מאמר זה, מאת צור ארליך, הופיע במוסף 'דיוקן' של מקור ראשון, כד בסיון תשס"ח, 27.6.2008.
בתנופה גדולה – רטורית, אינטלקטואלית, רגשית – מגישים בני הזוג רְוִיאֵל נֵץ ומאיה ערד את מה שיהיה עד להודעה חדשה טקסט היסוֹד של המהלך להשבת הצליל לשירה העברית. אותה מגמה מרתקת ומושמצת, שהתקיימה אמנם כל השנים על אש קטנה של יחידים, אך כתנועה קוראת תיגר וטוענת לכתר היא מזוהה בעיקר עם כתב העת 'הו!' שהחל להופיע לפני שלוש שנים וחצי ועם עורכו המשורר דורי מנור.
ספרם החדש של נץ וערד, 'מקום הטעם' (בהוצאת אחוזת בית, שהיא גם ביתו של 'הו!') אינו מניפסט, גם לא ספר של משנה סדורה, אלא שרשרת מסות על מבחר משוררים, יצירות ותופעות בממשק שבין שירה וחברה, שרובן פורסמו תחילה ב'הו!' ונועדו לעמוד בפני עצמן. ובכל זאת, כשזוג המחברים שזר אותן בחוט האוגד אותם לספר אחד, והשחיל עליו בהזדמנות זו חוליות נוספות, הוא העניק לתנועה שהוא מכנה 'החרוז החדש' כלים להבין ולהסביר למה היא נחוצה ומתבקשת כל כך, ואיך אפשר לקרוא מחדש, הפעם לקרוא באוזניים ולא רק בעיניים, את ההתרחשויות בזירה השירית שלנו – ואיך כל זה קשור, הו, קשור בעבותות, להוויה הישראלית של כולנו.
לו התנהל באיזו אוניברסיטה בשנה שעברה, כלומר לפני הופעת 'מקום הטעם', קורס על ראשיתה של תנועת החרוז החדש, היתה רשימת קריאת החובה כוללת ודאי כמה ציוני דרך אחרים. היו שם ספרו הראשון של דורי מנור, 'מיעוט', שבו הוא מכריז: "את ברִיח התקופה הזאת נועדנו להגיף:/ עכשיו הוא זמן שירה גדולה, עכשיו הוא זמן נגיף". והיו שם גם דברי הפתיחה של מנור בגיליונות הראשונים של 'הו!', וויכוחיו העסיסיים, לפעמים גם רפש יכול להיות עסיסי, עם אריאל הירשפלד ונתן זך מעל דפי 'הארץ'. אבל היו שם, בביבליוגרפיה המדומיינת שלנו, גם שני ספרים, שתי יצירות שיריות, מאת שני מרצים מאוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה, היסטוריון המדע פרופ' רויאל נץ והבלשנית ד"ר מאיה ערד, הלא הם שני גיבורי סיפורנו. הספר האחד מסמל את דמדומי ימי נידתה ונידחותה של השירה החרוזה, והספר האחֵר את פריצתה, החד-פעמית נכון לעכשיו, אל תודעתו של קהל הקוראים הרחב.
נץ, עורך המהדורה המדעית של כתבי המתמטיקאי היווני הקדום ארכימדס, פרסם ב-1998 ספר שירה חרוזה ושקולה בעל כותרת סמלית בדיעבד: 'עדיין בחוץ'. סנונית ראשונה, עדיין מחוץ לתודעה ומחוץ לזרם.
אולי החשאיות היא גורלם הקבוע של כתבי פרופ' נץ, איש רנסנס אמיתי ומחברן של רוב המסות ב'מקום הטעם', כאשר הם מופיעים בעברית ובארץ. לפני חודשים ספורים הופיע בתרגום עברי, ובסודיות גמורה כמעט, ספרם שלו ושל ויליאם נואֵל 'הקודקס של ארכימדס': הכלאה בין ספר מתח נוסח 'צופן דה-וינצ'י' וספר מדע פופולרי נוסח 'המשפט האחרון של פרמה'. מסופר בו כיצד נתגלה ופוענח קובץ אבוד של כתבי איש ה"אאוריקה!" והאמבטיה, כשהוא מחוק מתחת לאותיותיו של ספר תפילות ששימש את נזירי מר-סבא שבמדבר יהודה, וכיצד הגיע נץ למסקנה שהיווני הקדום ידע סודות מודרניים לכאורה, ובראשם החשבון האינפיניטסימלי. נכון שלא שמעתם על זה?
