שני ספרים מיוחלים שהיופי בכותרתם הגיעו ביום חמישי, רגע אחרי שסגרתי את מדור 'קריאה ראשונה' לגיליון הסתיו של השילוח, העמוס להתפקע גם ככה. אתן עליהם אם כן מילה או שתיים כאן, שאולי תשמשנה בדיעבד תחילת טיוטה פרועה לסקירות ממותנות בגיליון החורף. המשותף לשני הספרים לבד מהיופי (וה"של") בכותרת הוא שהם מומלצים אבל קצת אכזבו יחסית לציפיות.
ב'כוחו של יופי' אוסף הפרופסור לתאטרון, הבמאי והמתרגם אברהם עוז את תרגומי השירה שלו מ-81 שנות חייו, מכמה שפות, בכ-500 עמודים. זה מבטיח אוסף נאה ומועיל של נוסח עברי לשירת העולם, וגם מקיים. עוז יודע את מלאכתו, אבל כבול קצת לדורו ולדעותיו.
דורו הוא דור משוררים ומתרגמי שירה הנוטה לבכר שפה פשוטה למדי, חריזה מינימלית בדרך כלל, צחיחות מצלולית, וקרבה סגנונית לעברית המדוברת גם כשזה על חשבון הפיוטיות. עוז מתעלה על כך לא פעם, אבל לפעמים גם לא. תרגומיו קולחים כשאינם מנסים להכביר מאמרים-מוסגרים טלגרפיים בתוך שורות, ומעבירים את רוח השיר, ואפילו ברק יש בהם – אך רובם אינם מפעימים בכוחו של יופי כלשהו ואף אינם מעוררים חשק לקרוא. קוראים רבים ישמחו, אבל אני קצת התאכזבתי, למצוא שנתח הגון ביותר מהשירים הם שאנסונים, שירי-זמר ותמלילי רוק, באיזו דמוקרטיזציה של רעיון השירה. נחמד לקרוא אותם עם המנגינה בראש, כשמכירים, אך דלותם הרעיונית והפואטית של רובם נשטחת לעין השמש.
הספר מחולק לשערים נושאיים, ובכל שער נמצא כהקדמה סקירה מאת המתרגם, מהנה לקריאה בדימוייה ובעושרה הלשוני ומועילה להבנת השירים ומבטו של המתרגם עליהם, וגם שיר או שניים בנושא מאת עוז עצמו, כהשלמה חביבה. שער "מלחמה ומוות", הכולל בעיקר שירים פציפיסטיים, הוא הגדול ביותר. בהקדמה שלו, וגם בהקדמות אחרות, תמצאו מלוא חופניים מהמוטיבציה שהדריכה את עוז בבחירה: התנגדות מפונקת לכל שימוש בכוח, בלי אבחנה כלשהי בין מותקף למתגונן, בלי טיפת התחשבות בצורכי המציאות, בלי שום מורכבות. הוא אפילו מצליח להכחיש את סדרת הפיגועים הרצחניים נגד יהודים בכפר חווארה. עוד ניכרת בבחירת השירים ובדיבור עליהם נהייתו אחר הקומוניזם, אם גם תוך התנגדות רומנטית לפלישה לפראג, בעקבות אודן; בעיקר צורמת הסגידה לדמגוגיה של המזרח-גרמני-מרצון, שלומאי השקר משרת הסובייטים ברטולד ברכט.
לטובה יצוינו באלגנטיות שלהם התרגומים לרבות מסונטות שייקספיר – אך הללו זכו כידוע לשלל תרגומים אחרים לעברית, כך שלא בהם תרומתו של הספר להרחבת מדף תרגומי השירה לעברית.
בשער ספרו של חן מרקס היופי והכוח שבכותרת, אפילו היופי והכיעור, נרמזים שוב בשמו של המחבר עצמו: היופי בשם חן (שהוא ראשי תיבות של חיים נתן) והזוועה שנעשתה בשם מרקס, כמובן לא באשמתו של המחבר או מי מבני משפחתו. הספר כאמור מומלץ וזה העיקר. הוא עוסק לא ביופי ובכיעור כשלעצמם, אלא בפסיכולוגיה החברתית הנוגעת לאנשים יפי מראה או כעורים למראה.
הספר עשיר בציטוטים מרחבי הספרות, אך מוקדיו שניים: המחקר הפסיכולוגי, וספרות חז"ל. המחקרים מאששים חשדות שלנו, ובגדול. היופי נקשר אצלנו, לפעמים שלא כדין ושלא בכוונה, עם הטוב ועם המועיל. אנו נותנים לאנשים יפים יחס מועדף ומפלים לרעה אנשים מכוערים. אנחנו מעריכים יותר אנשים עם בני זוג יפים. תרבויות שונות ורחוקות שופטות בצורה דומה להפליא מי יפה ומי מכוער. לכל זה יש בסיס מוחי.
