולתו? היש אמיצה וחכמה יותר מאמירתו של אריסטו 'אהבתי את אפלטון אבל האמת יקרה לי יותר'? האם אהבָתי לאבי צריכה לטשטש את שיקול דעתי? האם היהדות מבוססת על סיפור עקדה מחזורי, שבו הבנים עוקדים את הכבוד שלהם לאמת, עוקרים כל ספק ודורשים זאת גם מצאצאיהם?"

התשובה, בשתי מילים: לא, אבל. התשובה המלאה נפרסת בפרקי הספר, והיא עשויה לרגש את כל מי שמחפש בחייו מזור לשאלות מציקות דומות; את כל מי שיודע שלַזהוּת היהודית שלו חייב להיות תוכן דתי, אבל מסרב לקבל תכתיבים מחשבתיים. בוזגלו עצמו, בצעירותו, עבר את המסלול בגופו. חינוך דתי, מרידה והסרת הכיפה, לימוד פילוסופיה – "ופתאום אמרתי, רגע, למדתי קצת פילוסופיה, בוא נבדוק מהי הפילוסופיה שאנשים מבטאים באמצעות החיים שלהם", הוא מספר. "והחלטתי לתת מקום לחינוך שלי ולבית שבאתי ממנו. התחלתי מחדש את הדיאלוג עם היהדות".

"הייתי באמצע תקופה לחוצה של לימודים בחו"ל, ורעיון השבת דיבר אליי. התחלתי להקפיד יותר על שבת. לאט לאט, ואף פעם לא מתוך איזה או-או. תמיד זה היה 'את זה כן, ואת זה לא; את זה יותר, את זה פחות'. תמיד לפי היכולת. כמו שכתוב בקוהלת, 'אל תהיה צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, למה תִשׁוֹמֵם'. זה היה גם תהליך של התקרבות לקדוש ברוך הוא, אבל בלי עסקת חבילה גדולה עם איזה רב ששוברת לך את הגב". מאז הפך בוזגלו לא רק למסורתי בעצמו ולמנסחה הפילוסופי של המסורתיות נוסח ספרד, אלא גם לאחד מיוזמיו של מהלך השיבה אל הפיוט, הפורח היום במיזמים כמו 'קהילות שרות' ואתר 'הזמנה לפיוט'. זה השיר שסבא שר אתמול לאבא, והיום אני.

החצר הדשואה של מכון ון-ליר בירושלים. בפנים כנס בינלאומי על המתמטיקה בפילוסופיה של קאנט. ד"ר בוזגלו הרצה שם ויצא לפוש, ועכשיו אפשר לשאול אותו בנחת –

איך אתה מבסס פילוסופית את הזהות המסורתית?

"קודם כול נאפיין אותה. המסורתי הוא היהודי שאינו מתחבר להגדרות דתי-חילוני. אלו מושגים זרים שחדרו להוויה היהודית וקיבלו בה הרבה כוח, על אף שחלוקת היהודים לדתיים וחילונים היא שטחית ובלתי ממצה. המסורתי לא מקבל את הדיכוטומיה הזו, וגם לא מעוניין להיות קבוצה שלישית נבדלת, או לומר שהוא חצי דתי. הוא שומר על חלק מהמצוות; אבל גם הדתי שומר על חלק מהמצוות יותר ועל חלק מהמצוות פחות. בתוך ההגדרות 'דתי', 'חרדי' ו'חילוני' יש הרי אלף אפשרויות ופלגים ווריאציות – אז גם המסורתי הוא חלק מקשת, הוא עוד אחת מהאפשרויות להיות יהודי בעידן המודרני.

"מה שאני מנסה הוא, ראשית, לאפיין את המסורתי, לשמוע אותו, להראות שהוא לא עוף מוזר; ושנית, לבנות מטרייה כללית יותר לכל הזהויות של העם היהודי, ולראות את כולם כנאמנים למסורת. מהציוני החילוני ועד החרדי".

לא חסרה למסורתי איזו מידה של עקביות?

"בלי להסתכן ברכילות אפשר לומר שרוב הדתיים מרכלים. נכון? מכאן שגם הדתי לא עקבי במאה אחוז. יותר מכך: אין דתי שהוא 'דתי' נטו, אידיאת הדתי, ואין אצלו דגשים, ברירות והעדפות בתוך ה'דת'. לחרדי מוכתב כל אורח החיים, כולל הלבוש, אבל הוא מתעלם למשל מהצד הלאומי של היהדות. או הכיפות הסרוגות: זו עסקת חבילה ספציפית וייחודית מאוד. תורה ועבודה, הלכה וציונות. חשוב מאוד שתחבוש כיפה, על אף שזה לא מרכיב בסיסי של ההלכה, אבל לא כולם מקפידים להתפלל מנחה. אז גם אצל המסורתי יש דברים שהוא מחליט שהם חשובים ויש דברים שהוא אינו מקפיד עליהם. אין גבול חד".

עדיין, יש גבול חד למדי בין אלה שעקרונית מקבלים את ההלכה ובין אלה שמחליטים על דעת עצמם מה להדגיש ומה לא לעשות.

"המעניין הוא שבדרך כלל המסורתיים מחליטים על דעת עצמם באופן דומה זה לזה. כולם מקפידים למשל על פסח, יום כיפור, מילה. כך שזה כנראה לא גחמתי, לא קריזה. יש בבחירות של המסורתי דברים שמבחינה הלכתית נראים מוזר; למשל, בשבת הוא מדליק אור, אבל לא מדליק אש. יאמרו לו, מבחינת ההלכה זה אותו דבר. אבל אולי לא? אולי עצם זה שיש מי שמבחין ביניהם, שמדליק אור וטלוויזיה אבל לא אש, אומר שזה לא אותו דבר? צריך יותר רגישויות. נכון שיש סתירה אצל האדם המסורתי, אבל היא אינה ייחודית לו: זו סתירה שיש אצל כל אדם שחי לפי אידיאלים מסוימים ויודע שלא תמיד הוא עומד בהם".

והמסורתי, בניגוד לדתי, כנראה גם מאמין שלא נורא אם לא יעמוד בהם.

"הוא מאמין שאלוהים רחום. דע לך שמבחינת יראת שמיים, אתה יכול למצוא מסורתי עם יראת שמיים גדולה משל שומרי הלכה. אדם יכול כדתי לעמוד מול אלוהים כעורך דין. 'זה אני חייב, זה אני חייב – וזהו, עשיתי'. והוא לא מבין בכלל מהי יראת השם ואין לו שום ממד רליגיוזי בחייו. פשוט צריך להתחיל להקשיב, לא להיות תלויים בזיהויים כ'דתי' ו'חילוני', ולהבין את הקונסטרוקציות הפוליטיות שנוצרות מכך שהדברים כל כך מסומנים. להרגיש, לראות. המסורתי יכול להיות טוב מאיתנו, יכול להיות פחות טוב, אבל ככה זה תמיד".

לא תמיד המסורתי מרגיש שלם עם עצמו.

"נכון. המסורתי חושב לפעמים 'אני מתנהג לא בסדר'. ויש איזו צניעות בעמידה שלו: אני באמת לא מתנהג לפי האידיאל, ואני מוכן שתתקן אותי, ואני מוכן שתוכיח אותי, ואני לא אומר כזה ראה וקדש, אבל זה לא אומר שאתה צריך לשלול אותי".

אולי זה החיסרון של המסורתיות מהסוג הזה ביחס למסורתיות הממוסדת, נוסח הזרם הקונסרבטיבי. לקונסרביטיבי יש רבנים משלו והלכה משלו, ואילו היהודי המסורתי בישראל נזקק לרב האורתודוכסי, כמופת דתי, ולבית הכנסת הדתי-אורתודוכסי. זה גורם לו להרגיש פגום.

"זה המופת הדתי שלו, אבל לא באופן מוחלט. צריך לזכור שהמסורתי לא מוכן לקבע את העמדה שלו בטקסט. הוא לא אומר שיש לו טקסט אחר מההלכה, אלא שם בצד את כל רעיון הטקסט. מבחינת הטקסט אין הבדל בין אכילת תולעת בחסה לבין אכילת חזיר, ולפי כל מיני פלפולים אפילו חזיר פחות גרוע. המסורתי תופס אינטואיטיבית שיש הבדל, שאולי לא כתוב אך הוא נמצא בדרך החיים שלנו. והדרך שאנו חיים בה חשובה לא פחות ממה שכתוב".

זה בעצם כמו התורה שבעל פה, בתקופה שהתעקשו לא לכתוב אותה?

"כן. יש הרבה חוכמה בהימנעות מקנוניזציה".

אתה מתאר נאמנות למסורת מתוך רצון חופשי להמשיך בדרכם של דורות קודמים. מה תגיד למי שבוחר לבעוט בזה?

"אין טיעון. יש אנשים עם עמדות אינדיבידואליסטיות קיצוניות, עמדות אוניברסליות לחלוטין, וזו בחירתם הלגיטימית. אבל למעשה, אין קוסמופוליטיות שאינה יונקת מזהות קונקרטית. זו אשליה. תמיד תגלה שהקוסמופוליט הסיני שונה מאוד מהקוסמופוליט היהודי ניצול השואה, כי כל אחד צמח ממורשת תרבותית אחרת".