ואילו מאיה ערד, כיום סופרת מוכרת, חרכה בספרה הראשון, הרומאן החרוז-שקול 'מקום אחר ועיר זרה' (2003), את רשימות רבי-המכר ויותר מכך את ההנחה המקובלת שלספר למבוגרים בחרוזים אין סיכוי להצליח. עם הספר הזה תמה העונה של הקונסנזוס הקרתני החורץ שחרוז הוא עניין מיושן. זה כוחן של הקופות הרושמות בסטימצקי. אבל הוויכוח על החרוז לא תם כמובן, ועדיין רווחת הדעה שכל מה שהיה מקובל פעם הוא מיושן וכל מה שהוא מיושן הוא רע. ערד ונץ מתארים זאת היטב במבוא לספרם. ניתֵן לכמה קטעים מהמבוא לדבר. הם עושים זאת יפה מאיתנו.
"העניין הזה, שהוא כה נדוש עד שאנו נבוכים להעלות אפילו את שמו על נייר – העניין הזה של כתיבה בחרוז ובמשקל. אוהו! איזו חמת זעם מעוררת כל קריאה של התפעלות מכתיבה בחרוז ובמשקל! אנחנו משתדלים מאוד, ונשוב ונבאר, נשוב ונפרט. אבל אנחנו יודעים: את הספר הזה יקראו כ'קריאה לשיבה לכתיבה בחרוז ובמשקל', ויהיו לו לכן חסידים, מבין החסידים-ממילא, ויהיו לו אויבים, מבין האויבים-ממילא. יש מחנות כאלה, והם מתגייסים, שכן המלחמה הזאת בנפשם. כמה שלא תסביר שהעניין מורכב יותר ולכן גם מעניין יותר – שהנושא העיקרי הוא מבחינה אחת מקום הצד ה'פרוזודי' או הצלילי ביצירה הספרותית, ומבחינה אחרת היחס בין הספרות הישראלית העכשווית למסורת הספרותית בעברית ובשפות אחרות – בסופו של דבר שואלים אותך: נו, אז אתה בעד או נגד חרוזים?"
"מניין כוח המשיכה העצום של הוויכוח הזה – למה אכפת לנו ממנו כל כך? נדמה, שמהטעם הבא: (...) שהתגלגלו דברים כך שדור שלם של בני תרבות בישראל הגיעו לראות בספרות הישראלית החדשה, בנוסחתה שהתגבשה בשנות השישים, סמל ומופת לכלל הישגי עצם הקיום הישראלי. וממילא, כל נימה של פקפוק בנוסחה השגורה של הספרות הזאת היא בגדר איום מכאיב שיש לדחותו מכול וכול. ומכאן המתח, מכאן הוויכוח השב ונשנה, השב ומתלקח. העניין בסופו של דבר אינו 'חרוז ומשקל'. הוא יותר: 'מי אנחנו?'"
"לא מקרי שהתחושות הללו – המגננות הללו – נערכות דווקא סביב השירה. זו אולי משנית במערכת הספרותית מן הבחינה המסחרית הפשוטה – מעטים הם הקוראים וקונים שירה – ועם זאת, דווקא השירה היא המרכזית מן הבחינה הספרותית. דווקא בגלל היעדר הערך המסחרי של השירה, היא תמיד המקום שבו מוכרעות שאלות הספרות הטהורות, שבו נקבע הטעם והסגנון. השירה היא מקום הטעם". בפרט, מתברר בהמשך, שירה שְקוּלה, זו המוסדרת על פי מקומן של ההברות המוטעמות במילים.
כאן נכנסות ההיסטוריה והאידיאולוגיה. הבוז לצורות הישנות, למוזיקליות הוותיקה, מבטא לדעת ערד ונץ את הישראליות של הדור הקודם, את הציונות החילונית שרצתה לוותר על העבר, לשבור את מהלך ההיסטוריה ולהיוולד מכלום: "הם כל כך רצו לכתוב 'לא כמו'! לא היתה ברירה: היה צריך לכתוב כך ששום הד לא ישמע. וכדי לא לשמוע שם הד, צריך לא להשמיע שום צליל (...) המודרניזם הוולגרי הוא המשכה ההגיוני של האידיאולוגיה הישראלית בת הזמן. 'עם בלי ארץ', 'ארץ בלי עם' – נו, אז שתהיה גם שירה בלי משקל". הייתי רק מחליף את "האידיאולוגיה הישראלית", כלומר הציונית, במונח שונה מעט: האתוס הסוציאליסטי של המהפכה המתמדת.
הנה לנו תופעה שלכאורה כל כולה פנים ספרותית. שלטונה הבלעדי, הכוחני, של שירת החרוז החופשי שבה המשורר מספר על חוויות היומיום שלו, ומה שנבע משלטון זה: הצטמקותה של קהילת קוראי השירה בישראל. והנה מתברר שתופעה זו היא גם עניין פוליטי-אידיאולוגי. עניין "שמאלני", שכן הוא משקף תאווה למהפכנות ולהתנתקות ממסורת, אך גם "ימני", שכן יש בו מימד של שלילת מורשת הגלות ושל "עם לבדד ישכון". בשמאלנות ובימניות הללו גם יחד, עמדה זו היא היפוכה הגמור של משנתו השירית והציונית של נתן אלתרמן. הגיבור-הרע של דור ארבעים שנות המדבר, דור החרוז החופשי.
לא בגלל זה, אבל גם לא במקרה, עוסקת באלתרמן הראשונה בין שמונה המסות שבספר. זו מסה שכאשר היא הופיעה לראשונה ב'הו!' קראתיה בעמידה ארוכה במטבח בחצות הלילה, במין בולמוס הדומה לזלילה לילית של גלידה. לקרוא את רויאל נץ כותב על דברים שהוא אוהב זה באמת לא רחוק מלזלול גלידה, וזו היתה פגישתי הראשונה עם כתיבתו, אבל שורש הבולמוס היה בהצלחתו של נץ להוכיח, שכמו רוב קוראיו המאוחרים של אלתרמן שאינם יודעים רוסית, גם אני החמצתי את היותו ממשיכה ומפַתחה הישיר של שירת 'תור הכסף' המודרניסטית הרוסית, ובפרט זו של המשורר היהודי-רוסי בוריס פסטרנק.
הנה לנו נדבך ראשון במשנתה של תנועת החרוז החדש אליבא דערד-נץ: השורשים הבינלאומיים, הרוסיים במידה רבה, המודרניסטיים בתכלית, של השירה העברית ה'ישנה' וה'מיושנת'. כותב נץ: "כאילו אלתרמן 'ישן'! מובן שאלתרמן אינו ישן: הוא משורר המגיב למיטב שבמודרניזם, לנועז שבמודרניזם. אבל ביסוד הבורוּת, אני חושד, יש לא רק בורות, ביסוד הפשטנות יש לא רק פשטנות: ישנו גם הזלזול הזה בכל מה שהוא רוסי. כאן אולי שורש הצרה".
זו אם כן הרצפה של הטיעון שהספר בכללותו בונה: מה היה ב'חרוז הישן' של ימי שלונסקי ואלתרמן ולאה גולדברג שדורות שלמים של ישראלים לא ראו שהיה בו. אפשר לתאר את הספר הזה כבית עם רצפה ותקרה וקצת יותר מארבעה קירות. את התקרה, העתיד החדש, מה שהמחברים מקווים שיהיה רצפתה של קומה שנייה, מייצגת המסה 'פושטי המדים' המבקשת לתאר ולייחד את שירתם של משוררי 'החרוז החדש'. קבוצה לא גדולה במיוחד: נץ מזכיר את דורי מנור, אנה הרמן, סיוון בסקין, רונן סוניס, חווה ברכה קורזקובה, נץ עצמו (לטעמִי כמה משיריו הם משיאי שירת החרוז החדש), וכן כאלו ששירתם אינה לירית – מאיה ערד, ולמען האמת גם כותב שורות אלו. כמובן, יש עוד.
מסה זו, כמשתמע משמה, חותרת למסקנה בעייתית, התואמת את עמדותיו הפוליטיות של הזוג: ששירת החרוז החדש, או לפחות החטיבה הלירית שבתוכה, היא פוסט-אידיאולוגית. שירתם של אלה שמאסו בסדר הקיים וב"כיבוש" ומסרבים אפילו להשתתף בוויכוח בעניינו. עיקר המסה מוקדש לניתוח צורני המראה שמשוררי החרוז החדש, הרבה יותר ממשוררי החרוז הישן, ובניגוד למשוררי 'החרוז החופשי', מבליטים את מעשה האוּמנות שבכתיבת השיר. זהו, בעיני רויאל נץ, המרד של חבורה זו בסדר הקיים, האידיאולוגי: היות שסדר זה מתאפיין בשירה 'מבולגנת', פריעתו נעשית בשירה מסודרת מאוד.
קירות הבית, כלומר יתר המסות, מספרים מזוויות שונות מה קרה לספרות העברית, ולישראליוּת בעצם, בין ימי החרוז הישן לימי החרוז החדש: בשנים שבהן החרוז והצורה והצליל סולקו מהשירה העילית, הקאנונית. לאן הם הלכו ומהיכן הם בעבעו בכל זאת ואיך הם שיקפו את הישראליות שלנו בדרכי עקיפין.
הם הלכו, כמובן, קודם כול לפזמון, לשיר המושר. המחברים אינם מקדישים לכך מסה, אך הם כותבים על מאיר אריאל, שהיה לדעתם בעצם משורר, ואף משורר מהזן הצלילי, אך בהיעדר קהל הלך להיות זמר-יוצר. דומה היה גורלו של מי שנפטר שנה לפני אריאל, ושחולק איתו את מסת הקינה 'על דור שבזבז את משורריו': חנוך לוין. נץ מציג את לוין כמחזאי בלית ברירה, וכמשורר עילאי, שגם מחזותיו הפרוזאיים – המוקדמים בלבד! – מחושבים ומדודים בצליליהם עד אחרונת ההברות.
עוד כיווּן: משסולקו הצלילים מהשירה (הגזמה פראית, כמובן!), ומשהשירה במילא ירדה מן הפרק בתרבות הישראלית, הלכו הצלילים, ואיתם גם סגולות שיריות נוספות כמו הלשון המטפורית העמוסה, אל הפרוזה. במסה נרחבת מתמודד נץ עם השִירִיוּת הבלתי-נסבלת לפעמים של הסיפורת הישראלית מס' יזהר דרך מאיר שלו והלאה.
ואיפה שגשג החרוז בימי דור המדבר? בשירת הילדים. כמה מיצירות המופת בתחום זה, גם כאלו שנכתבו עוד בשנות היישוב, שמרו כל השנים על מעמד-על. 'המפוזר מכפר-אז"ר' של לאה גולדברג ושירי הספר 'בוא אליי פרפר נחמד' של פניה ברגשטיין הם כאלה. מעניין ששתי היצירות כתובות ברובן באותו משקל: "איש אחד היה בעיר,/ כל תינוק אותו הכיר"; "בוא אליי פרפר נחמד,/ שב אצלי על כף היד". על רקע הדמיון הזה השוני הקיצוני ביניהן מעניין במיוחד.
ב'בוא אליי פרפר נחמד' כוחו ה'מסַדר' של החרוז מנוצל להנחלת סדרי החברה לילדים. בסדר עולה של מפגשים – פרפר נחמד, פרח קט מן הגינה, אמא הדוגרת, טלה קטן, הפרה האדומה, האוטו שלנו, טרקטור, כלבנו השומר – מוסר התום מן העולם, והילדים מתוודעים לחוקי החברה, לשליטה האנושית הכוחנית בבעלי החיים, ולפַחד מהאויב שמחוץ לקיבוץ. נץ מגלה ביצירה סדר גאוני ומעורר פלצות – נו, כיאה לציונות הכוחנית של אז. למרבה התדהמה מתגלה שגם המאיירת של ספר הפעוטות הקלאסי, אילזה קנטור, הקפידה שבכל אחד מאיוריה העליזים תיכלל גדר.