המוקד השני והעיקרי, שכמסתבר הוא-הוא ייחודו ועניינו של הספר, הוא ספרות חז"ל. מרקס מציג בפנינו מדרשים, אגדות וסיפורים הנוגעים ליופיים וכיעורם של אנשים ונשים: דמויות מקראיות וחכמים עצמם. הוא מפרש אותם ככאלה כשזה פשוטם ולפעמים גם כשלא. הנושא אכן העסיק את חכמינו יותר מכפי שאפשר היה לחשוב, אבל בדיוק כפי שאפשר לחשוב אם מבינים כמה העניין מפעיל אותנו.
וכך, אנו זוכים לקריאות חיות ומסקרנות במדרשים על שרה במצרים ועל בני האלוהים מספר בראשית ועל השפעתו העצומה של עניין היופי בחיי יוסף, ובסיפורים על ר' יוסי איש יוקרת הקנאי, ועל השערוריות הרוחניות והבין-אישיות סביב יופיו של ר' יוחנן. גם פלימו עם החיצים בעיני השטן לא נפקד מקומו, ואף מוצגים קמעות קדומים הממחישים את הביטוי. מרקס מתגבר על תרבות המרחבים הבטוחים והביטול ומיישיר עיניים ליברליות אל מעמדה הפסיבי של האישה ברוב הסיפורים הללו ואל האשמתה בתוצאות יופייה. הוא לא נותן להתנגדות המפורשת שלו ושל קוראיו המדומים למוסכמות העבר לקלקל את לימוד הלקח מן הסיפורים הללו: חז"ל כפסיכולוגים המבינים את כוחו האפל (והנשגב לפעמים) של היופי האנושי, אך גם ככאלה שמושפעים ממנו בעצמם.
שמץ האכזבה טמון כמובן בציפייה. ראשית, כותרת הספר מעוררת ציפיות לדיון רחב יותר במשמעות היופי והכיעור, מעבר למראם החיצוני של בני אדם. בדיעבד, טוב שהספר בחר במה להתמקד. לדיון הרחב והיסודי יותר אפשר לפנות למשל אל ספריו של אומברטו אקו 'תולדות היופי' ו'תולדות הכיעור', הזמינים בעברית. שנית, ספרו הקודם של חן מרקס, 'למה דברים רעים קורים לאנשים טובים', היה הרבה יותר מקיף ומעמיק ורב-תובנות ומטלטל. שוב, עניין של ציפייה שאפשר לוותר עליו וכך ליהנות מהספר החדש בלב שלם, ולהשתדל לתקן את דרכינו.
ב'כוחו של יופי' אוסף הפרופסור לתאטרון, הבמאי והמתרגם אברהם עוז את תרגומי השירה שלו מ-81 שנות חייו, מכמה שפות, בכ-500 עמודים. זה מבטיח אוסף נאה ומועיל של נוסח עברי לשירת העולם, וגם מקיים. עוז יודע את מלאכתו, אבל כבול קצת לדורו ולדעותיו.
דורו הוא דור משוררים ומתרגמי שירה הנוטה לבכר שפה פשוטה למדי, חריזה מינימלית בדרך כלל, צחיחות מצלולית, וקרבה סגנונית לעברית המדוברת גם כשזה על חשבון הפיוטיות. עוז מתעלה על כך לא פעם, אבל לפעמים גם לא. תרגומיו קולחים כשאינם מנסים להכביר מאמרים-מוסגרים טלגרפיים בתוך שורות, ומעבירים את רוח השיר, ואפילו ברק יש בהם – אך רובם אינם מפעימים בכוחו של יופי כלשהו ואף אינם מעוררים חשק לקרוא. קוראים רבים ישמחו, אבל אני קצת התאכזבתי, למצוא שנתח הגון ביותר מהשירים הם שאנסונים, שירי-זמר ותמלילי רוק, באיזו דמוקרטיזציה של רעיון השירה. נחמד לקרוא אותם עם המנגינה בראש, כשמכירים, אך דלותם הרעיונית והפואטית של רובם נשטחת לעין השמש.
הספר מחולק לשערים נושאיים, ובכל שער נמצא כהקדמה סקירה מאת המתרגם, מהנה לקריאה בדימוייה ובעושרה הלשוני ומועילה להבנת השירים ומבטו של המתרגם עליהם, וגם שיר או שניים בנושא מאת עוז עצמו, כהשלמה חביבה. שער "מלחמה ומוות", הכולל בעיקר שירים פציפיסטיים, הוא הגדול ביותר. בהקדמה שלו, וגם בהקדמות אחרות, תמצאו מלוא חופניים מהמוטיבציה שהדריכה את עוז בבחירה: התנגדות מפונקת לכל שימוש בכוח, בלי אבחנה כלשהי בין מותקף למתגונן, בלי טיפת התחשבות בצורכי המציאות, בלי שום מורכבות. הוא אפילו מצליח להכחיש את סדרת הפיגועים הרצחניים נגד יהודים בכפר חווארה. עוד ניכרת בבחירת השירים ובדיבור עליהם נהייתו אחר הקומוניזם, אם גם תוך התנגדות רומנטית לפלישה לפראג, בעקבות אודן; בעיקר צורמת הסגידה לדמגוגיה של המזרח-גרמני-מרצון, שלומאי השקר משרת הסובייטים ברטולד ברכט.