המסורתיות היא בעיניך המזור לבעייתיות שאתה רואה בהעמדת היהדות על ההלכה בלבד או על הלאומיות בלבד?

"תמיד היה ברור שהיהדות היא צירוף של אמונה, שליחות וייעוד עם אתניות. הלאומיות הצרה, המאוד מצומצמת, שכמעט מזהה יהודיות טובה עם ישראל ואזרחות ישראלית, ובזה נגמר הסיפור, לא מספיקה. על זה יש לי ביקורת, ונגד זה אני מטיף. מנגד, גם העמדת היהדות כולה על ההלכה, כפי שעושים החרדים וכפי שעשה בדרכו ישעיהו לייבוביץ', גם היא אינה מספקת. לא מספק גם הניסיון של הציונות הדתית לשלב בין ההלכה לבין הלאומיות, שתיהן בתפיסה סלקטיבית וצרה, ולהעמיד עליהן את הכול.

"התרופה שאני מנסה להציע היא לאו דווקא המסורתיות, אלא דיאלוג מחודש עם המסורת, ותחילתו של דיון שיוביל לחידוש שלה לאור האתגרים של היום. בהתחדשות הזו יכול להיות שאקח דברים מהליברליזם, דברים מהמסורתיות ודברים מהיהודי ההלכתי".

את המסע להחזרת מסורת הפיוט אל התרבות הישראלית, בהשתתפותו הפעילה והיוזמת של בוזגלו, אפשר לראות כחלק מזה. "הצלחנו להגיע להישגים יפים. מבחינת ההיכרות, מבחינת שינוי השיח, מבחינת המעבר מרב-תרבותיות לשפה קצת יותר יהודית. ראינו שישראל גולשת למצב של רב-תרבותיות, שבו כל סקטור מסתגר בתרבות שלו וצועק 'תעצים אותי, תן לי את שלי'. פתאום אתה לוקח את עולם הפיוט שנוצר במשך מאות שנים בכל תפוצות ישראל, ורואה את הזיקות ההדדיות, את העניין ההדדי. הסיפור פה בארץ הוא לא כמו באמריקה, של היספנים, שחורים ואירים שפתאום נפגשו; פה זה מפגש מחודש בין ענפים של עם אחד. מפגש בין עדות, ומפגש של אדם עם תרבותו".

'קהילות שרות' הן תמיד בין-עדתיות?

"בכולן יש בהן תערובת גילית, עדתית ודתית-חילונית. זו בדיוק דוגמה שצריכה לתפוס מקום מרכזי בהוויה הישראלית – והנה, אפס תמיכה מהמדינה עד היום, בשום דבר שקשור לתחיית הפיוט חוץ מהתזמורות. אתה נכנס לאתר 'הזמנה לפיוט', ורואה למשל את 'ידיד נפש' בסגנון תימן ובוכרה וקוצ'ין ופולין וחסידות זו וחסידות אחרת – אז זה הדבר שמקשר בינינו. זה המשאב. למה אני צריך לשים אותו בצד?"

ואתה גדלת בבית של פייטן חשוב, שחיבר פיוטים וגם סבב כחזן בקהילות ברחבי הארץ. איזה מין בית זה היה?

"לאבא היתה נוכחות מרכזית בבית. הוא התעוור עוד לפני שנולדתי. בית של חסד ונתינה: אבא הרוויח את לחמו בקושי אבל הקפיד לחלק חצי משכורתו לצדקה. ואמא עקרת בית. עבדה קשה, מסכנה, גם עיניים לאבא וגם האירוח של כל המבקרים והרבנים. אבל המון אהבה. אחי שלום למד פילוסופיה, ואחי רפאל ז"ל בא עם המתמטיקה – ומשניהם הושפעתי. בית מאוד אינטלקטואלי".

ודווקא את השם שלכם בחר אהרן ברק כסמל לאדם הכי פשוט. אתה מלין על כך גם בספר.

"מי התעניין במזרחים? בעולם שלהם? מי אכפת לו משלום בוזגלו, שחיבר את 'מקדש מלך'? אנשים לכודים בתוך העולם שלהם. זה פספוס נורא של מפגשים מרתקים שיכולים להיות פה בין תרבויות יהודיות וגדולי רוח יהודים. תסתכל על התימנים: את הרב יוסף קאפח אמנם הכירו גם מחוץ לעדה, אבל קח פייטן חשוב כמו אהרן עמרם שמסתובב פה ואיש לא שם לב. את יהדות מרוקו, עולם תרבותי ותורני עשיר שהתפתח מאות שנים, מכירים פה רק דרך בובליל בערוץ שתיים. זו החמצה מחרידה. שיטוח של כל החיים הרוחניים שלנו".

כשמנסים לדון בשאלה העדתית נקלעים תמיד לחשש מפטרונות, מהתנשאות, מעלבונות. איך אפשר לבסס דיון אמיתי ומפגש אמיתי?

"דרך שותפויות. מכור ההיתוך היה אמור לצאת ישראלי אחד, אבל יצאו שני סוגים. חבר'ה שנקראים מזרחיים, שזו המצאה חדשה שלא היתה בשום מקום – יש מרוקאים, תימנים וכן הלאה, אבל פתאום נהיה כזה מין דבר אחד – ואחרים. דרושות שותפויות, שבהן יתאפשר לכל אחד לא רק לספר את עצמו אלא להתחדש. זה מה שמתרחש במפגשי הפיוט. לא מדברים על לחזור לאחור, אלא על לאפשר לדברים לצאת ולאנשים להכיר זה את תרבותו של זה. בבניין האומה שיטחו ומחקו את כל אלפיים שנות הגלות כאילו היו איזו הפרעה. השיטוח עצמו הוא הפרעה, והיא צריכה תיקון".

שהוא –

"לאפשר. לאפשר פעילויות, ייצוג באמצעי התקשורת, מתן כלים. זה לא שלא מאפשרים למזרחיים; לא מאפשרים לאף אחד. הכול איזו אמריקניזציה מאוד שטחית. ערכים אינדיבידואליסטיים חמדניים וילדותיים. יש כיסי התנגדות לכך בחברה החרדית, הערבית, הדתית, וזה טוב, אבל אני לא רוצה להיות רק בעמדה של מחאה מבחוץ. אני חושב שהמסורת והדיאלוג אינם עניין של קבוצת אינטרס, אלא של כולנו, כי זה מה שאנחנו. ולמי שרוצה למחוק את זה, לומר שהמסורת לא היתה אלא סולם שנועד להביא אותנו לריבונות הישראלית ועכשיו אפשר לשמוט את הסולם, אני מתנגד. אין לנו ברירה, משיקולים אפילו תועלתיים, אלא לחזור למורשת".

לשם כך, בוזגלו מעורב ב'רשת מורשה'. ארגון הפועל בכשלושים בתי ספר תיכון ברחבי הארץ, ממלכתיים וממלכתיים-דתיים, ומעניק חיזוק חינוכי, יהודי-ציוני, לתלמידים המסורתיים הלומדים בהם. לפני 15 שנה היה בין מקימי רשת 'קדמה', שביקשה להקים בתי ספר עיוניים בשכונות מצוקה. רק אחד מהם, בירושלים, עדיין קיים. מה למסורתי ול'קדמה' המוכרת כארגון מזרחי-רדיקלי? בוזגלו אומר ש'קדמה' לא קמה ככזו.

"גילינו שאין בית ספר עיוני אחד בשכונות, רק בתי ספר מקצועיים, אז הקמנו את קדמה", הוא מספר. "שר החינוך דאז אמנון רובינשטיין עזר, אבל הדרגים שמתחתיו לא אהבו את הרעיון. במקום לחבק את זה, ולראות בזה תרופה שנותנת לאנשים הזדמנות להיכנס למעגל העבודה, לגדול, להפסיק את השיח הטיפולי – במקום זה הדביקו לו דימוי כאילו זה מרד של מזרחיים. אחר כך התחרטו, אבל כבר היה מאוחר. המובילים של קדמה כבר עשו את הטעויות לבד".

למשל אותו טקס יום השואה בבית ספר קדמה בתל-אביב, בהנהלת סמי שלום שטרית, שהתעקש לציין שם לא רק את שואת היהודים.

"אכן, למרבה הצער אנשים עבדו למען קדמה יום ולילה, ובסוף זוכרים רק אירוע כזה. חלק מחבריי הגיעו להקמת קדמה מתוך הרבה זעם – והרי פה זה מקום של חינוך, לא מקום לזעם, אבל לא תמיד יודעים איפה לעצור".

עוד לפני 'קדמה' היית פעיל בקידום החינוך המתמטי בשכונות. יש בהקשר החברתי הזה חשיבות מיוחדת למתמטיקה, מעבר לכך שזה תחום הידע שלך?

"חשיבה אנליטית קשורה להעצמה ולהקניית ביטחון. המתמטיקה יכולה להיות כלי דיכוי וכלי העצמה, כי יש מיסטיפיקציה סביבה כ'מקצוע קשה'. אתה יכול לקחת אותה ככלי דיכוי, לומר לילד 'אמרתי לך שאתה לא שווה'; למיין בעזרתה אוכלוסיות ולהציב שומרי סף מיותרים. מאותה סיבה אפשר גם להשתמש בה כהעצמה וכשחרור: ילדה שיש לה 9 בחמש יחידות במתמטיקה, לא ישברו את רוחה כל כך מהר. לקחתי את הוראת המתמטיקה כדי לבנות דימוי עצמי של תלמידים. הייתי בוועדת המקצוע במתמטיקה במשרד החינוך, כתבתי תוכניות לימודים, אבל בשלב מסוים הקפאתי את זה כי לא ראיתי שום עידוד מהממסד למה שאני עושה".

המתמטיקה היא גם בסיס לחשיבה פילוסופית?

"ודאי. כבר אפלטון כתב על שער האקדמיה שלו 'מי שאינו יודע גיאומטריה אל ייכנס'. הרמב"ם ראה את זה כבסיס חשוב לאמונה – ההפשטה, והמשמעת הבסיסית, והקשר למדע ולטבע שנפתח בפניך. בהרבה ממדים, לא רק הטכניים, המתמטיקה היא מפתח".

את קולן של המתמטיקה ושל היהדות, הוא אומר, הוא ניסה להשמיע כחבר ועדת דברת לרפורמה במערכת החינוך, "אבל עם הזמן הוועדה החליטה שלא עוסקים בתכנים. רק בארגון. אני כותב עכשיו מאמר המסביר מדוע אי אפשר לעשות מהפכה בחינוך בלי לעשות מהפכה בתכנים. שינוי ארגוני הוא דבר רצוי, ואני קצת קשור ב'אופק חדש', אבל אין בו די".

ספרו הקודם של בוזגלו הפגיש בין הצד הפייטני לצד הפילוסופי שבו באופן אחר: 'עַד נְכוֹן היום' (בהוצאת בית ראובן מס) הוא ספר של התבוננויות אישיות קצרות, שיריות-פילוסופיות. "מעניין לבנות את עצמך משני בני אדם", הוא כותב שם. האם משפט זה מתאר את האדם המסורתי? לא, הוא משיב, "זה ספר שעוסק לא במסורתיות אלא בממד הרוחני. לא בדת אלא ברליגיוזיות. יכול להיות חילוני רליגיוזי מאוד, ויכול להיות דתי יאפי בלי שמץ רליגיוזיות, שילוב של איזה ליטאיות ביחס להלכה וליברליזם מודרני לגבי כל השאר, ותרד ממנו מרליגיוזיות. הוא דתי והכול בסדר אצלו, אבל זה לא משהו שמתניע אותו ומחבר אותו לחברה ולעם".

הדתיים הציונים קרובים ללבו ולערכיו, והוא מעריך את ההתגייסות שלהם למשימות הלאומיות, אבל דווקא משום כך חשוב לו, לדבריו, לא לתת לקוראים מהציבור הזה חיים קלים. חורה לו רשימה של דברים: "ההזנחה של הציונות הדתית את התרבות, המוסיקה והשירה. ההסתכלות על החרדים כסופר-אגו, שרק צריך להוסיף לו את הלאומיות. ומצד שני, ההערצה הגדולה כל כך לעולם של החילונים. איפה משהו יותר יהודי, שורשי, חכם? למה דווקא מהכיוון של הציונות הדתית, שהוא הכיוון הכי מבטיח, לא רואים שום התחדשות יהודית? האם זה מקרי שמפלגת העבודה והציונות הדתית נפלו ביחד בבחירות האחרונות? זה לא מקרי, כי שתיהן אמורות לשאת את דגל הדאגה לחברה, ושתיהן כשלו בכך.

"צריך לצאת, להטיף. שמעת פעם איזה מזרוחניק מטיף? איך יכול להיות שערוץ שתיים נראה כפי שהוא נראה כשבראש הרשות השנייה עומדת אישה דתייה? הכול הזדחלות ליברליסטית מתפשרת במקום עמידה מול. אם הרמב"ם היה חי היום הוא היה אומר שהעבודה הזרה המודרנית היא ערוץ שתיים וההזניה וההשטחה והנמכת הקומה שהוא עושה לציבור – אז איפה המלחמה של הציבור הדתי ציוני על הטלוויזיה ועל דמותה? זה צריך להיות הוויכוח היום. ועל מה כן מתווכחים שם? אם אישה כן תקרא מגילה או לא. אנשים נמעכים, עשרות אחוזים מהיהודים עובדים בשבת – למה השתיקה הזאת?"

היית שמח לו ראית דתיים נעשים מסורתיים?

"לא. דתיים יותר טובים ממסורתיים", הוא צוחק. "אני רוצה לבטל את המושגים. השאלה היא איזה יהודי אני רוצה להיות ולמה לחנך. שיישכחו התוויות האלה של דתי, מסורתי וחילוני".


יום שבת, 23 בינואר 2010

ידידתנו הגדולה והקטנה ביותר: מיקרונזיה בת עשרים


לרגל ביקורו של נשיא מיקרונזיה בארץ, אני מעלה כתבה זו שפרסמתי בעיתון 'מקור ראשון' לפני שלוש שנים - ב-3 בנובמבר 2006, יב בחשוון תשס"ז.


היום, היום הזה ממש, שלושה בנובמבר, חוגגת ידידתנו הגדולה ביותר שהיא גם (כמעט) ידידתנו הקטנה ביותר את יום העצמאות העשרים שלה. פדרציית המדינות של מיקרונזיה בת עשרים היום: הגיל שבו אדם יהודי מוכרז כגדול לכל דבר ועניין. אבל מיקרונזיה תישאר בממדי המיקרו שלה, ותמשיך לקחת את זה בכיף, כמו את החיים בכלל.

לא שיום העצמאות העגול הזה נחגג שם בפאר מיוחד או בתחושה של יציאה משעבוד לגאולה. אחרי הכול, מה שקרה היום לפני עשרים שנה לארבעת המחוזות המרכיבים את הפדרציה המיקרונזית הוא שינוי קל בסטטוס: מארבעה מחוזות בעלי ממשל עצמי משותף בתוך שטח נאמנות של ארצות הברית – למדינה עצמאית הקשורה לארצות הברית בהסכמי חסות כלכלית, מדינית וביטחונית.

שלא יהיו אי הבנות: מיקרונזיה היא עניין רציני מאוד. זו לא מדינת הגמדים, גם לא ליליפוט. יש בה אנשים חביבים, גשמים בלי סוף, אתרי צלילה מהיפים בעולם, אקזוטיקה, חצאיות קש, כלכלה מבוססת קוקוס וטונה, אבל גם כל הצדדים האפרוריים שמנגנון מדינתי ראוי מצויד בהם. היא קטנטנה בשטח היבשה המצטבר שלה, 702 קמ"ר מרובע מפוצלים ל-607 איים – אבל עצומה בשטח הימי שלה. תושביה קרובים במספרם לתושבי אשקלון – אבל הם נחלקים לארבע תרבויות ולשונות שונות. המטבע החוקי מיובא מבחוץ: הדולר האמריקני – אבל באחד המחוזות מקובל גם שימוש במטבע ענק במיוחד, מטבע אבן שמשקלו ארבעה טונות. במאה השנים שקדמו לעצמאותה היא הספיקה להיות תחת שלטון ספרדי, גרמני, יפני ואמריקני – אבל בעשרים שנות עצמאותה היא הפגינה בזירת האו"ם עצמאות ואומץ שאין לכל המדינות הללו גם יחד, אולי חוץ מארצות הברית.

אז מה כל כך מצחיק את הישראלים במיקרונזיה? מדוע הם הפכו את ידידתם מן האוקיינוס השקט המרוחק למשל ולשנינה? על מה בעצם צוחק הישראלי הציני המצוי כשהוא מלגלג על מדינת האיים הציונית, השוכנת קצת מעבר לקצה השני, המוצלח יותר, של אסיה?

הוא לועג, כמובן, למדינה הזערורית והנידחת הנשענת על ארצות הברית. כלומר, למיקרונזיה, כמובן; לא לישראל, שהיא בכלל לא זערורית, לא נידחת, ובמיוחד לא נשענת על ארצות הברית. או בעצם כן לישראל, על שהיא מבודדת כל כך בקהילייה העולמית שרק מיקרונזיה הנידחת והנשענת הנ"ל תומכת בה: סיבה טובה ללעג מר מימין וללעג מתוק משמאל. או אולי הלעג מופנה בכלל לשאר העולם: לאותה קהילייה עולמית פחדנית, שרק מדינה אחת, אקזוטית, זערורית ונידחת מעֵזה לצאת נגד הצביעות המוסכמת שלה ולתמוך במדינה זערורית אחרת, נידחת וצודקת. בקיצור, מיקרונזיה היא חומר בערה מצוין לבדיחות ישראליות ולתסביכים ישראליים.

מיכאל רונן הוא מנהל מחלקת הפאסיפיק (האוקיינוס השקט) במשרד החוץ, ושגרירנו הלא-תושב במיקרונזיה. ובאיי מרשל. ובאיי שלמה. ובפלאו. ובוונואטו. ובטובלו. ובפפואה-גיניאה החדשה. ובסמואה המערבית. ובאיי פיג'י. ובממלכת איי טונגה. ובקיריבטי. ובנאורו. ובכלל, בכל מדינות הים של יבשת אוקיאניה. מה שמלמד שהשירות הציבורי שלנו דווקא יעיל וחסכן, לפחות לפעמים. "התקשורת משתמשת במיקרונזיה כמשל ושנינה", הוא מסכים. "מיקרונזיה נראית להם משהו הכי רחוק והכי קטן שיכול להיות, אז הם רואים בה משל למצבנו".

המיקרונזים בחרו לעצמם שם שמבליט את הזערוריות והאזוטריות.

"אין להם יומרות. אגב, לא הם בחרו את השם".

הם יכלו לשנות אותו.

"אין להם בעיה עם זה. אין להם תסביכים. הם קטנים והם יודעים את זה והם אומרים את זה. מה, הם ישנו את המציאות אם הם יקראו לעצמם מאקרונזיה?"

הממלכה של השגריר רונן מתחלקת לשני חלקים, גדול וקטן, על ידי קו המשווה. הצפוניות תומכות בישראל בהתמדה, ואילו הדרומיות, שהן הרוב, נלהבות מאיתנו קצת פחות. מיקרונזיה היא אחת משלוש מדינות הרצועה הצפונית; קו המשווה הוא, כמה פשוט, גבולה הדרומי הארוך. לצדה מצדדות בנו גם פלאו ואיי מרשל. "אנחנו עושים מאמצים לצרף למועדון הזה עוד מדינות מהפסיפיק", אומר רונן, "ואכן יש שיפור בהצבעות שלהן באו"ם. אצל מדינות כמו מיקרונזיה אין מה לשפר.

"נשיאי שלוש המדינות הללו ביקרו בישראל בשנתיים האחרונות. מבחינה היסטורית לא היה חסר הרבה ששלושתן יהיו מדינה אחת; הן השתייכו לאותו שטח נאמנות אמריקני. נשיא פלאו היה בטבריה שבועיים לפני שנפלו שם הקטיושות, והידיעה שנפלו שם קטיושות עשתה עליו רושם רב. נשיא מיקרונזיה היה פה לפני שנה וחצי, עם שר החוץ שלו ופמליה גדולה".

ומה עם ביקורי גומלין?

"מדינאים ישראלים לא מבקרים שם כי הם חוששים מהעיתונות, שתגיד שהם הולכים לבלות ולעשות חיים באיים טרופיים ומתחמקים מהבעיות הבוערות. כולם הרי רוצים מאוד מאוד לבקר שם".

מדוע הם תומכים בנו?

"הם מאמינים במה שאנחנו מאמינים. כלומר, שלעם היהודי יש זכות על ארץ ישראל, ומקומו הוא שם. במישור הבינלאומי הם כמובן מדברים בשפה מאוד דומה לזו של ידידינו, לאו דווקא חד-צדדית, על כך שרוצים פתרון של שלום וכו'. לדעתי תמיכתם בציונות נובעת מהגישה הנוצרית שלהם. הם אפילו משתמשים לפעמים בביטויים מהתנ"ך. תמיכה בישראל פירושה בעיניהם לזכות בברכת האל – על פי הפסוק 'ואברכה מברכיך ומקללך אאור'. הם קוראים את זה כפשוטו. יש שם גם הערכה רבה מאוד להישגים של מדינת ישראל. הם רואים אותנו כמדינה קטנה מוקפת אוקיינוס עוין: בדיוק כמוהם, אלא שהאוקיינוס שלהם ידידותי יותר".

למיכאל רונן יש הרבה זיכרונות נעימים מהאהבה שהתושבים במדינות אוקיאניה מעתירים עליו ועל ישראל כשהוא מסתובב שם. הסיפורים היותר צבעוניים באים דווקא ממדינות דרומיות יותר, פחות מודרניות ממיקרונזיה. פעם נחת באיי שלמה בשש בבוקר, וגילה מאות מקומיים שגודשים את שדה התעופה עם דגלי ישראל, פשוט מפני ששמעו ששגריר ישראל מגיע. תושבים שם גם שאלו אותו מה דעתו על כך שהם צאצאי הספנים של שלמה המלך.

התגובה האיסלאמית האפשרית לא מרתיעה את המדינות הללו מהתמיכה יוצאת הדופן שלהם בנו?

"אני לא יודע אם הם מפחדים. הם מבינים שהעולם היום קטן, ואף על פי כן כדי שאלמנט מוסלמי יגיע אליהם – יש הרבה פילטרים בדרך. הערבים באו"ם גילו שהפאסיפיק הולך יותר מדי עם ישראל לטעמם. השגריר הסורי נפגש עם כמה משגרירי המדינות הללו באו"ם וניסה לשכנע אותם. זה לא כל כך עזר. למיקרונזיה אין אינטרסים בארצות ערב".

כל כך משנה לערבים ולנו אם מול 180 מדינות שמצביעות נגדנו יהיו כמה שיתמכו?

"להשיג תמיכה באו"ם זאת עבודה סיזיפית. אני לא מתבייש לכתת את רגליי כדי לשנות עמדה של מדינה, גם אם היא מדינה קטנטנה, מהימנעות לתמיכה בישראל או מהתנגדות לישראל להימנעות. כל דבר כזה הוא מבחינתי הישג. שכל אחד יעשה את המאמץ בתחומו, ישכנע ויוסיף תמיכה. את הערבים קצת מרגיז שהקולות המעטים האלה מקלקלים את התמונה הכל כך ברורה של התנגדות בינלאומית לישראל".

יש אומרים שמיקרונזיה ושכנותיה תומכות בישראל בגלל תכתיב אמריקני.

"נטענה טענה כזו, ונבדקה, והסתבר שהיא עורבא פרח. יש להם הסכם עם ארה"ב שבין השאר מחייב אותם לפעול למען אינטרסים אמריקניים בזירה הבינלאומית – אבל רק במה שנוגע לאזור שלהם. האמריקנים גם לא מצפים מהם שיצביעו כמותם בכל דבר".

בנושאים אחרים הם מצביעים אחרת מארצות הברית?

"כן. היתה במעריב כותרת 'לראשונה: מיקרונזיה מצביעה נגד ישראל'. ניסיתי להסביר לעיתונאי את העניין וזה לא עזר. זו היתה הצבעה על מבנה של ועדות לזכויות אדם, שבה היתה לארצות הברית עמדה ברורה, ואילו לישראל זה לא כל כך שינה, והיא החליטה להצביע עם האמריקנים. המיקרונזים פחות עשו חשבון, והצביעו שונה מהאמריקנים. כלומר, העניין כאן הוא שהמיקרונזים הצביעו לא כמו ארה"ב – לא שהם הצביעו נגד ישראל שההצבעה הזו בכלל לא עניינה אותה".

ההערכה המיקרונזית להישגי ישראל מתבטאת לדברי רונן גם ביחסם המעריץ לסיוע שישראל מגישה להם. לא סיוע כספי – מאה מיליון דולר מזרימה להם ארצות הברית מדי שנה – אלא סיוע בדמות הראש היהודי. "הם נפעמים מהמומחים הישראלים שמגיעים לשם. היו, למשל, מנתחי עיניים ישראלים באיי מרשל ובמיקרונזיה. אלו, אל תשכח, מדינות שחשופות לארצות הברית ולסיוע שלה, לא ארצות פרימיטיביות. הם מכירים ציוויליזציה, האנגלית שלהם מצוינת, טובה משלנו בדרך כלל, הם מחוברים יפה מאוד לארצות הברית; ואף על פי כן, כשבכל האיים יצאה הקריאה שמגיעים רופאי עיניים מישראל, ושמי שצריך בדיקות וניתוחים מוזמן להתייצב באי המרכזי פונפיי, הגיעו אנשים מהאיים האחרים, מרחק מאות קילומטרים של ים".

לימים הקרובים תוכנן ביקור נוסף של רופאי עיניים ישראלים, הפעם במדינה המזרחית ביותר בפדרציה המיקרונזית, האי קושראי. הביקור מתמהמה כי לפתע התברר שבחלק הזה של ארץ המיקרו חסר מיקרו מסוג אחר, קריטי למדי: מיקרוסקופ. הרופאים יגיעו כנראה לאזור מרכזי יותר.

בכתבה ב'מסע אחר' מינואר 2003 סיפרו שלושה רופאי עיניים ישראלים – שלמה ושובית מלמד וגיא בן-סימון – על אי מיקרונזי שאליו הגיעו לצורכי מחקר, לאחר משימת הריפוי הרגילה. כ-40 מתוך 450 תושבים האי הזה, פינגלאפ, סובלים ממחלת עיניים גנטית ייחודית המתאפיינת בעיוורון צבעים מוחלט ובקושי לשהות באור יום. "לא נותרו הרבה אתרים בעולם עם מים בצבע טורקיז עז, אלמוגים מרהיבים בשלל גדלים וצבעים ודגה עשירה ומגוונת [כמו כאן]", כתבו. "איפה עוד תוכלו לבצע צלילה עם שנורקל כשמסביבכם כרישים ידידותיים, צבי ים ירוקים, כוכבי ים סגולים ומגוון אינסופי של דגה ושוניות אלמוגים? כשנודע לנו על המחלה הייחודית של האי, זה נראה לנו אירוני: דווקא כאן, באי המגלם את אידיאל גן עדן הפאסיפי, סובלים התושבים ממחלת עיניים מוזרה שמונעת מהם ליהנות מהשלל האינסופי של המראות והצבעים מסביבם". לשמחתם גילו החוקרים שדי לחולים בשפעת גווני האפור הנראים לעיניהם כדי ליהנות מחוויה ויזואלית עשירה, ושרבים מהם עוסקים בדיג לילי וישנים ביום.

רופאי העיניים ד"ר רון קנת מבית החולים העמק בעפולה וד"ר יונתן בהיר מבית החולים פוריה נוסעים לעתים מזומנות בשליחות משרד החוץ, ובהתנדבות, לרפא את עיניהם של חולי העולם. משרד החוץ מממן להם את הטיסות ואת השהות. ממיקרונזיה זוכר ד"ר קנת "אנשים מאוד נחמדים, שקיבלו אותנו יפה ובשמחה. בפונפיי, המחוז שבו היינו, יש רופא עיניים אחד מבוגר בלבד, שרק עשה בדיקות, כך שלניתוחי עיניים הם תלויים ברופאים מבחוץ".

"כדי להבין את ההבדל בין מיקרונזיה לפה", מסביר ד"ר בהיר, "הכי פשוט להשוות את כותרות העיתונים. שם הכותרות הן מי ניצח בתחרות דיג. הדבר הכי מסוכן שיכול לקרות זה אגוז קוקוס על הראש. לאנשים יש זמן. מצד שני, האנשים חולים מאוד. לאחוז מאוד יש גבוה לחץ דם וסוכרת, וזה גורם בין השאר לקטרקט. זו כנראה הגנטיקה, כי התזונה שם טובה וכוללת הרבה דגים. בארץ לא תופסים לאיזו חומרה יכול להגיע קטרקט שאינו מטופל. רבים בארצות האלה עיוורים לחלוטין בשל קטרקט, ובניתוחים שלנו אנו מחזירים להם את מאור עיניהם. מקטרקט מתים".

"זה גם שם אותך בפרופורציה, לראות צרות של אנשים ולהבין שהצרות כאן בארץ קטנות", מוסיף קנת, בהסבירו את המוטיבציה שלו להתנדב לנסיעות הרבות. "בעוד חודש ניסע לגיניאה המשוונית, נסיעה שמינית שלי מטעם משרד החוץ. יש בזה בונוס אישי כי אנו רואים מקומות שככה לא היינו רואים. בסופי השבוע משתדלים לטייל, לראות משהו. בלי זה לא היינו רואים לעולם את אתר נאן-מאדול בפונפיי (אתר עתיקות גדול ובו עיר אבן מימי הביניים, ארמון ותעלות רבות שמאפשרות לסירות להיכנס מן האוקיינוס). אז נכון שקצת המשפחה סובלת, אבל גם למשפחה יש רווח, הילדים מקבלים מזכרות מעניינות". בהיר: "אנחנו עושים את זה בהתנדבות – ובשמחה. נהנים מזה. זה ניקוי ראש מהלחץ של המדינה".

אבל מהו כבר האור-לגויים הזה, הצלת מאור עיניהם של המיקרונזים, לעומת האור-לגויים המטאפורי, פרויקט התירבות של הבאת המיקרונזים בסוד עולם הכדורגל? במשך שש עונות, מ-1999 עד 2004, בילה המאמן בדימוס שמעון שנהר כחודשיים בשנה במיקרונזיה, בנה קבוצה (בכל שנה מחדש), ולימד את המיקרונזים מהם כדורגל ורוח ספורטיבית. בתמורה זכה לשמש קונסול כבוד של מיקרונזיה בישראל.

זה היה בימי השיא של הכרת התודה הישראלית לאצבע הזהב המיקרונזית באו"ם. "נעניתי לפנייה הזו כי ראיתי שזו נישה שאפשר לעזור בה למדינה", מספר שנהר. "עד אז לא היה שם כלום בתחום הכדורגל. במיקרונזיה היו מקובלים יותר הענפים הנפוצים בארצות הברית – כדורסל ובייסבול – אבל המיקרונזים לא הכי גבוהים, מבחינת מבנה גוף, והנשיא שם חשב שכדורגל יתאים להם, ויאפשר להם להשתתף בתחרויות האזוריות".

שנהר התאהב מיד בטבע הפשוט והלבבי של המיקרונזים, אבל עם המטרה שלו, בניית קבוצת כדורגל מתפקדת, זה לא לגמרי התיישב. "הם לא רגילים לעבוד; הרי שם אתה יוצא החוצה ויכול לקטוף בננות ואננס ופפאיות. האוכל גדל חופשי על העצים, ולא תמיד אלו עצים ששייכים למישהו. דגים בשפע. אלו אנשים שלא ממהרים לשום מקום. אם אני אומר להם שיש אימון בארבע הם יכולים לבוא בחמש וחצי, שש. התחלתי להכניס משמעת. לבנות קבוצה, איתרתי שחקנים מכדורעף, מכדורסל, אלו שנראו לי קצת יותר קרובים לעניין הזה. אשתי הקימה שם בינתיים קבוצת התעמלות אמנותית".

הקבוצה היתה לאלופת הפדרציה, אך במשחקים האזוריים, נגד מדינות בעלות מסורת כדורגל איתנה, הצליחה פחות. "בכל שנה הייתי מקבל שחקנים חדשים, אחרים מאלה שאימנתי, בשנה הקודמת, והיה עלי להתחיל מההתחלה. אבל כמה שחקנים הצליחו, ובעקבות זאת קיבלו מלגות לימודים בארצות הברית. יצא להם משהו מהכדורגל הזה. המשחקים האזוריים, 'האולימפיאדה של הפסיפיק', היו חוויה לא נורמלית. אולי ארבע מדינות באו כדי לנצח; השאר באו להפנינג. כל התלבושות המסורתיות, המוסיקה, ריקודים, שירה. כשעזבתי העניין הפסיק. יקר להם להביא אנשים ממרחק כזה. ניסו להביא מישהו מאוסטרליה אבל הוא לא מצא שפה משותפת איתם".

שנהר רקם לדבריו יחסים הדוקים עם בכירים מיקרונזים. "אני יכול לשבת ככה ופתאום הנשיא מצלצל, בוא לארוחת ערב, לארוחת בוקר. כיום, כקונסול כבוד, היום אני אמנם מייצג את המיקרונזים פה, אבל עיקר העבודה הפוכה, ולמעשה במידה מסוימת אני מייצג אותנו בפניהם. משרד החוץ פועל יפה ובשקט, אבל לא תמיד מספיק". לדעתו היחסים עם מיקרונזיה אינם מה שהיו, משום שהמיקרונזים התאכזבו מהסיוע המצומצם שהגישה ישראל לאחר סופת טייפון שזרעה הרס באחד האיים ב-2004. במשרד החוץ אומרים ששנהר מגזים: המיקרונזים לא היו מאוכזבים, כי הסיוע הרלבנטי היחיד היה כספי, וסיוע כספי אינו הסיוע שמיקרונזיה מצפה לו מישראל; ועם זאת, יהודי ארצות הברית אספו כסף למען תושבי האי שאיבדו את בתיהם.

צוות התוכנית 'עובדה' הנציח בסרט תיעודי, 'אגדת דשא' שמו, את עלילות שנהר במיקרונזיה. שנהר אומר שהסרט מוקרן היום לעתים תכופות בטיסות פנים בין מדינות האוקיינוס השקט. "מורה שלי מכיתה ז' שראתה את הסרט אמרה שזה סרט על אמונה בעשיית דברים שחשבת שלא תוכל לעשות. אנשים פה סיפרו על זה המון בדיחות. על זה שבועטים והכדור עף לים, וכאלה. אבל לעשות מה שעשיתי לא כל אחד מסוגל. יותר קל לצחוק. כשאורי מלמיליאן ראה את הסרט הוא אמר לי שבמקומי הוא היה חוזר מיד לארץ. אין נעליים, אין מגרש, לא יודעים מה זה חוקים, אין שעון. ובעיקר אין כסף. היה להם כושר טוב, וזה היה מבצע, כי הם לא נוהגים לזוז. הם הולכים מאה מטר אולי חמש דקות".

למה לדעתם אנשים פה עושים צחוק ממיקרונזיה?

"כאלה אנחנו. אנחנו לא מבינים שאנחנו נראים בחוץ כמו שהמיקרונזים נראים לנו. אנחנו חיים פה במין קונכייה, חושבים שיכולים לצחוק על כל העולם, לכל אחד יש מה לומר. לוקח לי שבועיים שלושה להתאקלם פה כשאני חוזר משם. זה להגיע למשחטה. האנשים שם מאוד נחמדים, נאיביים, לא יודעים לשקר, לא התקלקלו. כמו ילדים שעוד לא נחשפו לקלקול של עולם המבוגרים".

מקבילו של שנהר, קונסול הכבוד של ישראל במיקרונזיה, הוא איש העסקים המיקרונזי ריד אוליבר. כדי לקבל את המשרה הזו לא היה עליו להקים קבוצת שייטי קאנו ישראלים על חוף הים התיכון, אך היה עליו לגבור על תריסר מועמדים נלהבים אחרים שקפצו על המשרה נטולת המשכורת. בנו, בכור שמונת ילדיו, מת כששירת בצבא האמריקני.

"תמיד היו יחסים טובים בין ישראל ומיקרונזיה", הוא אומר. הַתמיד הזה, בל נשכח, הוא נצח קצר למדי: עשרים שנות קיומה של מיקרונזיה כמדינה עצמאית, ובפרט, מבחינתנו, 15 שנות חברותה באו"ם. "אני נהנה לשמש גשר בין העם הגדול של ישראל לבין העם שלנו. צעירים ומבוגרים פה רואים את ישראל כארץ הקודש שתמיד קראו עליה בתנ"ך. הם מתייחסים לישראל כמקום שבו חי ישו ואירעו סיפורי המקרא".

מפריע לכם שישראל מבקשת לסגת מהמקומות האלה?

הראיון מתנהל בדואר האלקטרוני, ואוליבר עונה על השאלות במרוכז, כך שקשה לקבוע אם כשהוא כותב "גדל אצלנו צמח ששמו סקאו, שנקרא גם צמח השלום, כי מכינים ממנו משקה שלאחר השתייה ממנו אנשים מצליחים לדון ביניהם ולהגיע לפתרונות של שלום. צריך שלום" זהו מענה לשאלה שלעיל.

"רבים ממכריי הביעו את רצונם לבקר בישראל לפחות פעם אחת בחיים", הוא מוסיף בהקשר אחר. "אלו שכבר היו שם באו עם חדשות טובות. אשתי ואני מתכננים להגיע לשם כשיהיה לנו מספיק כסף. דגל ישראל מתנופף תמיד בחלוני ובחזית משרדי כאן בעיר קולוניה, בירת מדינת פונפיי. מסור נא לכל הישראלים שדלתותינו פתוחות בפני כל מי שיגיע".


יום שלישי, 19 בינואר 2010

האדמה תרעד ואנחנו ניפול: עם האפרנאי אפרים לאור על ההיערכות לרעידות אדמה

מאת צור ארליך. פורסם ב'דיוקן', עיתון 'מקור ראשון', ה' באדר תשס"ז, 23.2.2007

כשחושבים על כך, זה ודאִי, קרוב ומחריד. אחת לכמה עשרות שנים, בכל מקרה לא הרבה יותר ממאה, מתרחשת בארץ ישראל רעידת אדמה חזקה והרסנית. היתה אחת ב-1837, שמחקה את צפת. היתה ב-1927. מכאן שהקטסטרופה הבאה בפתח. ברעידות הקודמות לא היתה הארץ מאוכלסת בצפיפות רבה כל כך כמו היום, ברבי קומות, ולא היו בה מפעלי תעשייה המאחסנים חומרים מסוכנים, ובכל זאת נהרגו אלפים. התרחיש של ועדת ההיגוי להיערכות לרעידות אדמה מדבר על 17 אלף הרוגים, רבבות פצועים ורבע מיליון פליטים ברעידת אדמה לא חזקה במיוחד, בעוצמה 6.5.
מאחורי התחזית הזאת עומד יושב ראש הוועדה עד לפני שבועות ספורים, ד"ר אפרים לאור. הוועדה קמה רגע לפני תום האלף הקודם, ולאור, 55, לשעבר מפקד חטיבה 7 של השריון וכיום ראש התוכנית לניהול מקרי אסון באוניברסיטת חיפה וראש עמותת יחידות החילוץ בישראל, הנהיג אותה בשלוש השנים האחרונות במלוא הלהט המתולתל שלו. למקצוע שלו, שהוא היה בין הראשונים בעולם להתמחות בו, הקצתה החודש האקדמיה ללשון העברית שם חדש, אפרנאי, מלשון אפר"ן: אסון פתע רב נפגעים (ומי יודע, אולי גם מלשון אפרים). לאור הוא האפרנאי הלאומי, ועכשיו זה כבר לא רשמי.
אילו סוגי אסונות נוגעים לכם, האפרנאים? אסונות ביטחוניים קשורים לעניין?
לאור: "אסונות כאלו הם כזית לעומת רעידת אדמה, צונאמי, תאונה כימית, שחרור חומרים מסוכנים לסביבה".
שזה בעיניך סביר יותר מנפילה של פצצה גרעינית, שנזקה גדול יותר.
"מה הדיבורים האלה, באמת, זה פשוט מגוחך. כשאין סיכון וכשיש סיכון זה אותו דבר? איזה רציונל יש לקנות מטוסי אף-15 אַיי כדי לטפל באיום האיראני שעוד לא נולד? כל המיליארדים האלה הזיזו פרסי אחד ממקומו? רעידת אדמה מתרחשת כל יום על פני כדור הארץ. אני לא ממעיט בסיכון הביטחוני, אלא מבקש לשים את האיומים בהיררכיה. רעידת אדמה זה אקוטי. צונאמי – אקוטי. תאונה כימית, שריפות תעשייתיות, פגיעת תחמושת פשוטה במפרץ חיפה שתדליק את כולו – זה אקוטי. פצצה גרעינית לא אקוטי. זה ההבדל. רק ניסים הצילו אותנו במלחמה האחרונה מהחומרים המסוכנים. ולדליפה או דליקה של חומרים מסוכנים יכולים להיות גורמים רבים, לא רק רקטות. רעידת אדמה, צונאמי, תאונה. בצ'רנוביל זו היתה תאונה. בבופאל בהודו זו היתה תאונה".
הטיפול העכשווי של המדינה בסכנת רעידת האדמה הוא הפקרות בעיניך?
"בוודאי. במה מתעסקים? בשלושה חיילים שגנבו לנו. לא באלפים שהולכים להיהרג. למה אני ציני כלפי הסיכונים הביטחוניים? מסיבה פשוטה. כי בעיראק המציאו המצאה שלא היתה; אז שאני אתייחס לזה ברצינות? על האויב שלנו בצפון דיברו במושגים של מכות כנף; אתה רוצה שאתייחס לזה ברצינות? שואלים אותי אם יש התרעה לרעידת האדמה הבאה. אני לא יודע. אם אתם לא יודעים מתי תהיה המלחמה הבאה, שאתם מתחילים בה, אתם רוצים שאדע מתי ריבונו של עולם יגרום לרעידת אדמה כאן? אבל מה, אי אפשר לנסוע לקונדוליסה רייס ולומר לה שהקב"ה מאיים ברעידת אדמה. ככה, עם איום איראני, אפשר לנסוע לאמריקה, לרוסיה, למובארכ, לפגוש את הזה ואת ההוא, יש על מה לדבר ולטחון מים".
הנכונות של הרשויות להכיר בסכנת רעידת האדמה גברה בשנים האחרונות, ושר התשתיות בנימין בן-אליעזר החליט להמליץ לממשלה להעביר בעשרים השנים הבאות 5 מיליארד שקלים לחיזוק מבני ציבור. לאור, היו"ר המועזב של הוועדה, היה מעדיף 10 מיליארד. הסכום הזה יספיק לחיזוק מה שנראה בעיניו מקור הסכנה הגדולה ביותר, בתי הספר בארץ. חיזוק כל המבנים בישראל והפיכתם לעמידים לרעידות אדמה יעלה בסביבות 200 מיליארד, שיכולים לבוא רק מכיסם של האזרחים בעלי הבתים. אבל ההשקעה אמורה להיות משתלמת: רעידת האדמה הגדולה שתבוא צפויה, בתנאים הנוכחיים, לעלות למשק 300 עד 500 מיליארד שקלים.
בשנותיו בוועדת ההיגוי להיערכות לרעידות אדמה, לאור פירש את מהותה באופן רחב, וראה בה ועדה להיערכות לאפר"נים, ובפרט ל'נטקס' – אסונות טכנולוגיים הנגרמים מאסונות טבע. "אלה שנתנו לוועדה את השם שלה לא הבינו שבמדינה מתועשת אין רעידת אדמה טהורה", הוא מסביר. "רק בשנה האחרונה היו בעולם 12 אפר"נים עם שחרור חומרים רעילים. הממשלות אוהבות להצניע את החלק הזה, כי רעידות אדמה זה הקדוש ברוך הוא ואילו תעשייה זה הן – היא בבעלותן או ברישוי שלהן". רעידת אדמה חזקה שתפגע באזור תעשייה גדול תשחרר חומרים מסוכנים המאוחסנים שלא כראוי, תצית דלקות, תיצור מפגעי חשמל והצפות. התעשייה המסוכנת וריכוזי החומרים נמצאים בעיקר במישור החוף, וכן באזור שבין תל-אביב וירושלים, אך לדבריו יושבי הגליל והשומרון לא יהיו פטורים מהנזק, כיוון שהרוח תישא מזרחה את הגזים הרעילים.
"עשינו במפרץ חיפה סדנה של שלושה חודשים, הדבר הכי ממצה שעשו בארץ בעניין אמוניה", מספר לאור. "שחררנו במודל שלנו מנה של 2,400 טון; מנה צנועה, כי במכל יש בדרך כלל עד 12 אלף טון. הגענו ל-17 אלף הרוגים ו-65 אלף פצועים, שאלו מהם שיהיו פצועים קל יהפכו גם הם לבינוני או קשה כי לא יהיה מי שיטפל בהם. ולצד זה גם שריפות; אחת התופעות שכמעט אין רעידת אדמה בלעדיהן. ברעידת האדמה בקוֹבֶּה שביפן היו 144 שריפות גדולות בו זמנית. על כל כמה שריפות יהיה כבאי אחד. אם יהיה גם צונאמי, הוא ייכנס דרך הקישון, ויציף מפעלים רבים".
עוד פעלה הוועדה בראשות לאור לעדכון 'תקן 413' משנת 1975 לעמידות מבנים לרעידות אדמה וליצירת תקן למבני תעשייה שלא היה קיים עד כה. היא דרשה סנקציות נגד בעלי מפעלים שלא יכינו אותם לרעידת אדמה, תיאמה עם מדינות חוץ איזה סיוע בדיוק יגישו לישראל במקרה אסון, ויזמה שורה ארוכה של השתלמויות, תרגילים ותוכניות לימודים. בשבועות האחרונים, באין מחליף ללאור, פסקה פעילות ההדרכה והתרגול. איש לא יאמר זאת בפה מלא, אך נראה שפעלתנותו המוגברת של לאור היתה בעוכריו.
"לאחר שנים אחדות שבהן הוארך חוזהו של לאור, הוחלט לרענן את השורות ולהחליפו במועמד ראוי לא פחות", מסביר דובר משרד התשתיות הלאומיות. "ישנם כבר מועמדים כאלה". לאור סבור שהכוונה היא להגביר את שליטתו של משרד התשתיות בוועדה. עד כה פעלה הוועדה כגוף בין-משרדי שהיה כפוף לוועדת שרים, ומשרד התשתיות העניק לו רק חסות מנהלית. "אחד הדברים שעצבנו את הפקידים הוא שלוועדה היה תקציב משלה, בלתי תלוי. כשיהיה לה יושב ראש חדש מתכונת ההפעלה שלה תשתנה. בכלל, זו תקופה לא טובה לנושא המוכנות לרעידות, כי הרשויות מתעניינות עכשיו יותר בצפי למלחמה נוספת בצפון בקיץ מאשר ברעידת אדמה. אבל מבחינות רבות ההיערכות לרעידת אדמה דומה להיערכות לירי רקטות – חיזוק בניינים, שיפור האחסון של חומרים מסוכנים". ממשרד התשתיות נמסר שלא צפוי כל שינוי במתכונת הפעילות של הוועדה.
העדיפות המכרעת שלאור מעניק לאיום הסיסמי על פני האיום הצבאי עשויה להפתיע את חובבי הסטריאוטיפים, על רקע עברו של לאור כמפקד חטיבת שריון, עמדותיו הפוליטיות הימניות שהוא דואג לא להסתיר, ומגוריו על המדרון היורד אל השבר הסורי-אפריקני, במושבה כינרת. מקום מגורים שהוא התגרות בגורל, אם לא לוקחים בחשבון את הנוף המשכר של האגם, העמק והגולן הנשקף מחצרו, את היותו נשוי לבת המושבה, ובעיקר את העובדה שביתו מחוזק בבטון ובברזל באופן שרעידת אדמה עשויה לכל היותר לגלגל אותו לכנרת, אך לא למעוך אותו על יושביו. בסלון הגדול יש ערימת מזרני התעמלות של אשתו רותם, המורה ליוגה, אך לא תמונות, כדי שלא ייפלו ביום פקודה על ראשי היושבים – אם כי לאור אינו שולל תליית תמונות, עם שני ווים לכל אחת.
אולי הכל מתחיל ונגמר בזה שהוא תרמילאי, מוצ'ילר בלשונו ובלשון התרמילאים. הוא מוקפץ לאזורי אסונות בעולם כראש קבוע של משלחות סיוע ישראליות, וכן כיועץ עצמאי לממשלות זרות ולרשויות האו"ם. בשנות התשעים, כשהיה אחד האפרנאים המעטים בעולם, עסק בכך לעתים קרובות. המוצ'ילריות שלו היא שהכניסה אותו לתחום, שכן בשנות שירות הקבע שלו נהג לקחת חופשות ממושכות ולחרוש מדינות אקזוטיות, ואחד הטיולים הללו, בברזיל, גרם לו להחליט שהדוקטורט שלו יהיה בניהול אזורי אסון.
"את הטיול הראשון שלי כמוצ'ילר עשיתי בגיל יחסית מבוגר. אחרי שהייתי סמח"ט. כלומר, עניינו אותי לא רק דברים שמעניינים את המוצ'ילר המצוי. במקרה אחד פגשתי את סגן מושל מחוז באהיה בברזיל. הוא אירח אותי, ובין היתר נסעתי לראות את אזורי התעשייה של סלוודור באהיה. מאתיים ומשהו מפעלים, הרבה חומרים מסוכנים, וכל זה ליד העיר הגדולה. אמרתי לו, איך אתה מרשה לדבר כזה להתקיים. עברו הרבה שנים מאז, ואני זוכר את התשובה שלו כאילו נאמרה היום: 'אני צריך לבחור אחת משתיים. או שהתושבים ימותו עכשיו מרעב, או שימותו מחומרים מסוכנים לאט ובהדרגה. זו הדילמה שלי. בחרתי שימותו לאט לאט'. זהו. זאת אמת פשוטה ועמוקה. אי אפשר להאכיל את אוכלוסיית העולם, שישה מיליארד איש, בלי החומרים המכונים מסוכנים שמאפשרים את קיומה של תעשייה. הדילמה היא אמיתית, ואי אפשר לפתור אותה באמירה 'אה, אז יהיה בלי חומרים מסוכנים, אז נעביר את זה לנגב'. זה דבילי. מה זה תעביר לנגב? העוברים יעברו אחרי המפעל".
לאור היה כאמור אחד הראשונים בתחום, אך בינתיים חלה בו התפתחות מהירה. לפי נתונים שאסף לאור, ב-1995 היו באוניברסיטאות העולם רק 3 תוכניות להכשרת מומחים לניהול מצבי חירום ואסונות, וכיום התחום משגשג ויש יותר ממאה. זו שבראשותו, לתואר שני ושלישי באוניברסיטת חיפה, תפתח בשנה הבאה מסלול לתואר ראשון. את הנסיעות שלו לאזורי אסון הוא משתדל לרכז בחופשות הסמסטר, אם אין מדובר באסונות בהולים. "באוניברסיטה מבינים שככה זה המקצוע. לכל אחד יש ספרות מקצועית שלו, והספרות המקצועית שלי היא אזורי אסון".
בהשוואה לספרות המקצועית הזו, התחביב שלו הוא באמת תחביב. "צוותי החילוץ. זה הנשמה. מאז השתחררתי מצה"ל ב-1992 אני מתנדב ביחידות החילוץ. כראש העמותה של 11 יחידות החילוץ בארץ אני לא חבר אחד הצוותים, אבל אני מצטרף מדי פעם לאימונים ולחילוצים. בשלוש השנים האחרונות הספקתי לעשות את זה רק בדיבורים. עכשיו אוכל לחזור לזה".
מבחינתו זו אפילו לא חצי נחמה על עזיבתו המאולצת. משרד התשתיות מבטיח שההיערכות לרעידות אדמה תימשך כפי שהיתה – אך לאור חרד לגורלו של מערך ההסברה הגדול שהוא תכנן, שאמור להגיע לרוב אזרחי המדינה ותלמידיה, שכן כאשר עיר קורסת, ומספר הנפגעים מגיע לרבבות, האזרחים חייבים לדעת לטפל בעצמם. "ראינו בסופה קתרינה, למשל, שהידע שבידי התושבים והתנהלות הרשויות הם בין הגורמים הקובעים את מספר הקורבנות.
"הכנו קורס בן 24 שעות שאני ממליץ שכל אזרח יעבור. מלמדים בו איך לנהוג במקרה אסון, אבל גם איך לקנות בית ואיך לבנות. כבר עכשיו, בחלק מבתי הספר, יש מערך של חמש שעות בכל שנת לימודים. מי שיודע את הדברים האלה ישרוד הרבה יותר טוב מהאחרים. אין בכלל שאלה. הראשונים שצריכים להתחיל בזה הם המשטרה, הצבא, מגן דוד אדום, כיבוי אש, עובדי עיריות, עובדי ממשלה – ובכך באמת התחלנו".
הוא חושש גם שאובדן כוחה ועצמאותה של הוועדה יעיבו על עתידה של התוכנית המקיפה שהכינה לחיזוק מבני הציבור בארץ, תמ"א 38. מדינת ישראל, הוא מסביר, אינה יכולה להרשות לעצמה לנהוג כמדינות אחרות ולהסתפק בכך שהבנייה מעתה ואילך תהיה על פי התקנים; חייבים לחזק גם מבנים קיימים. "אין לנו מותרות כאלה, כי אצלנו המשולש האסוני של תעשייה, אוכלוסייה צפופה ותשתיות לקויות לוחץ יותר מבכל מקום בעולם. רק בניו-ג'רזי יש צפיפות כזו של שלושת הגורמים האלה".
מוזר לחשוב שאין מדינות במצב דומה. נגיד יפן: צפופה, מתועשת ונמצאת בקו שבר.
"במדינה של הרבה עשרות מיליונים, אלפי הרוגים זה אולי לא נורא, זה חצי יום עבודה לנשות האומה. ב-1995 היתה ביפן רעידה באזור מתועש עם הרבה דמיון למפרץ חיפה. נמל, תעשייה, כל הדברים האלה. היו 6,500 הרוגים. 33 אלף פצועים. 400 אלף מבנים ניזוקו, כחצי מיליון פליטים. מה הם עשו? את מה שבנו מאז ואילך בנו טוב. הם לא שִדרגו את הקיים. אם היינו מדינה שמוכנה לספוג 6,500 הרוגים אולי היינו אומרים שחבל להתאמץ. אבל ישראל לא מסוגלת לספוג בצורה שפויה שגונבים לה שלושה חיילים. לטוב ולרע. אם הממשלה היתה מראש אומרת לי, אני מוכנה לספוג 5,000 הרוגים, רבע מיליון פליטים – אז בסדר, אעשה תוכנית אחרת לחלוטין. אבל אף אחד לא מעלה על דעתו אמירות כאלה".
לדבריו, למרות קוטנה של הארץ וריבוי המדענים בה, ישראל שונה ממדינות מפותחות אחרות בכך שחסר בה מידע גיאוגרפי. "קרקע מדינת ישראל לא נחקרה בצורה ראויה על הסיכונים הסיסמיים שבה. לא יודעים את הגיאולוגיה היטב, לא את הסיסמולוגיה היטב, לא את הביסוס – קשר קרקע-מבנים. אתה נראה מופתע".
כן, כי זו ארץ כל כך קטנה ונחקרת.
"תחפש מה חקרו אז תראה. על צונאמי בים המלח יש מאמרים מפה ועד להודעה חדשה. על שפיעת ראדון, על חיזוי רעידות אדמה. כל אלו נשנושים. מה שצריך כדי לצייד מהנדס – אין. במדינה מתורבתת שהיו מחייבים את מדעניה מיום ייסודה לחקור מה שצריך ולא לבלבל את המוח, הקרקע שלנו היתה חקורה מזמן. אבל פה המדענים הם אנשי העולם הגדול, והקרקע לא חקורה, ומגלים כל פעם מחדש עוד שברים ועוד שברים. רק עכשיו התחילו להכיר בתופעות כמו הגברה – מעין תהודה שיש ברעידת אדמה כאשר קרקע רכה מונחת על סלע, שגורמת לכך שעל המבנה פועלים כוחות חזקים הרבה יותר ממה שהיו אילו היה על גבי סלע – או התנזלות – קרקע שבעקבות פעילות סיסמית הופכת דייסתית, ואז מבנים שוקעים או מתהפכים על צדם".
אתה מצפה להשקעה כספית עצומה בהיערכות לרעש, אבל יש גם גורם של הסתברות. אפילו אם רעש אדמה בישראל הוא רק עניין של זמן, ההסתברות שאזור נתון ייפגע היא חלקית.
"ההסתכלות הכי עקומה שיכולה להיות על אפר"נים היא הסתברותית. ההסתכלות הנכונה היא פוסיביליסטית: האם דבר יכול לקרות או לא, ומה מחיר הטעות. כשלא נזהרו מצונאמי, בדצמבר 2004, המחיר היה חורבן אדיר. ומה היה המחיר של זהירות היתר שלושה חודשים אחר כך, כשהיתה רעידת אדמה נוספת ופינו את אזורי החוף בדרום אסיה אבל הצונאמי לא בא? שחיי התושבים השתבשו לכמה שעות. מלחמה אפשר, במקרה הגרוע, למנוע באמצעות כניעה: מקסימום יוחלף השלטון בירושלים. הם לא ישחטו את כולנו; הרי מי שעשו מאיתנו סבון זה לא הערבים. ואילו לתאונה, או לרעידת אדמה, אתה לא יכול להגיש את כניעתך ולהינצל. זה בא עד שזה נגמר.
"אנשים עושים חשבונות כמה שעות הילדים נמצאים בכיתות, ולפי זה מחשבים את ההסתברות שרעידת אדמה תפגע בהם כשהם שם. זו איוולת. כי זה או שהם בכיתות או שהם לא בכיתות. ואם הם בכיתות, הולכת למות שכבת גדול בין גיל 6 ל-18. פגיעה ממוקדת ב-12 שנתונים פירושה קהילה חולה לשניים או שלושה דורות".
למה שתימחק שכבה שלמה? הכיתות מפוזרות ברחבי הארץ, כמו יתר המבנים.
"יתר המבנים, רק פחות מרבע מהם נבנו לפני היות התקן. בתי הספר – חצי מהם. נוסף על כך, התחזוקה בהם דפוקה לגמרי. וחוץ מזה, יש הבדל בין ילדים שנמצאים בכיתה הרוסה למבוגרים בבית הרוס. מבוגרים פה ושם עוד מוצאים ידיים ורגליים בלי שהכשירו אותם. ילדים קצת פחות. ומבוגרים שהילדים שלהם לכודים, המוח שלהם קצת יותר הפוך".
לאור שולף דוגמה אחר דוגמה להפקרות מערכתית. בניין דירות ובו מאה משפחות נבנה על גבי שבר גיאולוגי, תוך התעלמות מהחוק, וסגן ראש העיר שהשיב לפנייתו של לאור בנושא כתב שמהנדס הקרקע התחייב מקצועית שדבר לא יקרה. "זה כמו שאומר לך סע הביתה 260 קמ"ש, על אחריותי המקצועית". יסודות בטון עקומים ושבריריים של בתים ביישוב חדש ומתוכנן בגליל. השקיית יתר של בטון, באופן שלדבריו יגרום לבניין שלא להיות עמיד לרעידת אדמה. "זה לא עולה כסף לבנות עמיד, אלא רק שכל. אבל למי אכפת".
אני מנסה להבין אם אפשר לקשר את זה להפסקת העבודה שלך.
"אתה מחפש סקנדלים. לא תשמע".


לא מה שחשבתם
רעידת אדמה היא אסון.
כמובן; אבל יותר מכותב אחד באתר ועדת ההיגוי להיערכות לרעידות אדמה מקפיד לציין שהרעידה היא רק תופעת טבע, והמבנים שבונה האדם הם שהופכים את התופעה לאסון. האתר מכיל המלצות חשובות כמו הכנת תיק ביתי ובו ציוד לפינוי חירום (משרוקית, למשל, יכולה להועיל כשמחפשים אותך תחת הריסות), והוראות להצבה נכונה של תמונות, מדפים וארונות בבית.
צונאמי – לא אצלנו.
לא נכון. הסבירות שאסונות טבע קטלניים כמו שיטפונות, סופות והתפרצות הרי געש יתרחשו בישראל בקרוב היא לדברי אפרים לאור זניחה, אך לא כך אשר לצונאמי. באלפיים השנים האחרונות תועדו בחופי הארץ 23 מקרים של צונאמי. ב-1546, למשל, נשטפה יפו בשל רעידת אדמה שמוקדה בבקע הירדן, וברעש הגדול של 1837 הוצפה טבריה בגל ענק.
בעת רעש אדמה יש לעמוד מתחת למשקוף.
לא מדויק. הדבר מועיל רק אם מעל המשקוף יש קורה של שלד הבית, ואם אין שם דלת שעלולה להיטרק. אם המשקוף אינו עומד בתנאים הללו, הוא אחד המקומות הגרועים ביותר להיות בהם.
בכיתה, על התלמידים להתכופף מתחת לשולחנות.
במציאות הישראלית, אומר לאור, ההנחיה הזו אינה יעילה במיוחד. הרעיון הוא שהשולחנות יגנו על התלמידים מפני רסיסים, בהנחה שהתקרה עצמה חזקה דיה ולא תקרוס; אך ברוב בתי הספר בישראל הסכנה האמיתית היא נפילת הגג, ושולחנות הכיתות יישברו אפילו אם ייפול עליהם גוש במשקל קילוגרמים מעטים.
הבית שלי נבנה אחרי 1975, כשכבר היה תקן, ולכן אין לי מה לדאוג.
מוטב לדאוג ולבדוק. לא כל הקבלנים מקפידים על התֶקן המדובר, 'תקן 413'. וגם אם הקפידו, אומר לאור, התקן עוסק רק בשלד המבנה ולא בשאר מרכיבי הבנייה, מתייחס לכל הבתים כאילו נבנו על סלע קשה ועל משטח ישר, ומתעלם משלל תופעות גיאולוגיות ופיזיקליות. כעת נמצא בהכנה תקן חדש.
למי בכלל יש כסף להפוך את ביתו לעמיד לרעידות אדמה.
לדברי אפרים לאור, לרובנו יש: מדובר בדרך כלל בהשקעה של 2,000 עד 3,000 דולר. יש 12 טכניקות הנדסיות לחיזוק הבית, וחלקן יכולות להשתלב בהזדמנות של הרחבת הבית; למשל, אם בונים קומה שנייה, אפשר לתמוך אותה בעמודים הנעוצים היטב בקרקע, וכך היא תשמש מעין כובע-מקַבֵּע לקומה התחתונה.
מסכן מי שגר בקרוואן, או קראווילה. רעידת אדמה אחת והלך עליו.
אולי מסכן, אבל לא ברעידת אדמה. זהו המקרה היחיד שבו בטוח יותר לגור דווקא במבנה קל ודק. אם נופל לך משהו על הראש עדיף שזה יהיה גג של קרוואן ולא תקרת בטון. בכלל, ברעידת אדמה מוטב לשהות בחוץ, בשטח פתוח.
כדאי לגור באזורים מרוחקים מקווי שבר, כמו מישור החוף ומערב הנגב.
מאה קילומטר אינם מרחק ביטחון ממוקד הרעש, אומר לאור ואף מספק דוגמאות מההיסטוריה הקרובה של רעידות האדמה. בפרט כשהקרקע רכה, או כשמתערבים גורמים גיאולוגיים נוספים. גבולותיה הצרים של ישראל אינם מכילים מקום מפלט מנזקיה של רעידת אדמה.