ב'המפוזר מכפר-אז"ר', לעומת זאת, אירע ההפך. הספר הוא תרגום-עיבוד של לאה גולדברג ליצירה רוסית. גולדברג, מראה מאיה ערד, הגבירה מאוד את יסודות הנונסנס והאבסורד שבשיר. במידה רבה זה מה שסימל החרוז בשנים הללו גם בשביל הישראלי שאינו ילד: את פריעת הסדר, את הקרנבל, את ערעור ההיררכיות; לכך מוקדשת מסה שלמה נוספת, 'עליונים ותחתונים', המראה שמשוררים כאהרן שבתאי, מאיר ויזלטיר דוד אבידן או אף כותבי 'החמישייה הקאמרית' השתמשו בחריזה כדי ליצור אפקט מנמיך או כדי לתת מעמד גבוה לנושאים המקובלים כנמוכים וגסים. זהו, הרי, מה שנותר לחרוז כשסולק מהשירה הגבוהה: מצד אחד לשמש מזכרת נלעגת לשירה הגבוהה ה'ישנה', ומצד שני למלא פונקציות נמוכות של שירה עממית.
לשירה העממית הזו, אותם נאומי ברכה מחורזים ביד גסה המוקראים באירועים מפי כותבם, הקדישו ערד ונץ מחקר-שדה משותף. סביר שהוא יצוד את עין הקוראים יותר מכל פרק אחר בספר. החרוז, אם להסתפק בתובנה המרכזית של המסה, ממלא כאן תפקיד ישראלי מאוד. אנחנו הישראלים הרי מתביישים לדבר 'מהלב'; אנחנו מתביישים, בכלל, לדבר בציבור; ואנחנו גם מתביישים להיות משורריים מדי. החרוז הוא מסכה מצוינת להסתיר את המבוכה. מוסכמה, טקס אפילו, הנותנת תירוץ להביע בכל זאת משהו, אבל מאפשרת להגיד דברים קצת 'לְיַד', קצת בנאליים ולא מחייבים, כי הרי זה בחרוזים! – ועם זאת לא להישמע יומרני או רכרוכי מדי, שהרי כידוע שירים 'אמיתיים', של משוררים, כבר מזמן לא כותבים בחרוזים.
ומדוע רק חרוזים יש בשירה העממית, חרוזי בערך, ולא סממנים אחרים של השירה הצלילית – משקל, משחקי מילים, חריזה 'מושקעת'? הזוג ערד-נץ עושה הנחה גדולה לישראלים כִּבְדֵי העט, ומסביר שהם יודעים לכתוב במשקל, אבל אינם רוצים, כדי להימנע ממבוכה. כראיה לכך שהישראלים מסוגלים לכתוב בצורה משוכללת יותר הם מציגים טקסטים 'עממיים' שנכתבו על פי פזמונים קיימים, וממילא נכתבו במשקל. אבל היא הנותנת: הם נכתבו במשקל רק כתוצר לוואי אוטומטי של כתיבתם לפי מנגינה. מניסיוני ככותב שומר-משקל למדתי שרוב האנשים, ובכלל זה רוב כותבי שירי הברכות, נהנים אמנם לשמוע שיר הכתוב במשקל, כי המוסיקליות עושה את שלה, אבל כלל אינם מודעים לכך שהוא כזה וששיריהם אינם כאלה. נראה שכל עוד שירת החרוז והמשקל לא שבה להתבסס כנורמה, רק המושג "חרוזים" נותר בתודעתו של הציבור הרחב. שהרי, כפי שכבר ציטטנו מערד-נץ, "בסופו של דבר שואלים אותך: נו, אז אתה בעד או נגד חרוזים?"