לטובה יצוינו באלגנטיות שלהם התרגומים לרבות מסונטות שייקספיר – אך הללו זכו כידוע לשלל תרגומים אחרים לעברית, כך שלא בהם תרומתו של הספר להרחבת מדף תרגומי השירה לעברית.
בשער ספרו של חן מרקס היופי והכוח שבכותרת, אפילו היופי והכיעור, נרמזים שוב בשמו של המחבר עצמו: היופי בשם חן (שהוא ראשי תיבות של חיים נתן) והזוועה שנעשתה בשם מרקס, כמובן לא באשמתו של המחבר או מי מבני משפחתו. הספר כאמור מומלץ וזה העיקר. הוא עוסק לא ביופי ובכיעור כשלעצמם, אלא בפסיכולוגיה החברתית הנוגעת לאנשים יפי מראה או כעורים למראה.
הספר עשיר בציטוטים מרחבי הספרות, אך מוקדיו שניים: המחקר הפסיכולוגי, וספרות חז"ל. המחקרים מאששים חשדות שלנו, ובגדול. היופי נקשר אצלנו, לפעמים שלא כדין ושלא בכוונה, עם הטוב ועם המועיל. אנו נותנים לאנשים יפים יחס מועדף ומפלים לרעה אנשים מכוערים. אנחנו מעריכים יותר אנשים עם בני זוג יפים. תרבויות שונות ורחוקות שופטות בצורה דומה להפליא מי יפה ומי מכוער. לכל זה יש בסיס מוחי.
המוקד השני והעיקרי, שכמסתבר הוא-הוא ייחודו ועניינו של הספר, הוא ספרות חז"ל. מרקס מציג בפנינו מדרשים, אגדות וסיפורים הנוגעים ליופיים וכיעורם של אנשים ונשים: דמויות מקראיות וחכמים עצמם. הוא מפרש אותם ככאלה כשזה פשוטם ולפעמים גם כשלא. הנושא אכן העסיק את חכמינו יותר מכפי שאפשר היה לחשוב, אבל בדיוק כפי שאפשר לחשוב אם מבינים כמה העניין מפעיל אותנו.
וכך, אנו זוכים לקריאות חיות ומסקרנות במדרשים על שרה במצרים ועל בני האלוהים מספר בראשית ועל השפעתו העצומה של עניין היופי בחיי יוסף, ובסיפורים על ר' יוסי איש יוקרת הקנאי, ועל השערוריות הרוחניות והבין-אישיות סביב יופיו של ר' יוחנן. גם פלימו עם החיצים בעיני השטן לא נפקד מקומו, ואף מוצגים קמעות קדומים הממחישים את הביטוי. מרקס מתגבר על תרבות המרחבים הבטוחים והביטול ומיישיר עיניים ליברליות אל מעמדה הפסיבי של האישה ברוב הסיפורים הללו ואל האשמתה בתוצאות יופייה. הוא לא נותן להתנגדות המפורשת שלו ושל קוראיו המדומים למוסכמות העבר לקלקל את לימוד הלקח מן הסיפורים הללו: חז"ל כפסיכולוגים המבינים את כוחו האפל (והנשגב לפעמים) של היופי האנושי, אך גם ככאלה שמושפעים ממנו בעצמם.
שמץ האכזבה טמון כמובן בציפייה. ראשית, כותרת הספר מעוררת ציפיות לדיון רחב יותר במשמעות היופי והכיעור, מעבר למראם החיצוני של בני אדם. בדיעבד, טוב שהספר בחר במה להתמקד. לדיון הרחב והיסודי יותר אפשר לפנות למשל אל ספריו של אומברטו אקו 'תולדות היופי' ו'תולדות הכיעור', הזמינים בעברית. שנית, ספרו הקודם של חן מרקס, 'למה דברים רעים קורים לאנשים טובים', היה הרבה יותר מקיף ומעמיק ורב-תובנות ומטלטל. שוב, עניין של ציפייה שאפשר לוותר עליו וכך ליהנות מהספר החדש בלב שלם, ולהשתדל לתקן את דרכינו.
[כוחו של יופי, אברהם עוז, פרדס, תשפ"ה, 520 עמ'; הצד האפל של היופי והכיעור, חן מרקס, הקיפוד והשועל (התחנה), 2025, 270 עמ']
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה